פרשת נח • קללת כנען ופולמוס העבדות באמריקה

קללת כנען ופולמוס העבדות באמריקה

פרשת נח היא נקודת המפנה הדרמטית בכינונה המחודש של האנושות לאחר חורבן המבול. בפרשה זו מתעצב מחדש הסדר המוסרי והמשפטי של העולם, ובמרכזו מציבה התורה את הברית האוניברסלית הראשונה בין האל לבין "כל בשר אשר על הארץ" (בראשית ט, יז). בלב הברית עומד הציווי המכונן, המכריז על קדושת חיי האדם באשר הוא אדם:

"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו)

החוק המקראי, הרואה באדם "צלם אלהים", קובע אפוא כי חיי האדם מוגנים באופן מוחלט מפני שפיכות דמים, משום שכל יצור אנושי נושא בתוכו את הניצוץ האלוהי.

אולם מיד לאחר כריתת הברית וברכת הפרייה והרבייה מתרחשת בפרשה נפילה מוסרית ומשפחתית קשה. נח, שהוצג בראשית דרכו כ"איש צדיק תמים" ש"את האלהים התהלך" (בראשית ו, ט), הופך ל"איש האדמה": הוא נוטע כרם, שותה מן היין ומשתכר בתוך אוהלו. בעקבות מעשהו של בנו חם, ש"ראה את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ", מתעורר נח מיינו ומשמיע את אחת הקללות הטעונות ביותר בתולדות התרבות האנושית:

"ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. ויאמר ברוך ה' אלהי שם, ויהי כנען עבד למו. יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, ויהי כנען עבד למו" (בראשית ט, כה–כז)

פסוקים אלה, שנחרתו בזיכרון התרבותי בכינוי השגוי "קללת חם", חוללו שרשרת ארוכה של פרשנויות, פולמוסים ואידאולוגיות. פשוטו של מקרא רואה בסיפור בעיקר הסבר לשעבודם העתידי של עממי כנען בידי ישראל בימי יהושע; ואולם בתקופות מאוחרות יותר הפכו הפסוקים לכלי שרת פוליטי ותרבותי להצדקת מוסד העבדות. החיבור המלאכותי שנוצר במרוצת הדורות בין קללת נח לבין שעבודם של בני אפריקה השחורים הגיע לשיאו בארצות הברית באמצע המאה התשע עשרה – ברגע שבו עמדה האומה האמריקנית על סף מלחמת אזרחים עקובה מדם – והוא קרע את הקהילה היהודית באמריקה לשני מחנות ניצים.

יום התענית הלאומי והדרשה בבית הכנסת "בני ישורון"

בנובמבר 1860 נבחר אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית, וב־20 בדצמבר הכריזה קרוליינה הדרומית על פרישתה מן האיחוד. משבר חוקתי חמור איים לפרק את המדינה. לנוכח האסון הממשמש ובא הכריז הנשיא היוצא, ג'יימס ביוקנן, על יום שישי, 4 בינואר 1861, כיום לאומי של השפלה, צום ותפילה, וקרא לאזרחים להתכנס בבתי תפילתם ולבקש מוצא מן השבר. הקהילות היהודיות נענו לקריאה, ובאותו יום התכנס קהל רב בבית הכנסת "בני ישורון" ברחוב גרין בניו יורק – מן הקהילות האורתודוקסיות החשובות והמכובדות בעיר באותה עת.

על הבימה עלה הרב ד"ר מוריס יעקב רפאל (1798–1868), מנהיג דתי בעל שיעור קומה, יליד שטוקהולם שהתחנך בקופנהגן, באנגליה ובגרמניה, ונודע בבקיאותו ובכישרון הנאום שלו באנגלית. הדרשה שנשא באותו יום ראתה אור מיד לאחר מכן בשם "השקפת המקרא על העבדות" (The Bible View of Slavery), עוררה הד ציבורי ופוליטי רחב, והפכה לאחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות יהדות ארצות הברית. רפאל לא הסתפק בתפילה לשלום המדינה; הוא ביקש לבחון באופן שיטתי את מעמדה של העבדות בכתבי הקודש.

