פרשת נח • ר' יהונתן אייבשיץ ומייג'ור תום

על מגדל בבל וחללית הניסוי

יש פרשנים שקוראים את המקרא כמו מי שמחזיק עששית בחדר חשוך: הם מאירים פינה אחת, ממששים קיר ומתקדמים בזהירות. ויש פרשנים שפותחים חלון לרחוב ומכניסים לחדר את כל רעש העולם שבחוץ. הרב אייבשיץאייבשיץ, רבן של הקהילות המאוחדות אלטונה, המבורג וונדסבק, היה מהסוג השני. הוא נולד בסביבות שנת 1690, בקרקוב (ויש אומרים בפינצ'וב), כיהן כדרשן בפראג, ונפטר באלטונה בשנת 1764. הזיכרון הציבורי בעניינו נקשר בעיקר במחלוקת הקמיעות הסוערת עם רבי יעקב עמדין (וראו על כך מאמר נרחב באתר). אבל בין דפי ״תפארת יהונתן״, דרשותיו על התורה שנדפסו מכתב יד רק לאחר מותו, שמור פירוש מופלא - כמעט דמיוני, לפיו בוני מגדל בבל לא רצו לטפס לשמים כדי להילחם באל. הם רצו לבנות כן שיגור, שממנו תצא ספינה מעופפת אל הירח, כדי להימלט מהמבול הבא.

דיוקנו של הרב אייבשיץאייבשיץ. תחריט של יוהאן בלצר לפי רישום של יאן קליינהרדט, 1772. (ויקישיתוף, נחלת הכלל)

מגדל שחכמים לגלגו עליו

כדי להבין את חשיבות הפירוש של הרב אייבשיץ צריך להתחיל דווקא בבעיה שהוא בא לפתור. כבר חכמי התלמוד חשו במבוכה שבסיפור מגדל בבל. בגמרא בסנהדרין, בדיון על דור הפלגה, מובאת דעת בית מדרשו של רבי שילא: ״נבנה מגדל ונעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו״. מיד אחר כך באה תגובה עוקצנית מצד חכמי ארץ ישראל: ״מחכו עלה במערבא: אם כן, ליבנו אחד טורא!״, כלומר: צחקו על כך בארץ ישראל, שהרי אם כך, מוטב היה לבנות את המגדל על ראש אחד ההרים (סנהדרין קט ע״א). הלעג מופנה לא רק אל בוני המגדל אלא גם אל הפרשנות עצמה: אם המטרה היא להגיע לגובה, למה לבנות במישור, במקום נמוך?

המדרש מציע כיוון אחר. בבראשית רבה נאמר שבוני המגדל אמרו:

״לא כל הימנו לברור לו את העליונים ולתת לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו, וניתן חרב בידה, ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה״ (בראשית רבה לח, ו)

רש״י אסף כמה מן הקולות ובחר להביא גם את הנימוק הקוסמולוגי: ״אמרו אחת לאלף ותרנ״ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמיכות (=תומכות)״ (רש״י בראשית יא, א).

״מגדל בבל״ של פיטר ברויגל האב, 1563, מוזיאון לתולדות האמנות בווינה. (ויקישיתוף, נחלת הכלל)

כבר בגמרא מופיעה קריאה ״רב־קולית״, שהרב איבשיץ יאמץ בהמשך. רבי ירמיה בר אלעזר אומר שבוני המגדל ״נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה״ (סנהדרין קט ע״א). הכת הראשונה, ״נעלה ונשב שם״, היא הזרע שממנו צמח פירושו של רבי יהונתן: מישהו בבבל העתיקה רצה פשוט – ״לגור למעלה״.

בפרשנות של ימי הביניים מבקש האבן עזרא מהקורא שלא להתרשם מהביטוי המקראי: ״ואל תתמה על מלת 'וראשו בשמים', כי הנה כן דבר משה 'ערים גדולות ובצורות בשמים'״ (אבן עזרא בראשית יא, ד). לדידו זו הגזמה ספרותית ולא יותר, והבונים רק ״ראו בעצתם שלא יפרדו״. ספורנו מוריד את הסיפור לקרקע הפוליטית לגמרי: ״זאת היתה עצת שרי הדור להמליך את נמרוד על כל המין האנושי״ (ספורנו בראשית יא, ד). בין רקיע שמתמוטט, מלחמה בשמים, עבודה זרה ומלוכה עולמית, הכתוב עצמו נשאר סתום. בבראשית רבה הדבר נאמר במפורש: ״מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש״ (בראשית רבה לח, ו).

