מניין של גלמים

מניין של גולמים

מתשובת החכם צבי על צירוף גולם לעשרה ועד הבינה המלאכותית על כס ההוראה והשיפוט

תקציר

האם יצור שנברא בידי אדם יכול להיחשב אדם לעניין דבר שבקדושה? החכם צבי שאל זאת לפני למעלה משלוש מאות שנה לגולם שיצר זקנו, רבי אליהו בעל שם מחלם. המאמר עוקב אחר תשובתו, אחר מחלוקת בנו היעב״ץ ואחר דיוני האחרונים, ממשיך לתשובתו החריפה של הרב מנשה קליין נגד ״הגולם הנקרא מחשב״, ומשם אל השאלה הבוערת של ימינו: האם בינה מלאכותית יכולה לפסוק הלכה או לשבת בדין?

שיחה שלא נענתה

בפרק ״ארבע מיתות״ במסכת סנהדרין, בתוך סוגיה העוסקת בבעל אוב, בידעוני ובשאר מעשי כשפים, משלב התלמוד שורה של מעשים קצרים שכמעט אינם נראים שייכים לעולם ההלכה. רבא קובע כי ״אי בעו צדיקי ברו עלמא״, ומיד אחר כך בא סיפור של עשר מילים בערך, שעתיד היה להעסיק את בית המדרש היהודי במשך מאות שנים:

אָמַר רָבָא: אִי בָעוּ צַדִּיקֵי, בָּרוּ עָלְמָא... רָבָא בְּרָא גַבְרָא. שַׁדְרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. הֲוָה קָא מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, וְלָא הֲוָה קָא מַהְדַּר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִן חַבְרַיָּא אַתְּ, הֲדַר לְעַפְרָךְ. רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא הֲווֹ יָתְבִי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעָסְקִי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרֵי לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלִי לֵיהּ.

(תלמוד בבלי, סנהדרין סה ע״ב)

רש״י מפרש כי רבא ברא את האדם באמצעות ספר יצירה, ״שלמדו צירוף אותיות של שם״. הגמרא בהמשך אותו פרק (סז ע״ב) מבחינה בין כישוף האסור מן התורה, אחיזת עיניים האסורה מדרבנן, ועיסוק ב״הלכות יצירה״ שמותר אפילו לכתחילה. העגל המשולש של רב חנינא ורב אושעיא נאכל בסעודת שבת, ואילו האדם של רבא נשלח בשליחות אל רבי זירא.

ראוי להתעכב על אופיו של המבחן שערך רבי זירא. הוא לא בדק את מראהו של היצור ולא את יכולתו ללכת או לבצע שליחות, שכן את כל אלה הגולם עשה היטב. רבי זירא פתח עמו בשיחה – הפעולה האנושית הראשונית. כשלא נענה, הסיק מיד שאין זה אדם אלא יציר כפיו של אחד החברים, והשיבו לעפרו. כאלף ושבע מאות שנה לאחר מכן, בשנת 1950, הציע המתמטיקאי הבריטי אלן טיורינג מבחן דומה להפליא: מכונה תיחשב כ״חושבת״ אם בשיחה עמה לא נוכל להבחין בינה לבין אדם. הגולם של רבא נכשל במבחן של רבי זירא. המכונות של דורנו עוברות אותו בקלות מביכה, משוחחות בשפה רהוטה, מצטטות תלמוד ומשיבות על שאלות בהלכה כתלמיד חכם. השאלה שנבקש לברר היא האם הדיבור הוא שעושה את האדם, והאם שטף הלשון הוא שעושה את הפוסק.

הגולם מחלם

השאלה ההלכתית על מעמדו של הגולם לא נולדה בחלל ריק. היא צמחה מתוך מסורת משפחתית. רבי אליהו בעל שם (בערך 1583–1520), תלמידו של המהרש״ל ונסמך על ידו, כיהן ברבנות העיר חלם שבפולין ונודע כמקובל ובעל מופת. כבר בכתב יד מן המחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה מופיע סיפור על גולם שיצר על פי ספר יצירה. מצאצאיו היה רבי צבי הירש אשכנזי, הוא ״החכם צבי״, שכינה אותו בתשובתו ״זקני הגאון מוהר״ר אליהו״.

החכם צבי (1658 בערך – 1718) היה מן הדמויות הרבניות המרתקות של דורו. נולד במוראביה, למד בצעירותו בסלוניקי ושימש זמן מה רב הקהילה הספרדית בסרייבו, ומשם דבק בו התואר הספרדי ״חכם״. כיהן ברבנות בקהילות אלטונה והמבורג, ובשנים 1710–1714 שימש רבה של הקהילה האשכנזית באמסטרדם. שם הדפיס בשנת תע״ב (1712) את ספר תשובותיו, ושם גם ניהל את מלחמתו החריפה בשבתאי נחמיה חייא חיון, מלחמה שבסופה נאלץ לעזוב את העיר. הוא נפטר כרבה של לבוב. ספר תשובותיו מתאפיין בעצמאות מחשבתית, בהיגיון חד ובנכונות לבחון שאלות שנראו לאחרים תיאורטיות לחלוטין. אחת מהן היא השאלה שלפנינו.

