פרשת לך לך ופולמוס המילה בפרנקפורט, 1843–1845
פרשת לך לך נפתחת בעקירה ומסתיימת בברית כואבת - חתך המילה. בראשיתה נקרא אברם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו וללכת אל ארץ שעוד לא נודעה לו – תנועה של אמונה שאין בה דבר מלבד ההקשבה לקול. בסופה, בפרק יז, נגלה האל אל אברם בן תשעים ותשע, משנה את שמו לאברהם, ומעגן את האמונה הזו דווקא בגוף:
זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.
(בראשית יז, י–יד)
אין בפסוקים האלה מקום למטפורה. אות הברית אינו הצהרה ואינו רגש, אלא סימן חרות בבשר, באיבר ההולדה עצמו, והוא נכרת עם תינוק בן שמונה ימים שאינו יודע דבר. בכך הופכת התורה את ההמשכיות הביולוגית, את עצם הלידה לתוך משפחה ועם, למרחב של מחויבות וקדושה. מי שמבקש לראות באמונה רעיון טהור, נקי מן החומר, ימצא בסוף הפרשה תביעה הפוכה: הרעיון צריך גוף.
פרנקפורט, 1843
המתח בין ראשית פרשת לך לך לסופה – בין אמונה כהכרה פנימית לבין ברית כסימן גופני מחייב – פרץ במלוא עוצמתו כעבור אלפי שנים, בפרנקפורט דמיין של שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה. בספטמבר 1842 הקימה קבוצה של יהודים משכילים ואמידים בעיר את "אגודת ידידי הרפורמה" (Reformfreunde). בין מייסדיה היו המחנך תיאודור קרייצנאך, שמעון מאס, וולפגנג נויקירך וקרל לאופולד גולדשמידט, ועוד כעשרים חברים.
בשנת 1843 פרסמה האגודה הצהרת עקרונות קצרה ונוקבת: היהדות נתונה להתפתחות בלתי מוגבלת; לתלמוד ולספרות הרבנית אין סמכות מחייבת; ואין לצפות למשיח שישיב את ישראל לארצם, שכן גרמניה היא מולדתם היחידה. ההצהרה עצמה לא הזכירה את המילה, אך באותה שנה עברה המחלוקת מן התיאוריה אל הגוף. כמה מחברי האגודה נמנעו מלמול את בניהם ותבעו לרשום אותם כחברים מן המניין בקהילה היהודית. המחנך יוסף יוהלזון פרסם בשם בדוי ("בר אמיתי") חיבור שהציע להמיר את המילה בטקס "קידוש" ביום השמיני, ובעיתונות העירונית אף נטען שהמילה מסכנת את חיי התינוקות.
כך הוצבה במרכז הבמה השאלה העולה מפרשת לך לך עצמה: האם אפשר להשתייך לעם ישראל מכוח אמונה והזדהות בלבד, או שמא מי שמפר את אות הברית מוציא את עצמו מן הכלל?
הרב הזקן
מול התביעה הזו עמד רבה הראשי של פרנקפורט, רבי שלמה זלמן אברהם טריאר. טריאר נולד בשנת 1758, היה מן הדמויות המשפיעות ברבנות העיר כבר משנות התשעים של המאה השמונה־עשרה, ייצג את הקהילה ב"סנהדרין" שכינס נפוליאון בפריז בשנת 1807, וכיהן כרב הראשי משנת 1817. בפרוץ הפולמוס היה בן שמונים וחמש.
מצבו היה קשה. בעידן האמנציפציה כבר לא הייתה בידי הרבנות סמכות כפייה, והוא לא יכול היה לחייב אב למול את בנו. כל שנותר לו היה לשכנע – את ראשי הקהילה ואת שלטונות העיר. יחד עם הרבנים יששכר בר אדלר ואהרן פולד הגיש טריאר עצומות לשלטונות, ובאחת מהן טען שאב המסרב למול את בנו מתוך כפירה במצווה הוא כופר שיצא מכלל ישראל, ועדותו ושבועתו פסולות.
אך טריאר הבין שקולו של רב ישיש אחד לא יספיק. כדי להוכיח שאין מדובר בעמדה פרטית של שמרן זקן אלא בהסכמה רחבה של העולם היהודי, פנה לרבנים ולחכמים ברחבי אירופה וביקש את חוות דעתם.