הרב ד"ר מוריס יעקב רפאל

רפאל פתח בהתרסה כלפי אנשי הכמורה של הצפון, ובראשם המטיף הנרי וורד ביצ'ר מברוקלין, שטענו כי העבדות היא חטא. "האם החזקת עבדים מגונה כחטא בכתבי הקודש?", שאל, והוסיף בתמיהה: "כיצד יכולה שאלה זו לעלות בכלל בדעתו של אדם שקיבל חינוך דתי?". כדי להוכיח כי העבדות היא מוסד מוכר ולגיטימי, ואף מאושר בידי שמים, פנה רפאל בראש ובראשונה אל סיפורו של נח.

בדרשתו הציג רפאל את קללת נח כהכרזה נבואית המעניקה גושפנקה אלוהית לשעבודם של בני אפריקה. נח, אמר, לא העניק כל ברכה לבנו חם, ועד היום נותרה בעינה עובדה שאין להכחישה: במולדתו, וברחבי העולם כולו, "הכושי האומלל הוא אכן השפל שבעבדים". רפאל קרא אפוא את הקללה כחלה על צאצאי חם בכללם, ובהם בני אפריקה – ולא על כנען בלבד.

לביקורת המוסרית של בני זמנו, שתמהו כיצד ייתכן שאב שיכור וזועם ימיט שעבוד על מיליוני בני אדם לאורך אלפי שנים, השיב רפאל בהתבצרות תאולוגית. הוא אינו מתיימר, אמר, להגן על הנהגת ההשגחה, והביא את דברי הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאם ה'" (ישעיהו נה, ח). לשיטתו, עצם קיומה של העבדות בקרב עמי אפריקה במשך אלפי שנים מוכיח כי נבואת נח היא גזרה אלוהית שאין להרהר אחריה.

רפאל חיזק את מסקנתו בדיני התורה. הוא הדגיש כי האבות – אברהם, יצחק ויעקב – החזיקו בעבדים, וכי הדיבר העשירי מגן על בעלותו של אדם על עבדו כשם שהוא מגן על בעלותו על שורו וחמורו: "ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמרו, וכל אשר לרעך" (דברים ה, יח).

יש לציין, עם זאת, שרפאל עצמו הבחין בין העבד המקראי, שהוא "אדם שיש לכבד בו את כבוד הטבע האנושי; יש לו זכויות", לבין העבדות הנהוגה בדרום, ההופכת את העבד ל"חפץ, ולחפץ אין זכויות". אלא שהבחנה זו נבלעה בעיקר המסר. את דרשתו חתם בנזיפה בתנועה לביטול העבדות: המצאת חטא שאינו מוכר למקרא, אמר, מפלגת את האומה, ובעלי העבדים בדרום הם אזרחים שומרי חוק ויראי אלוהים.

ההיסטוריון ברטרם קורן, בספרו הקלאסי על יהדות אמריקה במלחמת האזרחים, תיעד את התהודה הרבה של הדרשה. עיתונים בדרום שיבחו את דברי הרב מניו יורק, והדרשה נדפסה שוב ושוב בעיתונות ובחוברות. בעבור תומכי העבדות היה זה נשק תעמולתי יקר ערך: מנהיג יהודי בעל סמכות, הבקיא בלשון הקודש, מאשר כי התורה מתירה את מוסד העבדות.

מיכאל היילפרין ופירוק הטיעון האתנוגרפי

ההתלהבות בדרום והשימוש הפוליטי בדרשה עוררו זעזוע וחרדה בקרב יהודים רבים בצפון. הסכנה הייתה שדברי רפאל יוצגו כעמדתה המחייבת של היהדות, ויטילו כתם מוסרי על היהודים כולם בעיני החברה האמריקנית. הראשונים להגיב היו אינטלקטואלים יהודים שסירבו לאפשר לפסוקי פרשת נח להפוך למסמך המצדיק סחר בבני אדם.