ספקו של החכם צבי

וזו לשון התשובה במלואה:

נסתפקתי אדם הנוצר ע״י ספר יצירה כאותה שאמרו בסנהדרין רבא ברא גברא, וכן העידו על זקני הגאון מוהר״ר אליהו אבדק״ק חעלם, מי מצטרף לעשרה לדברים הצריכין עשרה כגון קדיש וקדושה. מי אמרינן כיון דכתיב ונתקדשתי בתוך בני ישראל לא מיצטרף, או דילמא כיון דקיי״ל בסנהדרין המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, מדכתיב חמשת בני מיכל כו׳, וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה, אלא מירב ילדה ומיכל גדלה כו׳, ה״נ כיון שמעשה ידיהם של צדיקים הוא, הו״ל בכלל בני ישראל, שמעשי ידיהם של צדיקים הן הן תולדותם. ונ״ל דכיון דאשכחן לר׳ זירא דאמר מן חברייא את תוב לעפרך, הרי שהרגו. ואי ס״ד שיש בו תועלת לצרפו לעשרה לכל דבר שבקדושה, לא היה ר׳ זירא מעבירו מן העולם. דאף שאין בו איסור שפיכת דמים, דהכי דייק קרא (אף שיש בו דרשות אחרות) ״שופך

דם האדם באדם דמו ישפך״, דוקא אדם הנוצר תוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, הוא דחייב עליה משום שפיכות דמים, יצא ההוא גברא דברא רבא שלא נעשה במעי אשה. מ״מ כיון שיש בו תועלת לא היה לו להעבירו מן העולם. אלא ודאי שאינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה. כך נ״ל. צבי אשכנזי ס״ט.

(שו״ת חכם צבי, סימן צג)

התשובה קצרה, אך בנויה משלושה מהלכים ברורים. במהלך הראשון מוצגים שני צדדי הספק. מצד אחד, דין עשרה (מניין) נלמד מן הפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (מגילה כג ע״ב), והגולם אינו נמנה, לכאורה, על ״בני ישראל״. מצד שני, חז״ל לימדו שהמגדל יתום בביתו נחשב כאילו ילדו (סנהדרין יט ע״ב), ו״מעשיהם הטובים של צדיקים הן תולדותיהם״. אם כן, יצירה שיצר צדיק בכוח שמות הקודש עשויה להיחשב בנו הרוחני, ולהשתייך לכלל ישראל בזכות יוצרה.

במהלך השני מכריע החכם צבי את הספק בדרך שאופיינית לו, מתוך מעשה ולא מתוך סברה מופשטת. רבי זירא השיב את הגולם לעפרו, ואילו היה בגולם תועלת כלשהי, ובכלל זה היכולת להשלים מניין לקדיש ולקדושה, לא היה רבי זירא מאבדו מן העולם. המסקנה ההלכתית נגזרת אפוא ממסקנה מעשית: אם החכם ראה בו דבר שאין חסרונו מורגש, סימן שאין בו ממש לעניין דבר שבקדושה.

במהלך השלישי, הנראה כהערת אגב, מצוי אולי החידוש הנועז ביותר. החכם צבי מסביר מדוע לא היה בהשבת הגולם לעפרו משום רציחה. הפסוק ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״ (בראשית ט, ו), שחז״ל דרשו ממנו את איסור הריגת העובר לבני נח (סנהדרין נז ע״ב), נקרא כאן בדרך חדשה: רק ״אדם הנוצר תוך אדם״, כלומר מי שנוצר ברחם אמו, נחשב אדם לעניין שפיכות דמים. החכם צבי עצמו מודה בסוגריים שיש לפסוק ״דרשות אחרות״, אך הוא משתמש בו כדי לתחום את גבולות האנושיות: מי שלא נולד מאישה, אינו ״אדם״ במובן המשפטי המלא.

ספקו של החכם צבי לא נשאר בגדר שעשוע למדני. המשנה ברורה (אורח חיים נה, ס״ק ד) הביא אותו להלכה בסיכום דיני הצירוף לעשרה, והפנה אליו ואל ספר ״עיקרי דינים״. כך נכנס הגולם, אדם בלא אם, אל ספר הפסיקה הנפוץ ביותר בעולם הישיבות.

