פרשת כי תצא מרכזת את המקבץ המגוון ביותר של מצוות בתורה, הכולל שבעים וארבע מצוות המקיפות את מכלול החיים האזרחיים, הפליליים, והמשפחתיים. המבנה המשפטי והרעיוני של הפרשה מיוסד על תפיסה חברתית שמטרתה יצירת סדר מוסרי המגן על החלש, שומר על כבוד האדם ומציב סייגים מפורשים להפעלת כוח שרירותי. הציווים שבפרשה אינם מוצגים כהנחיות פולחניות מופשטות, אלא כמערכת נורמטיבית המחייבת תיקון עולם מעשי וממשי בתוך המציאות ההיסטורית.
אחד האיסורים הנזכרים בפרשה הוא איסור הסגרת עבד נמלט בספר דברים (פרק כ"ג, פסוקים ט"ז-י"ז). הציווי המקראי המורה על הענקת הגנה לעבד שנמלט מאדוניו שימש במאה התשע-עשרה כבסיס הרעיוני, המשפטי והתאולוגי המרכזי במאבק העז של התנועה לאיסור העבדות בארצות הברית נגד חוקי המדינה אשר תמכו בעבדות.
איסור הסגרת עבד נמלט
זה לשון הציווי בפרשה: "לֹא- תַ סְ גִּיר עֶבֶד, אֶ ל- אֲדֹנָיו, אֲשֶ ר-יִּנָצֵ ל אֵ לֶיָך, מֵ עִּ ם אֲדֹנָיו. עִּ מְ ָך יֵשֵ ב בְ קִּ רְ בְ ָך, בַמָ קֹום אֲשֶ ר -יִּבְ חַ ר בְ אַ חַ ד שְ עָרֶ יָך – בַּטֹוב לֹו; לֹא, ּתֹונֶנּו" (דברים פרק כ"ג, פסוקים ט"ז-י"ז). בעוד שקובצי חוקים עתיקים במזרח הקדום – כדוגמת סעיפים 15–16 לקובץ חוקי חמורבי – קבעו עונש מוות חמור לכל אדם המעניק מקלט לעבד נמלט או מסרב להחזירו לבעליו, הדין המקראי הופך את היוצרות ואוסר בלאו חמור את החזרת העבד לידי אדוניו, ומטילה על החברה החופשית את החובה לאפשר לו להתיישב בכל מקום שייטב לו, תוך הענקת הגנה מלאה מפני אונאה, ניצול ודיכוי.
הספרות התלמודית וההלכתית בחנה לעומק את היקף תחולתו של חוק זה ותחמה אותו בהקשרים נורמטיביים מוגדרים. בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד א', מובא המעשה בעבדו של רבי אמי שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, שם נפסק על פי הברייתא כי הפסוק "לֹא תַ סְ גִּיר עֶבֶד אֶ ל אֲדֹנָיו" הוא איסור מצומצם העוסק בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, או בעבד של נוכרים שברח מאדוניו. הלכה זו נפסקה להלכה על ידי הרמב"ם בחיבורו משנה תורה (ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ח', הלכה י"א), שבו קבע כי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל אין מחזירים אותו לעבדות, ואומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב העבד שטר חוב על דמיו, ואם אין האדון רוצה לשחררו – מפקיעים בית דין את שעבודו מעליו.
הפרשנות הההלכתית אף הרחיבה את העיקרון וקבעה כי חובה זו אינה מצטמצמת להמנעות פסיבית מאי-הסגרה, אלא כוללת חובה אקטיבית לפדות את העבד, לספק את צרכיו ולהבטיח את שילובו המכובד והעצמאי בתוך הקהילה.