ימים ספורים לאחר הדרשה, במכתב הנושא את התאריך 11 בינואר 1861, יצא מיכאל היילפרין (1823–1888) בתגובה חריפה מעל דפי העיתון "ניו יורק טריביון" בעריכת הוראס גרילי. היילפרין, מלומד יהודי יליד פיוטרקוב שבפולין, נטל חלק במהפכה ההונגרית של 1848 לצדו של לאיוש קושוט, היגר לארצות הברית בשנת 1856, והקדיש את עטו למאבק למען חירות וצדק. במאמרו תקף את הנחות היסוד של רפאל, ונעזר בידע בלשני והיסטורי רחב כדי לחשוף את כשליה הטקסטואליים של הדרשה.

מיכאל היילפרין

היילפרין פנה אל רפאל בלשון נסערת:

"ואתה, הרב רפאל, עשה את המקרא שלך, בדרך כלשהי של תבונה, טהור, צודק ואנושי, אם חפץ אתה שיתייחסו אליו כאל אלוהי; או דחה אותו כמלא חולשה אנושית – אם תעז!"

במרכז טיעונו עמדה חשיפת הסילוף האתנוגרפי. הכתוב, הראה היילפרין, נוקב בשמו של כנען בלבד – "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" – ואינו מטיל קללה על חם עצמו או על שאר בניו, ובהם כוש ומצרים.

על פי לוח העמים (בראשית י) הבהיר היילפרין כי צאצאי כנען – החתי, האמורי ושאר עממי כנען – ישבו בתחום שלא חרג מגבולות סוריה, ולא היה להם כל קשר לאוכלוסיות אפריקה שמדרום לסהרה. "קרוליינה הדרומית ודהומיי, אלבמה וטימבוקטו", כתב בעוקצנות, דומות זו לזו יותר משדומים בני חם המקראיים ל"כושים שלך". הוא הזכיר גם כי משה רבנו נשא אישה כושית, וכי אחיו ואחותו, שדיברו בו על כך, ננזפו (במדבר יב) – ראיה לכך שהמקרא אינו רואה במוצא כושי אות קלון. ובעוקץ נוסף תיאר את משה עצמו כ"עבד הנמלט הגדול", שפתח את שליחותו האלוהית כגואלו של עם עבדים.

המענה התאולוגי של הרב דוד איינהורן

התשובה התאולוגית המעמיקה ביותר לפולמוס נוסחה בידי הרב ד"ר דוד איינהורן (1809–1879), רב קהילת "הר סיני" בבולטימור ומראשי היהדות הרפורמית הרדיקלית בארצות הברית. איינהורן פעל בלב מרילנד, מדינת עבדות שנשבו בה רוחות עזות של שנאה, אך הסכנה לא הרתיעה אותו מלהשמיע קול מוסרי צלול. בגיליון פברואר 1861 של כתב העת החודשי שלו, "סיני", שיצא לאור בגרמנית, פרסם מסה שפירקה לגורמים את טיעוני רפאל. המסה תורגמה לאנגלית ויצאה לאור בניו יורק כחוברת עוד באותה שנה.

הרב ד"ר דוד איינהורן

איינהורן העמיד את הדיון על שאלה אחת: "השאלה היא פשוטה: האם העבדות היא רע מוסרי, או לא?". הוא הביע פלצות על כך שמעל בימת בית כנסת יהודי הושמעו דברים המצדיקים סחר בבני אדם – "אוי לאזנים שכך שומעות!", קרא בעברית – ותקף באירוניה חריפה את השימוש בפרשת נח. רפאל, טען, תולה באל נבואה שנולדה מתוך זעמו של אב שיכור; ומכל מקום, הוסיף בלעג, "על הכושים לסרב לכבוד שייעד להם נח – שנטע כרם, אך לא כותנה – להיות עבדים!".

במוקד גישתו הפרשנית עמדה הבחנה בין שתי רמות בחקיקה המקראית: עקרונות מוסר נצחיים המבטאים את רצון האל, לעומת מוסדות חברתיים שהתורה רק סבלה אותם בשל תנאים חברתיים מושרשים. כך ניסח את השאלה:

"השאלה שיש להכריע בה היא אך זו: האם כתבי הקודש רק סובלים מוסד זה כרע שאין להתעלם ממנו, ולכן מחדירים בחקיקתם רוח מתונה, שתוביל בהדרגה לפירוקו – או שמא הם מעדיפים אותו, מאשרים, מצדיקים ומקדשים אותו מבחינה מוסרית?"