הבן חולק על אביו

רבי יעקב עמדין, היעב״ץ (1698–1776), בנו של החכם צבי ותלמידו, היה ככל הנראה האיש החריף והלוחמני ביותר ברבני אשכנז של המאה השמונה־עשרה. סירב לשמש ברבנות, התפרנס ממסחר ומבית דפוס פרטי שהקים באלטונה, ונודע בעיקר בזכות מלחמתו הבלתי מתפשרת בשרידי השבתאות ובפולמוס הסוער עם רבי יהונתן אייבשיץ, שבו עסקנו במאמר ״מלחמת הקמיעות״ באתר. הביקורת שלו לא פסחה גם על אביו. בספר תשובותיו ״שאילת יעב״ץ״ הוא חוזר אל ספקו של האב ותמה עליו מעיקרו:

בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו (סימן צ״ג) בנוצר ע״י ספר יצירה אם מצטרף לעשרה, קשיא לי מאי קמבעיא ליה. אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן דאינן מצטרפין, אע״ג דמבני ישראל הן ודאי, וחשובין כשאר אדם מישראל לכל דבר חוץ מן המצות, וההורגן חייב, ואית להו דעתא קלישתא מיהא, וכ״ש הקטן דאתי לכלל דעת, ואפ״ה לא מצטרף. האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל צריכא למימר?! מיהת בכל ל חרש הוא, דהא אשתעי רבי זירא בהדיה ולא אהדר ליה, הא ודאי גרע מניה. אלא שיש לדקדק, לכאורה נראה שהיה שומע, דהא שדריה לקמיה דר״ז. אי הכי הוי ליה חרש השומע ואינו מדבר, שדינו כפקח לכל דבר. אבל אין זה נראה אמת, כי אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדבור בודאי, ולא היה מהנמנע אצלו. אלא מבין ברמיזות וקריצות היה, כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר, כן שלחו לזה והלך. וכתוב בספר חסד לאברהם שאין חיותו אלא כחיות הבהמה, ולכן אין בהריגתו שום עברה. א״כ פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם, וכעיגלא תילתא דמיברי להו לר״ח ולר״א.

(שו״ת שאילת יעב״ץ, חלק ב, סימן פב)

ההבדל בין האב לבן אינו בתוצאה, שהרי שניהם מסכימים שהגולם אינו מצטרף, אלא במבחן. החכם צבי בחן את הגולם לפי מוצאו ולפי תועלתו: האם הוא נמנה על ״בני ישראל״ והאם יש בו צורך. היעב״ץ מעביר את מרכז הכובד אל הדעת. אפילו חרש, שוטה וקטן, שהם ישראל גמורים ומי שהורגם חייב מיתה, אינם מצטרפים לעשרה בשל דעתם הקלושה. הגולם, שאינו ״בר דעה״ כלל, ודאי אינו מצטרף. גם ההליכה בשליחות אינה מעידה על דעת: הכלב המאולף יודע להוליך ולהביא, ואין בכך כדי לעשותו אדם.

ההערה החשובה ביותר נוגעת לקשר שבין השמיעה לדיבור. היעב״ץ קובע שמי שיש בו כוח שמיעה של ממש, ראוי גם לכוח הדיבור. כלומר, הבנה אמיתית ויכולת ביטוי כרוכות זו בזו. הגולם לא ״שמע״ במובן האנושי, אלא הגיב לאותות, ״ברמיזות וקריצות״. נשוב להבחנה הזו כשנגיע אל המכונה המדברת.

בסוף התשובה מוסיף היעב״ץ זיכרון משפחתי, ששמע ״מפה קדוש אמ״ה ז״ל״, כלומר מאביו:

אגב אזכיר כאן מה ששמעתי מפה קדוש אמ״ה ז״ל, מה שקרה באותו שנוצר ע״י זקנו הגראב״ש ז״ל, כי אחר שראהו הולך וגדל מאד, נתיירא שלא יחריב העולם. על כן לקח ונתק ממנו השם שהיה דבוק עדיין במצחו, וע״י זה נתבטל ושב לעפרו. אבל הזיקו ועשה בו שריטה בפניו בעוד שנתעסק בנתיקת השם ממנו בחזקה.

(שם)

קשה שלא לראות בסיפור הזה את אחד הביטויים הקדומים לחרדה שמלווה את עידן הבינה המלאכותית: יצירה שהולכת וגדלה מעבר לשליטת יוצרה, החשש ״שלא יחריב העולם״, וההכרח לנתק אותה ממקור כוחה, ניתוק שאינו עובר בלא שריטה.