עבד שברח לארץ ישראל = התייחסות הרדב"ז
אביא דוגמה להתייחסות הפוסקים לסוגיית עבד שנמלט. בשו"ת הרדב" ז (רבי דוד בן זמרא, חלק ה', סימן כ"ז) הוא מתייחס לדברי הרמב"ם על עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, ומבהיר מה הם האיסורים שעובר זה המתענה לו :-
"תשובה: עבד אינו בכלל אחוה, שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל... ומה שכתב הרב ז "ל ] הרמב"ם[ שהוא גר צדק – לאפוקי שאינו גר תושב, אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור, כיון שעדיין לא נתן לו האדון גט שחרור אעפ"י שמפקיעין שעבודו ממנו...ואם תאמר הוי כהלכתא בלא טעמא, י"ל גזרת הכתוב הוא משום גדולת וקדושת ארץ ישראל, עשה אותה הכתוב כעיר מקלט לענין זה, כדי שכל העולם יתאוו לשבת בה וישתוקקו אליה ויכספו להסתופף בצילה."
כלומר הרדב"ז מבהיר כי מעמד העבד הנמלט הוא מעמד ביניים – הרמב"ם אמנם הגדירו כ"גר צדק" וזאת על מנת להבהיר שאינו בגדר "גר תושב" ואולם עדיין חלות עליו הגבלות הלכתיות כיוון שעדיין לא קיבל "גט שחרור" רשמי מאדונו, כך, כדוגמה, אסור לו להתחתן עם בת ישראל. בצד זה אף שהעבד לא קיבל שחרור מלא, בית הדין מפקיע ממונו של האדון ואוסר עליו להמשיך לשעבד את עבד. העבד נמצא למעשה במעמד ביניים – חופשי מעבדות, אך עדיין אינו ישראל גמור. הרדב "ז מוסיף ודן בשאלה: מה קורה אם האדון המקורי מחליט לעבור לגור בארץ ישראל בעצמו – האם במקרה כזה מותר לו להמשיך להחזיק בעבד? ומשיב על כך בשלילה. לסברתו התורה חוקקה גזירת כתוב מיוחדת המעניקה לארץ ישראל מעמד משפטי של "עיר מקלט" עבור עבדים נמלטים. קדושתה של הארץ מעניקה הגנה וחסות למי שנמלט אליה, כדי להבליט את מעלתה של ארץ ישראל כמרחב של חירות וקדושה שכל בני האדם ישתוקקו לבוא ולהסתופף בצילו.
אכן קשה למצוא מקור מספרות הגאונים או מאוחרת לה לפיו אין להסגיר עבד שברח בחו"ל (ולא לארץ ישראל) לאדוניו, שכן התפיסה הייתה שהעבד הוא קניינו של אדוניו. חריג לחובת ההסגרה היה כאשר הייתה סכנה כי האדון יפגע בעבד. וראוי להביא לעניין זה את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק ל "ט(:
"אמרו 'לֹא תַסְג ִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו' – עם היותו רחמנות, יש בזאת המצוה תועלת גדולה, והיא שנתנהג בזאת המידה הנכבדת , והוא שנעזור מי שייעזר בנו ונשמרהו ולא נסגירהו ביד מי שברח ממנו."
היינו אנו רואים כי כבר במאה ה – 12 בעלי המחשבה היהודיים סברו כי הסגרתו של עבד יש בה משום העדר רחמנות, כאשר התורה מכוונת אותנו לנהוג במידת הרחמנות ולעזור למבקש עזרה.
חוק העבד הנמלט האמריקאי
במחצית המאה התשע-עשרה בארצות הברית. עם החמרת השסע הלאומי בין מדינות הצפון החופשיות לבין מדינות הדרום המושתתות על עבדות, חוקק הקונגרס האמריקאי את "חוק העבד הנמלט" (1850 of Act Slave Fugitive(, אשר אושר ב18- בספטמבר .1850 חוק פדרלי זה נועד לחייב את אזרחי ורשויות המדינות החופשיות בצפון לסייע באופן אקטיבי בלכידת אפריקאים-אמריקאים שברחו מעבדות בדרום ולהחזירם בכוח לאדוניהם.
חוק זה חוקק כחלק מ"פשרת 1850" במטרה לסגור פרצות ולהחמיר דרמטית את חוק העבד הנמלט המקורי משנת 1793 .השינוי נבע בעיקר מפסיקת בית המשפט העליון בפרשת פריג נגד פלסינבניה (1842) ומחוקי "החירות האישית" שחוקקו מדינות הצפון כדי להכשיל את אכיפת החוק המקורי .
