מעת שניתנה תורה לבני בשר ודם ושוב אינה בשמים, נמסרה מלאכת ההכרעה לידיהם של חכמים העשויים לשגות במראה עיניהם, להתעייף תחת כובד משאם של כתבי היד, להיכשל בשבט סופרים או להסתמך על תשתית עובדתית מעוותת שהונחה לפתחם. ספרות השאלות והתשובות, שהיא הזירה המרכזית שבה נפגשת ההלכה עם המציאות הדינמית עמוסה בטעויות מסוג זה – טעויות קולמוס, שגיאות דפוס, כשלי זיכרון ושאלות מטעות, ולנתץ את פסקיהם שלהם כדי לחשוף את האמת.
במחקרו של פרופסור מנחם אלון על יסודות המשפט העברי מודגש כי בניגוד למערכות משפט מודרניות, שבהן עקרון סופיות הדיון גובר לעיתים על הרצון לתקן עוול כדי לשמור על יציבות חברתית, המשפט העברי מעמיד במרכז את חובת הציות לצדק המהותי. פסק שנפל בו שיבוש אינו זוכה לחסינות רק משום שנחתם בידי סמכות תורנית רמת מעלה. יתרה מזו, החוקר פרופסור חנינה בן מנחם בספרו על סטייה שיפוטית במשפט התלמודי, Law Talmudic in Deviation Judicial, שיצא בהוצאת אוקספורד, מבהיר כי המערכת ההלכתית רואה בפסיקה מוטעית שלילת הסמכות השיפוטית מעיקרה. הדיין אינו נתפס כיוצר הדין אלא כשלוחו של בית הדין האלוהי, ומשעה שסטה מההלכה המקובלת, בטלה שליחותו מעצמה.
נביא מספר דוגמאות לשגגות שנפלו בספרות ההלכה לסוגיה.
תשובת הרמב״ם לחכמי לוניל ושיבוש הנוסח בספר משנה תורה
הדוגמה המופלאה והנוקבת ביותר להודאה ישירה בטעות הלכתית שמקורה בשיבוש טקסטואלי מצויה באוסף תשובותיו של רבנו משה בן מימון, ובמיוחד תשובותיו לחכמי לוניל שבפרובנס ובשו״ת הרמב״ם סימן תי״ג. חכמי קהילת לוניל, ובראשם רבי יהונתן הכהן מלוניל, היו מן הלמדנים המבריקים והביקורתיים ביותר באירופה של ימי הביניים. כאשר הגיעו אליהם קונטרסי משנה תורה ממצרים, הם קראו בהם בעיון מדוקדק והעלו בפני הרמב״ם עשרות השגות למדניות מורכבות.
לטעות בכתבי הרמב"ם הייתה השלכה של ממש על פסיקת בית המשפט הישראלי בעניין אזרחי הנוגע לאחריות בעלים על מעשי שלוחם, שהובא לפניו. ונספר את המעשה אשר בא לפני כב' הש' משה דרורי בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א (ירושלים) 5380-03 עזבון רחלין ז"ל נ. דניאל ציסין (2003) –
דניאל ציסין ורעייתו חסכו כספים מעבודה קשה כדי לקנות רכב לבתם, ושילמו למנוח, אלכסנדר רחלין ז"ל, כ76,000- ש"ח במזומן עבור רכב. המנוח, שהציג עצמו בשם בדוי, הונה את דניאל, לא סיפק את הרכב, דחה אותו שוב ושוב בתירוצים, ומסר לו המחאות שחזרו ללא כיסוי וכן רכב משומש וממושכן כעירבון. מסכת המרמה והאיומים מצד המנוח דרדרו את מצבה הנפשי של המשפחה והובילו לאשפוז בתו הבכורה של דניאל בבית חולים לבריאות הנפש. דניאל נסע לתל אביב כדי לדרוש את כספו חזרה. לאחר שעות של המתנה, הגיע המנוח, סירב להשיב את הכסף וקילל את בתו של דניאל בצורה גסה ומשפילה. בתגובה להשפלה ומתוך סערת רגשות, שלף דניאל אקדח שהוחזק ברשותו מתוקף עבודתו כמאבטח מוסדות חינוך, ירה בראשו של המנוח והרגו. מיד לאחר מכן רץ לרכב משטרה והסגיר את עצמו. דניאל הורשע ברצח על פי הודאתו, אך בית המשפט הפחית מעונשו מכוח סעיף 300א(ג) לחוק העונשין בשל מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת, וגזר עליו 22 שנות מאסר. עזבונו ותלוייו של המנוח הגישו תביעת פיצויים נגד דניאל, נגד חברת השמירה שסיפקה לו את הנשק ונגד המדינה (משרד הפנים והמשרד לביטחון פנים) בטענה לרשלנות בפיקוח על כלי הירייה. וכך במסגרת הליך זה עלתה השאלה האם חברת שמירה אחראית לנשק שהופקד כדין בידי עובד החברה אך הוא מיוזמתו שלא בשליחות החברה ביצע בו מעשה אסור.
לתיק הוגשו שתי חוות דעת אודות עמדת המשפט העברי בסוגיה. האחת חוות דעת מרכז ישמ"ע (ד"ר יובל סיני והרב משה בארי), הוגשה לבית המשפט ביוזמת השופט משה דרורי, והתבססה על מחקרו של ד"ר זרח ורהפטיג בסוגיית יסוד האחריות בנזיקין . נאמר בתמצית כי ד"ר סיני (בעקבות ד"ר ורהפטיג) הפנה להלכה ברמב"ם (הלכות נזקי ממון, פרק ד, הלכה ד), שבה נכתב לכאורה כי אם מסר אדם בהמה לשומר ושמרה כראוי, ובכל זאת יצאה והזיקה – השומר פטור אך "הבעלים חייבים". ובלשונו של הרמב"ם –
"המוסר בהמה לשומר חינם או לנושא שכר, או לשוכר, או לשואל, נכנסו תחת הבעלים, ואם הזיקה – השומר חייב. במה דברים אמורים? בזמן שלא
שמרוה כלל. אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי, ויצאת והזיקה – השומרים פטורים והבעלים חייבים, אפילו המיתה האדם"
לפי גישה זו, עצם הבעלות על חפץ מסוכן מטילה אחריות משפטית לפיצוי גם ללא אשם מצד הבעלים (ומכאן עלתה האפשרות לחייב את חברת השמירה כבעלת הנשק) .
ד"ר זרח ורהפטיג הסביר, כפי שהובא בחוות דעת מכון ישמ"ע, כי האחריות מוחלטת זו של הבעלים, כאשר השומרים פטורים, כי הם שמרו את הבהמה שמירה מעולה, כראוי, ואף על פי כן, הבהמה יצאה והזיקה, מוכיחה את שיטת הבעלות, שהרי זו "נשארת בתוקפה, ויש מקום לאחריות של הבעלים על נזקי בהמתו, בשל בעלותם, באופן מקביל לאחריות השומרים 'שנכנסו תחת הבעלים' "
אלא שהלכה זו של הרמב"ם נראתה תמוה מאוד וכבר הטור שאל בעניינה (טור, חושן משפט, סימן שצו, סעיף ז):