כדי להוכיח שהתורה נוקטת סובלנות זמנית, מתוך מגמה חינוכית הדרגתית, הביא איינהורן שורה של דוגמאות מן המשפט המקראי: גאולת הדם, ריבוי נשים, נישואי שבויה במלחמה (אשת יפת תואר) ומוסד המלוכה. בכל אלה, טען, התורה לא ראתה אידאל מוסרי; היא הכירה בהם כמציאות מושרשת במזרח הקדום, וגידרה אותם בחוקים מגבילים כדי להחלישם. העבדות, לשיטתו, שייכת בדיוק לקטגוריה זו – מוסד שהתורה הגבילה את כוחו כדי לעקרו, ולא כדי לקדשו.

מכאן שב איינהורן אל ראשית ספר בראשית. מי שמבקש את רוח התורה, טען, ימצא אותה בבריאת האדם: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית א, כז). עקרון צלם אלוהים, החוזר בברית נח (ט, ו), הוא החוק העליון של התורה, וממנו נובע שאין אדם יכול להיות קניינו של אדם אחר. דת החסה על רגשותיה של אם בעלת חיים, כפי שמלמדת מצוות שילוח הקן, הדגיש איינהורן, מתנגדת בוודאי לכך שאם אנושית תיקרע בכוח מילדה.

איינהורן הביא גם את דברי איוב, שהם לדידו הפירוש המוסרי העמוק ביותר לבריאת האדם:

"אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברבם עמדי – ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקד מה אשיבנו? הלא בבטן עשני עשהו, ויכננו ברחם אחד" (איוב לא, יג–טו)

האדון והעבד שווים לפני הבורא, ועצם הפיכתו של אדם לחפץ היא פגיעה ישירה בצלם אלוהים.

עמדתו של איינהורן גבתה ממנו מחיר אישי כבד. באפריל 1861, עם פרוץ המלחמה ומהומות הדמים ברחובות בולטימור, תקף אספסוף מתומכי הדרום את כתב העת שלו ואיים למרוח אותו בזפת ובנוצות. חיילים הזהירו אותו ששמו מופיע ברשימת המסומנים, וצעירים מקהילתו שמרו על ביתו בנשק. ב־22 באפריל נאלץ להימלט עם משפחתו לפילדלפיה. הוא לא שב עוד לבולטימור, ובפילדלפיה, כרב קהילת "כנסת ישראל", המשיך להטיף נגד העבדות.

קולות אורתודוקסיים נגד העבדות

יש לומר מיד: גם בקרב הרבנים האורתודוקסים נשמעו באותה עת קולות בגנות העבדות, אף שעמדותיהם היו מורכבות יותר, מבחינה פוליטית וקהילתית, מן הקולות הלוחמניים בתנועה הרפורמית. הדוגמה המובהקת היא הרב שבתי (סבאטו) מוראיס (1823–1897), חזנה ומנהיגה הרוחני של קהילת "מקוה ישראל" הוותיקה בפילדלפיה, ולימים ממייסדי בית המדרש לרבנים באמריקה (1886) ונשיא סגל המורים שלו – בגלגולו המסורתי המקורי.

הרב שבתי (סבאטו) מוראיס

מוראיס, יליד ליבורנו שבאיטליה ומעריץ של ג'וזפה מאציני ושל רעיונות החירות שלו, ביטא עמדה תקיפה נגד העבדות מתוך נאמנות לתורה ולמסורת. עמדתו עוררה חיכוך עם הנהלת קהילתו, שכללה חברים בעלי קשרי מסחר עם הדרום ואהדה לו, וזו אף ניסתה להגביל את דבריו מעל הדוכן. אף על פי כן המשיך מוראיס להביע בתפילותיו ובדרשותיו את תמיכתו בשחרור העבדים. בדרשתו ליום ההודיה בשנת 1864 דחה את הרעיון של איחוד לאומי במחיר השארת העבדות על כנה:

"לא את ניצחונות האיחוד אנו חוגגים, ידידיי, אלא את ניצחונות החירות. מהו איחוד לצד השפלת האדם? מי ייתן שוב את חותמו על השטר הדן מיליונים לשעבוד? לא אני, העבד המשוחרר ממצרים!"

