אלהים והטבע - הפולמוס על דרשת החכם דוד ניטו בלונדון
✦ ✦ ✦
שאלת החוקיות שבעולם
פרשת בראשית מניחה את היסוד לתפיסת המציאות של התורה. בפרק א' מתוארת הבריאה כרצף של מאמרות אלוהיים המכוננים סדר, הבדלה והיררכיה: מן התוהו והחושך, דרך האור והבדלת המים העליונים מן התחתונים, ועד המאורות, בעלי החיים והאדם. לאורך כל הפרק נזכר שם אחד בלבד — אלהים. חז"ל והפרשנים אחריהם ראו בשם זה ביטוי למידת הדין: לסדר הקבוע, לגבולות ולחוקיות שהוטבעו בבריאה, להבדיל משם הוי"ה המבטא את מידת הרחמים ואת ההתגלות שמעבר לסדר.
בספרות המחשבה והקבלה הודגש שהשם אלהים שווה בגימטריה למילה "הטבע" — שתיהן עולות שמונים ושש. בעיני הוגים רבים רמזה זהות זו להתלבשות הרצון האלוהי בחוקי העולם. אלא שהיא פותחת גם שאלה פילוסופית חריפה: האם הטבע הוא מנגנון עצמאי — שעון קוסמי שהּונע בראשית הימים וממשיך לפעול מכוח עצמו — או שמא "טבע" אינו אלא כינוי אנושי לפעולתו הישירה והמתמדת של הבורא בכל רגע?
שאלה זו עמדה במרכזו של אחד הפולמוסים המרתקים, והפחות מוכרים, ביהדות מערב אירופה בראשית המאה השמונה־עשרה שגלגולה כלל - דרשה שנשא רב בשם דוד ניטו בלונדון, ספר שנדרש לכתוב להגנתה של דרשתו, ותשובתו של רבי צבי הירש אשכנזי — החכם צבי — שנדפסה בשו"ת חכם צבי, סימן יח. בפרשיה זו נפגשו להן המהפכה המדעית האנגלית, מורשתם הטעונה של צאצאי האנוסים, וסמכותם של גדולי הפוסקים.
לונדון בראשית המאה השמונה־עשרה
לונדון של אותם ימים הייתה מוקד של תמורות מדעיות ודתיות. כאן פעלה החברה המלכותית, כאן פרסם אייזק ניוטון את עקרונות המכניקה, וכאן התגבשה התאולוגיה הטבעית, שביקשה לבסס את האמונה על הסדר וההרמוניה שבטבע. לצידה התפשט הדאיזם — התפיסה שלפיה הבורא ברא את העולם, קבע את חוקיו אך משך ממנו את ידו, והניח לו לפעול כמכונה.
באותה עיר שגשגה קהילת שער השמים של היהודים הספרדים־הפורטוגזים, שחנכה בשנת 1701 את בית הכנסת ברחוב בוויס מרקס. רוב חבריה היו צאצאי אנוסים שנמלטו מן האינקוויזיציה ושבו בגלוי ליהדות. רבים מהם התחנכו באוניברסיטאות של ספרד ופורטוגל, הכירו את הפילוסופיה הסכולסטית והיו רגילים לחשיבה ביקורתית — אך חסרו מסורת לימוד רציפה של התלמוד והראשונים.
בית הכנסת "שער השמים" ברחוב בוויס מרקס בלונדון, שנחנך בשנת 1701 — שם נשא החכם דוד ניטו את דרשתו. צילום: edwardx, 2011, ויקישיתוף (cc by-sa 3.0).
על הקהילות הפורטוגזיות ריחף עדיין זיכרון חרם שפינוזה שהוטל באמסטרדם בשנת תט"ז (1656). תורתו של שפינוזה, שזיהתה את האל עם העולם בנוסחה "אלוהים, כלומר הטבע" (natura sive deus), נתפסה כמחיקת הבורא שמעבר לעולם וכעקירת ההשגחה ותורה מן השמים. קהילה שביקשה לבסס את מעמדה באנגליה הפרוטסטנטית חששה מכל שמץ של סטייה שעלול לתייגה כשפינוזיסטית.
