קול דממה דקה - סוד השופר הנאלם |
ישנם ימים בלוח השנה העברי שבהם השקט רועם יותר מכל צליל שנברא בעולם.
כאשר יומו הראשון של ראש השנה חל בשבת קודש, מתעטפים בתי הכנסת ברחבי תפוצות ישראל באווירה ייחודית של הוד, יראה ודממה מסתורית. סדר התפילה, הפותח את שערי שמיים לקראת יום הדין הנורא שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, מתנהל ללא הצליל העתיק והמרטיט של שופר האיל. הכלי הפשוט, שנועד על פי ההלכה להחריד את הלבבות, נותר מונח בנרתיק הקטיפה, נאלם ודומם.
עבור מתפללים רבים לאורך הדורות, השקט הזה עורר תחושה עמוקה של החמצה רוחנית. חז"ל עצמם הטביעו במסכת ראש השנה בדף ט"ז עמוד ב' את האמרה הנוקבת, לפיה כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה. הלב היהודי שאל את עצמו מאז ומעולם: כיצד ייתכן שדווקא ברגע המכריע שבו השבת והחג באים יחדיו - נדם קול התרועה ?
התשובה ההלכתית הפורמלית שגורה על פיו של תינוק של בית רבן : גזירת חכמים שמא יטלנו אדם בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. אלא שעניין זה לא היה מקובל על הכול וכדרכם של יהודים אף זה הפך לו לפולמוס.
המחלוקת הקדומה בין הבבלי לירושלמי
כדי לרדת לשורשיה של אותה סערה ירושלמית עליה נעמוד להלן, יש להעמיק תחילה ברקע התלמודי שממנה צמחה. קיימים שני ציוויים מקראיים שונים ביחס למהותו של ראש השנה. בספר ויקרא בפרק כ"ג פסוק כ"ד נאמר: דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש. לעומת זאת, בספר במדבר בפרק כ"ט פסוק א' מוגדר היום : ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. הסתירה הזו שבין יום שהוא תרועה ממשית לבין יום שהוא אך ורק זיכרון של תרועה, הולידה הבדל תפיסתי עמוק בין שני התלמודים באשר למעמדו של השופר ביום השביעי.
התלמוד הירושלמי במסכת ראש השנה בפרק הרביעי הלכה א' מציע פתרון לסתירה הלכאורית שבין הפסוקים : כתוב אחד אומר יום תרועה, וכתוב אחד אומר זכרון תרועה; הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין.
על פי הירושלמי, היעדר התקיעה בשבת איננו תוצאה של איסור טכני או חשש צדדי מאיסור הוצאה, אלא מהות רוחנית מקורית. השבת עצמה פועלת את הפעולה הרוחנית שאותה מחולל השופר בימי החול; קדושתה העצמית של השבת מייתרת את המעשה הפיזי של התקיעה, והזיכרון והמלכות פועלים מעצמם.
לעומת השקפת הירושלמי, התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה בדף כ"ט עמוד ב' צועד בנתיב שונה לחלוטין. הבבלי קובע כי על פי דין תורה, חובת התקיעה עומדת בעינה במלוא עוזה גם בשבת קודש: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה. הגמרא שואלת מדוע לא תדחה מצוות עשה של שופר את איסורי השבת, ומשיבה כי תקיעת שופר איננה נחשבת למלאכה כלל, אלא מוגדרת כחכמה ואינה מלאכה. אין בתקיעה עצמה שום איסור מן התורה. הסיבה היחידה שבגללה מנעו את התקיעה בשבת נעוצה בגזירת חכמים מקיפה, המיוחסת לאמורא רבה, כפי שהזכרנו: אמר רבה, הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
מתוך חרדה לשמירת גדרי השבת מפני טלטול עיוור של יחידים ברשות הרבים, עשו חכמים שימוש בסמכותם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הם השביתו אומה שלמה ממצוות עשה מרכזית וחיונית, הנוגעת לחיי הנפש של כל יהודי ויהודי, ובלבד שלא ייפגע כהוא זה מאיסור הוצאה מרשות לרשות. זוהי אותה גזירה מפורסמת שהוחלה גם על נטילת ארבעת המינים ביומו הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, ועל קריאת מגילת אסתר בשבת שושן פורים.
