קול המון ודיבת הרבים

נשמת אפה של הקהילה היהודית המסורתית בגולה הייתה האוטונומיה החברתית והמשפטית שלה. במציאות שבה החברה היהודית חיה כמיעוט נרדף ותלוי בסביבתו, הקהילה, על מוסדותיה, נציגיה ותדמיתה, היוותה את חומת המגן היחידה מפני כלייה פיזית וכלכלית. פגיעה בשמו הטוב של הפרט היא אכן עוון חמור, אך הוצאת דיבה על הציבור כולו – על עדה, על עיר או על מוסד חסד קהילתי – נתפסה כאיום קיומי שיש בו כדי לערער את יסודות הבית כולו ולמוטט את הסולידריות החברתית.

הדיון ההלכתי בסוגיה זו לאורך הדורות מציג פסיפס אנושי מרתק. מבעד לדפי השאלות והתשובות עולים קולותיהם של גבאי צדקה מותשים, כוהנים מבוזים, חברי חברא קדישא פגועים וקהילות שלמות שהוטח בהן רפש. חכמי הדורות נדרשו לפלס נתיב מורכב בין החובה הבלתי מתפשרת להגן על שמו הטוב של הקולקטיב ועל פקידיו, לבין הצורך לשמור על מרחב ביקורת לגיטימי ולמנוע מלחמות פנימיות שיכלו את הקהילה מבפנים.

שררה, חשד וגבאי צדקה בקושטא

בשלהי המאה השש-עשרה, ברחובותיה ההומים של קושטא, בירת האימפריה העות'מאנית, התחוללה דרמה יומיומית סביב גביית מיסי המלכות ותמיכת עניי העיר. הקהילה היהודית נדרשה להמציא סכומי כסף נכבדים לשלטונות, ומלאכת הגבייה המפרכת והכפויה הוטלה על כתפיהם של ממוני הקהל. אחד מאותם שלוחים היה רבי מרדכי, שעסק באמונה בבקשת מעות המס והצדקה מן הציבור.

יום אחד, פגש רבי מרדכי את רבי שבתי, חבר הקהילה, ודרש ממנו באף ובחימה לשלם את חובו ואת חוב אחיו לקהל. רבי שבתי, שרוחו קצרה עליו, לא נותר חייב והטיח ברבי מרדכי דברים קשים בפני הקהל: "אינך גובה ביושר! כשעמדתי אני בראש הקהל, אתה עצמך היית חייב סכום עצום לציבור, ומתוך אהבה ומחילה חיפיתי עליך והחרשתי, ואילו עתה אתה רודף אותי!".

הרוחות סערו. רבי מרדכי, שחש כי שמו הטוב כגובה וכאיש אמונה חולל ברבים, דרש להטיל חרם חמור בקהל על כל מי שיודע עדות המאמתת את החשד שמא הוא מעל בכספי הציבור, כדי שייצא צדקו לאור. פנייתם של בני הקהילה הגיעה לפתחו של רבי אליהו בן חיים, הראנ"ח, שנדרש להכריע במחלוקת.

הראנ"ח1 פסק בנחרצות כי אין לשמוע לרבי מרדכי ואין להטיל חרם כזה בציבור. הוא הסביר זאת בנימוק אנושי ומפוכח להפליא: טבעם של בני האדם הוא לחשוד בגבאי צדקה ובממוני כספים, ואין בכוחו של שום חרם לשנות טבע זה. "הכי אורחייהו דאינשי להרהר אחריו", כתב הראנ"ח, והביא כראיה את משה רבינו עצמו, אדון הנביאים וראש החסידים, שחשדוהו בני ישראל בחשבון מלאכת המשכן, והיו מביטים אחריו בחשדנות.

