תחומי החיכוך – עשרים ושתיים שנה אחרי

מאמרו של הרב שלמה דיכובסקי "בתי הדין ובתי המשפט – תחומי חיכוך" (תחומין כד) במבחן הפסיקה שלאחריו

פתח דבר

רקע קצר לקורא: בישראל פועלות זו לצד זו שתי מערכות שיפוט בענייני משפחה: בתי הדין הרבניים, הדנים לפי ההלכה, ובתי המשפט לענייני משפחה, שהוקמו בשנת 1995 במקום בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, והדנים לפי הדין האזרחי. בנישואין ובגירושין של יהודים מוסמך רק בית הדין הרבני. אולם בעניינים הנלווים לגירושין – רכוש, מזונות ומשמורת ילדים – הסמכות מקבילה, ומי שמקדים להגיש תביעה בערכאה אחת "תופס" בה את הסמכות. מכאן נולד "מירוץ הסמכויות": כל צד ממהר להגיש תביעה לערכאה שנראית לו נוחה יותר.

הרב דיכובסקי, אז דיין בבית הדין הרבני הגדול, ביקש במאמרו למפות את נקודות החיכוך בין שתי המערכות. טענתו המרכזית הייתה שמאז הקמת בתי המשפט לענייני משפחה החיכוך החריף: שופטים, לדבריו לעתים צעירים וחסרי ניסיון, מרשים לעצמם לבקר את פסקי הדין של בתי הדין ולסתור אותם, ובית המשפט העליון מצמצם בהתמדה את סמכויות בית הדין. בשלושה־עשר פרקים קצרים הוא עובר על הנושאים העיקריים – מן הכריכה ועד מזונות מכוח חוזה – ובכל אחד מהם מציג את עמדת בית הדין, ולא פעם גם הצעה לפשרה. בסיום הוא קורא ל"הפרדת רשויות" ברורה בין הערכאות, שתשים קץ למירוץ.

מאמרו המכונן של הרב שלמה דיכובסקי "בתי הדין ובתי המשפט – תחומי חיכוך" נכתב בראשית 2004 והודפס בכרך כ"ד של תחומין, בעת שהרב דיכובסקי כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, ובמידה רבה הוא בגדר "יומן מלחמה": עניינו, בין השאר, בפסקי דין שכתב הוא עצמו, החלטות של נשיא בית המשפט העליון שדחו את בקשותיו להקים בית דין מיוחד, ופסקי בג"ץ ש"נחתו על שולחנו בימים אלה". את מאמרו עצמו הוא חותם בתקווה "שלא אזדקק ביום מן הימים לכתוב מאמר נוסף בסידרה זו".

אלא שדומה כי תקוותו זו לא התממשה: כבר בתשס"ה פרסם הרב דיכובסקי מאמר המשך בכתב העת מאזני משפט (ש' דיכובסקי "בתי הדין הרבניים ובתי המשפט האזרחיים – על החיכוך שביניהם בענייני משפחה" מאזני משפט ד 261), ובית המשפט העליון עצמו מונה מאמר זה בין מקורות היסוד של הספרות על "מלחמת הערכאות" (בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פס' 11 לחוות דעתו של השופט עמית (18.11.2018)).

החיבור שלהלן עובר על פרקי המאמר לפי סדרם, ומנסה לברר מה השתנה במהלך השנים בסוגיות שהוצבו על ידי הרב דיכובסקי.

***

אקדים שניים – ראשית, ב־22 השנים שחלפו מאז פרסום המאמר לא שונה נוסחו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953 – סעיף הכריכה – כפי שהדגיש השופט הנדל בבע"מ 7628/17 אף כי "תזוזות" מהוראות החוק – לכאן ולכאן – נעשו בפסיקה ובחקיקה עוקפת. שנית, התמונה אינה חד־כיוונית: בצד צמצום סמכויות בית הדין בעניינים רבים, דווקא בית הדין הרבני הגדול הוא שהכריז ב־2021 כי מירוץ הסמכויות בין הערכאות "כמעט שאינו בנמצא". ההסבר לשני הדברים יחד הוא העומד במרכז סיפור העלילה של חיבורי זה.

הכריכה ומבחני הכנות: "עקב אכילס" שהפך לנקודת המוצא

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: מהי "כריכה"? סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע שמי שמגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין רשאי "לכרוך" בה – כלומר לצרף אליה – עניינים נוספים, כגון חלוקת הרכוש, מזונות האישה ומשמורת הילדים, ואז בית הדין לבדו ידון גם בהם. כדי למנוע ניצול של אפשרות זו קבעה הפסיקה שלושה תנאים: תביעת הגירושין צריכה להיות כנה ולא תרגיל; הכריכה צריכה להיעשות כדין, כלומר בעניין שאפשר לכרוך ובפירוט מספיק; והכריכה עצמה צריכה להיות כנה. הרב דיכובסקי הזכיר שהנושא היה מאז ומעולם "עקב אכילס" של בתי הדין, וטען שלפי פשט לשון החוק לא היה צורך בכריכה בפועל: כל עניין הקשור מטבעו לגירושין, או שבני הזוג תולים בו את הגט, "כרוך" ממילא. עם זאת הודה שאיש כבר אינו מערער על שיטת המבחנים. עיקר טענתו נגע לשאלה מי מכריע אם הכריכה כנה: לדבריו, רק בית הדין עצמו, ערכאת הערעור שלו – בית הדין הגדול – או בג"ץ, ולא בית המשפט לענייני משפחה, שאינו ערכאה שמעליו. הוא הלין על כך שבפועל בית המשפט "מפשפש בקרביו" של בית הדין, סותר את פסקי דינו ומטיל הוצאות כבדות על מי שהסתמך עליהם.

הרב דיכובסקי פתח את מאמרו בטענה פרשנית נועזת: "הבנת הנקרא" הפשוטה של סעיף 3 – "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין" – אינה מצריכה כריכה בפועל ומבחני כנות כלל, וכל המבנה של "כנות התביעה, כריכה כדין וכנות הכריכה" נשען על פרשנות שגויה, אולם הוא עצמו הודה ש"כיום, אין מי שמעלה על דעתו" שכל עניין הכריכה בטעות יסודו.

מכל מקום הפסיקה שבאה לאחר המאמר דווקא אישרה ושכללה את המבחנים. בבג"ץ 5376/08 שלום סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (8.4.2010) סוכמה ההלכה כך:

"כדי שהכריכה בתביעת גירושין תשמש נימוק לשלילת הסמכות של בית המשפט האזרחי בענין הכרוך, נדרש בעל דין, המסתמך על הכריכה, לעמוד בשלושה תנאים [...]: עליו לתבוע בכנות גירושין; עליו לכרוך כדין את הענין הנוסף; ועליו לכרוך בכנות את הענין הנוסף. שלושת מבחני העזר, שנקבעו נוכח תופעת מירוץ הסמכויות בין הערכאות, נועדו למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על ידי מי מבני הזוג" (פס' 21)

אך מעבר לעצם אישורו של הכלל הנוהג – חל שינוי עמוק בנקודת המוצא. בבג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (22.6.2025), בהרכב בראשות הנשיא עמית, נאמר כי "הנחת המוצא בפסיקה היא שסמכות השיפוט בעניינים הכרוכים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, והעברתה לבית הדין הרבני בדרך של כריכה היא החריג". על פניו זהו היפוך גמור של ההנחה שבבסיס המאמר, שלפיה בית הדין הוא הערכאה הטבעית של כל מה שנלווה לגירושין. יתר על כן, המבחן השלישי – "כריכה כדין" – הפך גם הוא ככלי לצמצום סמכותו של בית הדין הרבני. כך בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (29.6.2014), בהרכב מורחב של שבעה, נפסק ברוב דעות כי שאלת עריכת ברית מילה לקטין אינה עניין שניתן לכרוך בתביעת הגירושין. באחת מחוות הדעת באותו פסק דין סוכמה ההלכה כך:

"בפסיקה נקבע כי ניתן לשלול את סמכותו של בית המשפט האזרחי, ולהקנות סמכות כרוכה לבית הדין הרבני בתביעה שהוגשה אליו קודם לכן, בהתקיים מבחן משולש: תביעת גירושין כנה, כריכה כנה, וכריכה כדין [...]. כריכה כדין משמעותה, בין היתר, שהעניין הנכרך הוא מסוג העניינים אשר ניתנים מבחינה מהותית להיכרך בתביעת הגירושין"

ראוי להדגיש ולציין כי בצד הצמצום, הפסיקה גם מגינה על כריכה שנעשתה כהלכה. בפרשת סמיה פסק בית המשפט העליון לטובת בית הדין, וקבע כי "משעה שהוקנתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה הרכושית הנכרכת, עליו למצות סמכות זו, ובית המשפט למשפחה מנוע מלהפעיל את סמכותו המקבילה" (פס' 23), הלכה זו צוטטה ואושררה אף בבע"מ 1634/22 פלונית נ' פלוני (17.3.2022).

ועיקר – דומה כי נקודת החיכוך עברה, אפוא, מן השאלה "האם" לשאלה "מי מכריע בכנות". לשאלה זו נפנה עתה.

כיבוד ערכאות ומירוץ הסמכויות: מ"דלת אחורית" לחוק שמכבה את המירוץ

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: בפרק זה תיאר הרב דיכובסקי את מה שכינה "החטא הקדמון": פסיקה ותיקה של בית המשפט העליון שהתירה לבית המשפט האזרחי לבחון בעצמו אם הכריכה בבית הדין הייתה כנה, וממילא לדון מחדש בעניינים שבית הדין כבר הכריע בהם. בעידן בתי המשפט לענייני משפחה, לדבריו, הדבר הפך לשגרה. הדוגמה הבולטת היא תיק מעטוף: בעל תבע גירושין בבית הדין וכרך בתביעתו את הבית שקיבל ממשפחתו לפני הנישואין; כעבור יותר מארבע שנות דיונים פנתה האישה לבית המשפט לענייני משפחה, וזה קבע שהתביעה והכריכה אינן כנות ואף חייב את הבעל בהוצאות. בית הדין הגדול, בפסק דין שכתב הרב דיכובסקי, קבע את ההפך – ונותרו שני פסקי דין סותרים, בלי מי שיכריע ביניהם. הרב דיכובסקי בירך על הלכת פלמן (בג"ץ 8497/00), שקבעה כלל של כיבוד הדדי: ערכאה שנייה לא תדון מחדש בשאלת סמכות שהערכאה הראשונה כבר הכריעה בה. אבל הוא חשש מן החריגים לכלל – הכרעה בלי נימוק ובלי דיון, פגם חמור היורד לשורש הסמכות, וכריכה של עניין שאינו ניתן לכריכה – וכינה אותם "פתח גדול פתוח בדלת האחורית". לדבריו, החריגים הופכים את בית המשפט לענייני משפחה ל"בג"ץ קטן", ועלולים להחליף את "מירוץ הסמכויות" ב"מירוץ החלטות", שבו כל צד ינסה להחיש או לעכב החלטה כדי לתפוס סמכות.