פחד מהמבול הבא

לתוך החלל הפרשני הזה נכנס הרב איבשיץ, באופן מפתיע פירושו אינו מופיע בפרשת המגדל שבפרק יא, אלא בפרק ח, על הפסוק ״וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם״. הרב אייבשיץצשואל מדוע ההבטחה שלא יבוא עוד מבול נאמרה ״אל לבו״, בסתר ולא בגלוי. תשובתו:

״דלא היה רצון ה' לגלות שלא ישחית העולם עוד, כדי שיהיה היראה על האדם מבלי לעשות כתועבות דור המבול פן חס ושלום יבוא מבול לעולם״ (תפארת יהונתן, בראשית ח, כא)

האנושות שאחרי המבול חיה אפוא בפחד קיומי מתמשך, מבלי לדעת שהאסון לא ישוב. מתוך החרדה הזאת, לדעתו של הרב אייבשיץ, יש להבין את דור הפלגה: ״וזה היה ענין דור הפלגה ובקשו לעשות מגדל עד לשמים״ (שם).

בדפוס משולבת בדברים הערת ביניים של מי שהעתיק את כתב היד, והיא מתווכחת עם הרב בעדינות: ״אמר המעתיק דברי הרב צריכין ביאור, דהא בפירוש כרת הקב״ה ברית עם נח שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול״ (שם). כבר על הדף עצמו ניצב אפוא קורא ראשון שמערער: איך אפשר לומר שההבטחה לאי השחתת העולם נשמרה בסוד, אם התורה עצמה מספרת על ברית הקשת? המעתיק מיישב את הקושי בעזרת ״בעל העקידה״: הברית נכרתה ״סתם״, ונותרה פתוחה האפשרות שאם העולם כולו יתקלקל, יבוא מבול. אבל עצם ההערה מלמדת שגם תלמידיו ומעתיקיו של הרב אייבשיץ לא קיבלו את דבריו בלי עוררין.

אחרי ההקדמה מגיעה השאלה שמהדהדת את לעג חכמי המערב: ״דיש להבין וכי היו כל כך פתאים, דאם כן היה צריך בסיס בחכמת הבנין יותר רחב מכדור הארץ״ (שם). זו שאלה של מהנדס. הרב אייבשיץ יודע שמגדל שיגיע לשמים ממש יצטרך בסיס עצום שאי אפשר לבנות בפועל, ולכן, הוא מסיק, בוני המגדל לא התכוונו לשמים במובן הפשוט. מכאן הוא הולך ובונה את הקומה הראשונה של פירושו, ובה תורת אקלים שלמה:

״אבל הם שפטו כפי חכמת הטבע, כי כל גשמים יורדים מהקיטורים ואדים העולים מן הארץ ויסוד המים, ומזה התהוות העננים ומשם יזובו המים, ואין המים באים משמים כלל״ (שם)

זו המטאורולוגיה האריסטוטלית, שעברה בירושה דרך ספרות ימי הביניים ועדיין שימשה בסיס בזמנו של רבי יהונתן: גשם אינו יורד מאוקיינוס עליון שמעל הרקיע, אלא נוצר מאדים שעולים מן הארץ. במשפט הזה הרב אייבשיץ דוחה באחת את דרשת בית רבי שילא, שדיברה על ״מימיו״ של הרקיע.

השלב הבא כמותי: ״וכבר שערו כפי מופת ראיה, שאין שיעור העננים שהוא האדים העבים העולים מן הארץ יותר מחמשה מילין לכל היותר״ (שם). חמישה מילין הם בערך חמישה קילומטרים. ומכאן מסקנתם של בוני המגדל: ״ולכך חשבו הם לבנות מגדל יותר גבוה משיעור עננים ההמה, ואם כן תו אי אפשר לירד עליהם גשמים״ (שם). לפי ההיגיון הזה, המבול הוא אסון שמתרחש מתחת לתקרת העננים, ומי שגר מעליה מוגן.