בבית המדרש של האחרונים

השאלה שהעלה החכם צבי התגלגלה בבית המדרש בתוך משפחתו המורחבת של רבי אליהו מחלם. נכדו של רבי אליהו, הנקרא אף הוא אליהו, היה חותנו של רבי אפרים הכהן, בעל שו״ת ״שער אפרים״. החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שנדד בשליחות בין ארץ ישראל לקהילות אירופה וצפון אפריקה ותיעד ממצאים רבים, מביא בספרו ״ברכי יוסף״ (אורח חיים נה, ס״ק ד) מכתב שראה מאת רבי יהודה ליב כ״ץ, בנו של בעל שער אפרים. במכתב הוכיח רבי יהודה ליב שהגולם אינו מצטרף למניין מן המעשה ברבי אליעזר ששחרר את עבדו כדי להשלים מניין (ברכות מז ע״ב). אילו הועיל הגולם, היה רבי אליעזר בורא גולם ולא עובר על איסור שחרור עבד. החיד״א דחה את הראיה בטענה מעשית: אפשר שיצירת גולם דורשת הכנה רבה וזמן ממושך, ולא היה לרבי אליעזר הפנאי לכך...

חריפה במיוחד ההשגה של רבי גרשון חנוך העניך ליינר, האדמו״ר מראדזין (1839–1891), שנודע בעיקר בזכות מאמציו לחדש את מצוות התכלת. בספרו ״סדרי טהרות״ על מסכת אהלות, בדונו בשאלה אם גופת גולם מטמאת באוהל, תמה על הדרשה שדרש החכם צבי מן הפסוק ״שופך דם האדם באדם״. לפי דרך זו, טען, גם אדם הראשון, שלא נוצר במעי אישה, לא היה נחשב ״אדם״ לעניין רציחה, ודבר זה תמוה מאוד. הוא הוסיף שדרשה כזו אינה מופיעה בתלמוד ובמדרשים. הקושיה ממקדת את הבעיה: אם המוצא הביולוגי, לכאורה, שנדרש, אינו מבחן לאנושיות, צריך מבחן אחר.

רבי צדוק הכהן מלובלין כתב כי הגולם אינו בהמה ממש, שהרי נוצר בדרך יצירת האדם, אך חסר בו הדבר המכונן את האדם: ״נשמת חיים״, שאונקלוס מתרגם ״רוח ממללא״ (בראשית ב, ז). כלומר, יכולת הדיבור אינה עניין טכני של הפקת קול, אלא ביטוי לנשמה האלוקית.

שלושה מבחנים לאנושיות

מן התשובות שהבאנו עולים שלושה מבחנים שונים, שכל אחד מהם מוביל לאותה מסקנה.

המבחן הראשון הוא מבחן המוצא, זה של החכם צבי. האם היצור נמנה על ״בני ישראל״, ואם לאו, האם יש דרך לשייך אותו אליהם, כמו דרך היתום המגודל בבית.

המבחן השני הוא מבחן הדעת, זה של היעב״ץ. יכולת הביצוע אינה מספיקה, ונדרשת הבנה שבזכותה גם החרש, השוטה והקטן, ישראל גמורים, אינם נמנים בעשרה.

המבחן השלישי הוא מבחן הנשמה, של רבי צדוק. האדם מוגדר בזכות ה״רוח הממללא״, דיבור שהוא ביטוי לנשמה.

בשלושת המבחנים מתברר מקומו של הגולם: הוא כלי ולא שותף. רבא שלח אותו בשליחות, והוא הלך. אך מבחינה הלכתית אין הוא ״שליח״, שהרי שליחות דורשת ״בר דעת״ (גיטין כג ע״א), כפי שחרש, שוטה וקטן ״לאו בני שליחות נינהו״. הגולם יכול לשרת, אך אינו יכול לייצג. כאן עובר הדיון מגולם של טיט לגולם של סיליקון.

הגולם הנקרא מחשב

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים נכנס המחשב אל בית המדרש. פרויקט השו״ת של אוניברסיטת בר־אילן העמיד מאגר ממוחשב של אלפי ספרי שו״ת. מגיהי סת״ם החלו לבדוק ספרי תורה בסריקה ממוחשבת. ובבתים רבים הותקנו תוכנות לחישוב ימי הווסתות. דווקא התוכנה האחרונה, שנראתה תמימה למדי, עוררה את אחת התגובות החריפות בספרות השו״ת המודרנית.

הרב מנשה קליין (1923–2011), רבה של קהילת אונגוואר, ניצול אושוויץ, שהקים את עולמו מחדש בבורו פארק ובירושלים, חיבר את סדרת שו״ת ״משנה הלכות״, אחת הנרחבות בדורו. בשנת התשנ״ה (1995) כתב לו הרב ניסים קרליץ מבני ברק על ״המגפה״ של שאלת שאלות הלכתיות למחשב, ושאל אם אפשר להעלות על הדעת שתפקיד מורה ההוראה יימסר לגולם. תשובתו של הרב קליין, הנושאת את הכותרת ״שלא לפסוק הלכות ע״י מחשבים״, נדפסה בחלק יד של ספרו, סימן קסג.