אולם, בכל הנוגע לעונשו של המטיח רפש, החמיר הראנ"ח מאוד. אף שגבאי צדקה וממוני הציבור נכנסים לתפקידם בידיעה שיהיו לעיתים שק חבטות ללשונות רעות, אין בכך כדי לפטור את המבזה מעונש חמור. אדרבה, יש להחמיר עמו יותר מאשר במקרה של פגיעה באדם פרטי:

"כי עם היות כי חוק הגבאים לשמוע בקול מחרף ומגדף... ומכל מקום כל זה איננו שווה לפטור המחרף ככל מחרף את חברו. ואדרבה, יש להחמיר בו יותר, אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת שמים, ושליחותייהו קעביד, וכל-שכן אם היה החֶ רוף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עלי" (שו"ת הראנ"ח (חלק א סימן קיא וחלק א סימן צג),

קללת הכהן ואבותיו בפני העם: שו"ת הריב"ש

בזירה אחרת, מאות שנים קודם לכן, התרחש אירוע קשה בבית הכנסת באלג'יר לעיני כל הקהל. אדם אחד, שחמתו בערה בו, נעמד בפני עם ועדה וקילל כהן אחד ואת אבותיו קללות נמרצות, תוך שהוא מטיל דופי בייחוסם ההיסטורי ובכבוד משפחתם. השאלה שהופנתה אל רבי יצחק בר ששת, הריב"ש,2 נגעה לא רק לחומרת הביוש האישי, אלא לפגיעה במוסד הכהונה כולו.

הריב"ש הציג בפסק דינו אבחנה משפטית מרתקת, שהדיה נשמעים עד היום בדיוני חזקת המשפחה. הוא ציין כי כהני דורנו אינם מחזיקים עוד בכתבי יחוס מוכחים כפי שהיה בזמן בית המקדש, וכל כהונתם נשענת על חזקה ומנהג קהילתי בלבד:

1 רבי אליהו בן חיים (הראנ"ח, 1530–1613 בקירוב) נולד באדריאנופול שבאימפריה העות'מאנית, שם למד אצל רבי מרדכי מטלון. בשנת 1575 עבר לקושטא ומונה ל"חכם באשי", הרב הראשי של האימפריה. הוא נחשב לאחד מגדולי ה"אחרונים" בדורו, ותשובותיו, המלוקטות בשלושה כרכים, משמשות אבן יסוד בחקר המשפט הציבורי העברי.

2 רבי יצחק בר ששת (הריב"ש, 1326–1408) היה מגדולי חכמי ספרד בתקופת הראשונים, תלמידם המובהק של הר"ן ורבי חסדאי קרשקש. בעקבות פרעות קנ"א (1391) נמלט לצפון אפריקה וכיהן כרבה של אלג'יר, שם הוכר כסמכות עליונה בכל תחומי ההלכה, הקהילה והנהגת הציבור

"כל שכן כהנים שבדורנו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרוא אחד בתורה..." (שו"ת הריב"ש, סימן צד).

אולם, הריב"ש מבהיר כי העובדה שמדובר ב"ספק כהנים" מבחינה היסטורית-פורמלית אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת הפגיעה. הפגיעה בכהן ובאבותיו ברבים היא פגיעה במי שמייצג מוסד מקודש בציבור.

הראנ"ח, אותו הזכרנו לעיל, בהסתמכו על פסק הריב"ש, הוסיף נדבך יסודי לפיו מי שמבזה עובד ציבור או שליח קהל, לא תועיל לו מחילתו של הנפגע, שכן "בזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו". הציבור כקולקטיב הוא הנפגע העיקרי כאשר מוסדותיו ושלוחיו מבוזים ברבים.

מלאכי השרת של הקהילה: כבודה של החברה קדישא

מוסד קהילתי נוסף שעמד תדיר בחזית העשייה והיה חשוף לחיצי לשון הרע היה ה"חברא קדישא" – האנשים שהקדישו את חייהם בהתנדבות לגמילות חסדים של אמת ולקבורת מתים. קבוצה של אנשי בליעל בקהילת סלוניקי הטיחה דברים קשים והוציאה דיבה רעה על החברה הקדושה, תוך האשמתם ברשלנות ובניהול לא תקין של המלאכה המקודשת.

השאלה הובאה לפתחו של רבי שמואל די מדינה, המהרשד"ם,3 שזעק את זעקתם של אותם מתנדבים שקטים. בפסק דין דרמטי, השווה המהרשד"ם את העוסקים בגמילות חסדים לבעלי האומנויות בירושלים שהיו עומדים בפני מביאי הביכורים, וקבע כי כבודם של העוסקים במצווה גדול לעיתים אף מכבודם של תלמידי חכמים:

"אין ספק שהאיש או האנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול... כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצווה, ובפרט במצווה כזאת - גמילות חסדים..."( שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה סימן ק).