יהושע מאירסון כתב עבודת דוקטורט מקיפה על הרב אייבשיץ ויחסו למדע. בעבודתו הוא מראה שהמרחק שצויין בפירושו של הרב איבשיץ אינו קלוט מן האוויר: הוא מציין מקבילה בספר ״אילם״ של יוסף שלמה רופא מקנדיאה, שם נאמר שהעננים נמצאים ״בגובה פרסה מפני הארץ״, ומעיר שבתפארת יהונתן ״הסביר שמעל לגובה של חמישה מילין אין הגשם יורד״ (מאירסון, ר' יהונתן אייבשיץ וגישתו למדע). זו הייתה אפוא ידיעה מקובלת בספרות הטבע העברית של אותה התקופה, ולא המצאה של דרשן.

הירח כעולם מיושב

כאן הרב אייבשיץ עוצר ומודה שהקומה הראשונה אינה מספיקה. וכאן מגיעה הקומה השנייה של הפירוש: ״רק דידוע מה שכתבו כי בכדור לבנה גם כן מקום ישוב כמו בכדור ארצי״ (שם). הרי לנו - בכמה מילים מתומצתת כאן מהפכה קוסמולוגית שלמה.

בתפיסה האריסטוטלית הירח היה גבול בין שני עולמות: מתחתיו העולם ה״תת־ירחי״ של ארבעת היסודות, עולם ההוויה וההפסד, ומעליו גרמי שמים מחומר חמישי, נצחי ובלתי משתנה. מאירסון מזכיר שאריסטו ״חילק את הקיים בעולם התת־ירחי לארבעה יסודות: אש, אוויר, מים, עפר״. לומר שהירח הוא ״כדור״ ושיש בו ״מקום ישוב כמו בכדור ארצי״ פירושו לשבור את החלוקה הזאת.

דבריו של הרב אייבשיץ נכתבו אחרי הטלסקופ של גלילאו, אחרי שהירח התגלה כעולם של הרים ועמקים, ״סלעי, מכותש ומכוסה הרים וימים״. מילותיו של הרב איבשיץ - ״דידוע מה שכתבו״ מכוונות כמעט בוודאות לספרות שהציפה את אירופה במאה ה־17. בשנת 1638 פרסם ג'ון וילקינס, אז צעיר בן עשרים וארבע מאוקספורד, את ״גילוי עולם בירח״. הספר היה לרב־מכר שהפיץ את תיאורו של גלילאו לירח ״כעולם מוצק ובר-מגורים״. וילקינס כתב שהרעיון של ירח מיושב ״אינו סותר שום עיקרון של התבונה או של האמונה״ (American Historical Review).

רישומי הירח של גלילאו בספרו ״שליח הכוכבים״ (Sidereus Nuncius), 1610. ההרים והמכתשים שראה בטלסקופ הפכו את הירח ל״כדור״ דומה לארץ. (Wellcome Collection, CC BY 4.0)

תותח שיורה אל השמים

וכאן אנו באים אל הקומה השלישית בפרושו ל הרב אייבשיץ – המהווה את החלק המפתיע ביותר בפירושו. הרב אייבשיץ כותב: ״וכבר מצאו על ידי מלאכת מעופפות שהוא לעשות כמו תורן מונח לרוחב ארץ, ואם כן מוכח דהרוח עולה מן הארץ, וכן כל הרוחות עולים מהארץ מלמטה״ (תפארת יהונתן, בראשית ח, כא). הרב איבשיץ מדבר על מתקן מעופף שנעזר בתורן ונישא ברוח, כנראה עפיפון או דגם של כלי טיס. ממנו הרב אייבשיץ גוזר עיקרון פיזיקלי: הרוח נושבת מלמטה למעלה, מן הארץ אל הגובה. מכאן הוא סוטה, כדרכו של דרשן, לשאלה מדוע נח לא הפליג בספינה. לדבריו, בזמן המבול ״הארץ כל כח שלה נתמעך עד שלא היה הרוח יוצא כלל מהארץ״, ובבלי רוח ״אי אפשר לשוט״. בתוך כך הוא נוגע גם בגילוי אמריקה, ״העולם החדש הנקרא אמירקא״, ושואל איך הגיעו אליה בני אדם לפני המבול בלי ספינות. ומסיק שהמבול היה אך ורק באיזור הים התיכון ואירופה אך לא בתחום יבשת אמריקה !