לצדו פעל בניו יורק הרב שמואל מאיר אייזקס (Samuel Myer Isaacs, 1804–1878), מנהיג אורתודוקסי ועורך השבועון The Jewish Messenger. אייזקס היה תומך נלהב של האיחוד ושל הנשיא לינקולן, ובמהלך המלחמה הביע תמיכה בשחרור העבדים.

הרב שמואל מאיר אייזקס

מדוע היה קולם של המתנגדים האורתודוקסים שקט ומתון יותר מקולו של איינהורן? נראה שהדבר נעוץ בשני גורמים עיקריים.

האחד – בניגוד לרפורמים, שאימצו קריאה היסטורית שביטלה את תוקפם של חוקי העבדות המקראיים, הרבנים האורתודוקסים לא יכלו להתעלם מכך שהתורה וההלכה מכירות בקיומה של עבדות (עבד עברי ועבד כנעני). לפיכך התמקדה התנגדותם בפער התהומי שבין היחס המגונן של ההלכה לעבד לבין עבדות המטעים האכזרית בדרום, ובטיעונים מוסריים על כבוד האדם וזכר יציאת מצרים.

השני – בקהילות האורתודוקסיות בערים כמו ניו יורק ופילדלפיה היו סוחרים רבים בעלי קשרי מסחר הדוקים עם הדרום. מנהיגים לא מעטים, ובהם הרב יצחק ליסר מפילדלפיה, חששו מפילוג קהילתי ומהתלקחות האנטישמיות, ולכן בחרו פעמים רבות בשתיקה או בזהירות יתרה, עד שהמלחמה הכריעה את הכף.

המבט המחקרי: דוד גולדנברג

הפולמוס של 1861 מעורר שאלה מחקרית: כיצד ומתי נולד החיבור בין סיפור נח, צבע העור השחור ועבדות השחורים? מחקר מקיף ופורץ דרך בסוגיה זו ערך פרופ' דוד מ. גולדנברג בספרו "קללת חם: גזע ועבדות ביהדות המוקדמת, בנצרות ובאסלאם" (הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2003), ובספר ההמשך "שחור ועבד: מקורותיה ותולדותיה של קללת חם" (2017).

גולדנברג ניתח מאות טקסטים – מן המזרח הקדום, המקרא, ספרות הבית השני ומגילות קומראן, דרך המשנה, התלמוד והמדרשים, ועד אבות הכנסייה וספרות החדית' המוסלמית. מסקנתו המרכזית היא שזיהוי השחורים כמקוללי נח הוא הבניה תרבותית מאוחרת, שלא הייתה קיימת בתקופת המקרא. חז"ל אמנם הכירו מסורת שלפיה "חם לקה בעורו" (בבלי סנהדרין קח ע"ב), אך היא אינה קושרת בין שחרות לבין עבדות.

"קללת חם", ספרו של פרופ' דוד מ. גולדנברג

המקרא אינו מכיר כלל "קללת חם". לשון הכתוב ברורה: הקללה הוטלה על כנען בלבד. הכנענים ישבו בלבנט ודיברו לשון שמית, ולא היו קשורים לאוכלוסיות אפריקה. מגמתו של הסיפור הייתה להצדיק את כיבוש ארץ כנען בידי ישראל ואת שעבוד יושביה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרי יהושע, שופטים ומלכים.