עצם הבחירה במילה ״גולם״, החוזרת בתשובה שוב ושוב ככינוי למחשב, איננה מקרית. הרב קליין כותב מתוך תודעה של המסורת שתיארנו: יצור שנראה כאדם ומתפקד כאדם, אך אין בו דעת. הוא קובע שהאיסור לסמוך על מחשב בפסיקה פשוט וחד, ושהוא חל על ההמון ועל מורי ההוראה כאחד. מורה הוראה, לדבריו, אינו רשאי להורות אלא מתוך התלמוד והפוסקים, כשהוא רואה לנגד עיניו את בעל השמועה, ולא מתוך מה שהזינו בני אדם אל המכונה.

הוא מונה חמישה טעמים. הראשון, שהמחשב לא קרא, לא שנה ולא שימש תלמידי חכמים, וכדבריו:

המחשב אינו אלא כשופר ומשפך מה שמכניסים בו מוציא

(שו״ת משנה הלכות, חלק יד, סימן קסג)

ומיד הוא שואל מי בורר אילו הלכות יוזנו למכונה ועל אילו מהן ניתן לסמוך, שהרי הלכות דחויות, לקולא או לחומרא, עלולות להיכנס למאגר ולהיראות כאילו הן הלכה פסוקה. הטעם השני הוא החשש שיוזנו למאגר דברים של מחברים פסולים, ודי בחלק קטן כדי לפסול את הכול. השלישי, שדבר קטן משנה את ההלכה, וכבר אמרו ״אין מדמין בטריפות״. הרביעי, שהוראה דורשת ״שימוש״ אצל גדולי הדור, ממש כפי שרופא מסיים את לימודיו ועדיין אינו רשאי לטפל בחולים עד שיעבור שנות התמחות. והחמישי, על פי דברי הרמב״ם על משנת בן הא הא (״לפום צערא אגרא״), שרק חכמה הנקנית בעמל מתקיימת. נרחיב מעט בטעם האחרון –

המשנה בסוף מסכת אבות (ה, כב) אומרת: ״בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא״, כלומר לפי הצער, השכר. הרמב״ם בפירוש המשניות אינו מבין זאת רק כעניין של שכר בעולם הבא, אלא כקביעה על טבעה של הידיעה. כלשונו בתרגום אבן תיבון:

״לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך. ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה״

הרמב״ם מביא לכך את דרשת חז״ל על ״אף חכמתי עמדה לי״ (קהלת ב, ט): ״חכמה שלמדתי באף עמדה לי״, כלומר חכמה שנקנתה מתוך לחץ ויראה היא שנשארה. משום כך, הוא מוסיף, ציוו ״לזרוק מרה בתלמידים״.

לפי הרמב״ם, השכר על העמל אינו רק פרס חיצוני. העמל הוא שקובע מה נשאר בידי הלומד ומה נשכח. ידיעה שהושגה בלא מאמץ אינה נקלטת, אינה מתקשרת לשאר הידיעות ואינה נעשית חלק מהאדם. המחשב הוא בדיוק ״קריאת התענוג והמנוחה״. בלחיצת כפתור מתקבלת תשובה, בלי לעבור את הדרך מהגמרא דרך הראשונים אל הפוסקים. מי שפוסק כך מחזיק תשובה, אבל לא את ההבנה שממנה היא צמחה. לכן הטעם הזה מתחבר לטעם השלישי: מי שלא עמל בסוגיה לא יבחין מתי מקרה שלפניו שונה בפרט קטן מזה שהמחשב ״ענה״ עליו. הוא קיבל מסקנה, אך לא את הכלים לשקול אותה.

ויש כאן גם רובד נוסף, שהרמב״ם מציין – ה״יראה מן המלמד״. לימוד מול רב כולל חשש לטעות של הפוסק, צורך להצדיק כל קביעה ונכונות לתקן ולדייק עצמו. למכונה אין יראה כזו, ולכן גם אין את הזהירות שהיא מולידה, אותה זהירות שהגמרא מכנה ״חרב מונחת בין יריכותיו״.

לביסוס דבריו מביא הרב קליין תקדים מן המאה החמש־עשרה. המהרי״ל, גדול רבני אשכנז בדורו, יצא בחריפות נגד רבי חיים מאוגסבורג, שביקש לחבר את הלכות נידה והלכות כתמים בלשון אשכנז, כדי שנשים ופשוטי עם יוכלו לעיין בהן בעצמם. המהרי״ל ראה במורים מתוך ספרי קיצורים את ״התנאים מבלי עולם״ שבמסכת סוטה (כב ע״א), משום שאינם יודעים את הטעמים, ולפי הטעמים משתנה הדין. הרב קליין מסיק בקל וחומר: אם כך נאמר על ספר מודפס בלשון העם, על אחת כמה וכמה על מחשב.