תקנת יבנה ומסורת המקדש
אולם הגזירה הזו לא פשטה בכל מקום. המשנה במסכת ראש השנה בפרק הרביעי משנה א' חושפת את קיומו של מרחב מקודש שבו מעולם לא נדם קול השופר: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. בין חומות הר הבית ובבית המקדש, מקום שהשכינה שורה בו בגלוי והכוהנים והלויים זריזים ומדוקדקים במצוות, לא גזרו חכמים את גזירתם. במקדש המשיך קול השופר להדהד לצד תקיעת החצוצרות המיוחדת של יום הדין, כשהוא דוחה את השבת ללא כל היסוס.
המשבר הגדול התרחש עם חורבן הבית השני על ידי הרומאים. עם שריפת ההיכל וגלות האומה, נדמה היה כי קול השופר בשבת ייאלם לעולמי עולמים. אך אז קם המנהיג הדגול של אותה תקופה, רבן יוחנן בן זכאי, וביצע צעד הלכתי ומנהיגותי - רבן יוחנן בן זכאי העביר את סגולת המקדש אל מוסד בית הדין; המקום שבו יושבים גדולי ההלכה, הדיינים והשופטים, הופך למעין מקדש מעט שבו שורה השכינה ומובטחת זהירות עליונה מפני חילול שבת.
התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה בדף כ"ט עמוד ב' מתעד את הרגע שבו הונח היסוד לתקנה זו בעיר יבנה, לשם גלתה הסנהדרין: תנו רבנן, פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא: נתקע? אמרו לו: נדון. אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון. אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.
רבן יוחנן בן זכאי קבע עובדה היסטורית מוגמרת. הוא ידע כי אם יתחילו לדון ולהתפלפל לפני המעשה, יגברו הספקות והחששות, וקול השופר יישכח מישראל. משנשמעה הקרן ביבנה, נקבעה ההלכה לדורות.
אך מהו או מיהו אותו בית דין שהתיר רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בפניו? כאן נחלקו גדולי הראשונים. הרמב"ם בספרו משנה תורה, בהלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב' הלכה ח' והלכה ט', פסק להלכה גישה מצמצמת ביותר: ובזמן הזה שחרב בית המקדש, כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת; ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש, אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין.
הרמב"ם מסביר את הטעם:
ולמה תוקעין בפני בית דין? מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.
לפי שיטת הרמב"ם, ברגע שבו בטלה הסמיכה המקורית איש מפי איש ופסקה סנהדרין מלקדש חודשים על פי הראייה, ננעלו השערים לחלוטין, ואין עוד שום מקום בעולם שבו מותר לתקוע בשבת.
אולם מול הרמב"ם ניצבה שיטתו של רבנו יצחק אלפסי, הרי"ף, מגדולי עמודי ההוראה של יהדות ספרד במאה האחת עשרה. הרי"ף סבר כי תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי מעולם לא הוגבלה רק לסנהדרין של שבעים ואחד או לבית דין שקידש את החודש, אלא כל בית דין חשוב ומוסמך של שלושה תלמידי חכמים מובהקים מוגדר כבית דין המתיר תקיעה בשבת, אף ללא סמיכה מקורית.
עדות היסטורית לפסיקתו זו של הרי"ף מובאת בדברי הרמב"ן בספרו מלחמות ה' על מסכת ראש השנה: ורבנו יצחק אלפסי בעל ההלכות היה סובר... בכל בית דין תוקעים, ולפיכך היו תוקעים לפניו כל ימיו בראש השנה שחל להיות בשבת; כך קיבלנו מפי זקני ספרד אנשי מקומו, וכך כתבו מקצת תלמידיו.
היינו, הרי"ף עצמו, בבית מדרשו הגדול בעיר פאס שבמרוקו ובהמשך בעיר אליסנה שבספרד, הורה לתקוע בשופר בשבתות שחלו בראש השנה לאורך כל שנות הנהגתו. אך הרמב"ן מסיים את עדותו בנימה פסקנית המעידה על דעיכת המנהג: "מכל מקום לא סמכו העולם על זה, ואין מקום בעולם שיתקעו בשבת".
השופר הכפות לעמוד 8
אמירה זו של הרמב"ן לא הייתה מדוייקת כלל ועיקר. תגליות הגניזה הקהירית במאה העשרים חשפו מציאות היסטורית שונה לחלוטין, המעידה כי בארץ ישראל של תקופת הגאונים המשיכה המסורת העתיקה להתקיים בדרכים מפתיעות.