בשורה התחתונה: הלכת פלמן, שהרב דיכובסקי חשש ממנה כ"פתח גדול פתוח בדלת האחורית", התבררה בדיעבד ככלי מרגיע; כמו כן מאז 2015 החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה העביר את המירוץ מן הערכאות אל שער יחידות הסיוע. גם בית הדין הרבני הגדול מודה כי המירוץ "כמעט עבר מן העולם".

יש לציין כי מאמרו של הרב דיכובסקי נכתב בצל בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן (2003). הרב דיכובסקי אמנם בירך על הכלל לפיו – ערכאה שנייה לא תיזקק לשאלת סמכות שהכריעה בה ערכאה ראשונה, אך תקף את שלושת החריגים שנזכרו בצידו של הכלל ("טעם מיוחד") בדבריה של כב' הש' בייניש. הרב דיכובסקי חזה "מירוץ החלטות" במקום "מירוץ סמכויות": לסברתו, כל צד יבקש להחיש או להשהות החלטה כדי לתפוס סמכות. בפועל – שש שנים אחר כך כתב בית המשפט העליון בבג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (21.1.2010) הערכה שמפריכה במידה רבה את החשש:

"נדמה כי פסק הדין בעניין פלמן הצליח לשכך מעט את עוצמתו וחריפותו של 'מרוץ הסמכויות', לפחות בכל הנוגע למעמסה שהוטלה בגינו על ההתדיינויות המשפטיות. עיון בפסיקת בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה מעלה כי כיום בדרך כלל עקרון הכיבוד ההדדי מיושם ב'מרוץ הסמכויות'." (פס' 8)

אלא שבאותה פסקה ממש צוין כי המירוץ "נמשך כבר עשרות שנים וסופו אינו נראה באופק, לפחות כל עוד הסמכות המקבילה, שהיא מצוות המחוקק, והתחושה הרווחת בציבור יוותרו בעינן" (פס' 7). כלומר, כיבוד ערכאות מרכך, אך אינו פותר.

ועוד יש לשים לב – את החריגים עצמם פירש בית המשפט בצמצום. בבג"ץ 5918/07 (ראו בפרק הבא) נאמר במפורש כי "העובדה שהערכאה השנייה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה מוטעית בנסיבות אותו מקרה, או כי הטעמים שהציגה הערכאה הראשונה להכרעתה אינם משכנעים, אין בהם כשלעצמם כדי להוות 'טעם מיוחד'", בהתחשב בכך שבית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני "אינם יושבים כערכאות ערעור זה על הכרעותיו של זה". זו, למעשה, עמדתו של הרב דיכובסקי עצמו: בית המשפט לענייני משפחה אינו "ערכאת על". מן הבחינה הזו, הוויכוח בתיק מעטוף הוכרע לטובתו – אם כי בדיעבד, ולא באותו תיק. כזכור, בתיק מעטוף קבע בית המשפט לענייני משפחה שתביעת הגירושין והכריכה בבית הדין אינן כנות, ובכך ישב למעשה כערכאת ביקורת על בית הדין; הרב דיכובסקי השיב, בפסק הדין של בית הדין הגדול, כי ביקורת כזו נתונה רק לבית הדין הגדול או לבג"ץ. בג"ץ 5918/07 הגיע לתוצאה דומה מכיוון אחר: משהכריעה ערכאה אחת בשאלת סמכותה, הערכאה השנייה אינה רשאית לבדוק אם טעתה.

החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה–2014

השינוי המבני הגדול ביותר מאז המאמר לא בא מן הפסיקה אלא מן המחוקק. החוק, שנכנס לתוקף ב־17.9.2015 והפך לקבוע, מחייב כל מי שמבקש לפתוח בהליך משפחתי להגיש תחילה "בקשה ליישוב סכסוך" – לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי – ומטיל תקופת עיכוב הליכים. סעיף 3(ה) קובע:

"בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך [...] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית"

וסעיף 4 מעניק "זכות קדימה" בת 15 ימים למי שהגיש תחילה את הבקשה. ואם כן ניתן לומר כי – המירוץ לא בוטל הוא פשוט עבר מקום. כך תיאר זאת בית הדין הרבני הגדול בתיק 1250217/3 (10.10.2021):

"ביחס למרוץ הסמכויות בין הערכאות, כל מי שמצוי בעולם דיני המשפחה בעשור וחצי האחרונים לא יכול שלא להבחין בפיחות הרב שנהיה במרוץ זה, עד שלשמחתנו כיום כמעט שאינו בנמצא [...]. החוק העביר למעשה את המרוץ בין בני הזוג, ממרוץ אל ערכאות המשפט למרוץ הגשת 'בקשה ליישוב סכסוך' והגעה אל יחידות הסיוע של משרד הרווחה לשם יישוב הסכסוך" (פס' 82)

יש לתת את הדעת לכך שבית המשפט העליון מפרש את מועדי החוק בדווקנות. בבע"מ 21627-10-25 פלונית נ' פלוני (9.12.2025) נקבע, מפי השופט שטיין, כי תביעה שהוגשה בתוך 15 ימי זכות הקדימה של הצד השני "הוגשה שלא כדין ועל כן יש לראותה כאילו לא הוגשה וכבטלה מעיקרה (void), וכי ל'החייאת מתים' של תביעה כזו 'אין שום אחיזה בדין'". עוד נקבע שם כי בקשה לסעד זמני היא "תובענה" לעניין זכות הבחירה בערכאה. בבע"מ 3124/24 פלוני נ' פלונית (16.6.2024) הוער כי בית המשפט יכול לבחון אם השימוש בבקשות חוזרות ליישוב סכסוך נעשה באופן "טקטי", בכפוף לעקרון תום הלב הדיוני. ובבע"מ 2348/24 פלונית נ' פלוני (9.9.2024) נפסק ברוב דעות כי הסכמות ומסמכים שהוכנו במסגרת הליך יישוב הסכסוך חסויים ואינם קבילים, אלא בוויתור כתוב ומפורש.

אם נסכם – את "מירוץ ההחלטות" שהרב דיכובסקי צפה החליף "מירוץ הבקשות", אולם דומה כי הדברים רחוקים מאוד מ"טירוף המערכות" לו חשש ותיאר במאמרו.

התקנות ליישוב סכסוך

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: בשנות התשעים נקבע בתקנות שמי שפונה לבית המשפט לענייני משפחה רשאי להגיש תחילה "בקשה ליישוב סכסוך" – פנייה ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לשם ייעוץ וגישור – ושאם הניסיון לא יצלח, הבקשה תיחשב כאילו הוגשה בה תביעה. בפועל, בקשה כזו "תפסה" את הסמכות לבית המשפט עוד לפני שהוגשה תביעה של ממש. הרב דיכובסקי הביא את ביקורתו של פרופ' מנשה שאוה: בקשה ליישוב סכסוך היא בעצם בקשה ל"שלום בית", שהיא עניין של נישואין הנתון לבית הדין בלבד, ומי שמתקין תקנות אינו רשאי להרחיב בדרך עקיפה את סמכות בית המשפט על חשבון בית הדין. מנגד הציג את עמדת שופטי המשפחה, שראו בבקשה "מסלול נוסף" לפתיחת הליך שיפוטי, וסיכם שנוצר כאן "מוקד נוסף לחיכוך" בין המערכות.

בפרק ב.3 הביא הרב דיכובסקי את ביקורתו של פרופ' מנשה שאוה על תקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3): "בקשה ליישוב סכסוך" היא בעצם "בקשה לשלום בית", הנתונה לשיפוטו הייחודי של בית הדין, ולמתקין התקנות אין סמכות להרחיב בדרך עקיפה את סמכות בית המשפט. מנגד הביא את עמדת השופטים גייפמן ורוטשילד, שלפיה מדובר ב"מסלול נוסף של הליכים שיפוטיים". במהלך השנים שאחרי כתיבת המאמר הוביל הרב דיכובסקי את העמדה הזאת לפסק דין. בית הדין הרבני הגדול ביקש תחילה להקים בית דין מיוחד שיכריע בשאלת תוקף התקנות. הנשיא ברק דחה את הבקשה (בש"א 7028/05, 18.5.2006) משני טעמים: השאלה אינה של "מעמד אישי" אלא של המשפט הציבורי-המינהלי, ואין היא נוגעת ישירות לסמכות הייחודית של בית הדין אלא ל"סמכותו של בית-הדין הרבני האזורי לבטל דבר חקיקה וצדקתה של החלטה זו". בעקבות זאת נתן בית הדין הגדול פסק דין משלים מפי הרב דיכובסקי, שבו נקבע כי בית הדין מוסמך לדון בתוקף התקנות בדרך אגב, וכי התקנות חורגות מסמכות. כתימוכין הסתמך על הגדרת "תובענה" בתקנות האגרות: בקשה ליישוב סכסוך אינה מתבררת לפני שופט, ולכן אינה "תובענה".

אלא שבבג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (23.6.2009), בהרכב של שבעה, מפי הנשיאה ביניש, נדחתה ההנמקה הזאת מן היסוד:

"הנחת המוצא של הרב דיכובסקי היתה כי בקשה ליישוב סכסוך אינה דורשת החלטה או פסיקה מצד בית-המשפט עצמו, ולפיכך אינה יכולה להיחשב בגדר 'הליך' או 'תובענה'. להנחה זו אין בידינו להסכים. ככלל, הגשת הבקשה ליישוב סכסוך כרוכה בתשלום אגרה [...]. הפניית בני-הזוג ליחידת הסיוע [...] מחייבת החלטה שיפוטית של בית-המשפט לענייני משפחה, בלעדיה לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך" (פס' 29)

בית המשפט קבע כי "התקנות ליישוב סכסוך יצרו דרך דיונית חלופית לפתיחת 'תובענה' בפני בית-המשפט לענייני משפחה, אשר אין בה כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הרבניים", ועל כן "הותקנו בסמכות וכדין". התוצאה בתיק עצמו הייתה קשה במיוחד לבית הדין: מאחר שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לפני תביעת הגירושין הכרוכה, "בית-המשפט לענייני משפחה הקדים לרכוש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני-הזוג, ולפיכך על בית-הדין הרבני להימנע מלדון בסוגיות אלה" (פס' 57).

ועם זאת, פסק הדין לא דחה את החשש עצמו. בית המשפט הכיר בכך ש"הדרך הקלה והקצרה לפתיחת תובענה בבית המשפט לענייני משפחה מקימה חשש לקיומם של מצבים בהם המטרה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא להקנות לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט [...] בלא שמגיש הבקשה מעוניין באמת ובתמים ליישב את הסכסוך", וקבע שהמענה הוא בחובת תום לב:

"יש למנוע מצב בו תכליתה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא לחסום את הדרך בפני בית-הדין הרבני במסגרת 'מרוץ הסמכויות' [...]. חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך יוביל לכך שלא יהיה בבקשה חסרת תום-לב, כדי למנוע מבית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין."