הד לגישה זו, המבקשת להגן על כבודם של הגופים המנהיגים, אנו מוצאים גם בספר הפרוטוקולים של קהילת הפורטוגזים בהמבורג מהשנים תט"ז-ת"ל (1656–1670). הקהילה החליטה להעניש בחומרה רבה חבר קהילה שהעז "לדבר דברים קשים על ה'מעמד'" (המועצה המנהלת של הקהילה), מתוך הבנה שערעור מעמדו של הגוף השולט מאיים על עצם קיומו של הסדר החברתי.

3 רבי שמואל די מדינה (המהרשד"ם, 1505–1589) היה מגדולי חכמי יוון והאימפריה העות'מאנית, פעל בסלוניקי וכיהן כאב בית דין וראש ישיבה. תשובותיו ההלכתיות, המונות למעלה מאלף סימנים, מצטיינות בראייה חברתית חודרת וברגישות יוצאת דופן לשלום הציבור.

אך המהרשד"ם, בחוכמתו החברתית העמוקה, הבין כי פסק דין מעניש ונוקשה עלול לפתוח פתח למלחמות גוג ומגוג בתוך הקהילה השסועה של מגורשי ספרד. בפנייה נרגשת ואנושית, הוא מפציר בראשי ה"חברא קדישא" למחול על עלבונם למען השלום הכללי:

"אתם הגבירים ידעתם מעלת הענוה וגודל בקשת השלום, והנעלבים ואין עולבין, עליהם הכתוב אומר: 'כצאת השמש בגבורתו'. ולכן, בבעו ]=בבקשה[ מכם ובמטו ]=ובבקשה[ מכבוד מעלתכם, דעו נא וראו כי גדלו עווננו... ואנחנו נבזים ושפלין בין האומות, והסבה הגדולה שנאת חנם שיש בינינו. לכן אנו מחלין פני מעלתכם: שאו נא לפשע אחיכם, אע"פ שרעה גמלו אתכם, ואל נא תפשה צרעת המחלוקת".

לפרוץ את גדר הדין

כאשר השמצה פוגעת בפרט, המשפט העברי מגן על זכויותיו הדיוניות של הנאשם בקנאות. אולם, מה קורה כאשר אדם יוצא למסע הכפשה קולקטיבי ומכנה קהילה שלמה של שומרי תורה בשם "משומדים" (מומרים)?

אירוע חמור זה התרחש בעיר ארטא שביוון במאה השש-עשרה. אדם מסוים פער פיו והכפיש את כל בני הקהילה בהאשמה נוראה זו, אך עשה זאת "שלא בפניהם", תוך שהוא סבור כי בשל היעדרם לא יוכלו להעיד נגדו בבית הדין, שכן ההלכה דורשת ככלל "אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין".

השאלה הובאה בפני דיין העיר, רבי בנימין זאב בר' מתתיהו.4 בהחלטה נועזת ויוצאת דופן (שו"ת בנימין זאב (סימנים רמט ו-רפ"ז), פסק הרב כי יש לחרוג לחלוטין מסדרי הדין הראייתיים הרגילים ולקבל את העדות נגד המשמיץ גם שלא בפניו. הוא הסביר כי כאשר מדובר בהוצאת שם רע על הכלל, העוון כה חמור והפגיעה

4 רבי בנימין זאב בר' מתתיהו (פעל בראשית המאה ה16-) נולד בטורקיה וכיהן כאב בית דין וראש ישיבה בארטא שביוון. הוא התפרנס ממסחר וסירב לקבל שכר על רבנותו. חיבורו "שו"ת בנימין זאב", שהודפס בונציה בשנת ,1539 נחשב ליצירה הלכתית עצמאית ופורצת דרך שעוררה פולמוסים עזים בקרב חכמי דורו.

בקולקטיב כה אנושה, עד שבית הדין מחויב לפעול בכלים אקטיביים ולהפקיע את הגנותיו הדיוניות של הנאשם כדי להגן על שלום הציבור ושמו הטוב.

שוט השירה: על הכפשת ערים שלמות

לצד הדיונים המשפטיים, ספרות השירה והמליצה היהודית ידעה גם פרצי כעס אישיים שהובילו להכללות חריפות כלפי ערים שלמות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא מסעו המפרך של רבי אברהם אבן עזרא, שהגיע לעיר "מורה" בשעת דחק ונתקל באירוח משפיל ומבזה. חמתו של המשורר השנון בערה בו, והוא שלח את חיצי לשונו בשיר סאטירי אלמותי:

"הקנקן, ריקן בלי יין / והגבינה, נגובה בלי זין / וגברת, עיוורת בלי עין / חיגרת ונשברת צעדה עלי עין / ואנשי המקום אחי קין / ומותר האדם אשר בו אין / אם אין אני דר שם / אשום בראשה העין".