החכם דוד ניטו: רופא, פילוסוף ורב
לקהילה זו הוזמן בשנת 1701 החכם רבי דוד ניטו (ונציה, 1654 – לונדון, 1728). ניטו למד רפואה באוניברסיטת פדובה וקיבל בה תואר דוקטור, שלט במתמטיקה, באסטרונומיה, בלשונות ובפילוסופיה, ולצד זאת היה בקי בהלכה ובמחשבת ישראל. קודם בואו ללונדון שימש דיין, דרשן ורופא בליבורנו.
החכם דוד ניטו (1654–1728). תחריט, אמצע המאה השמונה־עשרה. אוסף הרייקסמוזיאום, אמסטרדם (נחלת הכלל).
ההיסטוריון דוד רודרמן הצביע על ניטו כאחד ההוגים היהודים הראשונים שהתמודדו באופן שיטתי עם המדע החדש של זמנם ועם עולמו האינטלקטואלי של ניוטון. ניטו לא ראה במדע איום; הוא ראה בו כלי להכרת גדולת הבורא, ובממצאיו — עדות לנוכחות האלוהית המתמדת בעולם. מכאן עמידתו בחזית המאבק בדאיזם, שהציג את הבריאה כעומדת ברשות עצמה.
הדרשה של שנת תס"ד וההאשמה בשפינוזיזם
הפולמוס פרץ בעקבות דרשה שנשא ניטו בבית הכנסת בשבת, כ"ג בכסלו תס"ד — 20 בנובמבר 1703 לפי הלוח היוליאני שנהג אז באנגליה (1 בדצמבר לפי הלוח הגרגוריאני), שבת פרשת וישב. ניטו ביקש להעמיד בפני קהילתו משנה סדורה של אמונה בהשגחה, מול הרוחות הדאיסטיות שנשבו בעיר.
בדרשתו קבע ניטו שאין לייחס לטבע כוח עצמאי המוריד גשמים, מצמיח יבולים או מניע את גרמי השמים. כל מה שחוקרי הטבע וההמון מייחסים ל"טבע" הוא פעולתו הישירה והמתמשכת של הקדוש ברוך הוא. דבריו, כפי שהם מובאים בשאלה שנשלחה לימים אל החכם צבי, כללו גם טיעון לשוני — ומשפט סיום שעורר את הסערה:
"אבל צריך לידע (הטו אזניכם יהודים מפני שהוא העיקר הראשון מאמונתנו) ששם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ד' או ה' מאות שנה סמוך לזמנינו, מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל. אלא שהקב"ה משיב הרוח, והוא יתברך מוריד הגשם, והוא ית' מפריח טללים. מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן העניינים שהאחרונים קוראים טבע, באופן שטבע אין בעולם, ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים טבע. זהו שאמרתי שהאלקים והטבע והטבע והאלקים הכל אחד. דעה זו היא ישרה חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בה הם קראים ואפיקורסים"
דברי ניטו כפי שצוטטו בשאלה, שו"ת חכם צבי סימן יח
הדברים שנאמרו כדי לרומם את ההשגחה ולשלול את עצמאות הטבע נשמעו לחלק מן השומעים כהד מובהק לשפינוזה. קבוצת מתנגדים — שנמנו עליה גם מי שנודעו באהדתם לשרידי התנועה השבתאית — ובראשה יהושע צרפתי, טענה שהרב משווה את הבורא לחומר ומערער על קדושתו של האל שמעבר לעולם. המחלוקת החריפה במהירות: המתנגדים פרשו מן התפילות בבית הכנסת, הפיצו כתבי פלסתר ודרשו מן המעמד — הנהגת הקהילה — להדיח את הרב. המעמד נקלע למבוכה: ניטו היה אישיות בעלת שיעור קומה, אך החשש מכתם של כפירה הטיל אימה על ראשי הקהל.