עשרים ושמונה חוות דעת
בשנת 1844 יצא לאור בפרנקפורט הקובץ Rabbinische Gutachten über die Beschneidung ("חוות דעת רבניות על המילה"), ובו עשרים ושמונה תשובות ומכתבים בגרמנית ובעברית. הספר הודפס "כמו כתב יד" (als Manuskript gedruckt), בעותקים מעטים שחולקו לבעלי השפעה ולא נמכרו בחנויות.
המעניין בקובץ הוא רוחב היריעה. לצד רבנים מסורתיים מובהקים – רבי יצחק דב הלוי במברגר מווירצבורג, רבי יעקב אטלינגר מאלטונה, רבי יעקב צבי מקלנבורג, ורבי שמשון רפאל הירש, שכיהן אז ברבנות אמדן – כתבו בו גם אנשי "חכמת ישראל" ורבנים בעלי זיקה להשכלה: ליאופולד צונץ מברלין, יצחק נח מנהיימר מווינה ושמואל דוד לוצאטו (שד"ל) מפדובה. אנשים שחלקו זה על זה כמעט בכל דבר עמדו כאן בשורה אחת.
הרב הירש, למשל, כתב לטריאר שמי שכופר בחובת השבת ובחובת ברית המילה ומממש את כפירתו בפרהסיה, אי אפשר למנותו עם כלל ישראל.
האב, הבן והמפר
מאחורי הפולמוס הציבורי עמדו שתי שאלות הלכתיות נפרדות: מה מעמדו של האב שמסרב למול את בנו מתוך כפירה, ומה מעמדו של הבן הערל.
חז"ל דרשו את הפסוק "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר" (במדבר טו, לא) על המילה: "ואת מצותו הפר" – זה המפר ברית בשר (סנהדרין צט ע"א). ובמשנה במסכת אבות נמנה "המפר בריתו של אברהם אבינו" בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא:
רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.
(משנה, אבות ג, יא)
ובמשנה במסכת נדרים אמר רבי ישמעאל: "גדולה מילה, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות" – כנגד שלוש עשרה הפעמים שהמילה "ברית" חוזרת בפרק יז של פרשתנו. אב שדחה את הברית לא מתוך עצלות או פחד, אלא כעמדה עקרונית ומוצהרת, נתפס בעיני הרבנים כמי שמכריז על יציאה מן הברית עצמה.
לגבי הבן, לעומת זאת, ההלכה מציבה גבול ברור. הכלל "אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד ע"א) חל ביתר שאת על תינוק שלא חטא כלל. מעמדו כיהודי נקבע בלידתו לאם יהודייה, ומעשי אביו אינם מפקיעים אותו. חובת המילה מוטלת קודם כול על האב (קידושין כט ע"א); אם לא מל – חייבים בית הדין למולו; ואם גם הם לא מלו – החובה עוברת אל הבן עצמו כשיגדל. עונש הכרת, שהפרשה מזכירה, אינו חל על האב אלא על הערל עצמו, ולפי הרמב"ם רק אם מת ערל במזיד (הלכות מילה א, א–ב; שולחן ערוך, יורה דעה רסא, א).
כאן בדיוק נמצא הקושי. הילד הערל הוא יהודי גמור; אבל אם הקהילה תרשום אותו כאילו לא אירע דבר, היא תעניק לגיטימציה ציבורית למעשה האב, ותהפוך את המילה מתנאי של שייכות לבחירה פרטית. המאבק של טריאר ושל המשיבים לא היה, אפוא, על יהדותו של התינוק, אלא על השאלה מה הקהילה מוכנה להכיר כיהדות.
גם הרפורמים נרתעו
פולמוס פרנקפורט חשף גבול שגם רבים מאנשי הרפורמה לא היו מוכנים לחצות. ההיסטוריון מיכאל מאיר, שחקר את אגודת ידידי הרפורמה, מתאר אותה כקבוצה קטנה וקצרת ימים של אינטלקטואלים מנוכרים, שהרחיקה לכת הרבה מעבר לתנועה שבשמה דיברה. אברהם גייגר, מנהיגה האינטלקטואלי של הרפורמה בגרמניה, כינה את המילה במכתב פרטי לצונץ "מעשה ברברי ועקוב מדם", אבל בפומבי נמנע מלתמוך בביטולה. שמואל הולדהיים, הרדיקלי שבמנהיגי הרפורמה, טען שהמצווה אינה מחייבת עוד, אך עמדתו נדחתה על ידי הרוב המכריע של יהודי גרמניה.
