בית הדין הרבני האזורי ירושלים, תיק – 1351427/9 – פלונית נ' פלוני: הפסד מזונות בגין ספק ניכור הורי
(לפני הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב דוד בירדוגו והרב יצחק רבינוביץ; ניתן בי"א בכסלו התשפ"ג, 5.12.2022)
בחורף התשפ"ג הונח לפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים תיק שכל פרט לימד על כאב וסבל אנושי. הרכב הדיינים נדרש להכריע האם אב שבנותיו מסרבות לראותו חייב לזון אותן, כשאיש אינו יכול לומר בוודאות מי אשם בנתק שנגרם בין האב לבנותיו. בסופו של דבר קבע בית הדין, ברוב דעות, שהספק פוטר את האב מן המזונות; בצד זה את מחיר הטיפול שאמור להחזיר את הבנות אליו – הטיל לשיכמו.
הסיפור מתחיל בבית שגדלו בו חמישה ילדים. בתשפ"ב נפרדו ההורים בגט, ושתיים מן הבנות עוד היו קטינות. מאז הפרידה הן אינן מוכנות ליצור עמו קשר. לדברי האם, וכך טוענות אף הבנות, האב פגע בהן מינית ונפשית, ולכן היא תובעת עבורן מזונות ומדור. האב, מכחיש מכל וכל את הדברים וטוען כי האם ניכרה בינו לבין הבנות עד שהפכו ל"בנות מרדניות" שאין להן זכות למזונות.
בית הדין לא הסתפק בטענות ההורים. הוא נפגש עם הבנות, בנוכחות עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע, וקרא את תסקירי שירותי הרווחה. התמונה שעלתה הייתה מטלטלת: אחת הבנות אושפזה כחודש וחצי במחלקה פסיכיאטרית, נצפו אצל כל אלת מהבנות התנהגויות סיכוניות, והן תיארו חרדה עמוקה אפילו מן המחשבה על מפגש עם האב במרכז קשר. אבל לצד זה עמדו עובדות שהצביעו על כיוון אחר: התלונות במשטרה נסגרו, בעדות האח נמצאו סתירות, ובחקירה השיבו הבנות בשלילה כשנשאלו על פגיעה מינית.
שלושה דיינים מול אותה תמונה, ושתי קריאות שונות שלה
פסק הדין אינו מזהה בשמו איזה מן הדיינים כתב כל חוות דעת, ומכנה אותם "דיין א'", "דיין ב'" ו"דיין ג'". לכן נכנה אותם כאן בתוארם: הדיין הראשון והדיין השני, שיצרו את הרוב, והדיין השלישי, שנותר בדעת מיעוט.
דעת הרוב - כשאין ודאות עובדתית, הממון נשאר במקומו – המוציא מחבירו עליו הראייה
דייני דעת הרוב בחרו בדרך של ענווה שיפוטית. הם לא ניסו לקבוע אם הפגיעה התרחשה, משום שלא היה בידם די ראיות לקבוע זאת : הרשויות לא הגיעו לממצאים ברורים, ובבית הדין לא הונחו ראיות קבילות שיש בכוחן להכריע. ברור היה להם שלבנות יש "חוויה שלילית כלפי האב", אך לא מה מקורה. לכן, כתבו, פסק הדין יינתן "מתוך הצבת הטענה בסימן שאלה".
מן הספק הזה נמשכו שני חוטים לכיוונים מנוגדים. בעניין הממון, הספק פעל לטובת האב: הסירוב לקשר הוכח, ההצדקה לו לא הוכחה, וממילא אי אפשר לסתור את טענתו שהבנות הן "בנות מרדניות". אבל בעניין נפשן של הבנות, אותו ספק עצמו חייב זהירות יתרה. אם יש אפילו אפשרות של פגיעה, אין לכפות מפגש – ולכן אומצו המלצות התסקיר במלואן.
המיעוט: מה שהבנות אומרות, ומה שעיניהן מספרות
הדיין השלישי ישב באותו אולם, שמע את אותן בנות – והתרשם אחרת לגמרי. בעיניו הן לא דקלמו עמדה שנשתלה בהן, אלא "משדרות עמדות אותנטיות שלהן". אחת מהן סיפרה כיצד בילדותה פגע בה האב בהערות על מבנה גופה. מכאן הסיק שיש "אומדנה ברורה כי האב אשם" בריחוק, ושאין צורך כלל להכריע בשאלת הפגיעה המינית: די בכך שהאב הוא כנראה הגורם, "ולא משנה מה הסיבה".