"על ההשגחה האלוהית": הטבע המטביע והטבע המוטבע
בשנת 1704 פרסם ניטו בלונדון, בספרדית, חיבור להגנת דרשתו: de la divina providencia, o sea naturaleza universal, o natura naturante — "על ההשגחה האלוהית, שהיא הטבע הכולל, או הטבע המטביע". החיבור כתוב כדיאלוג בין שתי דמויות, ראובן ושמעון, ברוח המסורת הדיאלוגית של המחשבה היהודית ושל הרנסנס.
כפי שהראה יעקב יוסף פטוחובסקי במחקרו על תורתו של ניטו, עיקר טיעונו נשען על ההבחנה הסכולסטית בין הטבע המטביע (natura naturans) לבין הטבע המוטבע (natura naturata). הטבע המוטבע הוא עולם הנבראים — החומר, הגופים והעצמים. מי שמזהה את האל עם הטבע המוטבע מאליל את החומר ומשווה את הבורא לברואיו, וזו אכן כפירה. ניטו, לעומת זאת, זיהה את האל רק עם הטבע המטביע — הכוח הפעיל, הבורא, המחוקק והמקיים את המציאות בכל רגע.
יש בבחירה זו מן התעוזה: שפינוזה עצמו השתמש בדיוק באותם מושגים. אלא שאצל שפינוזה הטבע המטביע והטבע המוטבע הם שני פנים של עצם אחד, ואילו אצל ניטו מפריד ביניהם הפער שבין בורא לנברא. ניטו אף הפך את ההאשמה: דווקא מתנגדיו, הרואים בטבע מנגנון נפרד הפועל מעצמו, קרובים לשיתוף — שהרי הם מחלקים את השלטון בעולם בין האל לבין ישות מתווכת ששמה "טבע". לדבריו אין ישות כזו כלל; יש רק הבורא, המנהיג את עולמו ברצונו התמידי ובחוקיות קבועה.
תשובת החכם צבי (שו"ת חכם צבי, סימן יח)
החיבור לא השקיט את הרוחות. התלונה נגד ניטו הגיעה אל בית הדין של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, וזה העביר את ההכרעה אל רבי צבי הירש אשכנזי, החכם צבי, רבן של הקהילות המאוחדות אלטונה, המבורג וואנדסבק (אה"ו). החכם צבי, אף שהיה אשכנזי, למד בצעירותו בסלוניקי, שלט בספרדית ובמנהגי הספרדים, וזכה להערכה כה רבה בקרב יהודי הפזורה הפורטוגזית שסמכותו נחשבה בעיניהם לבלתי מעורערת.
רבי צבי הירש אשכנזי, "החכם צבי" (1656–1718). ציור שמן, 1714, צייר לא ידוע. המוזיאון היהודי בלונדון (נחלת הכלל).
השאלה נשלחה, כלשון הכותרת, "מן הפרנסים והמנהיגים אשר בק"ק לונדראש בענגלי טיירא". התשובה נכתבה באלטונה בחודש מנחם־אב תס"ה (1705). החכם צבי לא הסתפק בטיהור שמו של ניטו; הוא הצדיק את דבריו במלואם. כבר בפתח דבריו העמיד אותם על ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי ועל פירושו של רבי יהודה מוסקאטו:
"רואה אני את דברי החכם המרומם ונעלה נר"ו, שהן דברי הכוזרי במאמר ראשון... ומפרשו מוהר"י מוסקאטו... כ' וז"ל: והוא יתברך יקרא טבע באמת... להיותו טובע בחותמו כל מטבעות היצורים."