יתרה מזו, גולדנברג מראה כי בעולם המקראי ובימי הבית השני לא רווחה דעה קדומה על רקע צבע עור. שחרותם של בני כוש נתפסה כמאפיין טבעי – לפי הסבר הקדמונים, תוצאה של חום השמש – ולא נשאה מטען שלילי. במקרא מופיעים בני כוש כאנשים נכבדים, כלוחמים וכבני ברית; עבד מלך הכושי, שהציל את ירמיהו מן הבור (ירמיהו לח), הוא דוגמה מובהקת. גם שאלת הנביא "היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו" (ירמיהו יג, כג) היא משל לדבר שאינו משתנה בטבע, ללא כוונת גנאי.

לפי גולדנברג, החיבור בין שחרות, עבדות ופרשת נח נוצר במזרח הקרוב בראשית התקופה האסלאמית, מן המאה השביעית ואילך, כאשר סחר העבדים מאפריקה גדל מאוד ושחורי העור נעשו מזוהים יותר ויותר עם מעמד העבד. מסורות פרשניות שצמחו בסביבה זו – ומצאו את דרכן לחיבורים מוסלמיים, נוצריים ויהודיים כאחד – טענו כי חם קולל בעור שחור ובעבדות נצחית.

לתהליך זה נלווה כשל פילולוגי: השם "חם" נקשר בטעות למילים שמיות שעניינן חום או כהות, ומכאן הוסק כי חם עצמו היה שחור וכי שחרותו היא אות קלון. מצירוף הגורמים הללו – זיהוי חם כאבי השחורים והבנת הקללה כגזרת עבדות נצחית – נולדה "קללת חם".

מסורת זו חדרה בהדרגה לאירופה הנוצרית, ועם עליית סחר העבדים האטלנטי במאות השבע עשרה והשמונה עשרה הפכה לאידאולוגיה דתית רווחת, שנועדה להרגיע את מצפונם של בעלי העבדים בעולם החדש. לאור מחקרו של גולדנברג, כשנשען רפאל על "קללת חם" בשנת 1861, לא ייצג מסורת יהודית מקורית, אלא אימץ פרשנות מאוחרת שהתגבשה כדי לשרת את מוסד השעבוד.

מברית של צדק להתפרקות מוסרית

על הפסוק "ויחל נח איש האדמה" (בראשית ט, כ) דרשו חז"ל: "נעשה חולין" (בראשית רבה לו, ג), ורש"י פירש: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת". הנפילה ממעמד "איש צדיק תמים" לדרגת "איש האדמה" השקוע ביינו מסמלת את כישלונו של האדם לשמור על טוהרו המוסרי. קללתו של נח אינה ציווי אלוהי; היא ביטוי לזעמו של אב פגוע, ותיאור ריאליסטי של ראשית השעבוד האנושי – זה הנובע מן החולשה, מן החטא ומן השכרות.

דומה אפוא שטעותם התאולוגית של מצדדי העבדות במאה התשע עשרה, ורפאל בכללם, נבעה מעיוורון להבחנה זו. במקום לראות בקללת נח עדות לקלקול המוסרי שפקד את האנושות לאחר המבול, הפכו אותה לעיקרון דתי מקודש. הם המירו את דבר האל, המכריז על צלם אלוהים שבכל אדם, בקללתו של בשר ודם שהתעורר מיינו. לעומתם עמדו איינהורן והיילפרין על המסר העמוק של התורה: החוק המוסרי והאוניברסלי של ברית נח גובר על כל תיאור היסטורי של קללה ושעבוד.

השלכות הפולמוס על התודעה היהודית והאמריקנית

העימות סביב פרשת נח בינואר 1861 הותיר חותם עמוק על יחסי הדת, המוסר והפוליטיקה ביהדות ארצות הברית. ההיסטוריון ג'ונתן ד. סרנה הראה כיצד חשף הפולמוס את המתח שבו הייתה נתונה קהילת המהגרים היהודית: מצד אחד, השאיפה להשתלב בחברה הסובבת ולהוכיח נאמנות לחוקי המדינה – שאיפה שהובילה רבנים ומנהיגים לא מעטים לעמדה שמרנית, ואף מתפשרת עם העבדות; ומצד אחר, תודעתו ההיסטורית של עם שידע עבדות במצרים ונרדף במשך דורות – תודעה שדרשה מחויבות מוסרית להגנה על החלש והמדוכא.