ואז מגיע לב העניין. אם הרוח נושאת כלפי מעלה, שואל רבי יהונתן, מדוע כל דבר שעולה לאוויר חוזר לארץ? תשובתו: ״רק שובו לארץ הוא בסיבת היות האויר החזק ועב הסמוך לארץ הוא מכביד על הדבר ומגרשו לירד למטה״ (שם). כדי להוכיח זאת הוא מביא ניסוי:

״ולכן נסעו האינשעניעהר [המהנדסים, Ingenieure], שעל ידי אבק השריפה שקורין פולוויר, בכח רב אבק הניתן בקנה השריפה, ולחצו לכדור הנתון בתוכו שילך מעלה מעלה, עד שהשגיחו במקום ההוא ולא ירד הכדור כלל למטה, כי לא מצאו שום כדור על הארץ״ (שם)

המילים ״קנה השריפה״, ״פולוויר״ (Pulver, אבק שריפה בגרמנית) ו״כדור הנתון בתוכו״ אינן מתארות בלון. הן מתארות תותח שהוצב אנכית וירה כדור כלפי מעלה. ואכן, אחד הניסויים המפורסמים של המאה ה־17 היה בדיוק כזה. רנה דקארט כתב לידידו מרן מרסן באפריל 1634 על ניסוי שרצה שייערך ״עם תותח גדול המכוון ישר אל הזנית באמצע מישור כלשהו״. לדבריו, מחבר אחד טוען שהניסוי כבר נעשה כמה פעמים ״בלי שהכדור חזר ונפל לארץ״, ודקארט הוסיף: ״איני רואה זאת כבלתי אפשרי״. מרסן ערך את הניסוי, והכדורים שוב נעלמו. דקארט הגיב במכתב ממרץ 1636: ״אני מודה לך גם על זה של הכדור שנורה לעבר הזנית, שאינו חוזר ונופל כלל, דבר מעורר השתאות מאוד״ (LEGI, גרנובל). דקארט אף הסביר את התופעה, ובמכתב אחר כתב שעוצמת המכה ״נושאת אותם גבוה מאוד, מרחיקה אותם כל כך ממרכז הארץ, שדבר זה גורם להם לאבד את כובדם״ !. בשנת 1690, השנה שבה כנראה נולד רבי יהונתן, פתח פייר וריניון את ספרו על כוח הכבידה בציור של מרסן ופטי ליד תותח זקוף, ומעליהם הכיתוב: ״האם ייפול בחזרה?״ (arXiv).

ההסבר של הרב אייבשיץ כמעט זהה להסבר של דקארט: ״ומזה שפטו כי הכדור עלה תחלה למעלה מהאויר העב והעכור על ידי כח הפולווער, וכשהיו למעלה ממנו הוא היה מעכבו אחר כך מלירד״ (תפארת יהונתן). אין זה צירוף מקרים. מאירסון מקדיש פרק שלם בדוקטורט שכתב להראות שהרב אייבשיץ הכיר את כתבי דקארט והפנים אותם לעומק עם השנים: ״משנות השלושים ואילך נראה שר' יהונתן נחשף בצורה יסודית יותר לרעיונות קרטזיאניים, הפנים אותם ובעקבותיהם יצר את 'המודל של רוח הקודש'״ (מאירסון). נמצא כי רבה של אלטונה קרא, בדרך זו או אחרת, את המכתבים או את הספרות שנכתבה בעקבותיהם, והכניס אותם לדרשה על פרשת נח.