פרשת פריג נ. פנסילבניה (1842)
המבחן המשפטי וההיסטורי המרכזי בסוגיית הסגרת עבדים במערכת המשפט האמריקאית נדון בבית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק התקדימי Commonwealth .v Prigg Edward of Pennsylvania, 41 U.S. (16 Pet.) 539 (1842).
בשנת 1832 עברה מרגרט מורגן (Morgan Margaret (אשה שחורה, ממדינת מרילנד )מדינת עבדות( למדינת פנסילבניה )מדינה חופשית( .מורגן חיה במרילנד במעמד של חירות למעשה, לאחר שאדוניה לשעבר, ג'ון אשמור, העניק לה חופש מעשי, אף שאישור שחרור פורמלי לא נרשם בספרים. בפנסילבניה נישאה מורגן לג'רי מורגן, אדם שחור חופשי, ולהם נולדו ילדים.
לאחר מותו של ג'ון אשמור, ביקשו יורשיו לתבוע בעלות על מרגרט מורגן ועל ילדיה כרכוש המשפחה. היורשת, מרגרט אשמור, שכרה את שירותיו של אדוארד פריג (Prigg Edward( צייד עבדים ממרילנד, על מנת ללכוד את מורגן ולהחזירה לשעבוד.
בשנת 1837 הגיע פריג למחוז יורק שבפנסילבניה והשיג צו מעצר ממשפטן מקומי .מרגרט מורגן וילדיה נעצרו על ידי שוטר מקומי והובאו בפני שופט. אולם, השופט המקומי סירב להנפיק תעודת הסגרה סופית (Removal of Certificate (הנדרשת על פי חוקי פנסילבניה. בתגובה לסירוב זה, פעל פריג באופן חד -צדדי: הוא חטף בכוח את מרגרט מורגן ואת ילדיה – כולל ילד שנולד בפנסילבניה ונחשב חופשי – והעביר אותם מעבר לגבול למדינת מרילנד, שם הם נמכרו לסוחרי עבדים ונשלחו לדרום.
מדינת פנסילבניה הגישה כתב אישום פלילי נגד אדוארד פריג בעוון חטיפה, בהתבסס על "חוק החירות האישית" של פנסילבניה משנת 1826 of Law Liberty Personal Pennsylvania( .(1826חוק מדינתי זה נחקק כדי להגן על שחורים חופשיים ואסר על הוצאת אדם מחוץ לתחומי המדינה לשם שיעבודו ללא הליך משפטי מוסדר בפני ערכאה מוסמכת. חבר המושבעים בפנסילבניה הרשיע את פריג בחטיפה. מרילנד ופנסילבניה הסכימו להפוך את התיק למשפט בוחן (Case Test (בבית המשפט העליון של ארצות הברית, על מנת ליישב את העימות החוקתי שבין סמכות המדינה לבין החוק הפדרלי.
הכרעת בית המשפט העליון בענין פריג
בית המשפט העליון של ארצות הברית נדרש להכריע במתח שבין סעיף העבד הנמלט בחוקה (3 Clause 2, Section ,IV Article (לבין סמכות השיפוט של המדינות החופשיות .השופט ג'וזף סטורי (Story Joseph Justice (כתב את עמדת הרוב בבית המשפט )בהחלטה של 8 מול 1(, אשר קבעה מספר עקרונות חוקתיים יסודיים:
ראשית, בית המשפט קבע כי חוק העבד הנמלט הפדרלי משנת 1793 הוא חוקתי באופן מלא. החוקה מעניקה לבעלי עבדים זכות חוקתית ישירה ומורחבת לתפוס מחדש את עבדיהם הנמלטים בכל מדינות האיחוד.
שנית, בית המשפט פסל את חוק החירות האישית של פנסילבניה משנת 1826 וקבע כי הוא בטל מעיקרו .בהתבסס על הוראת העליונות (Clause Supremacy (נקבע כי מדינה אינה מוסמכת להטיל סייגים, עיכובים או דרישות פרוצדורליות המגבילות את זכות התפיסה של הבעלים. כפועל יוצא מכך, הרשעתו הפלילית של אדוארד פריג בוטלה.