את עמדתו בנה הדיין השלישי כמו טענה משפטית מדורגת. תחילה שאל מה בעצם פוטר את האב. אם מרדנות הבן היא רק עילה המאפשרת לאב לעכב תשלום כדי ללחוץ לקשר, הרי שהחוב ודאי והפטור מוטל בספק – ובספק משלמים. וגם אם המרדנות היא תנאי בעצם החיוב, ניסה להראות מן הקצות החושן (סי' רנא סק"ב), בשם תשובת הרשב"א, שכאשר קניין ודאי עומד מול ספק בקיום התנאי, מעמידים את הדבר בחזקת המקבל.
הוא לא התעלם מן הקושי: לפי הבנת גדולי האחרונים, הרשב"א אמר זאת רק כשהמקבל מוחזק, וכאן האב הוא המוחזק. ה"אמרי בינה" (דיני דיינים סי' מא) ומהרשד"ם סברו שהכלל חל אף להוציא, אך הדבר שנוי במחלוקת. ולכן עבר הדיין השלישי לנימוק שאינו תלוי בספק כלל: גם אם האב לא חטא, הבנות שרויות במשבר נפשי, ומי שאינה מסוגלת לקשר אינה "נוהגת שלא כראוי". כאן הוא נשען על הדיין דיכובסקי, שראה בילדים מוסתים "תינוקות שנשבו". מסקנתו: יש לחייב את האב במזונות מינימליים, ולחייב את האם והבנות לשתף פעולה עם הטיפול, שאם לא כן – יופסק החיוב.
הדיין השני משיב: ספק ספיקא ואם אמידה
הדיין השני לא הסתפק בחתימה על דעת הרוב, וכתב תשובה ארוכה ונוקבת לחברו. ראשית הצביע על סתירה פנימית: הדיין השלישי עצמו הודה שיש ספק אם החיוב מותנה, ומיד אחר כך התייחס אליו כחוב חלוט. והרי ה"עזרת כהן", שביאר כך את החלקת מחוקק והבית שמואל, קבע במפורש שאין חובה כלל כלפי בן מרדן. כשמתווסף לכך ספק במציאות – שמא האב כלל אינו אשם – יש כאן ספק ספיקא, והאב אף מוחזק בממונו. ואם כן "מהיכן הכח להוציא ממנו ממון?", שאל.
גם בבסיס ההשוואה מצא פגם. הקצות דן במי שכבר החזיק במתנה בידו, ואילו כאן האב עדיין לא נתן דבר. ואף הכלל הפשוט "איני יודע אם פרעתיך – חייב" (שו"ע חו"מ סי' עה ס"ט) נאמר בחוב ממוני גמור, לא במזונות מדין צדקה. חובת הצדקה המוגברת של אב כלפי בנו נובעת כולה מן הקרבה, מכלל "קרוב קרוב קודם"; וכשהבן מתנכר, "שוב אינו קרוב יותר מכל אחד מישראל".
ובעיקר, הדיין השני ראה את העובדות באור אחר. להבנתו התלונה צצה בתזמון מעורר תמיהה, תלונות המשטרה נסגרו, הבנות שללו פגיעה בחקירה, ויש רגליים לדבר שהאם היא שעיצבה את תודעתן. "חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם", כתב. ועוד נתון הכריע אצלו: האם אמידה, ומשתכרת כ־ ₪ 20,000 בחודש. אם היא שהסיתה, "סברה פשוטה היא להעביר את חובת הצדקה עליה" – ובלשון הגמרא בפסחים (קיג ע"ב), "טוביה חטא וזיגוד מינגד?".
את חידוש הדיין דיכובסקי הוא דחה בנידון זה. אולי ילד קטן מוסת הוא אנוס, כתב, אבל לא נערות בגיל תיכון שבידן התרופה – להסכים לטיפול. אדרבה, דווקא מניעת המזונות היא "מנוף" שיעודד אותן לבחור בדרך שתקרב את הלבבות. בסמכו על יביע אומר (ח"ח אה"ע סי' כב), אמרי משפט (ח"א סי' ו) ותבואות שמ"ש (סי' צו), סיים: "משנתנו לא זזה ממקומה".