שו"ת חכם צבי סימן יח, פתח התשובה
מוסקאטו קושר את המילה "טבע" לפועל "טָבַע" — כמו מטבע הנטבע בחותם: הבורא הוא ה"טובע", ומכאן שבמובן העמוק הוא־הוא הטבע. החכם צבי ממשיך והופך את ההאשמה על פיה: לא ניטו נתון בסכנה, אלא דווקא מי שמציב את הטבע כמתווך בין הבורא לעולמו:
"ידעו כי המבקשים אמצעות הטבע להנהגה הכוללת קרובים ליפול ברשת כמה מכשולות, משא"כ במאמינים בהשגחת השי"ת בכל דבר, כי בכל אשר יפנו ילכו בטח"
שו"ת חכם צבי סימן יח
וכאן ההבחנה החשובה ביותר. אילו טען ניטו שהחום שבאש או הלחות שבמים — "הטבע הפרטי" של כל דבר — הם עצמם האלוהות, זו הייתה אכן פנתאיזם בנוסח שפינוזה. אך החכם צבי פוסק שאיש לא יעלה זאת על דעתו, ובוודאי לא חכם כניטו:
"...ורצו להעמיס בדבריו שמכללם יובן שאותו הדבר המחמם או המלחלח הוא האלקות — זהו דבר שאין לחשוד בו שום כסיל ובער אשר בכל הכופרים שבעולם, כל שכן חכם ונבון בעם ה'"
שו"ת חכם צבי סימן יח
"שטבע אין בעולם": גלגולה של מילה
בלב הפולמוס עומד, אפוא, טיעון לשוני שהעלה ניטו ושהחכם צבי אימץ. בלשון המקרא ובלשון חז"ל אין ישות הקרויה "טבע". הלשון הקדומה אינה מכירה אלא את הבורא הפועל: "משיב הרוח ומוריד הגשם", "מצמיח חציר לבהמה". המונח "טבע", לדברי ניטו, הוא חידוש של ארבע או חמש מאות השנים האחרונות.
המילה נולדה כקיצור נוח לתיאור התופעות החוזרות והקבועות. הקיצור הפך למכשול כאשר בני אדם החלו לראות בו שם של ישות ממשית, כוח נפרד המנהיג את העולם. ניטו ביקש לעקור טעות זו ולהשריש בלב שומעיו שמה שקרוי "טבע" אינו אלא ההשגחה עצמה — "באופן שטבע אין בעולם".
מסקנתו של החכם צבי, אפוא, חדה: לא זו בלבד שאין בדברי ניטו שמץ כפירה, אלא שראוי להודות לו על שעמד בפרץ:
"צריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמהר"ר דוד ניטו ה"י, על הדרשה שדרש להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע, כי ממנו יצאו תקלות רבות, והאיר עיניהם באמונתו האמיתית שהכל בהשגחה מאתו יתברך."
שו"ת חכם צבי סימן יח, סוף התשובה
בעקבות התשובה שככה המחלוקת. בסתיו 1705 פרסמה הנהגת הקהילה בלונדון חוברת בספרדית שכללה את התלונה המקורית, את תשובת החכם צבי בעברית ואת תיאור השתלשלות האירועים. ניטו המשיך להנהיג את קהילת שער השמים עד פטירתו בשנת 1728, והתשובה נעשתה לאחד המקורות המרכזיים בספרות השו"ת העוסקים בעיקרי האמונה ובשאלת הטבע.
חזרה לבראשית: "אשר ברא אלהים לעשות"
מן הפולמוס הלונדוני אפשר לחזור אל פסוקי הבריאה ולקרוא אותם מחדש. סיפור הבריאה אינו מציג את הטבע כמערכת סגורה הפועלת מעצמה, אלא כביטוי למאמר האלוהי המתמשך. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" — והשם אלהים, השווה בגימטריה ל"הטבע", אינו מוריד את הבורא למדרגת טבע עיוור, כפי שהיה מבקש שפינוזה, אלא מעלה את כל מה שאנו מכנים "טבע" למדרגת פעולה אלוהית ישירה. חוקי העולם, מחזוריו ותנועת הכוכבים אינם ישויות נפרדות מן הבורא; הם גילוי רצונו בעולם המוחשי.
הדבר מתחדד בפסוק החותם את מעשה בראשית: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב, ג). המפרשים עמדו על הלשון התמוהה "לעשות" — בלשון עתיד ולא "אשר ברא ועשה". רבים ביארו שהיא מלמדת על תהליך מתמשך: הבריאה אינה אירוע שנחתם בעבר, אלא ממשיכה להתקיים ולהתחדש.