ספינה לכדור הירח

מכאן הכול מתחבר:

״ואם כן, אם אפשר להביא כל עופפות למעלה מהאויר העב הלזה, יכול לילך ברוח מעלה מעלה עד הכדור הירחי, כי הרוח יגביה אותו תמיד לילך, ולמעלה הרוח הולך וחזק. וכבר חברו בזה חבורים איך לעשות ספינה כזה לילך לכדור ירחי. אבל העיקר שיגיע תחלה ספינה זו למעלה מאויר העכור הזה״ (תפארת יהונתן)

המשפט ״וכבר חברו בזה חבורים״ הוא עדות היסטורית יוצאת דופן. הרב אייבשיץ מודיע לשומעיו שיש ספרות שלמה על כלי שיט אווירי לירח, והוא צודק. במהדורה המורחבת של ספרו, משנת 1640, הוסיף וילקינס פרק שכותרתו קובעת ״שאפשר שמישהו מצאצאינו ימצא דרך הובלה לעולם האחר הזה, ואם יש בו יושבים, לסחור עמם״ (Astronomy & Geophysics). הוא כתב: ״אני מאשר ברצינות ועל יסודות טובים, שאפשר לעשות מרכבה מעופפת, שבה יוכל אדם לשבת ולתת לה תנועה כזו שתוביל אותו באוויר״ (American Historical Review). וילקינס הניח שהקושי העיקרי הוא בתחילת הדרך: ״הוא האמין שהעלייה בעשרים המילין הראשונים תהיה החלק הקשה״, ואחריה יבוא רוב המסע, ״גלישה נינוחה של 180 יום״ (Astronomy & Geophysics). וילקינס טען ש״הכבדות״ היא תכונה של פני הארץ בלבד, ושמי שיעלה כעשרים מילין ייפטר מן הנטייה ליפול (ספריית לינדה הול). זו בדיוק תפיסת ״האויר העכור״ של רבי יהונתן: המכשול הוא השכבה הסמוכה לארץ, ומעליה הדרך פתוחה.

בשנת 1670 פרסם הישועי האיטלקי פרנצ'סקו לאנה דה טרצי תיאור של ״ספינה מעופפת״ עם תורן מרכזי ומפרש, שאמורה הייתה להינשא בארבעה כדורי נחושת דקים שהאוויר נשאב מהם. המילים ״ספינה״ ו״תורן״ שבלשון הרב אייבשיץ מזכירות מאוד את התיאור הזה. מאירסון מצביע גם על אתנסיוס קירכר, הישועי שכתב, בין השאר, ספר שלם על מגדל בבל: ״דוגמאות נוספות להשפעה של קירכר על ר' יהונתן ניתן לראות בפרשנות סיפור מגדל בבל״ (מאירסון).

״הספינה המעופפת״ של פרנצ'סקו לאנה דה טרצי, 1670: ספינה עם תורן ומפרש, שאמורה הייתה להינשא בארבעה כדורי נחושת ריקים מאוויר. (ויקישיתוף, נחלת הכלל)

כן שיגור בשנער

עכשיו אפשר להבין את המהלך הגאוני של רבי יהונתן. הוא לוקח את ספרות החלל של תקופתו ומשליך אותה אחורה, אל בקעת שנער. אם המדענים יודעים שהקושי העיקרי הוא לחצות את שכבת ״האויר העכור״, הרי שבעייתם של בוני המגדל הייתה הנדסית לגמרי:

״וזה היה כוונת דור הפלגה גם כן, שבקשו לקבוע מושבם בכדור ירחי ששם יהיו נצולים ממבול, וחשבו לעשות על ידי ספינה הנ״ל. אפס כיצד יגביהו אותה הספינה למעלה מאויר העכור, ולזה חשבו לבנות מגדל גבוה כל כך עד למעלה מאויר ההוא, ומשם יוכלו להשתמש בספינה הנ״ל לשוט באויר עד כדור הירחי״ (תפארת יהונתן)

מאירסון מסכם את המשמעות בפשטות: ״בדבריו אלה טען ר' יהונתן שמגדל בבל היה בעצם כן שיגור לספינת חלל שמטרתה הייתה להוביל את בני האדם אל הירח״ (מאירסון).