בפיוט קדום לארץ ישראל שנמצא בגניזה ופורסם בידי חוקר השירה והפיוט הנודע פרופסור עזרא פליישר, נחשף טקסט ליטורגי המתאר את סדרי התקיעה בשבת:
מלך הזהיר בוועד, שיהיו תוקעים בבית הוועד – בשבת וראש השנה; מלך חיזקם בלימוד, שיהא שופר קשור לעמוד – בשבת וראש השנה; מלך ברר לעדה, שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה – בשבת וראש השנה; מלך רחש שלא ימשך ביד, אבל יינתן בו פה והוא מגויד – בשבת וראש השנה.
שורות שיר עתיקות אלו חושפות פתרון הלכתי וטכנולוגי מבריק שננקט בקהילות ארץ ישראל כדי לא לוותר על מצוות עשה מן התורה מחד, אך לא להיכשל בחשש טלטול מאידך. כדי לבטל לחלוטין את גזירת רבה שמא יוליך אדם את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, היו גבאי בית הוועד, הלוא הוא בית הדין, קושרים את השופר בגידים ובחבלים אל עמוד אבן מרכזי בבית הכנסת עוד מערב שבת. ביום החג עצמו, התוקע אפילו לא הורשה לאחוז בשופר בידיו, שמא ייגרר ויטלטל אותו בהיסח הדעת. השופר היה קשור לעמוד, והתוקע היה מתכופף, מניח את פיו ישירות על פיית השופר הקבוע, ותוקע את תרועות היום אך ורק בפני ראשי העדה, הם הדיינים המוסמכים של הישיבה הארץ-ישראלית. הרי לנו - מנהג ארץ ישראל, סירב להיכנע לגזירות הגלות כל עוד ישבו חכמי הארץ על אדמתם.
מעדויות דמשק ועד נדודי המנהג
הדים נוספים לקיומה של התקיעה בשבת מופיעים בספרות הראשונים בפרובנס. רבנו מנוח בן יעקב מנרבונא, שחיבר את הפירוש הנודע ספר המנוחה על הלכות הרמב"ם, מציין בהלכות שופר פרק ב' הלכה ט' עדות חיה ומרתקת: לא אשכחן דוכתא בעולם דתוקעין בה ביום טוב של ראש השנה בשבת... כתב הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעים ביום טוב של ראש השנה בשבת.
עדות זו מדמשק איננה מקרית. היא משתלבת עם ממצא היסטורי נוסף: איגרת חריפה ששלח בשנת 1062 לספירה ראש הגולה בבבל, דניאל בן חסדאי, אל ראש ישיבת ארץ ישראל ששכנה באותה תקופה בדמשק. באיגרת זו מחה ראש הגולה הבבלי בתוקף נגד מנהגה של ישיבת ארץ ישראל בדמשק להמשיך ולתקוע בשופר בשבת שחל בה ראש השנה, תוך שהוא דורש מהם לחדול ממנהגם ולקבל עליהם את מרות מנהג ישיבות בבל שאסרו זאת מכל וכל. חכמי דמשק, הממשיכים של מסורת ארץ ישראל, דחו את המחאות והמשיכו בשלהם במשך דורות.
אולם עם חלוף הדורות, שקיעת ישיבות הגאונים והתפשטות סמכותם של הרמב"ם והשולחן ערוך, נדחקה מסורת זו אל קרן זווית. החל מן המאה הארבע עשרה ואילך, חל קונצנזוס הלכתי מוחלט בכל קהילות ישראל: אין תוקעים בשופר בשבת בשום מקום בעולם. הדממה של שבת ראש השנה הפכה לחוק בל יעבור. עד שהגיעה שעת המפנה בסוף המאה התשע עשרה, כאשר קם בירושלים אדם שסירב להשלים עם השתיקה.
להחזיר עטרה ליושנה: חזונו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר
רבי עקיבא יוסף שלזינגר, שנודע בכל רחבי העולם היהודי כבעל לב העברי, היה אחת הדמויות הסוערות ומעוררות המחלוקת ביותר בתולדות האורתודוקסיה בעת החדשה. הוא נולד בפרשבורג שבממלכת הונגריה בשנת תקצ"ז, וזכה לגדול על ברכיהם של גדולי המנהיגים התורניים של יהדות הונגריה, ובראשם רבי אברהם שמואל בנימין סופר – הכתב סופר, בנו של החתם סופר, והגאון רבי חיים סופר. הוא נשא לאישה את ליבה, בתו של הגאון רבי הלל ליכטנשטיין מקולומייא.