בית המשפט אף ציין כי חובת תום הלב הזאת "דומה בתכליתה ובחלק ממאפייניה לדרישת הפסיקה לפיה על תביעת-גירושין ועל הכריכה בה להיעשות בכנות". אבל הוא דחה את הצעתו החלופית של הרב דיכובסקי – לחייב פירוט הסוגיות בבקשה כתנאי לתום לב – וקבע כי נימוק כזה "מנוגד לדין הקיים" (פס' 50–51).

כאן מתגלה אירוניה מסוימת: בית המשפט הכיר בבעיה שהרב דיכובסקי הצביע עליה (שימוש טקטי בבקשה), דחה את הפתרון שלו (ביטול התקנות), ואימץ את המבחן שהוא עצמו ראה כ"עקב אכילס" של בית הדין (מבחן כנות). חמש שנים אחר כך הפך המחוקק את הבקשה ליישוב סכסוך לחובה בשתי הערכאות גם יחד, וכך נעלם בסיס הטענה שמדובר במכשיר שנועד לגזול מבית הדין את סמכותו.

משמורת, חינוך ומעמדו העצמאי של הקטין

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: מאז פרשת וינטר נ' בארי (ביד"מ 1/60) הייתה הלכה שמשמורת הילדים "כרוכה מעצם טיבה וטבעה" בתביעת הגירושין: מי שתבע גירושין בבית הדין, גם המשמורת עברה לבית הדין, בלי צורך בכריכה מפורשת. הרב דיכובסקי כינה את התחום הזה "שמורת טבע" – האי האחרון שבו סמכות בית הדין הייתה ודאית. במאמרו תיאר כיצד הוא מתכרסם: בית המשפט הפריד בין "משמורת" לבין "הגירה" (הוצאת הילד לחו"ל); בג"ץ קבע שהסכמה לסמכות בית הדין במשמורת אינה כוללת את חינוך הילד; בתיק כ"ץ, שבו הבטיח בית הדין לסרבן גט שהמשמורת תידון בבית הדין הגדול כדי לשכנעו לתת גט, קיבל בג"ץ את עתירת האם וקבע שהילד אינו כבול לערכאה שבחרו הוריו; ולבסוף, בבג"ץ 2898/03 נקבע שגם הסכם מפורש בין ההורים אינו מחייב את הילדים, והם רשאים לפנות לבית המשפט בתביעה משלהם. הרב דיכובסקי התנגד לכך משלושה טעמים. ראשית, גט שניתן על סמך הבטחה שהופרה מעורר קושי הלכתי של "גט מוטעה". שנית, הבטחה כזו היא לעתים "הנשק היחיד" מול סרבן גט, אחרי שגם מאסר לא הועיל. ושלישית, ובעיקר – אין דבר כזה "תביעת ילד" במשמורת: ילד, כלשונו, "רוצה גם את אבא וגם את אמא", והמחלוקת היא בין ההורים ולא בין הילד להוריו. לכן ראה בתביעה "העצמאית" של הקטין בענייני משמורת "אחיזת עיניים".

בפרקים ג' ו־ז' תיאר הרב דיכובסקי שלושה שלבים של כרסום בסמכויות בית הדין הרבני: הפיצול בין "משמורת" ל"הגירה" (תיק זוהר רון), בג"ץ אמיר שלפיו הסכמה לסמכות בית הדין במשמורת אינה כוללת חינוך, ובג"ץ כץ שבו הוכרה זכות הקטין לפנות לבית המשפט על אף שהגט סודר על בסיס הבטחה שהמשמורת תידון בבית הדין הגדול. בסוף הפרק הוסיף, בהערה כמעט אחרונה, את פסק הדין "הטרי" בבג"ץ 2898/03 שניתן ב־21.1.2004:

"המסקנה המתבקשת היא כי אף אילו היו העותרת והמשיב מסכימים במסגרת הסכם הגירושין ביניהם להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בנוגע למשמורת הקטינות ולמקום מגוריהן, היה בהסכמה זו כדי לחייב את ההורים, אך לא היה בה כדי לכבול את הבנות. לפיכך היו הקטינות עצמאיות לבחור את הערכאה הרצויה להן לשם דיון בתביעתן"

הרב דיכובסקי השיב שאין מציאות של "תביעת הילד" לקביעת משמורתו, ש"הילד רוצה גם את אבא וגם את אמא", ושמדובר ב"אחיזת עיניים".

אלא שבג"ץ 2898/03 לא נותר כאפיזודה חולפת. בבג"ץ 1073/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (25.6.2008) הוא הוחל על מקרה שבו האם הסכימה לדיון במשמורת בבית הדין "נוכח דרישת האב שהתנה בכך את הסדרת הגט" – בדיוק התרחיש שהרב דיכובסקי תיאר בתיק כ"ץ כ"נשק היחיד העומד לנו" נגד סרבן גט:

"נפסק, למשל, כי הסכמת הורה להתדיין בנושא משמורת הקטין בבית הדין הרבני, אשר הושגה כחלק אינטגראלי מהתדיינות בנושא מתן גט, אינה מחייבת את הקטין מקום שבו הוא לא היה צד להסכם וטובתו לא נבחנה כעניין העומד לעצמו בנפרד מיתר סוגיות הגירושין." (פס' 12)

בית המשפט קבע שם כי טובת הקטין היא שיקול ראשון במעלה "לא רק לצורך הכרעה בשאלת המשמורת גופה [...] אלא גם לצורך הכרעה בשאלה האם הסכמת ההורים או מי מהם להתדיין בעניין משמורתו בערכאה פלונית מחייבת את הקטין".

בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) – פסק הדין שחולל את מהפכת מזונות הילדים במשמורת משותפת – צוטט בג"ץ 2898/03 כמקור לכלל ש"הסכם משמורת בין הורים מחייב את הערכאה המוסמכת בדבר לבחון את תוכן ההסכם ולשקול אם הוא משרת את טובת הילד טרם אישורו", ונקבע כי "מטעם זה גם הוחלה הלכת התביעה העצמאית – שראשיתה כאמור בהסכמים בדבר מזונות – גם ביחס להסכמים שעניינם משמורתם הפיזית של הקטינים" (פס' 140).

שני דברים חשובים נותרו, אפוא, בסמכותו של בית הדין הרבני. ראשית, הקביעה שהמשמורת כרוכה מעצם טבעה. בבג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול (2002), נאמר כי "החזקת הילדים מהווה סוגיה הכרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין [...] ועל-כן אינה זקוקה לכריכה מפורשת", וכך בבג"ץ 8533/13 נאמר שוב כי "סוגיית המשמורת הפיזית היא עניין הכרוך 'מטיבו ומטבעו' בתביעת הגירושין". שנית, חינוך הילדים ניתן לכריכה מפורשת, ובית המשפט מכבד כריכה כזו כשהיא נעשית כדין (בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, 22.3.2007).

אבל הגדר שהרב דיכובסקי כינה "שמורת טבע" – תחום שבו הכרעת בית הדין סופית ואינה נפתחת מחדש בשם הילד – אכן נפרצה. השאלה מה בדיוק מבחנה של התביעה העצמאית (פרוצדורלי או מהותי) נותרה שנויה במחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון עצמם; השופט הנדל הדגיש בבג"ץ 4407/12 כי "הן על ענייני מזונות והן על ענייני משמורת ועניינים אחרים חל ואף צריך לחול דין זהה". מחלוקת זו מובילה ישירות לחזית שבה החיכוך היה הקשה ביותר בשנים האחרונות: מזונות הילדים.

מזונות ילדים: הלכת שרגאי חוזרת לחזית, והיוצרות מתהפכות

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: לפי הלכת שרגאי (1969) בית הדין הרבני מוסמך לדון רק בתביעת האם להשבת מה שהיא מוציאה על הילדים, ואילו הילדים עצמם אינם צד להליך שם. לכן הם רשאים לתבוע את אביהם בבית המשפט "בשמם", בתביעה עצמאית משלהם – גם אם בית הדין כבר פסק בעניין. הרב דיכובסקי ראה בהבחנה הזאת הבחנה מלאכותית: התביעה "עבור" הילדים והתביעה "בשם" הילדים הן, כלשונו, "אותה הגברת, ואפילו לא בשינוי אדרת" – אותה אם, אותו אב ואותה דרישה.

בתיק לוי (תשס"ג) הסכימה אם, לפני מתן הגט, שמזונות הילדים יידונו בבית הדין, ומיד אחרי הגט תבעה אותם בבית המשפט. הרב דיכובסקי כתב שם שקשה לו להבין "כיצד יכולה האם להחליף את הכובע". עם זאת, בניגוד למשמורת, הוא הסכים "בדוחק" שבמזונות יש היגיון מסוים בתביעה עצמאית של הילד, "כשהוא טוען: אני רעב". הוא אף הציע, "על דרך ההפלגה", להגיש תביעה ייצוגית נגד המדינה על שהיא מכריחה אזרחים להתדיין פעמיים באותו עניין ולשאת בהוצאות כפולות.

בפרק י' ובפסק הדין בתיק לוי (ב' אב תשס"ג) כתב הרב דיכובסקי: "כל ההפרדה המלאכותית בין תביעת האם עבור הילדים, ובין תביעת הילדים באמצעות האם, אינה נראית לי. מדובר באותה הגברת, ואפילו לא בשינוי אדרת"

בשנים שלאחר המאמר הופיעו בפסיקת העליון אמרות שנראו כמכשירות כריכת מזונות ילדים, ובית הדין הרבני – בתמיכת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני – טען שהלכת שרגאי (בר"ע 120/69) כורסמה. היועץ אף הציג מחקר אמפירי שלפיו נדונו בבתי הדין מאות תביעות כאלה בשנים 2010–2012. בבע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית (22.9.2019) קיבל השופט הנדל, בדעת מיעוט, את העמדה הזאת, ונשען על לשון החוק:

"לסיום דבריי, לא נותר לי אלא להפנות ללשון החוק, המדברת בעד עצמה: 'יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות...לילדי הזוג'. נוכח דברים בהירים וברורים אלה [...] איני שותף לחוות דעתם של חבריי."

השופט הנדל אף ציטט את תשובת הרשב"א (ח"א, סי' תתקע"ד) שבעניין קטינים "אין לך אפוטרופוס טוב מהם (בתי הדין)", אך הרוב, השופט מזוז בהסכמת השופט קרא, דחה זאת:

"הלכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק 'תביעה להשבת יציאות'. הלכה זו מצויה עמנו מזה כיובל שנים, ועל פיה נהגו משך כל תקופה זו. הלכה זו לא נס ליחה ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך." (פס' 39)

והשופט מזוז הוסיף הגדרה מצמצמת של "תביעת השבה": תביעה ש"יכולה להתייחס להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב [...]. תביעת השבה אינה יכולה להוות מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין". בקשה לדיון נוסף נדחתה בידי הנשיאה חיות, בנימוק שלא נקבעה הלכה חדשה.