השופט סטורי הוסיף וחידש קביעה חוקתית בעלת השלכות פוליטיות ומשפטיות נרחבות: בעוד שהזכות להחזרת עבדים היא פדרלית, הקונגרס והממשל הפדרלי אינם מוסמכים לחייב פקידים, שופטים או תחנות משטרה של המדינות השונות לסייע או להשתתף באכיפת החוק הפדרלי .אכיפת החוקים הפדרליים מוטלת באופן בלעדי על פקידים ושופטים פדרליים.
השופט ג'ון מקליין (McLean John Justice (פסק בדעת מיעוט כי לפנסילבניה הייתה סמכות מלאה להגן על אזרחיה השחורים החופשיים מפני חטיפה שרירותית, וכי פריג חרג מכל דין כאשר העביר את מורגן ללא צו הסגרה מאושר.
פרשת ג'ונס נגד ואן זאנדט(1847)
פסיקה מרכזית נוספת שהעמיקה את הסכסוך החוקתי סביב הסגרת עבדים היא פרשת Wharton Jones v. John Van Zandt, 46 U.S. (5 How.) 215 (1847).
סיפור המעשה עוסק בג'ון ואן זאנדט (Zandt Van John (אזרח אוהיו ופעיל ברשת "הרכבת המחתרתית", אשר נתקל בשנת 1842 בקבוצה של תשעה עבדים שנמלטו ממדינת קנטקי. .ואן זאנדט אוסף אותם לפנות בוקר בעגלה מקורה על מנת להסיעם צפונה לחופש .שני ציידי עבדים דלקו אחריהם, לכדו את העגלה והחזירו את רוב הנמלטים למאסר בקנטקי.
בעל העבדים מקנטקי, וורטון ג'ונס (Jones Wharton (הגיש תביעה אזרחית בבית המשפט הפדרלי באוהיו נגד ואן זאנדט, בדרישה לקבלת הפיצוי הכספי הקבוע בסך 500 דולר על פי חוק העבד הנמלט משנת 1793 בגין הסתרת עבדים וסיוע למלטם.
את ואן זאנדט ייצגו בבית המשפט העליון המשפטנים סלמון פ' צ'ייס ,Chase .P Salmon( לימים נשיא בית המשפט העליון, וויליאם ה' סווארד (Seward .H William (צ'ייס וסווארד טענו כי חוק 1793 אינו חוקתי, כי סמכות החקיקה בענייני עבדות אינה מסורה לקונגרס, וכי על פי דיני אוהיו כל אדם מוחזק כבן חורין.
בית המשפט העליון, בחוות דעת אחידה שנכתבה על ידי השופט לוי וודברי Levi Justice( ,(Woodburyדחה את כל טענותיהם של האבולישניסטים .בית המשפט אישר מחדש את חוקתיות חוק ,1793 קבע כי הודעה פורמלית בכתב על מעמד העבד אינה נדרשת כדי להטיל אחריות פלילית וסיוע לעבד נמלט מהווה הפרה של החוק הפדרלי, וכי סוגיית העבדות היא עניין פוליטי המסור להכרעת המדינות בלבד.
כאמור בהמשך לפסקי הדי הנזכרים נחקק חוק העבד הנמלט 1850 שעקף כליל את הרשויות המדינתיות באמצעות הקמת מערך מיוחד של נציבים פדרליים (Commissioners Federal(בעלי סמכות להנפיק צווי הסגרה .בנוסף, החוק חייב רשויות אכיפה ואזרחים מן השורה בכל המדינות לסייע באופן אקטיבי בלכידת נמלטים. החוק הוסיף וביטל באופן גורף את זכויות היסוד של החשודים כעבדים נמלטים: נאסר עליהם להעיד להגנתם, ונשללה ממנם הזכות למשפט בפני מושבעים החוק הוסיף וקבע תמריצים כספיים לשופטים או לפקידים שדנו במקרי הבריחה. כך נציג פדרלי שפסק כי החשוד הוא עבד נמלט והורה על החזרתו לשעבוד בדרום קיבל גמול של 10 דולרים, בעוד שנציג שפסק על שחרור החשוד קיבל 5 דולרים בלבד. סעיף 7 לחוק קבע סנקציות פליליות חמורות ביותר נגד אזרחים שסירבו לסייע בלכידה, או שהעניקו מזון, מחסה ומסתור לנמלטים – קנס כספי עצום של עד 1,000 דולרים )השווה לערך של כ30,000- דולרים כיום( ושישה חודשי מאסר בפועל.