עד אז נסבו הוויכוחים בין מסורתיים למחדשים על נוסח התפילה, על העוגב בבית הכנסת ועל השפה הגרמנית בדרשה. המילה נגעה במשהו אחר: לא באופן שבו עובדים את האל, אלא בשאלה מי שייך לעם.
מה הכריע?
במישור המשפטי, טריאר לא ניצח. שלטונות העיר לא קיבלו את תביעתו לשלול את רישום הילדים הערלים כיהודים, ובשנת 1844, לאחר שמונה לצדו בניגוד לרצונו הרב הליברלי ליאופולד שטיין, פרש טריאר מכהונתו. הוא נפטר בשנת 1847 ונקבר בבית העלמין היהודי שברחוב באטון. התואר "רב ראשי של פרנקפורט" לא הוענק עוד לאיש אחריו.
אבל במישור שבאמת קבע – זה של המשפחות היהודיות עצמן – הכרעת הדין הייתה אחרת. אגודת ידידי הרפורמה חדלה מפעילותה כעבור כשלוש שנים, והרוב המוחלט של יהודי גרמניה, ליברלים ומסורתיים כאחד, המשיך למול את בניו ביום השמיני. חז"ל כבר תיארו את הדינמיקה הזו:
כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודה זרה ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם.
(בבלי, שבת קל ע"א)
בחזרה לך לך
הפולמוס בפרנקפורט היה, בעומקו, ויכוח על פרשת לך לך. אנשי אגודת הרפורמה ביקשו להשאיר ממנה רק את ראשיתה: את אברהם ההוגה, המגלה את האל בכוח שכלו ומשליך מאחוריו את העבר. ברוח האידיאליזם הגרמני של ימיהם, הדת הייתה בעיניהם עניין שבלב, הכרה מוסרית פנימית, וטקס הנעשה בגופו של תינוק נראה כשריד של עולם קדום.
הרבנים שענו לטריאר הצביעו על סוף הפרשה. אברהם אינו נשאר רק הפילוסוף של "לך לך"; בפרק יז הוא הופך לאבי אומה הכורת ברית בבשרו. הברית ניתנת באיבר ההולדה, משום שהקדושה אינה בריחה מן הגוף אלא קידוש ההמשכיות. והיא נכרתת עם תינוק בן שמונה ימים, משום שההשתייכות לעם ישראל אינה חוזה אינטלקטואלי שאדם חותם עליו כשהוא מסכים לתנאיו, אלא גורל שאדם נולד לתוכו.
מדי שנה, כשפרשת לך לך נקראת בבתי הכנסת, הפסוק "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" נשמע לא רק כזיכרון מימי קדם. על גדות המיין, בלב המודרנה האירופית, הוא עמד במבחן – ועבר אותו לא בזכות הכרעה של סנאט, אלא בזכות אבות ואמהות שהמשיכו, דור אחר דור, להכניס את בניהם בבריתו של אברהם אבינו.
לקריאה נוספת
1. יעקב כץ, ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ב (1992).
2. Jacob Katz, "The Struggle over Preserving the Rite of Circumcision in the First Part of the Nineteenth Century", in: Divine Law in Human Hands: Case Studies in Halakhic Flexibility, Jerusalem: Magnes Press, 1998
3. מיכאל א' מאיר, בין מסורת לקדמה: תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ן (1990), עמ' 146 והערות 86–87.
4. Michael A. Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, New York: Oxford University Press, 1988
5. Michael A. Meyer, "Alienated Intellectuals in the Camp of Religious Reform: The Frankfurt Reformfreunde, 1842–1845", AJS Review 6 (1981), pp. 61–86
6. Salomon Abraham Trier (ed.), Rabbinische Gutachten über die Beschneidung, Frankfurt am Main: J. F. Bach, 1844 (XXIV + 240 pp.)
7. David Golinkin, "What is the Halakhic Status of an Uncircumcised Jew?", Responsa in a Moment, vol. 9, no. 3, Jerusalem: Schechter Institutes, February 2015, online at schechter.edu