בית הדין הרבני הגדול לא השלים עם הפרשנות המצמצמת. בפסק דין עקרוני (תיק 1250217/3, 10.10.2021) הוא קבע שבתי הדין מוסמכים לדון ב"תביעת מזונות ילדים" שנכרכה, תוך שהוא מדגיש כי "בית הדין הרבני בפסיקותיו השונות עד היום לא ההין לטעון כי הלכת שרגאי לא התקבלה ואינה הלכה מחייבת", אך רואה בפרשנות השופט מזוז דעת יחיד ו"אמרת אגב". ארבע עתירות של אבות הגיעו לבג"ץ. וכך בבג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית (19.2.2025) קיבל בית המשפט את העתירות ברוב דעות, מפי השופטת וילנר בהסכמת השופטת רונן ונגד דעתו של השופט סולברג:

"בהתאם להלכת שרגאי, אשר ניתנה לפני למעלה מחמישים שנה, ונשנתה לפני מספר שנים בלבד, בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון במזונות ילדים אגב כריכתם לתביעות הגירושין. לפיכך, החלטות בתי הדין הרבניים מושא העתירות אשר דנו בתביעות ל'מזונות ילדים' ניתנו בהיעדר סמכות ודינן בטלות." (פס' 17)

השופטת וילנר אימצה במפורש את הגדרת "תביעת ההשבה" של השופט מזוז, וקבעה שהכלל חל גם על מזונות זמניים. היא גם הבהירה שההכרעה נוגעת לדין המצוי בלבד, ו"אין באמור [...] כדי להביע עמדה בנוגע לדין הרצוי".

אלא שדומה כי חוות דעתו של השופט סולברג היא אולי המסמך המרתק ביותר בסוגיה מאז מאמרו של הרב דיכובסקי, משום שהיא מצביעה על שינוי שהמאמר לא יכול היה לחזות. בשנת 2004 הנחת היסוד הייתה שבעלים מבקשים לכרוך, ונשים בורחות לבית המשפט. אחרי בע"מ 919/15 זה התהפך:

"בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שניתן פסק הדין של בית משפט זה בבע"מ [...] 919/15 [...] חל היפוך מגמה. נשים רבות החלו לפנות לבית הדין הרבני, ואילו הגברים הם שביקשו למצוא מפלט בבית המשפט לענייני משפחה. [...] כיום, מנתונים אמפיריים שהועברו על ידי הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני [...] עולה כי רוב רובן של ה'כריכות' (כ־75%) נעשות דווקא בידי נשים" (פס' 28)

מכאן הסיק השופט סולברג שהלכת שרגאי נועדה להגן על נשים, ושצמצומה עתה יפגע דווקא ב"נשים מוחלשות, שאינן מיוצגות", שלא יידעו לכתוב "תביעת השבה" בכתב התביעה. השופטת רונן השיבה כי השאלה איזו ערכאה "מיטיבה" עם נשים "אינה רלוונטית להכרעה בדבר שאלת הסמכות". בהחלטה מבהירה מ־4.6.2025 הוסיף ההרכב כי לערכאות הדיוניות שיקול דעת שלא להשיב מזונות עבר שנפסקו בבית הדין.

אלא שהמילה האחרונה בחזית זו לא נאמרה בבית המשפט, כי אם בכנסת. כשלושה שבועות לאחר פסק הדין בבג"ץ 5988/21 פורסמה הצעת חוק ממשלתית לתיקון סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (ה"ח הממשלה 1851, 10.3.2025). בוועדת החוקה, חוק ומשפט פוצלה ההצעה להוראת קבע ולהוראת שעה, וביום 17.11.2025 אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 6 – הוראת שעה), התשפ"ו–2025 (ס"ח 20). הוראת השעה נכנסה לתוקף למחרת, 18.11.2025, לתקופה של שנתיים, ובמהלכה זהו נוסחו של סעיף 3:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה, מזונות לילדי הזוג והשבה של הוצאות מזונות לילדי הזוג שהוציא אחד ההורים, להורה השני; בסעיף זה, 'מזונות לילדי הזוג' – כלל ענייני צורכיהם הכלכליים של ילדי הזוג, ובכלל זה הוצאות למדורם, לחינוכם ולרפואתם, בעבר ועד הגיעם לגיל שבו ההורים אינם מחויבים במזונותיהם לפי כל דין לרבות הלכה פסוקה."

הנוסח החדש עוקר מן השורש את ההבחנה שעליה נשענה הלכת שרגאי. "מזונות לילדי הזוג" ו"השבה של הוצאות מזונות" מופיעים בו זה לצד זה, וההגדרה הרחבה – "כלל ענייני צורכיהם הכלכליים", לרבות מדור, חינוך ורפואה, "בעבר ועד הגיעם לגיל" שבו פוקעת החובה – אינה מותירה מקום לתחימת "תביעת ההשבה" להוצאות עבר או להוצאות קונקרטיות קרובות, כפי שקבעו השופט מזוז בבע"מ 7628/17 והשופטת וילנר בבג"ץ 5988/21. הכריכה אינה מותנית בהסכמת ההורה האחר, והסמכות הנרכשת בה היא, ככל סמכות מכוח סעיף 3, סמכות ייחודית. הלכה למעשה אימץ המחוקק, לעת עתה, את דעת המיעוט של השופט הנדל ושל השופט סולברג – ועמה את עמדתו של הרב דיכובסקי עצמו, שלפיה התביעה "עבור" הילדים והתביעה "בשם" הילדים הן "אותה הגברת, ואפילו לא בשינוי אדרת".

סעיף 2 לתיקון הסדיר את המעבר. הוראת סעיף 3 בנוסחה החדש חלה בתקופת הוראת השעה גם על תביעה למזונות ילדים שנכרכה בתביעת גירושין והייתה תלויה ועומדת ביום התחילה. אולם בתביעה שבה כבר ניתנה החלטה הקובעת סמכות או החלטה בעניין המזונות, ההוראה חלה רק אם ההחלטה קבעה סמכות לבית הדין הרבני או ניתנה בבית הדין הרבני; ואם ניתנו בשתי הערכאות החלטות סותרות בשאלת הסמכות – רק אם ההחלטה הקובעת סמכות לבית הדין קדמה לאחרת. את "מירוץ ההחלטות" שהתנהל בחודשים שבין פסק הדין לחקיקה הכריע המחוקק, אפוא, לפי עיקרון הקדימה בזמן – אותו עיקרון שעליו נשען מירוץ הסמכויות כולו. בית המשפט העליון יישם את ההוראה כלשונה: בבג"ץ 49362-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (14.12.2025) נמחקה עתירה שהתייתרה עם כניסת התיקון לתוקף, ובבג"ץ 59012-06-26 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (6.8.2026) נדחתה עתירת אב, משום שהחלטות בית הדין הרבני בשאלת הסמכות קדמו להחלטת בית המשפט לענייני משפחה. מנגד, נפסק כי התיקון אינו מחייה החלטות מזונות שבג"ץ הכריז על בטלותן בפסק דין חלוט, ולשם גבייתן נדרשת החלטה חדשה של בית הדין (הוצל"פ (ת"א) 507486-09-22, 26.5.2026).

לצד זאת נותרו שאלות פתוחות. בבג"ץ 49362-11-24 ביקש העותר להורות לבית הדין לפסוק לפי הדין האזרחי ולפי בע"מ 919/15, ובית המשפט נמנע במפורש מלהכריע "בשאלת הדין שיוחל בבית הדין הרבני". נגד התיקון עצמו הוגשה עתירה של תנועת ישראל חופשית (בג"ץ 61483-12-25), הטוענת לפגיעה בטובת הילד ולהגברת "סחטנות הגט". ובעיקר – מדובר בהוראת שעה. אם לא תוארך ולא תהפוך להוראת קבע, ישוב סעיף 3 בתום שנתיים לנוסחו הקודם, ועמו, ככל הנראה, הלכת שרגאי. "האדרת הכפולה" הוסרה, אפוא, אך לעת עתה רק בהשאלה.

דומה, אפוא, כי בחזית זו עברה נבואתו של הרב דיכובסקי שני גלגולים. בפסיקה היא התממשה במלואה, והפוך ממה שקיווה: "האדרת הכפולה" לא רק נשארה; היא הפכה לחומה בצורה. בחקיקה – לפחות לשעה – נפרצה החומה, ועמדתו נעשתה לדין המצוי. ועם זאת, הדיון הראה שגם "אותה הגברת" יכולה לשנות את אינטרסיה: כאשר בית הדין נתפס כמיטיב עם נשים, נשים מבקשות לכרוך, והטיעונים "הפמיניסטיים" עוברים צד. זו אולי ההוכחה החזקה ביותר לטענתו המרכזית של המאמר – שכל עוד יש סמכות מקבילה, המירוץ "ייקבע לפי התוצאה הצפויה ולא לפי טובת הילד".

בית הדין המיוחד

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: בית הדין המיוחד הוא מוסד מתקופת המנדט (סימן 55 לדבר המלך במועצתו): כאשר מתעוררת שאלה אם עניין מסוים שייך לבית הדין הדתי או לבית המשפט האזרחי, נשיא בית המשפט העליון רשאי להקים הרכב מיוחד של שני שופטי בית המשפט העליון ונשיא בית הדין הדתי, שיכריע בשאלה. בעבר נחשב בית הדין הזה לסמכות העליונה בשאלות של סמכות, ואף בית המשפט העליון ראה את עצמו כפוף להלכותיו. הרב דיכובסקי תיאר כיצד המוסד הלך וגווע. בשני פסקי הדין האחרונים שלו (פודהורצר ולוי) קבעה דעת הרוב שבית הדין המיוחד כפוף דווקא להלכות בית המשפט העליון – ואם כן, שאל, למה צריך אותו בכלל? אחר כך סירב הנשיא ברק להקים בית דין מיוחד בתיק מעטוף ובתיק ראם, בנימוק שאין "שאלה" כאשר כל ערכאה משוכנעת בתשובה שלה. על כך לגלג הרב דיכובסקי: וכי על הדיינים להעמיד פנים שאינם יודעים את התשובה, להיות "יודעים לשאול ואינם יודעים להשיב"? לדבריו, דווקא כששתי ערכאות סותרות זו את זו – "שני כתובים המכחישים זה את זה" – יש צורך ב"כתוב השלישי" שיכריע ביניהם. מסקנתו: החלטות הנשיא סתמו את הגולל על בית הדין המיוחד – "יהי זכרו ברוך".