ההכרעה
בסופו של יום, ברוב דעות, נפטר האב ממזונות בנותיו – לא משום שבית הדין קבע שהוא צודק, אלא משום שלא הוכח שהוא טועה. אך בית הדין לא הסתפק בהכרעה הממונית, ופנה אל מה שבאמת היה חשוב בתיק: נפשן של שתי נערות ועתיד הקשר עם אביהן.
המלצות שירותי הרווחה אושרו כלשונן. הסדרי השהות הושהו, הבנות יעברו אבחון פסיכו־דיאגנוסטי דרך מחלקת הרווחה ויקבלו את הטיפולים שיומלצו, ואחת מהן תמשיך בטיפולה הקיים – בלי שיידרש לכך אישור האב. לצד זאת מינה בית הדין מומחית לטיפול במשפחה כולה ולבחינת חידוש הקשר, והיא תעמוד בקשר עם הרווחה ותתעדכן בתוצאות האבחון.
ויש בפסק הדין גם מעין איזון שקט. האב שוחרר מתשלום המזונות, אבל דווקא עליו הוטלה עלות הטיפול שנועד להחזיר אליו את בנותיו. והמשפט החותם מותיר את הסיפור פתוח: אם יחודש הקשר בין הבנות לאביהן, תוכל האם לשוב ולבקש מזונות. כך הפך הפטור מסוף פסוק לשאלה שתשובתה תלויה בדרך שהמשפחה עוד עתידה לעבור.
דיני ילד מרדן בדין העברי
כדי להבין מדוע נחלקו הדיינים בירושלים, צריך לחזור אחורה – אל תקנה קדומה, אל עורב שדואג לגוזליו, ואל משפט קצר אחד ברמב"ם שהולידו שמונה מאות שנות פרשנות. השורה התחתונה, שאליה נגיע בסוף הדרך, היא זו: ילד שמנתק את הקשר עם אביו עלול להפסיד את המזונות שמעבר לחיוב הבסיסי, אבל רק כשהניתוק באשמתו, והאב באמת מבקש את קרבתו.
בתחילת הדרך לא היה חוב ממוני גמור לזון ילדים קטנים. החיוב נולד בתקנה:
"אמר רבי אילעא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים." (כתובות מט ע"ב)
אבל תקנה צריכה שיניים, והגמרא שם מספרת מה היו שיניה. כשהובא לפני רב חסדא אב שסירב לזון את ילדיו, הורה להעמידו בציבור ולהכריז עליו:
"כפו ליה אסינתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בני, וההוא גברא לא בעי בני." (כתובות מט ע"ב)
אפילו העורב, שהמסורת ראתה בו סמל לאכזריות, דואג לגוזליו – ואדם זה אינו דואג לילדיו. האמצעי היה בושה, והמונח שנולד ממנו – "אכזר" – ילווה את הסוגיה עד ימינו. רק באב אמיד, מוסיפה הגמרא, כופים בפועל מדין צדקה. ובמקום אחר (כתובות סה ע"ב) נקבע שגם בלא תקנה זן אדם את "קטני קטנים", עד גיל שש.
הרמב"ם מעמיד את החיוב הבסיסי כמקביל למזונות האשה:
"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים."
(רמב"ם, הל' אישות פי"ב הי"ד)
השולחן ערוך (אה"ע סי' עא ס"א) ממשיך את הקו: מעבר לגיל שש זן האב כתקנת חכמים, ואם סירב גוערים בו ומכריזים עליו, ואם הוא אמיד כופים אותו מדין צדקה. בישראל הרחיבו תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד את החיוב עד גיל 15. ודווקא משום שהחיוב שמעבר לגיל שש נשען על תקנה ועל צדקה, ולא על חוב גמור, נפתח בו מרחב לסייגים. במרחב הזה צמח דין "ילד מרדן". אלא שמפתיע לגלות שהמקור המרכזי לדין כלל אינו מדבר על מרד. הוא מדבר על השאלה היכן יגור הילד אחרי גירושין:
"ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום."