מצד אחד, היה הרב שלזינגר קנאי קיצוני, מחברו של הספר לב העברי, שבו הטיף לשמירה קפדנית וחסרת פשרות על כל מנהג קדום, ונלחם מלחמת חורמה בהשכלה, ברפורמה ובכל ניסיון לשנות את סדרי הלבוש, הלשון והחינוך המסורתיים. אולם מן הצד האחר, בנפשו בערה אש של חזון לאומי-משיחי שלא היה כדוגמתו. עוד בשנת תרל"ג, עשרות שנים לפני שהרצל כתב את "מדינת היהודים", פרסם שלזינגר את חיבורו המהפכני "מחזירי עטרה ליושנה" במסגרת חברת מעל"ה שהקים. בחוברת זו שרטט תוכנית מפורטת להקמת חברה יהודית תורנית ועצמאית בארץ ישראל, המתפרנסת מעבודת אדמה, מחדשת את הדיבור בשפה העברית כשפת יום-יום, ומקימה גדודי צבא עבריים סדירים בשם שומריאל ולוחמיאל להגנה על המושבות.
בשנת תר"ל עלה הרב שלזינגר לירושלים, כשהוא מסרב להתפרנס מכספי החלוקה שחילקו הכוללים, ויצא עם חמורו לתור את הארץ ולחפש קרקעות לרכישה. הוא היה מיוזמי וממייסדי המושבה פתח תקווה בשנת תרל"ח, לצדם של יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, ופעל ללא לאות לרכישת אדמות נוספות בחברון, ביריחו ובקבר רחל. פועלו זה, לצד ביקורתו הנוקבת על הנהגת הכוללים בספרו "בית יוסף חדש" ובקונטרס "שמרו משפט", קוממו עליו את ראשי היישוב הישן בירושלים, שהחרימו אותו, נידו אותו ורדפו אותו עד חורמה, עד כדי איומים פיזיים על חייו ושריפת ספריו בחוצות העיר.
עבור הרב שלזינגר, שיבת ציון לא נועדה רק לפתור את המצוקה הכלכלית או הפיזית של היהודים, אלא היוותה אתחלתא דגאולה רוחנית שתפקידה לחדש את כל מצוות התורה הקשורות לארץ ולמקדש. הוא פעל לחידוש מצוות התכלת בציצית, בדק את האפשרות ההלכתית להקרבת קרבן פסח בזמן הזה, ומעל לכל – ראה בירושלים את המקום הבלעדי שבו יש להחזיר לתחייה את קול השופר בשבת. לשיטתו, קיבוץ תלמידי החכמים בירושלים המתחדשת מאפשר לכונן מחדש בית דין בעל מעמד הלכתי מחייב, שישיב את דין המשנה המקורי ליושנו.
הניסיון הראשון בשנת תרמ"ב בירושלים
ההזדמנות המעשית הראשונה לממש חזון זה נוצרה לקראת ראש השנה של שנת תרמ"ב (1881), כאשר היום הראשון של החג חל בשבת. הרב שלזינגר ראה בכך הזמנה משמיים. הוא התיישב וחיבר קונטרס הלכתי מקיף, שבו פרס יריעה רחבה של מקורות וראיות, המוכיחות כי על פי פסיקת הרי"ף ועדות הראשונים, קיימת חובה הלכתית גמורה לתקוע בירושלים בשבת.
שלזינגר הכין פסיקה מפורטת אותה ערך בשני נוסחים : נוסח ארוך שנכתב בלשון אשכנז עבור רבני הקהילה האשכנזית, ונוסח מקוצר שנכתב בדיו מוקפדת בכתב אשורי עבור חכמי ודייני הספרדים והמערביים. התוכנית הייתה מתוכננת לפרטי פרטים: ביום השבת של ראש השנה תרמ"ב, בשעה קבועה מראש בין תפילת שחרית למוסף, יתכנסו כל בתי הדין של ירושלים – הן האשכנזים והן הספרדים – אל בית הכנסת ההיסטורי על שם רבן יוחנן בן זכאי השוכן בלב הרובע היהודי. שם, במקום המיוחס למתקן התקנה המקורית לאחר החורבן, יתקעו בשופר בפני בית הדין המאוחד.
ההיענות לרעיון הייתה מפתיעה בעוצמתה. שלזינגר הצליח לגבש הסכמה עקרונית בקרב עשרים ושלושה רבנים ודיינים חשובים בירושלים, שנדברו ביניהם להתייצב ולקיים את המעמד. בראש התומכים ברעיון עמד באותה עת הרב יהושע לייב דיסקין, רבה האגדי של בריסק שהתיישב בירושלים והיה מנהיגו הבלתי-מעורער של הציבור הקנאי. מהרי"ל דיסקין הסכים עקרונית לכנס אסיפת רבנים גדולה בבית מדרשו ערב ראש השנה כדי לחתום על פסק הדין ולהוציאו אל הפועל.