מאמרו של הרב דיכובסקי תוקף שלוש החלטות של הנשיא ברק. בבד"מ 3414/00 מעטוף נ' מעטוף, (14.8.2001) נקבע כי בית דין מיוחד אינו אמור להידרש "לשאלות של סמכות בתחום המעמד האישי שכבר קיבלו תשובה מחייבת במקרים קודמים", וכי הקמתו "אינה מותנית בתוכן העמדה של בית-הדין הרבני [...] בשאלת הסמכות, אלא בקיומה של שאלה אמיתית בנדון מבחינתו של בית-הדין". בבד"מ 2329/99 כפיר נ' כפיר (25.1.2001) – שבמאמר נקרא בטעות "תיק כפיר 2399/99" – נקבע כי שאלת מעמדו של מומחה-בורר שמינה בית הדין אינה שאלה של סמכות ייחודית בענייני מעמד אישי. ובבד"מ 8377/01 ראם (21.4.2002) נדחתה בקשה דומה. לאלה הצטרף זמן קצר לאחר מכן בד"מ 4174/02 גזית נ' גזית (4.7.2002), שבו נקבע:

"הקמת בית-הדין מתבקשת כדי למנוע סתירות בין פסקי-הדין של הערכאות השונות, ולא כיוון שיש ספק מצד בתי-הדין בשאלת הסמכות. כריכת רכוש הצדדים לתביעת הגירושין בבית-הדין הרבני היא נושא שרבה הפסיקה לגביו [...]. את הסתירה האפשרית בין הערכאות יהיה ניתן ליישב על-ידי שימוש בכלים ה'רגילים' העומדים לרשות הערכאות המקיימות ביקורת על החלטות בתי-הדין הרבניים ובתי-המשפט לענייני משפחה"

זו בדיוק העמדה שהרב דיכובסקי לגלג עליה בדימוי של "יודעים לשאול ואינם יודעים להשיב".

מאז: עשרים שנות שתיקה

בבד"מ 11745/05 פלונית נ' פלוני (13.9.2006) דחה הנשיא ברק פנייה נוספת, הפעם בשאלת סמכות בית הדין לדון בתביעת מזונות של יהודייה נגד בעל לא־יהודי, משום שהשאלה כבר נענתה בבג"ץ סרגובי. ובשנת 2006 נדחתה גם הבקשה להעביר לבית דין מיוחד את שאלת תוקף התקנות ליישוב סכסוך (ראו פרק ג').

בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.2013), תהתה המשנה לנשיאה נאור "אם מנגנון בית הדין המיוחד עודו רלבנטי לימינו אנו". השופט רובינשטיין חלק עליה:

"דומה כי הפעמים האחרונות בהן הורכב בית דין מיוחד היו בד"מ 5322/94 לוי נ' לוי ובד"מ 5257/94 פודהורצר נ' קופרשטוק (1996). נסיונות לקומם בית דין זה בשנים שלאחר מכן לא עלו יפה [...]. כשלעצמי סבורני כי אדרבה, לשם דרכי שלום, הרמוניה והבנה הדדית בין בית משפט זה לבין בית הדין הגדול כחלק ממערכת השפיטה המדינתית, יש מקום שלא לגנוז פורום סטטוטורי לישיבה משותפת של שופטי בית המשפט ודייני בית הדין."

שני פסקי הדין שמזכיר השופט רובינשטיין כ"פעמים האחרונות" – פודהורצר ולוי – הם בדיוק השניים שהרב דיכובסקי תקף במאמר, שבהם קבעה דעת הרוב שבית הדין המיוחד כפוף להלכות בית המשפט העליון. מילים אחרות – ההחלטה שהרב דיכובסקי ראה בה "מסמר אחרון בארון המתים" אכן הייתה האחרונה.

קריאה מחודשת ב־2025

בפסק הדין במזונות הילדים (בג"ץ 5988/21, 19.2.2025) הקדיש השופט סולברג פרק שלם, שכותרתו "צו פיוס", לבית הדין המיוחד. הוא הזכיר כי בכרכי פסקי הדין מופיעות "זה לצד זה, חוות דעתם של שני שופטי בית המשפט העליון [...] כשלצדם חוות דעתו של דיין בית הדין הרבני הגדול", ראה בכך "חזון אחרית הימים", והוסיף:

"מאז שנכתבו דברים אלו, דומה כי התועלת הציבורית שתושג משיח של הסכמות, חלף הכתבות אך התחדדה; זהו כורח השעה. לא נותר לי אפוא אלא להצטרף בהסכמה לדברי קודמיי, תוך תקווה כי ביום מן הימים תימצא ההזדמנות המתאימה לחידוש ימיו של בית הדין המיוחד" (פס' 74)

השופט סולברג הפנה גם למאמרו של פרופ' אשר מעוז, "רקוויאם לבית הדין המיוחד" (ספר טירקל, 2020), שכבר בכותרתו מאשר את אבחנתו של הרב דיכובסקי.

כך שבחזית הזאת המאמר צדק בתיאור, אך לא בהכרח בתחזית. בית הדין המיוחד מת הלכה למעשה, אבל הרעיון שבבסיסו – פורום משותף של שופטים ודיינים – לא מת. הוא חי בדעות יחידים בבית המשפט העליון, ובאופן מעשי יותר, בסמינרים המשותפים לשופטי משפחה ודיינים שהשופט רובינשטיין הזכיר.

בית הדין כבורר

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: בתיק כפיר מינה בית הדין "מומחה", שאותו כינה גם "בורר", להכריע במחלוקת בין בני הזוג על ביתם, ואישר את מסקנתו כפסק דין. האישה פנתה לבית המשפט המחוזי, שראה במומחה בורר רגיל לפי חוק הבוררות וביטל את פסקו. השאלה, כפי שהציג אותה הרב דיכובסקי, הייתה אם מומחה שבית הדין ממנה הוא "זרוע ארוכה" של בית הדין עצמו – ואז הכרעתו היא הכרעת בית הדין, שבית המשפט אינו מוסמך לבטל – או שהוא בורר לכל דבר, הכפוף לביקורת בית המשפט לפי חוק הבוררות. הנשיא ברק סירב להקים בית דין מיוחד, משום שלדעתו אין זו שאלה של סמכות בית הדין אלא שאלה כללית על מעמדו של מומחה שמינתה ערכאה שיפוטית. הרב דיכובסקי הצדיק את ההחלטה "למרות התוצאה הבעייתית". כדי לחלץ את הצדדים מן "המבוי הסתום" ביטל בית הדין את פסק דינו שלו, והורה לבית הדין האזורי לדון בעניין מחדש בלי להסתמך על המומחה. שאלה אחת לא עלתה כלל במאמר: אם בית הדין רשאי לשמש בורר בענייני ממון בהסכמת הצדדים. בשנת תשס"ד הדבר נחשב מובן מאליו.

בפרק ה' למאמרו תיאר הרב דיכובסקי את תיק כפיר: בית הדין מינה "מומחה" שהכריע בענייני הבית, ואישר את מסקנתו כפסק דין; בית המשפט המחוזי ביטל את "פסק הבורר" לפי חוק הבוררות. השאלה, כתב, היא אם המומחה הוא "זרוע ארוכה של ביה"ד" או "בורר לכל דבר". הוא הצדיק את החלטת הנשיא שלא להקים בית דין מיוחד, "למרות התוצאה הבעייתית", ותיאר את החידוש שבו נקט בית הדין הגדול: ביטול פסק הדין שלו עצמו כדי לחלץ את הצדדים מן "המבוי הסתום".

את עצם מעמדו של בית הדין כבורר בענייני ממונות לא ביקר המאמר, כי באותה עת זו הייתה פרקטיקה ותיקה. כבר בבג"ץ 3269/95 כץ נ' בית הדין האזורי בירושלים (1996), ציטט השופט טל, בדעת מיעוט, את דבריו של הרב דיכובסקי עצמו מדיני ישראל יג-יד: "סמכותו של בית הדין נובעת מן החוק האלוקי של 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' ומכוח שליחותם של חכמינו הקדמונים".

שנתיים אחרי המאמר, מפי השופטת פרוקצ'יה, הוכרעה השאלה שנותרה "בצריך עיון" במשך שנים:

"בתי הדין הרבניים הינם חלק בלתי נפרד ממערכת השפיטה בישראל. הם הוקמו מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים, והם שואבים את כוחם ואת סמכויותיהם מכח חוק המדינה. אין להם אלא מה שהחוק היקנה להם [...]. על פי אותה תפיסה, אין לבית הדין כח וסמכות להכריע במחלוקת בתורת בורר מכח הסכם בוררות בין בעלי הדין בענין שעל פי טיבו אינו בתחום סמכותו על פי הדין." (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פס' 15–16 (6.4.2006))

בית המשפט תיאר את הקושי במילים שהיו קשות לשמיעה בבית הדין: "קשה להלום את התפיסה הממלכתית השלטת, הרואה במערכת השפיטה זרוע של השלטון השואבת את כוחה וסמכותה מן החוק, עם הכרה באפשרות כי לאותה מערכת עצמה תצמחנה סמכויות ענייניות נוספות, הנובעות אך מכח הסכמת הצדדים" (פס' 17). עוד ציין כי בעבר הסמיכה ממשלת המנדט את בתי הדין לשמש כבוררים בתקנות כנסת ישראל, וכי בעת חקיקת חוק הבוררות נדחתה הצעה לתת לפסק בוררות של בית דין דתי מעמד של פסק דין.

בתי המשפט נדרשו מאז לשאלה מה דינן של בוררויות שכבר התקיימו. ברע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) נקבע, מפי השופט דנציגר, כי בית הדין "אינו מוסמך בהיעדר הסמכה מפורשת מהמחוקק לדון כבורר בסכסוכים שחורגים מגדרי הסמכויות הקבועות בחוק", אך כאשר הבוררות התנהלה כהלכה, הפסק ניתן וכספים נגבו על פיו, "אין למהר ולבטל את פסק הבוררות מחמת חוסר סמכות". השופט רובינשטיין, באותו פסק דין ובבג"ץ 6929/10, הביע את עמדתו שהדין הרצוי הוא "התערבות המחוקק" כדי "להעמיד משפט עברי על מכונו לאחר עניין סימה אמיר", והעיר: "בתי הדין הרבניים עסקו בדיני ממונות בהסכמה עד פסיקת סימה אמיר, ולא מטו מוסדי ארץ ולא נעו אמות הספים".

הלכת אמיר הוחלה גם על נכסים הרשומים על שם צד שלישי. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 52297-12-25 (11.6.2026) נקבע כי הלכת אמיר "סייגה מאוד את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני רכוש המערבים צדדים שלישיים", ונמסר כי גם בית דין רבני אזורי (באר שבע, 2025) הכיר בכך שאין לו סמכות אגבית בעניין בעלות של צד ג'.

בספרות נדון גם הממד ההלכתי. עמיחי רדזינר ("בית־הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ", משפט וממשל, 2011) הראה שהלכת אמיר נגעה ב"עצם הגדרתו העצמית של בית הדין הרשמי" כבית דין קבוע לדיני ממונות, וכי הצעות החוק שהוגשו בעקבותיה ביקשו לא רק להחזיר את הבוררות אלא להקנות לבית הדין סמכות בענייני ממון "מכוח חוק". עד כמה שניתן לראות במאגר, הצעות אלה לא נחקקו. החזית הזאת היא אפוא הדוגמה הברורה ביותר לחשש שהמאמר הביע בסיומו מפני "קיצוץ נוסף בסמכות בתי הדין".