כך מתיישבת הקושיה שבה פתח, ״וכי היו כל כך פתאים״. המגדל לא היה צריך להגיע לשמים, אלא רק לגובה שמעל ״האויר העכור״, כמה מילין בלבד, וזה כבר נראה כמעט אפשרי. ומתיישבת גם הקושיה של חכמי המערב, ״ליבנו אחד טורא״: לפי רבי יהונתן, הגובה לבדו אינו מספיק. המגדל הוא רק השלב הראשון, כן השיגור, והמסע עצמו נעשה בספינה. והכת הראשונה בגמרא, ״נעלה ונשב שם״, מקבלת כאן משמעות חדשה ומפתיעה: ״שם״ אינו ראש המגדל אלא כדור הירח.

שפה אחת ודברים אחדים

הרב אייבשיץ אינו טוען שפירושו הוא הפירוש היחיד, הוא מוסיף וכותב: ״ועוד היה לדור הפלגה כת אחרת שחשבו מטעם אחר לבנות המגדל״. הכת השנייה האמינה שהאוויר שבין הארץ לשמים ״מלא רוחות״, ש״הרוחות שהם קרובים לארץ הם יותר עבים וגסים ורעים, והרוחות שהם יותר קרובים לשמים הם יותר בהירים וזכים וטובים״. אנשי דור המבול ״היו מקטרים לרוחות הללו״, ואלה ״היו מכזבין להם שלא יטבעו במי המבול״. לכן ביקשו אנשי דור הפלגה לבנות ״מגדל גבוה מעל גבוה ושם הרוחות טהורים וזכים, ואם יקטרו להם יפעלו בחפצם״ (תפארת יהונתן). אותו מגדל עצמו, שבקטע הקודם היה מתקן הנדסי, הופך כאן למזבח לישויות רוחניות.

הרב אייבשיץ מחבר את שתי התשובות אל הפסוק עצמו:

״ובאמת היה בדור הפלגה כתות כתות, כת אחת חושב כך וכת אחר חשבה כך כדאיתא במדרש, ולכך נאמר ויהי כל הארץ שפה אחת, היינו שכולם הסכימו בהסכמה אחת לבנות מגדל, אבל ״דברים אחדים״, כי לזה היה טעם זה ולזה טעם זה״ (שם)

היינו - ״שפה אחת״ היא אחדות המעשה, ו״דברים אחדים״ הם ריבוי המניעים. המהנדסים והמכשפים עמדו על אותם פיגומים, כל אחד מסיבה משלו.

בדרשה אחרת, בספר ״יערות דבש״, מציג הרב אייבשיץ תמונה שונה לגמרי, כמעט הפוכה לתמונה המדעית. מאירסון מביא משם את דבריו: ״והנה לאחר מבול כאשר קמו דור הפלגה לא הונח בכשופים למטרי השמים, כי אם הוסיפו״, ומיד אחר כך: ״ומגדל שרצו לבנות על פי חכמת הקסם יהיה מחברן, ואם כן יהיה קשה להפרידן ולנתק אגודתם״ (מאירסון, בעקבות יערות דבש חלק א', דרוש ד'). לפי הדרשה הזאת, שמאירסון מתארך לשנת ה'תק״ד, 1744, המגדל הוא מכשיר מאגי שנועד לקשור בין ״שר הארץ״, נפשו של כדור הארץ, ובין כוכבי השמים. בעולמו של הרב אייבשיץ חיו, אפוא, הפיזיקה של דקארט והמאגיה הניאו־אפלטונית בכפיפה אחת. מאירסון מציין שהוא השתמש בשתי הפרדיגמות לסירוגין, ושלעיתים ״רעיונות שלכאורה נראים כמנוגדים לרוח הנאופלאטונית״ יושבים אצלו זה לצד זה.

המדע כמראה לגאווה

השאלה העמוקה היא מה עשה הרב אייבשיץ בידע החדש. הוא לא היה מדען, ובכל זאת התעניין במדע מאוד. מאירסון מסכם את המודל שלו כך: ״המודל של ר' יהונתן התמקד בהשתנות המתמדת של ידע המבוסס על ניסויים לעומת היציבות של הידע המסורתי״ (מאירסון). לכאורה יש כאן סתירה: מי שרואה בידע הניסויי דבר שמשתנה כל הזמן, מדוע יבנה עליו דרשה שלמה? אבל דווקא כאן מתגלה יופיו של הפירוש. הרב אייבשיץ אינו אומר שהמדע של זמנו נכון. הוא אומר שכך חשבו אנשי דור הפלגה: ״הם שפטו כפי חכמת הטבע״. המדע משמש בפירוש מראה לגאווה האנושית. אנשי בבל לא היו טיפשים. הם היו מדענים מצוינים, ובדיוק משום כך חטאו: הם האמינו שבעזרת ידיעת חוקי האקלים והתעופה אפשר להימלט מהשגחת האל.