מייד נאמר – עמדתו של הרב קליין אינה מוסכמת על כלל הפוסקים. בשאלת הגהת ספרי תורה במחשב, שבה התנגד בחלק י״א של ספרו (סימן קיד) מטעמים רבים, נקט הרב שמואל הלוי ואזנר, בעל ״שבט הלוי״, כי הבדיקה הממוחשבת אינה תחליף להגהת אדם, אך אפשר להוסיף אותה לאחר הגהה כדין. יתר על כן, הרב שלמה זלמן אויערבאך הוסיף, לפי המובא בשמו, שיש אף להעדיף ספר תורה שנבדק גם במחשב. כך נוצרה כבר אז החלוקה שתלווה אותנו גם בהמשך: המחשב כבודק עזר, כן; המחשב כפוסק, לא.

גולם שמדבר

הבינה המלאכותית היוצרת של העשור האחרון הופכת את סיפור הגולם על פיו. הגולם של רבא עשה הכול חוץ מלדבר. מודלי השפה של ימינו אינם עושים דבר מלבד לדבר. הם יעברו את מבחנו של רבי זירא בלי קושי. אם הדיבור הוא ״דגלה של האנושות״, כפי שאפשר היה להבין מן הסוגיה, הרי שבפעם הראשונה בהיסטוריה עומד לפנינו גולם שמשיב.

אולם המבחנים של היעב״ץ ושל רבי צדוק מלמדים שהדיבור כשלעצמו אינו מכריע. היעב״ץ קבע כי היכולת לשמוע באמת והיכולת לדבר באמת כרוכות זו בזו, ושההבנה היא שמחברת ביניהן. רבי צדוק הבחין בין הפקת קול גרידא לבין ״רוח ממללא״, דיבור שמבטא נשמה. מודל שפה לומד להמשיך טקסט על סמך כמויות עצומות של טקסטים שהוזנו לתוכו. התיאור שכתב הרב קליין בשנת 1995 על מאגרי מידע, ״שופר ומשפך״, מתאים לו אולי אף יותר מאשר למחשבים שראה בזמנו.

משנה במסכת אבות מתארת את ההבדל בין חכם לגולם, ונראה כי אין טקסט קולע ממנה לתיאור הפער שבין בית המדרש לבין המכונה המדברת:

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם.

(משנה, אבות ה, ז)

החכם ״אינו נבהל להשיב״, ואילו המכונה משיבה מיד על כל שאלה. החכם ״על מה שלא שמע אומר לא שמעתי״, ואילו המכונה נוטה, באין לה תשובה, להמציא אחת. התופעה הזו, המכונה ״הזיה״, כבר הגיעה אל בית המשפט העליון. בבג״ץ 38379-12-24 פלונית נ׳ בית הדין השרעי לערעורים (פברואר 2025) גילתה השופטת גילה כנפי־שטייניץ שעתירה שהוגשה לבית המשפט נסמכה על שלושים ושישה פסקי דין לכאורה. חמישה מהם כלל אינם קיימים, ארבע־עשרה הפניות לא תאמו את הפסיקה שאליה הפנו, ועשרים וארבעה ציטוטים היו פסקאות ״שלא היו ולא נבראו״. בית המשפט הדגיש ששימוש בכלים כאלה אינו פוטר את עורך הדין מאחריותו ומשיקול דעתו המקצועי. ימים ספורים לאחר מכן דחה השופט נעם סולברג עתירה אחרת על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, מאותה סיבה, והטיל הוצאות. בעע״מ 63194-08-25 (מרץ 2026) שב בית המשפט העליון ועסק בהוצאות שיש להטיל במקרים כאלה.

הגולם של דורנו אינו שותק. הוא מדבר בביטחון, ואינו יודע לומר ״לא שמעתי״.

בינה מלאכותית על כס ההוראה

האם יכולה מכונה לשמש פוסק הלכה? מן המקורות שראינו עולות כמה תשובות, שכל אחת מהן נשענת על יסוד אחר.

היסוד הראשון הוא ההבחנה בין ידיעה לבין ״שימוש״. הגמרא בסוטה (כב ע״א) קובעת שמי שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הוא עם הארץ. רש״י מסביר שהשימוש נועד ללמוד את ״סברת הגמרא בטעמי המשנה״, משום שעל פי הטעמים יש הבדל באיסור והיתר ובדיני ממונות. המכונה ״קראה ושנתה״ יותר מכל אדם, אך לא שימשה איש. הידע הסמוי, זה שעובר מרב לתלמיד בדרך שבה הרב שואל, שותק, מהסס ובוחר מילים, אינו מצוי בשום מאגר.