הרכב הדיינים – החזית בה נתקבלה עמדת הרב דיכובסקי

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: בבג"ץ וזגיאל (2002) נקבע שכל ישיבות בית הדין באותו תיק צריכות להתקיים לפני אותם שלושה דיינים, ושדיון בהרכב משתנה פוגע בכללי הצדק הטבעי ועלול להביא לביטול פסק הדין. הרב דיכובסקי תהה מדוע כלל זה אינו מיושם בהקפדה כזו בבתי המשפט עצמם, והציע איזון. כאשר ההרכב המקורי עדיין קיים והוחלף רק משיקולים של המזכירות, יש להקפיד שאותו הרכב ימשיך לדון. אבל כאשר אחד הדיינים פרש, עבר למקום אחר או נפטר, אין להתחיל את הדיון מבראשית – אחרת תיקים כבדים, כמו תיקי סרבנות גט שנמשכים שנים, "לא יסתיימו לעולם". כך פסק בתיק עובדיה (תשס"ג).

בבג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים (29.8.2002) נאמר:

"מאחר שהחובה לדון בשלושה היא נמשכת, הרי כאשר ישיבות בית-הדין עוסקות באותו עניין, כל ישיבה וישיבה צריכה להתקיים בפני אותם שלושה דיינים. דיון בהרכב משתנה כמוהו כדיון בהרכב חסר. פגם זה עולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי ומביא לפסילת ההחלטה או פסק-הדין שניתנו בהרכב משתנה" (פס' 9)

הרב דיכובסקי שאל בעוקצנות אם כללי הצדק הטבעי שונים בבית המשפט העליון, והציע איזון: יש להקפיד על אותו הרכב כאשר ההרכב המקורי קיים והוחלף "מתוך שיקולים של המזכירות"; אך כאשר דיין פרש, עבר או נפטר, אין להתחיל מבראשית, שאם לא כן תיקים כבדים "לא יסתיימו לעולם".

תחילה המשיך בית המשפט להקפיד על הדבר, כך בבג"ץ 10769/03 הרשקוביץ נ' בית-הדין הרבני האזורי, פתח תקווה (14.4.2004) – זמן קצר לאחר פרסום המאמר – בוטל פסק דין שבו ישיבה אחת התקיימה בהרכב שונה "בלא שניתן לשינוי זה כל הסבר". בבג"ץ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב (16.7.2009) נקבע כי "דיון והכרעה בהרכב שניים מקום שהחוק מחייב הרכב שלושה נגועים בפסול מהותי, ותוצאתם המשפטית היא בטלות".

אך בבג"ץ 1509/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה (3.5.2010), מפי השופט רובינשטיין, אומץ במפורש החריג שהרב דיכובסקי הציע:

"המשמעות של החובה לקיים את כל הישיבות בפני הרכב מלא אינה רק שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני שלושה דיינים, אלא שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני אותם שלושה דיינים [...]. והוא כפוף, בבתי-הדין הרבניים כמו בערכאות האחרות, לחריג: כאשר נבצר מחבר במותב שהחל בדיון לסיים את הדיון, ניתן להחליפו בחבר אחר, והמותב החדש יכול אז להמשיך בדיון מן השלב שבו הופסק" (פס' י"ז, בציטוט מבג"ץ 6334/96 אליהו)

פסק הדין נשען על תקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, המאפשרת להרכב החדש להחליט "אם להמשיך את הדיון מאותו השלב שבו נפסק הדיון בהרכב הקודם או להתחיל את המשפט מהתחלתו", ועל פסק דין של בית הדין הגדול שהחיל אותה בפרישת דיין לגמלאות. הכלל אושר שוב בבג"ץ 1034/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (3.4.2012): "ככלל [...] מתן פסק דין על ידי מותב שלא ישב בדיונים עשוי להביא לבטלותו. אולם בצד הכלל נקבעו חריגים במקרים בהם נבצר מאחד מחברי המותב שהחל בדיון לסיים את הדיון". ובבג"ץ 8244/12 (26.12.2019) נקבע שפגם כזה יכול להיתקן בפסק דין חדש של ההרכב הנכון.

גם המחוקק הוסיף גמישות: בתיקון מס' 25 לחוק הדיינים (2012) הוסף סעיף 8(ה)(2), המאפשר לנשיא בית הדין הגדול להורות שעניין יידון בהרכב בלתי זוגי גדול יותר, ולמותב שהחל לדון להרחיב את עצמו, "ובהם הדיינים שהחלו בדיון".

בחזית זו המאמר היה צעד אחד לפני הפסיקה. התוצאה המעשית – הקפדה על רציפות ההרכב, וגמישות במקרה של נבצרות – היא כמעט מילה במילה מה שהציע הרב דיכובסקי בתיק עובדיה.

בגידה ושיתוף – מ"קורטוב של נחת" להלכת הבוגדת

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מאפשר לבית המשפט או לבית הדין לסטות מחלוקה שווה של הרכוש כאשר יש "נסיבות מיוחדות". בפרשת יאסו קבע בית הדין, בפסק דין של הרב דיכובסקי, שבגידה ממושכת של האישה – 12 שנה, כשני שלישים מתקופת הנישואין – מונעת ממנה לקבל מחצית מדירה שהייתה של הבעל עוד לפני הנישואין. לדבריו, תוצאה אחרת הייתה מנוגדת לכלל "הרצחת וגם ירשת" ולתחושת הצדק הטבעית. בג"ץ (3995/00) הותיר את פסק הדין על כנו: הבגידה הממושכת, יחד עם העובדה שכל צד שמר על דירתו הנפרדת ולא הושקעו בדירה כספים משותפים, מעידות על היעדר חיי שיתוף. הרב דיכובסקי ראה בכך "קורטוב של נחת" וקביעה "חשובה מאד" בסוגיית חלוקת רכוש המשפחה, אף שבג"ץ הגביל את דבריו לדירת המגורים בלבד.

בפרק ח' סיפר הרב דיכובסקי על בג"ץ 3995/00 יאסו, שאימץ את פסק דינו: בגידה ממושכת של 12 שנה מצביעה על היעדר חיי שיתוף, ולכן האישה אינה זכאית למחצית הדירה שהייתה של הבעל לפני הנישואין. הוא כתב כי זו "קביעה חשובה מאד בנושא הבעייתי של חלוקת רכוש המשפחה", תוך שהוא "מרפרר" לאמירה – "הרצחת וגם ירשת".

אלא שבבג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (8.10.2008), קבע בית הדין הגדול, ברוב דעות (הרבנים איזירר ושרמן), שבגידה היא "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המצדיקות שכל צד יחזיק בזכויות הסוציאליות שצבר. מעניין לציין שבתיק הזה היה הרב דיכובסקי עצמו בדעת המיעוט: לדבריו, אף שבגידה נכנסת לגדר "נסיבות מיוחדות", "בכל הנוגע לנכסים שנצברו עד לבגידה אין לשלול אותם מהאישה שבגדה". בג"ץ ביטל את פסק הדין ואימץ למעשה את עמדת המיעוט שלו:

"קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה, לדעתי, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון." (פס' 13)

בית המשפט דחה גם את הנימוק שהצד הנבגד נאלץ "לבנות לו בית אחר": "פירוק הנישואין כשלעצמו, יהיה הגורם לו אשר יהיה, הוא שמקים צורך זה" (פס' 14).

הלכת הבוגדת

העימות הגדול הגיע בעניין דירת מגורים שנבנתה על מגרש שירש הבעל חודשים ספורים לפני הנישואין. בית הדין האזורי בחיפה הכיר בשיתוף ספציפי; בית הדין הגדול ביטל את פסק הדין, ברוב דעות, בין היתר בשל בגידה נטענת של האישה חודשים לפני הגירושין. בבג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (18.11.2018) דחו השופטים מינץ ושטיין את העתירה, נגד דעתו החולקת של השופט עמית. השופט עמית כתב:

"ידו של הדין הדתי שולטת בכיפה בענייני נישואין וגירושין, אולם בכל הקשור לחלוקת רכוש בין בני זוג, הדין האזרחי הוא המחייב [...]. הלכת בבלי היא אבן פינה במשפטנו, וכוחה במותניה גם בחלוף למעלה מחצי יובל" (פס' 11–12)

בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.6.2021), בהרכב של תשעה, נהפכה התוצאה. ברוב של שישה (הנשיאה חיות, המשנה לנשיאה מלצר והשופטים הנדל, פוגלמן, עמית וברק-ארז) נגד שלושה (סולברג, מינץ ושטיין) נקבע כי האישה זכאית למחצית הזכויות בבית, וכי "אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי". הנשיאה חיות דחתה גם את הרעיון של תנאי מכללא שלפיו השיתוף מותנה בנאמנות:

"יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד 'למשטר' את פעולותיו של משנהו ולהכתיב את התנהגותו. הכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני הזוג שלפיה השיתוף הזוגי כפוף לתנאי כזה או אחר [...] מקנה כוח עודף לאחד מבני הזוג על משנהו."

בבג"ץ 8463/19 (24.10.2022) סוכם כי לפי רוב שופטי ההרכב המורחב "אי-נאמנות מינית כשלעצמה אינה משפיעה על חלוקת הרכוש בין הצדדים מכוח חוק יחסי ממון". ובבג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו (18.2.2019) הודגש כי "אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש".

אם נבוא לסכם פרק זה – ההכרעה בעניין יאסו נשענה על שני יסודות: היעדר חיי שיתוף (תקופת בגידה של שני שלישים מהנישואין) והיעדר כל השקעה משותפת בדירה. הפסיקה המאוחרת לא הפכה את התוצאה ביאסו עצמה, אך הוציאה את הבגידה כשיקול עצמאי מן המשוואה. האירוניה היא שהרב דיכובסקי, בפסק הדין של בית הדין הגדול משנת 2006, היה מן הדיינים המתונים ביותר בסוגיה, והוא עצמו הבחין בין נכסים שנצברו לפני הבגידה לבין אחריה – הבחנה שבג"ץ אימץ.

מדור ספציפי ופירוק שיתוף

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: סעיף 40 לחוק המקרקעין מאפשר לכל שותף בדירה לדרוש את פירוק השיתוף, כלומר את מכירת הדירה וחלוקת התמורה. לפי הרב דיכובסקי, בעלים נהגו למהר לבית המשפט כדי למכור את דירת המגורים, וכך רוקנו מתוכן את הדיון בבית הדין – ואפילו פסק דין לשלום בית – והוציאו את האישה והילדים מביתם. סעיף 40א, שהוסף לחוק כדי לעכב את המכירה עד שיימצא הסדר מגורים לילדים ולהורה המחזיק בהם, נראה לו "לוקה בחסר רב": הוא אינו מגן על אישה ללא ילדים או שילדיה בגירים, ומציע פתרון זמני בלבד. לדבריו, בני זוג אינם סתם שותפים, והחוק עצמו מאפשר לעכב פירוק כדי לשמור על שלום הבית. מול זה פיתחו בתי הדין כלים משלהם. העיקרי שבהם הוא "מדור ספציפי": קביעה שאת חובת הבעל לספק לאשתו מדור (מקום מגורים) יש לקיים דווקא בדירה הזאת, על יסוד הכלל ההלכתי שאין להוציא אישה "מנווה יפה לנווה רע". לצדו – צו מניעה, עיקול על כספי התמורה וחיוב הבעל לרכוש לאישה דירה זהה. אבל הרב דיכובסקי עצמו הסתייג מ"תרגילים משפטיים" אלה וקבע להם גבולות: אין לפסוק מדור ספציפי כאשר הנישואין הגיעו לקיצם ("אין אנו עוסקים בהחייאת מתים"), כאשר האישה תובעת מזונות בבית המשפט ומבקשת מבית הדין את המדור בלבד ("ליהנות משני העולמות"), או כאשר הבעל מציע הסדר הוגן. מנגד עמד על כך שצו של בית הדין מחייב, ומחה על שבית המשפט לענייני משפחה הורה להוצאה לפועל להתעלם ממנו (תיק קאופמן).