איינהורן עצמו ביטא מתח זה בחריפות. הוא הזהיר שבעקבות הדרשה יאמרו הבריות, ובצדק: "כאלה הם היהודים! במקום שבו הם מדוכאים, הם מתהדרים באנושיות של דתם…" – כלומר, היהודים ייתפסו כמי שדורשים חירות לעצמם ושוללים אותה מאחרים. הסתירה המוסרית בין זיכרון השעבוד במצרים לבין הצדקת עבדות השחורים עמדה במרכז הוויכוח.

ההיסטוריה חרצה את דינם של שני המחנות. דרשתו של רפאל נותרה עדות טרגית לחולשתו של אינטלקטואל הרותם את הטקסט המקראי להגנה על עוול חברתי, והיא נחשבת לאחד הפרקים המביכים בתולדות הרבנות האמריקנית. לעומת זאת, מאמרו של איינהורן ועמידתו מול האספסוף בבולטימור הפכו לסמל של מנהיגות מוסרית ואומץ אזרחי. ועם השנים נעשתה ההכרה שהשוויון האנושי, הנובע מבריאת האדם בצלם אלוהים, הוא עמוד התווך של התורה – נחלתם של הוגים ורבנים מכל הזרמים, ובהם גם אורתודוקסים, כפי שראינו.

פרשת נח, כשהיא נקראת מבעד לאספקלריה של הפולמוס ההיסטורי והמחקרי, היא קריאת אזהרה מתמדת. היא מלמדת כי הסכנה של הידרדרות לחמס, לשכרות, לשעבוד ולפגיעה בכבוד האדם אינה נחלתו של דור המבול בלבד, אלא מאיימת על כל חברה בכל דור. אולם מעל כל הנפילות והקללות ניצבת הברית האלוהית של פרשת נח, המעוגנת באות הקשת בענן ובקדושת החיים: "כי בצלם אלהים עשה את האדם". הכרה זו שוללת כל ניסיון לבסס היררכיה גזעית או שעבוד אנושי על כתבי הקודש, ומחייבת לשמור על כבודו, חירותו וקדושתו של כל אדם באשר הוא אדם.

לקריאה נוספת

1. Morris J. Raphall, The Bible View of Slavery: A Discourse Delivered at the Jewish Synagogue "B'nai Jeshurun," New York, on the Day of the National Fast, January 4, 1861. Reprinted in: Morris U. Schappes (ed.), A Documentary History of the Jews in the United States, 1654–1875, New York: Citadel Press, 1950, pp. 405–418. Online: jewish-history.com/civilwar/raphall.html

2. Michael Heilprin, letter to the editor ("New York, Jan. 11, 1861"), New-York Daily Tribune, January 1861. Online: jewish-history.com/civilwar/heilprin.html

3. David Einhorn, Review of Rev. Dr. M. J. Raphall's "Bible View of Slavery." Translated from the February number of the "Sinai," a Jewish monthly published in Baltimore. New York: Thalmessinger, Cahn & Benedicks, 1861 (22 pp.). German original: Sinai 6 (1861), pp. 2–22. Online: jewish-history.com/civilwar/einhorn.html

4. Bertram W. Korn, American Jewry and the Civil War, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1951.

5. David M. Goldenberg, The Curse of Ham: Race and Slavery in Early Judaism, Christianity, and Islam, Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2003.

6. David M. Goldenberg, Black and Slave: The Origins and History of the Curse of Ham, Berlin and Boston: De Gruyter, 2017.

7. Jonathan D. Sarna, American Judaism: A History, New Haven and London: Yale University Press, 2004.

8. Jonathan D. Sarna and Adam Mendelsohn (eds.), Jews and the Civil War: A Reader, New York: New York University Press, 2010.

9. Howard B. Rock, "Noah's Curse on the Eve of the Civil War: A Rabbi Declares Black Slavery Biblical," TheTorah.com, 2022. thetorah.com/article/noahs-curse-on-the-eve-of-the-civil-war-a-rabbi-declares-black-slavery-biblical