אך ברגע האחרון, ככל שנקפו שעות ערב החג, אחז הפחד את המשתתפים. כובד משקלה של האחריות ההיסטורית – לשנות מנהג עולמי שהשתרש בכל תפוצות הגולה במשך מאות שנים – לצד החשש הכבד מפני פריצת מחלוקת נוראה בתוך הציבור הירושלמי, גרמו לרבנים לסגת בזה אחר זה. מהרי"ל דיסקין החליט לבטל את האסיפה. שלזינגר הפציר בו מרה, אך הרב מבריסק השיב לו כי כל עוד לא נתכונן בירושלים בית דין אחד קבוע המוסכם על כל החוגים והעדות, אין להוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל. הרב שלזינגר נותר לבדו. בבוקרו של החג הוא נאלץ לוותר על המעמד הפומבי, ואף שיש שכתבו שתקע בצנעה בביתו, התוכנית הגדולה נגנזה. אך החלום לא גווע; הוא רק המתין לרגע המתאים לשוב ולהתפרץ.
סערת שנת תרס"ה: הפולמוס שקרע את ירושלים
עשרים ושלוש שנים חלפו מאז ניסיון הנפל של שנת תרמ"ב. שנת תרס"ה (סתיו 1904) ושנת תרס"ו (סתיו 1905) עמדו בפתח, והנה שוב התרחש צירוף לוח-שנה נדיר: יומו הראשון של ראש השנה חל להיות בשבת שנה אחר שנה ברציפות. עבור הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שחצה כבר את שנת השישים לחייו, היה זה אות משמיים שאין להחמיצו. הפעם החליט לפעול באופן פומבי וגלוי, ולהציב את הסוגיה במרכז תשומת הלב של העולם התורני כולו.
באותם ימים ראה אור בעיר וייצן שבהונגריה המאסף התורני המרכזי "תל תלפיות", בעריכתו של הרב דוד קצבורג. החל מחוברת חודש אב תרס"ד, פתח שלזינגר בסדרת מאמרים הלכתיים רחבי היקף תחת השם תקיעת שופר בשבת בירושלים. במאמרים אלו פרס ניתוח מעמיק של שיטות הראשונים, חזר והדפיס את נוסח פסק הדין הירושלמי משנת תרמ"ב, וטען כי התנאים הבשילו: היישוב היהודי בירושלים צמח והתרחב, העיר נבנית, וישנם בתוכה בתי דין קבועים המאפשרים להחיל את תקנת יבנה ללא כל חשש.
אך מעבר לטיעונים הלמדניים, מאמריו של שלזינגר היו חדורים בתחושת בהילות וחרדה אפוקליפטית. הימים היו ימי ראשית המאה העשרים, ימים שבהם רעדה האדמה תחת רגלי היהודים באימפריה הרוסית. מוראות פרעות קישינב בשנת תרס"ג (1903), גלי הפוגרומים של מהפכת 1905 ורוחות המלחמה הילכו אימים על העולם היהודי. שלזינגר זעק מעל גבי תל תלפיות כי דם ישראל הפקר בכל ארצות הגולה, וכל יום קללתו מרובה מחברו. הוא הזכיר בהתרגשות ובבכי את מאמר הגמרא: כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה.
לשיטתו של שלזינגר, כאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת וכלל ישראל יושב בדממה ואינו משמיע קול שופר, מידת הדין מתוחה על העולם, והמקטרג מוצא פתח לפגוע בעם ישראל. חובתם של חכמי ירושלים, היושבים בשער השמיים, איננה רק לדאוג לעצמם, אלא לשמש אפוטרופוסים וסנגורים עבור האומה כולה בגלות. תקיעת שופר בשבת בירושלים תהווה מגן והצלה מצרות הגולה, תעורר רחמי שמיים, ותמתק את הדינים הקשים מעל ראשם של רבבות יהודים נרדפים. שלזינגר ראה בכך עניין של פיקוח נפש ממש, הדוחה כל חשש של מנהג מאוחר.