בפרק ט' תיאר הרב דיכובסקי את "מלחמת החורמה" סביב סעיף 40 לחוק המקרקעין, ואת הכלים שפיתחו בתי הדין: מדור ספציפי, צו מניעה, עיקול על כספי התמורה, וחיוב הבעל לרכוש דירה זהה. הוא ביקר את סעיף 40א כ"לוקה בחסר רב". אך בניגוד לשאר המאמר, כאן הוא גם הציע ריסון: אין לתת מדור ספציפי כאשר "הנישואין הגיעו לקיצם" ("אין אנו עוסקים בהחייאת מתים"), כאשר מזונות האישה נתבעים בבית המשפט, או כאשר הבעל מציע הסדר הוגן. כך פסק בתיקים בעניין ניאגו, טילן ואלמלם.

בבג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי (6.7.2005), כשנה לאחר כתיבת המאמר, דחה בית המשפט עתירה של בעל נגד צו מדור ספציפי, ואמר בפשטות:

"אנו רואים עצמנו מצווים לכבד את ההחלטה של בית הדין הרבני שניתנה במסגרת סמכותו ועל פי שיקול דעתו. האפשרות שהיינו מגיעים למסקנה שונה אינה מעלה ואינה מורידה ואינה מקנה לנו עילה להתערב בהחלטת בית הדין [...]. אכן, בתי המשפט לענייני משפחה אינם נוהגים לפסוק 'מדור ספציפי' במסגרת תביעה למדור ולמזונות, ברם אין בית משפט זה מתערב בדרך שבה בית הדין הרבני מפרש את הדין היהודי." (פס' 19–20)

בית המשפט אף ראה בסעיף 40א, שהרב דיכובסקי ביקר, ביטוי לאותו רעיון: "סייג זה שבחוק המקרקעין מצומצם ממקבילו בדין היהודי, אך הרעיון הכללי המונח ביסוד שני ההסדרים זהה: הזכות לדרוש פירוק בהקשר המשפחתי אינה מוחלטת, היא מסויגת". ובאשר לביצוע, אושרה התוצאה שבה בית המשפט לענייני משפחה הכריע על פירוק השיתוף אך קבע שלא יבוצע עד שבית הדין יסיר את העיקול – "בכך יישם בית המשפט לענייני משפחה את העיקרון החשוב של כיבוד הדדי בין ערכאות" (ראו גם בג"ץ 207/04 גולדמברג נ' גולדמברג (16.10.2005)).

בנוסף, ברע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל (2001) קבע הנשיא ברק כי פירוק השיתוף בדירת בני זוג אינו "פירוק שיתוף רגיל", וכי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לעכב את מימוש הפירוק בנסיבות המתאימות, כדי לחתור להסדר כולל.

דמי שימוש ואיזון משאבים

בעמ"ש (מחוזי מרכז) 50531-07-25 ר. ס נ' ר. ס (14.9.2026) – פסק דין שניתן לפני כחודש – תיאר בית המשפט המחוזי את המצב כך:

"מכיוון שהמשיב בנדון מודע היה לפסיקתו הוותיקה של בית המשפט העליון לפיה נוכח חובת 'כיבוד הערכאות' ומכיוון שאין מלכות נוגעת בחברתה, מנוע בית המשפט מלהורות על פירוק השיתוף בפועל [...] בבית המגורים אלא הוא נדרש לעכב ביצועו כל עוד הצו למדור ספציפי עומד על כנו [...], היות שכך, כיוון המשיב את חיציו לקבלת דמי שימוש על מנת שאלו יהוו תרופה לפגיעה בזכותו הקניינית." (פס' 16)

בית המשפט ציין כי "שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון", וכי לפי הערכאות הדיוניות "צו למדור ספציפי אינו שולל בהכרח פסיקת דמי שימוש ראויים".

ואם כן, ניתן לסכם ולומר בחזית זו עמדתו של הרב דיכובסקי – לכבד את הצו, אך לא להשתמש בו כ"נשימה מלאכותית לגוף מת" – התקבלה בשני צדדיה. מה שהשתנה הוא שבתי המשפט מצאו דרך לכבד את הצו בלי לוותר על הזכות הקניינית: מכירה נדחית, דמי שימוש, ושקלול באיזון. האישה נשארת בדירה, אך עלולה לשלם על כך בסוף הדרך.

סמכות נמשכת ואכיפת הסכמי גירושין

בקצרה – הקשר למאמר: המאמר לא הקדיש לנושא זה פרק נפרד, אבל הוא נוגע ישירות לשתי מטענותיו. האחת – שהסכמות שהצדדים מגיעים אליהן בבית הדין, ולא פעם הן תנאי למתן הגט, צריכות לעמוד בעינן (כך בתיק כ"ץ ובתיק לוי). השנייה – שפסק דין של בית הדין מחייב, וערכאה אחרת אינה רשאית להתעלם ממנו (תיק קאופמן). "סמכות נמשכת" פירושה שערכאה שכבר דנה בעניין ממשיכה להיות מוסמכת לדון בו גם בהמשך – למשל, כשמבקשים לשנות פסק מזונות או לאכוף הסכם. השאלה שהתעוררה בשנים שאחרי המאמר היא: כאשר בית הדין אישר הסכם גירושין, ואחר כך פורץ סכסוך סביבו – מי ידון בו? האם בית הדין שאישר את ההסכם "ממשיך להחזיק" בתיק, או שהסמכות חוזרת לבית המשפט לענייני משפחה?

בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.2013), בהרכב מורחב, נדונה תביעת בעל להפחית את מזונות בנו, שנקבעו בהסכם גירושין שבית הדין אישר. נקבע כי "בהעדר כריכה, בהעדר הסכמה בין הצדדים להקנות את הסמכות לבית הדין הרבני, ובהעדר דיון לגופו של ההסכם שבין הצדדים, לרבות בסוגיית מזונות הילדים, מצוי עניין מזונות הילדים מחוץ לגדרי סמכותו של בית הדין". השופט רובינשטיין הצטרף, אך הדגיש שהדין הרצוי הוא "שלא לעגן סמכות, בית משפט או בית דין, כאשר מלאכתו נתמצתה באישור הסכם בלבד" – כלומר, הוא ראה בכך כלל ניטרלי בין הערכאות.

בבג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (22.6.2025), בהרכב הנשיא עמית והשופטים וילנר וגרוסקופף, נדחתה עמדת בית הדין הגדול, שלפיה כל עוד הליכי פירוק השיתוף לא הסתיימו בית הדין לא "קם מכיסאו":

"אישור הסכם ממון או הסכם גירושין כשלעצמו אינו מהווה תחליף לכריכה פורמלית, ואינו מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים המנויים בו." (פס' 39)

"בנסיבות המקרה, אישור הסכם הגירושין על ידי בית הדין הרבני לא מקנה לו סמכות לדון בתביעות אלה, מקום שבו בית הדין הרבני 'קם מכיסאו' ומימוש פסק הדין במועד שבו ניתן אינו מצריך פעולות עזר מצד בית הדין. סמכותו המקורית-ראשונית של בית הדין מוצתה עם מתן פסק הדין." (פס' 83)

בית המשפט קבע גם שסמכות העזר למנות כונס נכסים לפי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) "אינה עומדת בפני עצמה", ומותנית בסמכות שיפוט קונקרטית. בדרך מעניינת, פסק הדין נשען גם על בג"ץ 6103/93 לוי, פ"ד מח(4) 591 (1994) ועל דברי השופט חשין שם, כי לעניין סמכות בית הדין "נפנה מבטנו אל חוק שיפוט בתי הדין, ואליו בלבד".

כדי להשלים את התמונה, נאמר כי כאשר הטענה היא לבטלות הסכם שאושר (עושק, כפייה, הטעיה), הסמכות נשארת אצל הערכאה שאישרה אותו. בבע"מ 300/22 פלוני נ' פלונית (24.2.2022) קבע השופט שטיין כי "הסמכות לדון בטענות אלו ובטלות ההליך שהתקיים בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין הרבני, ולו בלבד", ומתח ביקורת על הערכאות הדיוניות שהתעלמו מהלכה זו.

זו, בעצם, הגרסה המאוחרת של טענת המאמר שבית המשפט לענייני משפחה "אינו ערכאת על": בית המשפט לא יבדוק אם בית הדין טעה כשאישר. אבל אכיפה, פרשנות ושינוי – אלה עוברים אל בית המשפט.

מזונות מכוח חוזה

בקצרה – מה טען הרב דיכובסקי: בפרק שנכתב "לקראת סיום" התייחס הרב דיכובסקי לפסק דין טרי של בית המשפט העליון (רע"א 8256/99): בני זוג יהודים, אזרחי ישראל, נישאו בנישואי פרגוואי – נישואין אזרחיים שנערכו בפרגוואי בעוד בני הזוג שוהים בישראל, ושאינם תקפים לפי ההלכה – ולימים נפרדו. השאלה הייתה אם הבעל חייב במזונות האישה. הנשיא ברק קבע שאף שאין חיוב מכוח דיני הנישואין, יש חיוב מכוח דיני החוזים, משום שבני הזוג התחייבו זה כלפי זה. הרב דיכובסקי נטה להסכים לתוצאה. הוא נשען על מחלוקת עתיקה בין המבי"ט לבין רבי יוסף קארו בשאלת תוקפן של התחייבויות כספיות בנישואין שאינם תקפים לפי ההלכה, ואף חזר בו ממה שכתב בעבר. אבל הוא הציב שני גבולות. ראשית, הכלל חל רק על נישואין אזרחיים: בנישואין כדת משה וישראל הנישואין כולם כפופים להלכה, ואין לתת לאישה מזונות "חוזיים" כשההלכה שוללת אותם (כגון אשת כהן שנאנסה, או אישה שבגדה ונישאה אחר כך לגבר שבגדה עמו). שנית, בידועים בציבור – שבחרו במודע לחיות בלי כל קשר מחייב – אין להטיל חובות ואין להעניק זכויות, "שהרי שני הצדדים אינם מעוניינים בכך".