"הספרות האבולישנית" והתאולוגיה של המרי האזרחי
חקיקתו של החוק הפדרלי עוררה סערה תאולוגית, מוסרית ומשפטית חסרת תקדים, אשר הולידה גל נרחב של פרסומים במסגרת מה שמכונה "הספרות האבולישנית". מושג זה, הנגזר מהמילה האנגלית Abolition, שפירושה ביטול או חיסול העבדות, מתייחס למכלול העשיר של החיבורים, המאמרים, הכרוזים, הנאומים, הספרים והמסות התאולוגיות שנכתבו ופורסמו על ידי חברי התנועה לאיסור העבדות (התנועה האבולישניסטית) בארצות הברית במהלך המאה התשע-עשרה. ספרות זו נוצרה בידי מנהיגים אפריקאים-אמריקאים דגולים
כגון פרדריק דוגלאס והכומר ג'יימס ו' לוגן (Loguen .W.J .Rev (בנאומו המפורסם בסירקיוז מ- 4 באוקטובר ,1850 לצד הוגים, משפטנים ואנשי כמורה לבנים כגון גריט סמית', סמואל מיי הבן (Jr May Samuel.(, לוי קופין וג'ון וסט.
מחברי הספרות האבולישנית הפכו את הפסוקים מפרשת כי תצא ליסוד המאבק המרכזי שלהם. דוגמה מובהקת לכך מופיעה בחיבורו המשפיע של שמואל מיי הבן, Fugitive The Victims Its and Law Slave( שראה אור בניו יורק בשנת ,1861 עמ' 1–2(, שבו נפתח הניתוח המשפטי של חוק 1850 בציטוט של פסוקים ט"ז-י"ז מפרשת כי תצא בפרק כ"ג בספר דברים. כמו כן, בכרוז האגודה האבולישנית של נשות ניו יורק )Americans Colored Free to Address An, ניו יורק, ,1837 עמ' 25( הובאו פסוקים אלה כמקור הסמכות העליון לביטול חוקי העבדות.
בנאומים ובמאמרים הרבים שראו אור באותה תקופה, נטען כי חוק פדרלי המורה על החזרת אדם לשעבוד הוא חוק בלתי חוקי מן היסוד, מכיוון שהוא סותר באופן מפורש את "החוק האלוקי העליון" (Law Higher (המנוסח בספר דברים. הוגים אלה קבעו כי כאשר חוקי האדם מתנגשים באופן חזיתי עם חוקי האל, חובתו המוסרית והדתית של האדם היא לסרב לציית לחוק המדינה העוולתי ולהגן על החלש והנרדף בכל מחיר.
בספרות עניפה זו שולב האיסור המקראי מפרשת כי תצא "לֹא -תַ סְ גִּיר עֶבֶד אֶ ל-אֲדֹנָיו" (דברים כ"ג, ט"ז) יחד עם נבואת ישעיהו "הַ סְ ּתִּ ירִּ י נִּדָ חִּ ים, נֹדֵ ד אַ לּ-תְ גַלִּ י" (ישעיהו פרק ט"ז, פסוק ג') ליצירת תאולוגיה מגובשת של מרי אזרחי מוצדק. הפעילים האבולישניסטים קבעו כי סיוע לרשת "הרכבת המחתרתית" (Railroad Underground – (רשת סודית של נתיבי מילוט ובתי מסתור שהבריחה עבדים נמלטים אל מדינות הצפון ואל קנדה – אינו רק מעשה הומניטרי של חסד, אלא קיום ישיר של מצוות עשה מפורשת מחוקי היסוד של הברית הישנה. מנהיגים רוחניים בקהילת האדוונטיסטים (זרם בנצרות הפרוטסטנטית המאמין בחזרתו של ישו, ושומר על יום השבת כיום המנוחה המקודש) ובכנסיות הרפורמטוריות אף קבעו כי כל חבר קהילה המביע תמיכה בחוק העבד הנמלט או מעניק יד להסגרת אדם מעונה לידי רודפיו ינודה באופן מיידי מן הכנסייה, שכן צייתנות לחוק האנושי במקרה זה מהווה עבירה חמורה על רצון האל.