המאמרים הללו הציתו פולמוס עז. רבנים רבים בהונגריה, בגליציה וברוסיה שלחו מאמרי תגובה לכתב העת, שבהם ביקרו בחריפות את כוונתו של שלזינגר. עורך כתב העת עצמו הביע ספקות גלויים לגבי האותנטיות והתוקף של פסק הדין הישן משנת תרמ"ב, וטען כי לא ייתכן לשנות סדרי עולם בלא הסכמה גורפת של כל גדולי הדור.
מאחורי הקלעים
אולם בתוך ירושלים עצמה, התמונה הייתה שונה לחלוטין. שלזינגר לא פעל בחלל ריק; הוא זכה לאוזן קשבת ולתמיכה סמויה מצד המנהיגים הרוחניים הבכירים ביותר של העיר. בראשם עמד מנהיגה הישיש והנערץ של יהדות אשכנז בירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט, שכיהן כרבה של העיר במשך למעלה משישים שנה. הרב סלנט, שהיה ידוע במתינותו המופלגת ובזהירותו היתרה מכל שינוי, גילה יחס חם ואוהד לרעיון. שלזינגר מעיד כי כאשר עלה אל מעונו של הרב סלנט כדי לשטוח בפניו את הדברים, התחזק הישיש, ישב על מיטתו ואמר לו כי מעולם לא התנגד לתקיעה זו, ואדרבה, עוד בשנת תרמ"ב היה מצפה בכל לבו לזכות ולשמוע תקיעת שופר בזמנה. יתרה מזו, מסופר על רבי שמואל סלנט שאמר בשיחה סגורה, כי אילו היה אדם הבא לתקוע בשופר בשבת בירושלים כדין, היה הוא בעצמו הולך ועומד מאחורי הכותל כדי לצאת ידי חובת המצווה.
הדמות המרכזית והטרגית ביותר בפרשה זו הייתה הגאון האדר"ת – רבי אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים, שכיהן לצדו של הרב סלנט כרבה של ירושלים, והיה חותנו של הראי"ה קוק. האדר"ת היה גאון מופלא ורגיש מאד, אשר ליבו שתת דם על צרותיהם של ישראל.
שלזינגר מספר כי האדר"ת כמעט שהיה נותן את נפשו ממש על הדבר, בידעו לאיזה עומק קדושה מגיעה המצווה הזו. ממיטת חוליו היה האדר"ת נאנח בעצב עמוק וחוזר ואומר: מי יודע אם יישמע עוד קול שופר מדאורייתא בעולם. האדר"ת ניהל התייעצות סודית עם רבה של חברון, הרב חיים חזקיהו מדיני, בעל השדי חמד. יחד גיבשו השניים תוכנית סודית לקראת ראש השנה של שנת תרס"ה: בשעת תפילת המנחה של יום השבת, כאשר הרחובות שקטים ואין חשש של טלטול כלל, יתאסף מניין מצומצם של גדולי הדיינים בחדר סגור, ושם יתקעו שלושים קולות של שופר.
שבירת המערכה והתקיעה מאחורי הכותל
אך ברגע שבו עמדה התוכנית להפוך למציאות, נפלה עליה חרב המחלוקת. סוד ההתארגנות דלף, והגיע לידיעתם של עסקנים וקנאים תקיפים מקרב היישוב הישן. עבור אנשים אלו, כל סטייה מן המנהג הרווח – גם אם מקורה במשנה מפורשת וברבנו יצחק אלפסי – נתפסה כפריצת גדר מסוכנת המאיימת להחריב את חומות הדת.
קול זעקה קם בסמטאות ירושלים. רבנים וממונים איימו להכריז חרם על כל מי שישתתף במעמד, להשבית את התפילות בבתי הכנסת המרכזיים בראש השנה, ולהבעיר את העיר באש של מחלוקת. האדר"ת, שהיה שרוי בייסורים פיזיים קשים ונפשו סלדה מכל בדל של ריב ומדון, עמד בפני הכרעה קורעת לב. מצד אחד, תשוקתו העצומה למצוות שופר וחרדתו מן האסונות הצפויים לישראל; מן הצד השני, קדושתו של יום הדין והאיסור הנורא של שנאת חינם ומחלוקת.
ההכרעה נפלה. האדר"ת והרב שלזינגר החליטו לבטל את התקיעה הציבורית. שלזינגר הסביר את חזרתו מעמדתו החד משמעית במילים פשוטות וכואבות: גדול השלום, ובפרט בראש השנה. למען שלמותה של הקהילה וביטול המחלוקת ביום הדין, נגנזה היוזמה הפומבית.