בפרק יב' – שנכתב, כדברי הרב דיכובסקי, "לקראת סיום" – הוא הביא את רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני (10.12.2003), שבו חויב בעל במזונות אשתו שנישאה לו בנישואי פרגוואי, מכוח דיני החוזים. הוא כתב שהוא "נוטה להסכים לפסק דין זה, ובלבד שיצומצם השימוש בו לנישואים אזרחיים בלבד", ואף חזר בו מעמדה קודמת שפרסם בתחומין ב, בהסתמך על שיטת המבי"ט מול שיטת רבי יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל.

ההסתייגות הזו היא בדיוק ההסתייגות של הנשיא ברק עצמו. כפי שצוטט בתמ"ש (ת"א) 88463/98 מפי השופט שוחט, הנשיא ברק כתב: "אין דבר בפסק דיני זה שיש בו לבסס טענה בדבר 'מזונות אזרחיים' החלים על בני זוג יהודיים, תושבי הארץ ואזרחיה, אשר נישאו כדת משה וישראל בישראל [...]. על נישואים אלה חל המשפט העברי ופסק דיני זה לא בוחן מערכת זו". השופט שוחט הסביר כי "הסתייגות זו באה למנוע מצב בו אשה, הנשואה לבעלה, היהודי, בנישואין תקפים על פי הדין העברי, תעתור למזונות על דרך החוזה מקום שזכותה נשללת על פי הדין העברי" – כמעט מילה במילה החשש של הרב דיכובסקי מ"אשת כהן שנאנסה" או מאישה שזינתה.

מאז, הורחבה ההכרה בנישואין אזרחיים. בבג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו (2006) – פרשת "בני נוח" – הוכר תוקפם המהותי של נישואין אזרחיים של יהודים בחו"ל, ונקבע שהתרתם אינה כפופה לדין הדתי בלבד. בכך התקבלה במידה רבה עמדת המאמר שעל נישואין כאלה "ניתן לעשות כאן שימוש בחוק האזרחי".

מזונות משקמים בנישואין כדת משה וישראל

בבע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015) דן בית המשפט העליון בעניינם של בני זוג שהיו נשואים 35 שנה, והאישה עבדה בעיקר בבית. השופטת ברק-ארז, בדעת מיעוט, כתבה:

"עד כה, טרם הוכרה זכאותם של בני זוג נשואים כדת משה וישראל ל'מזונות משקמים' בבית משפט זה. עם זאת, לפחות לכאורה, אין לשלול את האפשרות של הכרה בחיוב מזונות מכוח עקרונות דומים של הגנה על הסתמכות, הגינות ותום לב גם כאשר בני הזוג נשואים כדין, או היו נשואים כדין." (פס' 49)

היא הבהירה שהדבר אפשרי "רק לאשה שאינה זכאית עוד למזונות לפי הדין הדתי": אם "לפני שניתן גט, אך קמה עילה לשלילת המזונות", ואם לאחר הגט (פס' 50). זה בדיוק התרחיש שהרב דיכובסקי הזהיר מפניו: מזונות אזרחיים כאשר ההלכה שוללת מזונות. בכך ראתה השופטת ברק-ארז דווקא התאמה "עם המערכת ההלכתית במובנה הרחב". המשנה לנשיאה רובינשטיין לא הצטרף לתוצאה, אף שכתב שרעיון המזונות המשקמים "שובה לב". ההלכה לא נקבעה, אך הדלת נפתחה.

ידועים בציבור

הרב דיכובסקי הציע במאמרו שבידועים בציבור "אין להעניק זכויות ואף לא להטיל חובות, שהרי שני הצדדים אינם מעוניינים בכך". הפסיקה הלכה לכיוון ההפוך. רע"א 8256/99 עצמו השווה בין נישואין אזרחיים לידועים בציבור, וקבע ש"במקרה של ידועים בציבור, תום הלב נגזר מהסכמת הצדדים לקשר של ידועים בציבור". בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים מאז "מזונות משקמים" לידועות בציבור לפי מבחנים כמו "דפוס היחסים בפועל", "משך היחסים", "האם נוצרה תלות כלכלית" ו"קיומם של ילדים משותפים" (ראו למשל תלה"מ (משפחה פ"ת) 36857-05-25 א' נ' י', 27.7.2025). עם זאת, הפסיקה מדגישה כי מדובר בזכאות מוגבלת בזמן, שמטרתה השיקום.

"הצורך בהפרדת הרשויות" – סיכום ומבט קדימה

הרב דיכובסקי כתב שבתי הדין הם ערכאה חוקית "השואבת את סמכותה מן החוק כפי שבתי המשפט שואבים את סמכותם מן החוק". בית המשפט העליון הסכים לחצי הראשון של המשפט, והסיק ממנו את ההפך: משום שבית הדין יציר החוק, הרי ש"אין להם אלא מה שהחוק היקנה להם" (עניין אמיר), והכריכה היא "החריג" (בג"ץ 473/24). כל אחת מהחזיתות – בוררות, מזונות ילדים, ברית מילה, אכיפת הסכמים – הוכרעה לפי עיקרון זה.

בפרשת בבלי (בג"ץ 1000/92), שהרב דיכובסקי "נמנע במכוון" לעסוק בה במאמר, נקבע שהלכות השיתוף "חלות גם בבית-דין רבני". השופט עמית סיכם בשנת 2018: "ענייני הרכוש בין בני הזוג אינם חלק מענייני הנישואין והגירושין עליהם חל הדין הדתי". ופרשת הבוגדת (2021) החילה את הכלל על הבגידה – הנושא שבו המאמר ראה "קורטוב של נחת".

הרב דיכובסקי טען שאין להפעיל "הנשמה מלאכותית לגוף מת" ושנישואין יכולים להסתיים "מבחינה מעשית" לפני שהסתיימו פורמלית. תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון (2008), שהוסיף את סעיף 5א, אימץ רעיון קרוב מאוד. כפי שציטט בית המשפט העליון את דברי פרופ' שחר ליפשיץ: "ההישג המרכזי והחשוב ביותר של תיקון מספר 4 [...] הוא מתן אפשרות לערוך איזון משאבים בטרם פקעו הנישואים [...]. בכך ניתק המחוקק את התלות בין הגירושים הדתיים לחלוקת הרכוש האזרחית ואפשר מנגנון של 'גירושים כלכליים' נפרדים מן הגירושים הדתיים" (בג"ץ 6037/18). מה שהרב דיכובסקי הציע כחידוש הלכתי בבית הדין הפך לכלי חקיקתי – אלא שהוא הוצא מידי בית הדין והועמד גם לרשות בית המשפט.

פרק סיום – האם הנבואה התגשמה?

הרב דיכובסקי חתם מאמרו בתקווה "שלא אזדקק ביום מן הימים לכתוב מאמר נוסף בסידרה זו על החיכוכים בין הערכאות". מבחינה מסוימת, התקווה התממשה: בית הדין הרבני הגדול עצמו הודה ב־2021 שמירוץ הסמכויות "כמעט עבר מן העולם", והחיכוך שהיה בתיק מעטוף – שתי ערכאות שנתנו שני פסקי דין סותרים "בבחינת שני כתובים המכחישים זה את זה" – כמעט אינו קורה עוד. אבל המחיר היה כבד מבחינת בית הדין: את הכתוב השלישי שיכריע לא מצאו בבית דין מיוחד, אלא בבג"ץ, ובג"ץ הכריע ברוב המקרים לטובת הצמצום.

המחלוקת לא נגמרה, היא רק עברה לרמה עקרונית יותר. היא חיה בדעות המיעוט – של השופט הנדל (2019), של השופט סולברג (2025), של השופטים מינץ ושטיין (2018) – ובקולות המבקשים להחיות את בית הדין המיוחד ולחוקק סמכות לבית הדין בדיני ממונות. בחזית מזונות הילדים כבר קרה הדבר: הוראת השעה של 2025 הפכה את דעת המיעוט לדין המצוי, וההכרעה אם תהפוך להוראת קבע עוד לפנינו. אם יתגשם אחד מאלה, ייתכן שיהיה צורך במאמר נוסף בסדרה, וייתכן שהוא ייכתב בנימה אחרת.

***

נספח: טבלת סיכום ורשימת הפסיקה

חזית (פרק במאמר) | עמדת הרב דיכובסקי (תשס"ד) | הפסיקה והחקיקה המרכזית מאז | הכיוון

כריכה וכנות (א) | לשון סעיף 3 אינה מחייבת כריכה בפועל ומבחני כנות | סמיה (2010); 8533/13 ברית מילה (2014); 473/24 – הכריכה "החריג" (2025) | נגד

כיבוד ערכאות (ב.1–2) | חריגי פלמן "פתח בדלת האחורית" | 58/08 – פלמן "שיכך" את המירוץ (2010); 5918/07 – טעות אינה "טעם מיוחד" | חלקית בעד

תקנות יישוב סכסוך (ב.3) | פוגעות בסמכות בית הדין | 5918/07 – התקנות תקפות; פסק דינו של הרב דיכובסקי בוטל (2009) | נגד

מירוץ הסמכויות (יג) | צורך בהפרדה מוחלטת | חוק הסדר התדיינויות (2014); 21627-10-25 (2025) | פשרה חקיקתית

משמורת וחינוך (ג, ז) | הקטין אינו בעל דין עצמאי במשמורת | 2898/03 (2004); 1073/05 (2008); 919/15 (2017) | נגד

מזונות ילדים (י) | "אותה הגברת ללא שינוי אדרת" | 7628/17 (2019); 5988/21 (2025) – הלכת שרגאי בפרשנות מצמצמת; תיקון מס' 6 – הוראת שעה (2025): סמכות מלאה לבית הדין | נגד; בחקיקה – בעד (הוראת שעה)

חזית (פרק במאמר) | עמדת הרב דיכובסקי (תשס"ד) | הפסיקה והחקיקה המרכזית מאז | הכיוון

בית הדין המיוחד (ה) | "יהי זכרו ברוך" | גזית (2002); 11745/05 (2006); קריאות לתחייה ב־6929/10 ו־5988/21 | התיאור אושר

בוררות בבית הדין (ה) | מומחה-בורר כ"זרוע ארוכה" | אמיר (2006); איבגי (2012) | נגד

הרכב דיינים (ו) | הבחנה בין הרכב קיים להרכב שאינו קיים | הרשקוביץ (2004); 1509/09 (2010); חוק הדיינים, ס' 8(ה)(2) (2012) | בעד

בגידה ושיתוף (ח) | בגידה שוללת שיתוף (יאסו) | 8928/06 (2008); דנג"ץ 8537/18 (2021) | נגד

מדור ספציפי (ט, יא) | הצו מחייב; אין להחיות נישואין מתים | יאיר (2005); עמ"ש 50531-07-25 – דמי שימוש (2026) | בעד, במחיר

מזונות מכוח חוזה (יב) | רק בנישואין אזרחיים; לא בידועים בציבור | 8256/99 (2003); 2232/03 (2006); 3151/14 (2015) | חלקית