היסוד השני הוא ההבחנה בין ״דבר משנה״ לבין ״שיקול הדעת״ (סנהדרין לג ע״א). טעות בדבר משנה היא טעות בהלכה ידועה וכתובה. טעות בשיקול הדעת היא טעות בהכרעה בין שיטות, בהערכת המציאות ובשקילת השיקולים. דווקא בתחום הראשון, שליפת מקורות ואיתור הלכה מפורשת, המכונה חזקה, אף שהיא עלולה להמציא. אבל עיקר מלאכת הפוסק הוא בתחום השני: בשאלה מתי שעת הדחק, מתי הפסד מרובה, מה כבוד הבריות דורש, ומה מסתתר מאחורי שאלה שנשאלה בלשון אחרת. הגמרא בשבת (י ע״א) מדברת על דיין ״שדן דין אמת לאמיתו״, והב״ח (חושן משפט, סימן א) מבאר שהכוונה לדין המותאם לזמן ולמקום. אמת שאינה מותאמת לשואל אינה אמת לאמיתה.

היסוד השלישי הוא האחריות. התלמוד מתאר את הדיין בצבעים חריפים:

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו

(תלמוד בבלי, יבמות קט ע״ב)

והמשנה באבות (ד, ז) מכנה את זה אשר גס לבו בהוראה ״שוטה, רשע וגס רוח״. ההוראה בהלכה איננה רק פעולה אינטלקטואלית, אלא הליכה בתוך אימה. לפוסק יש מה להפסיד, הוא נושא באחריות ונותן את הדין. למכונה אין חרב בין ירכותיה ואין גיהנום תחתיה. גם לכן ראה הרב קליין בפסיקה הממוחשבת סכנה. משום כך, כפי שקבע בית המשפט העליון לגבי עורכי הדין, מי שמשתמש בכלי נושא באחריות מלאה לתוצרו.

היסוד הרביעי הוא הסמכות. במעשה תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע״ב) קבעו החכמים ש״לא בשמים היא״: ההלכה נקבעת בבית המדרש בידי בני אדם, ואפילו בת קול אינה יכולה לשנות זאת. ההלכה דחתה אפוא מקור סמכות שמעל לאדם. מקל וחומר היא תדחה מקור שמתחת לאדם. הרב יעקב אריאל הבהיר בשיעור שנתן בשנת 2023 שאין לסמוך על הבינה המלאכותית בפסק, משום ש״שכל של מחשב איננו שכל של בן אדם״. הוא אף הביא בשם הרב קליין שספר תורה שאדם בדק וטעה עדיף על ספר תורה שמחשב בדק ולא טעה. בדברים אלה, אם נדייק בהם, לא נטען שהמחשב טועה יותר, אלא שהבדיקה היא מעשה אנושי.

עם זאת, ההבחנה שקבעו הרב ואזנר והרב אויערבאך בהגהת ספרי תורה נותרת בתוקפה. פוסקים בני זמננו משתמשים במאגרים ממוחשבים כמובן מאליו, והמחשב משמש מפתח ומראה מקום. הדרישה של הרב קליין שהמורה יקרא ״מפיהם״ של בעלי השמועה מתמלאת דווקא כשהמכונה מפנה אל המקור, והאדם קורא אותו, מבין ומכריע. בינה מלאכותית יכולה לשמש מפתח, אך לא מורה הוראה.

בינה מלאכותית על כס השיפוט

השאלה אם מכונה יכולה לשבת בדין חריפה עוד יותר. מעבר לשאלת הידע, נדרשים כאן גם תכונות הדיין, הליך הדיון ומעמדו של הפסק.

ראשית, הדיין צריך להיות אדם מסוים. הגמרא בגיטין (פח ע״ב) דורשת מן הפסוק ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״: ״לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים... ולא לפני הדיוטות״. הדין נמסר לבני אדם שהוסמכו לכך ונמנו על הקהילה. אם אפילו הדיוט ישראלי פסול לדון, ודאי שמכונה פסולה.

שנית, ההלכה מעמידה את התפיסה האישית של הדיין במרכז: ״אין לדיין אלא מה שעיניו רואות״ (סנהדרין ו ע״ב; בבא בתרא קלא ע״א). הדיין מתרשם מן העדים, מן הצדדים ומ״דברים הניכרים״. אין זו רק מגבלה מעשית, אלא קביעה עקרונית: ההכרעה נשענת על שיקול דעת אנושי, שאין לו תחליף.

שלישית, דין תורה הוא דין של הרכב. הגמרא בסנהדרין (יז ע״א) קובעת הלכה מפתיעה: ״סנהדרין שראו כולן לחובה, פוטרין אותו״. הסכמה מלאה, בלא קול חולק ובלא מי שיחפש זכות, מעוררת חשד. החשיבה ההלכתית מעדיפה מחלוקת, משא ומתן, ושלושה דיינים שכל אחד מהם הגיע להכרעה בכוחות עצמו. מכונה אחת, שתיתן תמיד את אותה תשובה, היא היפוכו של בית דין: הסכמה בלא חשיבה עצמאית.