אלא שלמרות הביטול הציבורי, בערה אש המצווה בעצמותיהם של גדולי העיר. על פי עדויות ומסורות שנמסרו מפי תלמידי חכמים בירושלים, בבוקרו של יום השבת של ראש השנה תרס"ה, התכנס מניין סודי ואינטימי בבית כנסת קטן ונסתר בעיר העתיקה. רבי עקיבא יוסף שלזינגר ניצב שם, אוחז בשופר. הגאון האדר"ת, תשוש וכואב, הגיע למקום בחשאי. כדי שלא לעורר שוב את חמת הקנאים וכדי שלא ליצור מראית עין של מרד במנהג העיר, לא נכנס האדר"ת אל תוך אולם התפילה עצמו שבו עמדו המתפללים. הוא ישב בחדר צדדי וסמוך, מעבר למחיצה, מאחורי הכותל.
שם, בדממת הבוקר של ירושלים הנצורה, נשמעו קולות שברים ותרועה חרישיים ודקים, בוקעים מגרונו של השופר. האדר"ת ישב בחדר הסמוך, דמעות של התרגשות וכיסופים מרטיבות את זקנו, ומאזין בכל כוונת ליבו לקול הקרן הנשמע מעבר לכותל, כשהוא מקיים בגופו את דברי חז"ל על השומע קול שופר מאחורי הכותל. חודשים ספורים לאחר מכן, בחודש אדר תרס"ה, השיב האדר"ת את נשמתו ליוצרה, כשהוא לוקח עמו לעולם האמת את זיכרון אותה תקיעה גנוזה.
בשנת תרס"ו, ושוב בשנת תרס"ט, חזר הרב שלזינגר וניסה לעורר את העניין, כשהוא מסתמך על דעתו של רבו הגדול רבי אברהם שאג, אך חומות ההתנגדות בירושלים נותרו בצורות, והתוכנית לא קמה עוד. קול השופר בשבת נדם, והעיר שבה אל שתיקתה ההלכתית המסורתית.
כוחה של שתיקה והמלכת הבורא
פרשת פולמוס השופר בירושלים איננה רק סיפור היסטורי מרתק על מאבקי רבנים וקנאי דת; היא מהווה מפתח להבנת הרובד העמוק ביותר של התיאולוגיה היהודית בנוגע לראש השנה שחל בשבת. השאלה שעמדה ברקע הפולמוס הייתה: מדוע בחרה ההשגחה העליונה שחכמי ישראל יגזרו ביטול על המצווה החשובה ביותר של יום הדין, דווקא כאשר הקדושה היא כפולה ומכופלת?
ספרות השו"ת והמחשבה לדורותיה, ובראשה גדולי הפוסקים ותנועת החסידות, מעניקה למציאות זו משמעות עילאית. הרב אשר וייס, בספרו שו"ת מנחת אשר על המועדים, מבאר כי עניינה היסודי והשורשי ביותר של תקיעת השופר הוא המלכת הקדוש ברוך הוא על העולם כולו, כפי שנאמר במזמור תהילים צ"ח פסוק ו': בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. תקיעת השופר היא הכרזה שאין לאדם שום כוח עצמי ושום מילים בפיו, אלא הוא נשען על קול הצעקה הפשוט והטבעי הממליך את הבורא.
אולם המלכות האמיתית איננה נמדדת רק ביכולתו של העבד לרוץ ולבצע את פקודות מלכו, אלא דווקא ביכולתו להתבטל בפני רצון המלך עד תום. כאשר חל ראש השנה בשבת, ניתנת לעם ישראל הזדמנות להמליך את הבורא במדרגה רוחנית גבוהה לאין ערוך. כל יהודי מתמלא חרדה מעצם אימת יום הדין, ליבו כמה לשמוע את קול השופר, והוא זוכר את אזהרת חז"ל שכל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה. התשוקה הדתית הפנימית שלו לקיים את המצווה מגעת עד לשמיים. ובכל זאת, הוא כובש את רצונו הדתי, עוצר את ידו, ויושב בדממה מוחלטת בשב ואל תעשה, אך ורק מפני שחכמי ישראל גזרו להימנע מתקיעה כדי להגן על קדושת השבת.
הוויתור העצמי הזה, הכיפוף של התשוקה הרוחנית בפני צו ההלכה והציות לדברי סופרים, הוא-הוא הביטוי המזוקק ביותר של קבלת עול מלכות שמיים. עבד העושה את רצון אדונו גם כאשר הרצון הזה תובע ממנו שתיקה וחוסר מעש, מגיע לדרגת התבטלות עמוקה יותר מזו שמושגת על ידי פעולה חיצונית. כאשר ישראל נמנעים מלתקוע בשבת מתוך יראת חטא ומתוך כבוד לתורה ולחכמיה, מתעלה הדממה הזו לדרגה ששום שופר גשמי אינו מסוגל להגיע אליה.