אבן עזרא לא רק ביזה את מארחיו, אלא כינה את כלל תושבי העיר "אחי קין" ואיים להוסיף לשם העיר "מורה" את האות ע' בראשה – ובכך להפוך אותה ל"עמורה", סמל הרשעות והחורבן.

שירים מעין אלו, שנתפסו לעיתים כמהתלות ספרותיות, הדגימו את הסכנה הגדולה של תיוג קולקטיבי. רבי אליעזר פאפו, בספרו "פלא יועץ",5 מתייחס בכאב עצום לתופעה זו של אנשים המוציאים דיבה על ערים שלמות בשל התנהגותם של בודדים:

"...ביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על האשכנזים ואשכנזים על הספרדים. ומה גם שאין לכלול ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול עונש לשון-הרע להמדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת למדבר על הרבים".

5 רבי אליעזר פאפו (1785–1828) נולד בסרייבו וכיהן כרבה של הקהילה בסיליסטרה שבבולגריה. חיבורו המוסרי "פלא יועץ" (נדפס לראשונה בקושטא בשנת 1824) הפך לאחד החיבורים המשפיעים והנפוצים ביותר המדגישים את חשיבות התיקון החברתי והמוסרי.

מן הגלות אל הריבונות: בין סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע למשפט העברי

כאשר התכנסו מחוקקי מדינת ישראל בשנת תשכ"ג כדי לעצב את חוק איסור לשון הרע, הם מצאו עצמם ממשיכים במישרין את אותו מאבק היסטורי על שמו הטוב של הכלל. שר המשפטים דב יוסף הציג את החוק בפני מליאת הכנסת (דברי הכנסת, כרך ,37 תשכ"ג, עמ' 2404), והדגיש כי העם היהודי בגולה היה הקורבן הראשון והראשי של דיבת הרבים:

"לא זו בלבד שהקורבן הראשון והראשי של לשון הרע על ציבור היה ועודנו לרוב העם היהודי שבגולה; עורכי-דין יהודיים וצירי פרלמנט יהודיים בתפוצות נלחמו במשך דורות על הגנה מעין זו המובטחת בהצעתנו עתה. אפשר לומר שכאן נוצרה מסורת יהודית חילונית, בעלת עמדה אחידה של משפטנים יהודיים בארצות שונות, היכולה לשמש מורה-דרך גם למדינת ישראל".

השר יוסף אף ציטט במפורש כסמכות מוסרית את ספר "חפץ חיים", כלל י, סעיף יב, המדגיש את החומרה היתרה שבהכפשת הציבור:

"כל שכן אם מבזה את כל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע... אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה בישראל".

על רקע זה, סיכם השר:

"על כן - כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי - אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלות".

באותה ישיבה היסטורית, חבר הכנסת ולימים שר המשפטים חיים צדוק החרה החזיק אחריו (דברי הכנסת, כרך ,37 תשכ"ג, עמ' 2454) :

"ציבורים יהודיים בארצות הגולה נאבקו ומוסיפים להיאבק על הכנסת סעיף כזה בחוקי המדינות שהם יושבים שם, כדי להגן על הציבור היהודי, כציבור, מפני השמצות ודיבות אנטישמיות, ויאה שאנו במדינתנו נעשה את אשר אנו תובעים מאחרים... הסעיף הזה... יתרום לריסון יצרי איבה בין-עדתיים ולחינוך ליחס של כבוד לזולת, לא רק לזולת - הפרט, אלא גם לזולת - הציבור".

אולם, חרף ההצהרות החגיגיות, סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה,1965- יצר הבחנה דרמטית בין המסלול האזרחי לפלילי. החוק הפקיע מהפרט את הזכות להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית פרטית בגין לשון הרע על ציבור, והותיר מסלול פלילי בלבד המותנה באישורו הבלעדי של היועץ המשפטי לממשלה.