תפיסה זו מצאה את ביטויה בברכת יוצר אור שבקריאת שמע של שחרית: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הבורא לא הפעיל את העולם כמכונה ונעלם; אילו הסיר ממנו את השגחתו אף לרגע, היה העולם שב לאפס ולאין. מה שמכונה "חוקי טבע" אינו אלא התמדתו של הרצון האלוהי, המחדש את הבריאה מרגע לרגע.
כאן מתבררת עוצמת עמדתם של ניטו והחכם צבי מול הדאיזם. הדאיזם ביקש להפוך את מעשה בראשית לאירוע היסטורי רחוק, ואת השבת — למנוחה שבה האל נוטש את עולמו. ניטו והחכם צבי מלמדים שהשבת אינה נטישה, אלא מעבר מבריאה יש מאין אל הנהגה קבועה של העולם — אותה השגחה תמידית שאנו קוראים לה "טבע". מכאן שכל התבוננות בטבע — בירידת הגשם, בנביטת הזרע, במסלול המאורות — היא התבוננות במעשה בראשית המתרחש בהווה.
סיכום
הפולמוס על דרשת ניטו ותשובת החכם צבי אינם רק סיומו של סכסוך קהילתי מקומי. הם ציון דרך בהתמודדותה של היהדות הרבנית עם אתגרי העת החדשה. שני חכמי תורה גילו בפרשה זו עמדה אמיצה ורחבת אופקים: הם לא נרתעו מן המדע ומן הפילוסופיה של זמנם, ואף השתמשו במושגיהם כדי לזכך את אמונת הייחוד.
מבחינה היסטורית, כפי שהדגיש רודרמן, מלמד מקרהו של ניטו שתהליכי המודרניזציה של יהדות אירופה לא החלו בתנועת ההשכלה בברלין בסוף המאה השמונה־עשרה, אלא נבטו כבר בראשיתה — בלונדון ובקהילות הפזורה הספרדית־המערבית, במפגש הישיר בין אנשי מדע יהודים לבין החברה האירופית.
במקום להתבצר או להחרים מושגים חדשים, העמיד החכם צבי את הפולמוס על דיוקו הלשוני והרעיוני: "טבע" הוא מוסכמה לשונית, וזיהוי ההשגחה עם הטבע אינו כפירה אלא ביטוי לאמונה השוללת כל כוח שני ומייחדת את הבורא כפועל היחיד בכל חלקי המציאות. הטבע, אם כן, אינו אליל, אינו כוח עצמאי ואינו מסך המסתיר את הבורא. הוא השפה שבה הבורא מדבר אל עולמו, והחוקיות הקבועה היא הלבוש שבו מתלבשת ההשגחה בעולם הגשמי. פרשת בראשית, המעמידה את שם אלהים בראשית היש, מזכירה שבכל עלות השחר, בתנועת העננים ובנשימת החיים — רוח אלהים מרחפת על פני הבריאה, ומחדשת בכל יום תמיד מעשה בראשית.
✦ ✦ ✦
לקריאה נוספת
מקורות ראשוניים
◆ שו"ת חכם צבי, סימן יח. רבי צבי הירש אשכנזי, שאלות ותשובות חכם צבי, דפוס ראשון: אמשטרדם, תע"ב (1712). הטקסט זמין גם בספריא. https://www.sefaria.org/Chakham_Tzvi.18
◆ david nieto, de la divina providencia, o sea naturaleza universal, o natura naturante, london, 1704.
◆ רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ראשון. בתרגום ר' יהודה אבן תבון, מהדורת יהודה אבן שמואל, תל אביב: דביר, תשל"ג.
מחקרים
◆ jakob j. petuchowski, the theology of haham david nieto: an eighteenth-century defense of the jewish tradition, new york: bloch publishing, 1954; revised edition: new york: ktav, 1970.
◆ david b. ruderman, jewish thought and scientific discovery in early modern europe, new haven and london: yale university press, 1995 (reprint: detroit: wayne state university press, 2001), chapter on david nieto.
◆ albert m. hyamson, the sephardim of england: a history of the spanish and portuguese jewish community, 1492–1951, london: methuen, 1951.
◆ moses gaster, history of the ancient synagogue of the spanish and portuguese jews, london, 1901.