מה המדע תיקן מאז

בפירושו של הרב אייבשיץ ניתן למצוא אירוניה שהזמן רק העמיק. כמעט כל ההנחות המדעיות שעליהן הוא נשען התבררו כשגויות. גובה העננים אינו מוגבל לחמישה מילין, וענני סערה מגיעים לגבהים כפולים ומשולשים. הרוח אינה ״עולה מן הארץ״ באופן כללי, ואין שכבת ״אויר עכור״ שדוחפת עצמים כלפי מטה. כבר ב־1687, שלוש שנים לפני שנולד רבי יהונתן, הציע ניוטון תורת כבידה שבה הארץ מושכת את הירח באותו כוח שבו היא מושכת את התפוח, בלי שום גבול של עשרים מילין. גם ניסוי התותח של מרסן לא הוכיח את מה שדקארט קיווה. הוויכוח על כדורים שנורים כלפי מעלה עסק בעיקר בשאלה אם הארץ מסתובבת, ולפי LEGI רק בתחילת המאה ה־19 נערכו ניסויים זהירים דיים כדי למדוד את הסטייה הזעירה. הכדורים ״לא חזרו״ משום שלא חיפשו אותם במקום הנכון, ולא משום שאיבדו את כובדם. גם הספינה של לאנה דה טרצי נשארה על הנייר: לחץ האוויר היה מועך את כדורי הנחושת הריקים, ובשנת 1710 הראה לייבניץ שהמבנה אינו אפשרי. ווילקינס עצמו, נטש את חלומו כשניסוייהם של בויל והוק הראו שהחלל הוא ריק שאדם אינו יכול לחיות בו (Atlas Obscura).

בלון שלא היה

ואנקדוטה לסיום - בתרגום האנגלי שבספריית פוזן מתורגם הדיבור ״מלאכת מעופפות״ ו״כדור״ בפירושו ל הרב איבשיץ כ־balloon, כדור פורח (Posen Library). אבל הכדור הפורח הראשון עם אדם עלה בפריז רק באוקטובר 1783, כשהאחים מונגולפייה העלו את ז'אק־אטיין, כמעט עשרים שנה אחרי פטירת רבי יהונתן. מי שקורא בתרגום עלול לחשוד שהפירוש מאוחר או מזויף, ושמישהו הוסיף אותו אחרי שהכדור הפורח הסעיר את אירופה. הקריאה במקור העברי מפריכה את החשד: ״קנה השריפה״, ״פולוויר״ ו״כדור הנתון בתוכו״ מתאימים לתותחי המאה ה־17, לא לבלונים של המאה ה־18.

גם שאלת האותנטיות הכללית של הספר נבחנה. מאירסון מציין שתפארת יהונתן נדפס מהעתקה של רבי אורי מדרזדן, שכתב שקיבל את הכתבים מנכדו של רבי יהונתן, רבי גבריאל אייבשיץ, ושהם ״זוהו על ידו ככתב ידו של ר' יהונתן״. לדעת מאירסון, בשל המקבילות הרבות לספריו האחרים ״ניתן להתייחס לספר זה ברמת ודאות גבוהה כספר שכתב ר' יהונתן״ (מאירסון). הוא מציין גם שהשם ״תפארת יהונתן״ ניתן לספר בידי המהדיר, שכן בכתב היד לא נמצא שם.