(רמב"ם, הל' אישות פכ"א הי"ז)
ובהלכה שאחריה מבחין הרמב"ם: הבת אצל אמה לעולם, גם אחר גיל שש. הדברים אף נפסקו בשולחן ערוך (אה"ע סי' פב ס"ז). בפירוש המשנה (כתובות פי"ב מ"א) הרמב"ם מנסח את זכות הבחירה של האב בבהירות רבה עוד יותר:
"ובבן הברירה ביד האב אחרי השש שנים אם רצה להשאירו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בכך, ואם רצה אומר איני נותן לו מזונות אלא אם הוא אצלי."
מכאן עשו נושאי הכלים את הצעד שהפך דין משמורת לדין מרדנות. אם האב רשאי לומר "רק אם תגור אצלי", הרי שבן הממאן לשמוע בקולו מאבד את מזונותיו. כך כתב החלקת מחוקק:
"ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים." (ח"מ, אה"ע סי' פב סק"ט)
והבית שמואל, בקיצור האופייני לו:
"ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יכול האב לומר כיון שהוא אינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו." (ב"ש, אה"ע סי' פב סק"ח)
שימו לב למילים "ללמדו תורה". כבר בשלב זה ברור שהזכות לא נועדה לחסוך לאב כסף, אלא לאפשר לו לחנך את בנו. הבנה זו תהיה מכרעת בהמשך.
מדוע בעצם נפטר האב? ארבע תשובות
מכאן מתפצלת הדרך. בית הדין הרבני בחיפה (תיק 578024/10, לפני הרב יוסף יגודה, הרב ישראל דב רוזנטל והרב סיני לוי) מיפה את הפיצול לארבעה נתיבים, וכל אחד מהם מוביל לתוצאה אחרת כשיש ספק.
הנתיב הראשון אומר שהפטור טבוע בחיוב עצמו. התקנה נועדה למנוע מן האב להיות "אכזר", ואין לכנות כך אב שבנו מתנכר לו. ה"עזרת כהן" (ענייני אה"ע; בפסק הדין מצוין פעם סי' נ ופעם סי' נ"ז) הבין כך את דברי האחרונים:
"אלא שחובת האב ליתן לו מזונות קבעו רק כשהוא אצל אביו, ואם אמו מעכבת היא חייבת ליתן המזונות."
בבית הדין הרבני הגדול הלך בדרך זו הרב אליעזר יהודה ולדנברג, בעל ציץ אליעזר, וכתב:
"לפי דעתי יש בסיס ויסוד לטענת האב שלא לשלם מזונות לבתו שהיא אצל אמה כל עוד שלא תסכים להיענות למבוקשו להתראות עמו ולבקרו, בעיקרא דדינא של עצם חלות חיובו של האב במזונותיה."
(פד"ר יג עמ' 19)
לנתיב זה חברה סברה מדיני צדקה. האב קודם לכל אדם בחובת הצדקה כלפי בנו משום שנאמר "קרוב קרוב קודם" (שו"ע יו"ד סי' רנא ס"ג–ד). אבל בפד"ר יג (עמ' 7) נשאלה השאלה המתבקשת: מה אם הקרוב עצמו מתנכר? שם נכתב שכאשר הקרוב "אינו רוצה להכיר בו, ואין לו שום רגש כלפיו, אין בכהאי גוונא חובה מיוחדת על הקרוב להעדיפו". על סברה זו בנה הדיין השני בפסק דיננו את טענתו שהבן המתנכר חוזר להיות ככל עני שבישראל.
הנתיב השני מכיר בחיוב אך מעניק לאב זכות לקבוע את אופן התשלום. לדעת הרב אוריאל לביא (עטרת דבורה ח"א סי' ל), האב רשאי לומר: אתן את הכסף לבני עצמו כשיבוא אליי, ולא לאמו. בית הדין בחיפה אימץ זאת בחלקו, אך החריג הוצאות שמטבען משולמות על ידי האם, כמו מדור.
הנתיב השלישי רואה בשלילת המזונות שוט חינוכי. הוא נשען על לשון הגמרא (כתובות נ ע"א) שמגיל שתים עשרה האב "יורד עמו לחייו" – ורש"י מפרש שרשאי ללחוץ על בנו אף בהחסרת לחמו כדי שילמד. בפד"ר ב (עמ' 302) ביאר הרב מ"י שלזינגר את הרמב"ם ברוח זו:
"מוטל ושומה על האב לומר כדברים האלה, כי מטרתם היא לאפשר לו על ידם למלא את חובתו 'ושננתם לבניך' ולהכריח את הבן באמצעותם לסור למשמעותו של האב ולקבל מרות חנוכו על עצמו."