כאשר בוחנים את הדינמיקה המשפטית והפילוסופית שעמדה בלב העימות בארצות הברית, עולה מחלוקת תהומית בין גישת הפוזיטיביזם המשפטי לבין תפיסת המשפט המקראית שבפרשת כי תצא. תומכי העבדות והממסד הפדרלי בארצות הברית התבססו על סמכותה הפורמלית של המדינה, וטענו כי החוק הפדרלי שנחתם על ידי הנשיא פילמור ואושר בקונגרס מחייב את כל האזרחים, ללא קשר לשיקולים מוסריים אישיים. מנקודת מבט זו, העבד הנמלט הוגדר כרכוש גזול, ומתן המחסה לו נתפס כהסגת גבול וכפגיעה בזכות הקניין של הבעלים בדרום.
מנגד, התורה בפרשת כי תצא מציבה תפיסה משפטית מהפכנית המערערת על הבלעדיות של הסמכות המדינתית. המשפט המקראי קובע כי זכותו של האדם לחירות ולמחסה מוגן מפני דיכוי קודמת לכל זכות קניין ממונית, וכי שום שליט או בעל סמכות מדינית ומשפטית אינם מוסמכים לחוקק חוק המכשיר שיעבוד ואכזריות. התורה שוללת מן המדינה את היכולת להפוך את אזרחיה לשותפים לדבר עבירה. הציווי "עִּ מְ ָך יֵשֵ ב בְ קִּ רְ בְ ָך, בַמָ קֹום אֲשֶ ר-יִּבְ חַ ר... בַּטֹוב לֹו; לֹא, ּתֹונֶנּו" (דברים כ"ג, י"ז) מגדיר את הערך העליון של החברה המתוקנת: הענקת מקלט בטוח והשתלבות שוויונית לחלש ולחסר הישע.
הטקסט המקראי סיפק, אפוא, לתנועה לאיסור העבדות את הכלים המושגיים והלגיטימציה הדתית לפרק את הבסיס המוסרי של חוקי העבדות. האבולישניסטים הוכיחו כי הציות לחוק המדינה אינו ערך מוחלט; כאשר החוק האנושי הופך למנגנון של רשע ודיכוי, החובה המוסרית והאמונית הניצבת בפני האדם היא להפגין אקטיביזם מוסרי, לחצות גבולות חוקיים פורמליים ולהעניק הגנה מלאה לנרדף.
אחריות חברתית ותיקון עולם
המבנה הכולל של פרשת כי תצא מלמד כי תיקון עולם וכינון חברה מוסרית אינם מושגים באמצעות הצהרות מופשטות, אלא באמצעות מערכת נוקשה של מצוות מעשיות. לצד איסור הסגרת עבד נמלט, הפרשה עוסקת בהשבת אבדה, בשילוח הקן, בהוגנות בהתקנת משקלות ובמידות, בהגנה על זכויות הגר, היתום והאלמנה, ובחובה לפרוע שכר שכיר במועדו. כל המצוות הללו שזורות בחוט שני אחד: התביעה הבלתי מתפשרת מן האדם לשאת באחריות אישית ואזרחית לסביבתו, ולא לעמוד מנגד מול עוול, חבלה או מצוקה של הזולת.
המאבק האבולישניסטי במאה התשע-עשרה הדגים באופן המופלא ביותר את מימושה של הרוח הזו בתוך ההיסטוריה האנושית. הפעילים שהציעו מחסה לעבדים נמלטים, תוך סיכון חירותם ואיבוד ממונם, לא ראו את עצמם כעבריינים, אלא כמי שמממשים בדבקות את הצו האלוהי והמוסרי של פרשת כי תצא.