בין פחד לברית

אם מסירים מן הדרשה את השכבה המדעית, נשארת השאלה האנושית שבה פתח רבי יהונתן: מה עושה אדם שחי בצל אסון שעלול לשוב, כשהבטחת הקב״ה ניתנה ״אל לבו״ ולא בגלוי? תשובתם של בוני המגדל היא תשובה טכנולוגית: אם אי אפשר לסמוך על השמים, נברח מן הארץ. שאול מגיד קרא לא מכבר את הקטע הזה כ״תגובה לאסון אקלים״, והשווה אותו ל״היסטוריה הקומית של מדינות הירח וממלכותיו״ של סירנו דה ברז'ראק מ־1657 (Shaul Magid). ההשוואה מתבקשת. בימים שבהם מדברים ברצינות על יישוב קבע בירח ובמאדים כפתרון לאסון אקולוגי, הדרשה של הרב אייבשיץ נשמעת כמעט כנבואה. ב־1969 נחתה אפולו 11 על הירח, אבל לא נמצאו שם עננים ולא ״מקום ישוב כמו בכדור ארצי״. רק אבק אפור, בלי אוויר, בלי מים ובלי מחסה מפני מבול כלשהו. אבל הרב אייבשיץ לא בא ללמד הנדסת חלל. הוא בא ללמד משהו על פחד ועל אמונה. הדרשה נחתמת בבלעם, לא בירח:

״ועל כן אמרו - בלעם היה הולך רכיל, מגלה סוד מסתורין של הקב״ה לעכו״ם... כי עכו״ם גדרו עצמן בכמה דברים כי יראו מהמבול, אבל בלעם אמר להם שכבר נשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם, ועל ידו חזרו לרעתם. ולכך אמר הקב״ה מתחלה בלבו מבלי לעשות פומבי, כדי שיהיה להם מורא ממבול״ (תפארת יהונתן)

ואם כן בסוף פירושו מתבהר המבנה כולו - הפחד מן האסון יכול להוביל לשני כיוונים. הוא יכול להביא את האדם לגדור את עצמו, לתקן את דרכיו ולחיות בענווה. והוא יכול להביא אותו לבנות מגדל, לנסות לגבור על הטבע, לברוח לירח ולהשאיר את המוסר על הקרקע. דור הפלגה בחר בדרך השנייה: במקום לתקן את מה שהביא את המבול, ניסה לבנות מקלט מפניו. ואם כן בפירושו של הרב אייבשיץ חיים יחדיו בבל העתיקה ופריז של מרסן, אריסטו וגלילאו, מדרשי חז״ל וספרות המדע הבדיוני של אוקספורד, רוחות טמאות ותותח זקוף. הרב אייבשיץ הניח לכולם לדבר, כמו ״שפה אחת ודברים אחדים״. וחידושו הגדול אינו בכך שבוני המגדל רצו להגיע לירח, אלא בכך שכמונו, הם היו בני אדם מפוחדים, חכמים ומוכשרים, שהאמינו שהמדע יכול לשמש להם תרופה ומכשיר לבריחה מצרה...

לקריאה נוספת

יהושע מאירסון, ר' יהונתן אייבשיץ וגישתו למדע, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי הרוח, בית הספר למדעי היהדות ולארכאולוגיה, בהנחיית פרופ' מעוז כהנא, תשרי תשפ״ב (אוקטובר 2021). מקוון באתר אסיף.

הרב אייבשיץאייבשיץ, תפארת יהונתן על התורה, בראשית ח, כא, בתוך: חמשה חומשי תורה עם פירושי רבנו יהונתן, כרך א (בראשית), ירושלים: מפעל תורת רבנו יהונתן ומכון ירושלים, תשס״ט (2009), עמ' 70. מקוון בספריא.

Jonathan Eybeschütz, “Tiferet Yonatan (The Splendor of Jonathan),” trans. David E. Cohen, in: The Posen Library of Jewish Culture and Civilization, vol. 6, New Haven: Yale University Press.

David Cressy, “Early Modern Space Travel and the English Man in the Moon”, The American Historical Review 111, no. 4 (October 2006), pp. 961–982.

Allan Chapman, “Fly me to the Moon”, Astronomy & Geophysics 55, no. 1 (February 2014), pp. 1.26–1.31.

John Wilkins, The Discovery of a World in the Moone, London 1638; enlarged edition with “A Discourse Concerning the Possibility of a Passage Thither”, London 1640.

שאול מגיד, רשימה על מגדל בבל כתגובה לאסון אקלים, בבלוג של המחבר ב־Substack (shaulmagid.substack.com).