רביעית, ראוי לבחון את כוחם של הצדדים לקבל עליהם הכרעה. המשנה בסנהדרין (ג, ב) מאפשרת לבעל דין לקבל עליו אפילו קרוב או פסול, ״נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך״, וכך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן כב). אפשר לטעון שצדדים רשאים גם להסכים מראש שמחלוקתם תוכרע בכלי ממוחשב, כשם שההלכה מכירה בחלוקת ירושה על פי גורל (בבא בתרא קו ע״ב). אולם במקרה כזה אין הכלי ״דיין״. תוקף ההכרעה נובע מהתחייבות הצדדים ולא מסמכות שיפוטית. המכונה יכולה לשמש מנגנון מוסכם, אך לא בית דין.

גם המשפט הכללי מגיע למסקנות דומות. חוק הבינה המלאכותית של האיחוד האירופי (תקנה 2024/1689) מסווג מערכות שנועדו לסייע לרשות שיפוטית בחקר העובדות ובפרשנות הדין ובהחלתו כ״מערכות בסיכון גבוה״, הכפופות לפיקוח אנושי מחמיר. ובתי המשפט בישראל, כפי שראינו, מדגישים שהאחריות נשארת על כתפי האדם. על הצעה למודל משולב, שבו הכלי אוסף ומארגן והאדם שוקל ומכריע, עמדנו במאמר ״כשאלגוריתם פוגש חושן משפט״ שפורסם באתר.

מן חבריא את

נשוב לסיפור שבו פתחנו. רבי זירא לא אמר לגולם ״אינך אדם״. הוא אמר לו ״מן חבריא את״, כלומר נוצרת בידי אחד החברים. ובכל זאת אפשר לשמוע במילים אלה גם משמעות נוספת. הגולם עמד לפני רבי זירא כמי שמבקש להיות ״מן החבריא״, לשבת עם החכמים ולשוחח עמם בדברי תורה. כל עוד הלך בשליחות, לא נגעו בו. כשניצב לפני החכם כעמית, הושב לעפרו.

נדמה שזה גם לקחה של הסוגיה לדורנו. החכם צבי קבע שרבי זירא לא היה מאבד את הגולם אילו הייתה בו תועלת. למכונה של ימינו יש תועלת עצומה, ואין סיבה להשיבה לעפרה. אבל תועלת אינה חברות במניין. הגולם יכול לשמש את בית המדרש, לאתר מקורות, לסדר תיקים ולהציע ניסוחים. אין הוא מצטרף לעשרה, ואין הוא יושב בין השלושה. ההכרעה, האחריות ואימת הדין שמורות לאדם, שנוצר באדם, ששימש תלמידי חכמים, ויודע לומר, כשצריך, ״לא שמעתי״ ו״איני יודע״.

לקריאה נוספת

1. שו״ת חכם צבי, לרבי צבי הירש אשכנזי, אמסטרדם תע״ב (1712), סימן צג. הנוסח כאן לפי מהדורת דברצין תש״ב (1942), באתר ספריא.

2. שו״ת שאילת יעב״ץ, לרבי יעקב עמדין, חלק ב, סימן פב. הנוסח כאן לפי מהדורת למברג תרמ״ד (1884), באתר ספריא.

3. משנה ברורה, לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין, אורח חיים, סימן נה, ס״ק ד.

4. שו״ת משנה הלכות, לרב מנשה קליין, חלק יד, סימן קסג (״שלא לפסוק הלכות ע״י מחשבים״, התשנ״ה); וחלק יא, סימן קיד (בעניין הגהת ספרי תורה במחשב).

5. יגאל גרוס, ״גולם״, אנציקלופדיה יהודית דעת, באתר daat.ac.il.

6. מכון התורה והארץ, ״שימוש בתוכנת מחשב לחישוב זמני הווסת״, באתר toraland.org.il.

7. גרשם שלום, ״דמות הגולם בזיקתה לארץ ולמגיה״, בתוך: פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל״ו.

8. Moshe Idel, Golem: Jewish Magical and Mystical Traditions on the Artificial Anthropoid, Albany: State University of New York Press, 1990.

9. בג״ץ 38379-12-24 פלונית נ׳ בית הדין השרעי לערעורים ירושלים (פסק דין מפברואר 2025, השופטת ג׳ כנפי־שטייניץ).

10. עע״מ 63194-08-25 (המשנה לנשיא נ׳ סולברג, מרץ 2026), באתר פסקי הדין של הרשות השופטת.

11. תקנה 2024/1689 (EU) של הפרלמנט האירופי והמועצה (חוק הבינה המלאכותית), נספח III, סעיף 8.

12. ״הרב יעקב אריאל: בינה מלאכותית לא יכולה לפסוק הלכה״, ערוץ 7, 22.1.2023.

13. ובאתר אנקדוטה יהודית: ״כשאלגוריתם פוגש חושן משפט״; ״האומנם אין משגיחין בבת קול?״; ״מלחמת הקמיעות״.