זיכרון תרועה מול מעשה תרועה
מכאן מתבהר ההבדל הפנימי שבין המושג יום תרועה לבין המושג זכרון תרועה. ביום חול רגיל של ראש השנה, העבודה הרוחנית נעשית בדרך של התעוררות מלמטה למעלה; האדם צריך להפיח אוויר בריאותיו, להחזיק בקרן הדוממת, לנפץ את קשיות הלב ולהשמיע קולות תרועה ושברים כדי לעורר את הרחמים. אולם בשבת קודש, המציאות כולה משתנה. השבת היא יום של מנוחה עליונה, מעין עולם הבא, יום שבו אין צורך במאמץ אנושי גשמי כדי להוריד שפע לעולם. השבת עצמה היא מקור הברכה, והיא משפיעה את קדושתה מלמעלה למטה מעצם הווייתה.
בשבת ראש השנה, הופכת המצווה לזיכרון תרועה. מוטל על האדם לזכור את קול השופר, להתבונן במהותו, להצטער מעומק ליבו על שאינו יכול לקיימו בפועל, ולהשתוקק אל המצווה מתוך שתיקה. ומתוך הגעגועים והדממה הזו מתחולל המסתורין הגדול: כפי שכתבו גדולי המחשבה והחסידות, כאשר בני ישראל יושבים בבתי הכנסת ואנוסים במצוות השבת מלתקוע, הקדוש ברוך הוא כביכול נוטל בעצמו את השופר הגדול בעולמות העליונים, תוקע ומריע עבורם, ומעלה את זכות עקידת יצחק אל מול כיסא הכבוד לסליחה ולמחילה.
הדמעות שהוריד הגאון האדר"ת באותו חדר צדדי בעיר העתיקה, והוויתור המפואר של רבי עקיבא יוסף שלזינגר שנמנע מלהצית את אש המחלוקת בירושלים, גילמו הלכה למעשה את המעבר מיום תרועה לזיכרון תרועה. הם הוכיחו כי אהבת השלום וקדושת השבת קודמות לכל הידור מצווה, וכי לפעמים, השתיקה הכנועה בפני השבת היא התרועה הגדולה ביותר שיכול האדם להשמיע לפני קונו.
אחרית דבר
סיפורו של פולמוס תקיעת השופר בשבת בירושלים נותר צרוב בזיכרון ההיסטורי כאחד המפגשים הנדירים והמרתקים ביותר בין להט הלכתי קדום, כמיהה משיחית לגאולה וריאליזם קהילתי נוקב. רבי עקיבא יוסף שלזינגר הלך לעולמו בירושלים ביום א' באייר תרפ"ב. בהלווייתו ההמונית ליוו אותו חסידים, קנאים, חלוצים ובוני הארץ כאחד; גדולי ירושלים, ובהם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, ספדו לו בבכי מר והכירו בגדולתו העצומה, אף שנאבקו בעבר ברבים מחידושיו. חלק מחלומותיו המהפכניים על תחיית השפה העברית, עבודת האדמה ויישוב הארץ התממשו לנגד עיניו, אך חלומו הגדול על השבת תקיעת השופר בשבת נותר בגדר חזון השמור לעתיד לבוא.
בכל פעם מחדש שבה נפגשים שבת קודש ויומו הראשון של ראש השנה, שבה הקהילה היהודית ועומדת באותו מרחב היסטורי ורוחני שבו עמדו אבותיה לאורך כל הדורות. בתי הכנסת הומי אדם, תפילות מלכויות, זכרונות ושופרות נאמרות בהתרגשות ורוממות, אך בימת בית הכנסת נותרת דוממת, והשופר אינו משמיע את קולו.
אך השקט הזה איננו ואקום ריק. זוהי דממה רוגשת ומלאה. היא נושאת בתוכה את זכר המקדש החרב, את עוז רוחו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, את השופר הכפות לעמוד בגניזת קהיר, את פסיקתו של הרי"ף באליסנה, ואת הכיסופים הטהורים של גאוני ירושלים בסמטאות העיר העתיקה. זוהי דממה שכולה הכרזה של קבלת עול מלכות שמיים, מתוך ביטחון שלם בכוחה של השבת להגן על עם ישראל.