בפועל, מסלול זה נותר כאות מתה. במענה לפניית השר נתן שרנסקי לנקוט הליכים פליליים נגד יוצרי הסרט "ג'נין ג'נין", הבהיר היועץ המשפטי לממשלה במכתב רשמי מיום י"ב בכסלו תשס"ד (7 בדצמבר 2003) כי:

"המדיניות הנקוטה מאז חקיקת החוק ב1965- היא שלא לעשות שימוש בסעיף זה (לשון הרע על ציבור) ואיננו רואים, עם כל שאט הנפש כלפי דברים שבסרט, לשנות ממנה לעת הזאת".

התפתחות הפסיקה בישראל ממחישה היטב את כוחו המשתק של סעיף 4 במרחב האזרחי:

 בר"ע (מחוזי ירושלים) 2314/03 צימרמן נ' גרוס (ניתן ביום 14.03.2005): פסק דין זה עסק בהשוואת חיילים המתנדבים בשטחים לגרמנים שהתנדבו ל-SS. בית המשפט קבע שלושה מבחני עזר להבחנה בין לשון הרע על הציבור (שאינה שפיטה אזרחית) לבין פגיעה אישית ביחיד: גודל הקבוצה, מידת הקושי בזיהוי חבריה, ותוכן הפרסום ומידת ההכללה שבו.

 ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי (ניתן ביום 27.7.2011): חמישה חיילי מילואים שנטלו חלק בלחימה בג'נין הגישו תביעת דיבה אזרחית נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין" בגין השמצות חמורות שהוטחו בסרט נגד לוחמי צה"ל. בית המשפט העליון קבע כי אף שהאמירות המוצגות בסרט הן שקריות ומופרכות, יש לדחות את התביעה מכוח סעיף ,4 שכן הסרט מכוון נגד ציבור כולל – לוחמי צה"ל במבצע – ולא נגד חייל ספציפי.

 ע"א 1726/21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (ניתן ביום 23.11.2022): שנים לאחר מכן, הוגשה תביעה על ידי לוחם ספציפי שהופיע ישירות בקטע בסרט. במקרה זה, בית המשפט העליון קיבל את התביעה ופסק פיצויים והוצאות, שכן כאן נפרצה דרישת הזיהוי ולא דובר עוד בלשון הרע על הציבור באופן אמורפי אלא בפגיעה ישירה בפרט מזוהה.

 ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (ניתן ביום 28.12.2016): לשכת סוכני הביטוח ניסתה לבלום את "קמפיין שוקה" ההומוריסטי שהציג את סוכני הביטוח באור נלעג ומנצל. בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי חרף הפגיעה בתדמיתם של סוכני הביטוח, מדובר בלשון הרע על ציבור וקבוצה בלתי מזוהה, ולכן אין עילה למתן צו מניעה אזרחי.

 ת"א (שלום בת ים) 38128-01-22 אלישמע כהן נ' גדעון לוי (ניתן ביום 04.07.2024): ראש ישיבת חומש ומנהלה הגישו תביעה נגד העיתונאי גדעון לוי שכינה בטלוויזיה את "אנשי חומש" בכינויים קשים כגון "שודדים" ו"תתי-אדם". בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אף שלא עומדות לנתבע הגנות אמת הפרסום או תום הלב, התובעים אינם זכאים לפיצוי אישי משום שהדברים כוונו כלפי קבוצה בלתי מסוימת ("אנשי חומש" ככלל) וחסומים מכוח סעיף 4 לחוק.

 ת"א (שלום ירושלים) 37569-01-22 אלישמע כהן נ' ישראל פריי (ניתן ביום 03.07.2022): באותו אופן נדחתה תביעתם של ראשי הישיבה נגד העיתונאי ישראל פריי בגין ציוץ שהשמיץ את מתיישבי חומש.

בעוד המשפט הישראלי המודרני בוחר לצמצם את ההגנה האזרחית על הציבור כדי למנוע הצפת בתי המשפט והשתקה של השיח הציבורי בחברה משוסעת, המשפט העברי לאורך הדורות ראה בדיבת הרבים איום מוחשי על שלמותה הפיזית והרוחנית של הקהילה. חכמי ההלכה לא היססו להפעיל סנקציות חריפות, לעקוף סדרי דין ראייתיים ואף לנדות את המכפישים, מתוך הבנה עמוקה כי הקהילה כקולקטיב היא השומרת על יחידיה, ושמירה על שמה הטוב היא למעשה שמירה על עצם חיותה.