לנתיב זה יש תוצאה מעשית חדה: אם השוט נועד לחינוך, אב שאינו מבקש באמת לחנך אינו יכול להשתמש בו. ואכן בפד"ר יג (עמ' 14) נקבע שכאשר בית הדין משוכנע שדרישת האב לקשר היא אמתלא כדי לא לשלם, "אין לביה"ד לפטור האב ממזונות הבן". הרב ב' רקובר (פד"ר יג עמ' 6) הוסיף נימוק מאותה משפחה: אין דין צדקה כשהנתינה עצמה תגרום לבן רעה רוחנית ותעודד אותו לפרוק עול.
הנתיב הרביעי מעביר את החובה לכתף אחרת. לדעת הרב שאול ישראלי (משפטי שאול סי' כג), כשהאם היא זו שגורמת להתנכרות, מגיל שש יש להטיל את המזונות עליה. רמז לכך נשמע כבר בדברי העזרת כהן שהובאו לעיל. על נתיב זה נשען הדיין השני, בהדגישו שהאם אמידה, ובהסתמכו גם על אמרי משפט להרב י' אלמליח (ח"א סי' ו).
הקולות שקמו נגד הזרם
מול המגמה הרווחת עמד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (פד"ר כ עמ' 1 ואילך; תחומין טז עמ' 71). לדבריו, הרמב"ם דיבר רק על אב הדורש שבנו יגור אצלו, וזו זכותו. אבל כאשר בית הדין עצמו קבע שהילד יגור אצל אמו, נשמטה מן האב הטענה הזו. ועוד, כתב:
"שהתקנה לזון בניו מדין צדקה אינה נפקעת בגלל חציפות הילדים כמו שחיוב לתת צדקה לעני אינה נפקעת כשהעני הוא גם עני וגם חצוף."
הרב שלמה דיכובסקי (פד"ר כ עמ' 29; תחומין טז עמ' 87) הלך בדרך ביניים. הוא הסכים לרב שפירא בהסתייגות אחת: כאשר האב מוכן לקבל את ילדיו לאחר טיפול מתאים והם מסרבים, "יש מקום להגדירם כ'בן מרדן'". ובכל זאת, בתיק שלפניו חייב את האב, משום שראה את הילדים כקורבנות:
"הימנעות הילדים מפגישות עם אביהם, כולל היחס הגס והבוטה אליו (יריקות וקללות), הם תוצאה ברורה מהסתת האם, מאז ילדותם. במקרה זה, הילדים הם בבחינת תינוקות שנשבו, ואין לקונסם ולהפסידם."
בעקבות הרב א' גולדשמידט (פד"ר א עמ' 158–157) הוסיף שכאשר בית הדין עצמו קבע שטובת הילד להיות אצל אמו, הילד אינו "מורד באבא" אלא "שומע בקול בי"ד".
הבת, המקום ושולחן האב
זווית נוספת, עדינה יותר, עולה מדברי הגר"א (אה"ע סי' פב סקי"א). לדבריו, הרמב"ם למד את דינו מן המשנה בכתובות (קא ע"ב) העוסקת במי שהתחייב לזון את בת אשתו: "לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה". המשמעות היא שהאב אינו יכול להתנות רק משום שמקומה של הבת הוא אצל אמה.
בית הדין בירושלים (תיק 685090/16) ביאר זאת לאור הריטב"א (כתובות קא ע"ב): מזונות ילדים דומים למזונות האשה, שעיקרם "על שולחנו" של הבעל. לכן בבן, שמקומו אצל אביו, רשאי האב לזון רק כשהוא סמוך לשולחנו; ובבת, שמקומה עם אמה, חייב לזונה שם. על דיוק זה נשען הדיין השלישי כשטען שדין הרמב"ם נאמר בשאלת משמורת, ולא בילד שמשמורתו אצל האם וחלה עליו רק חובת הסדרי שהות.
הדיין השני השיב מכיוון אחר, בעקבות מהרשד"ם ותבואות שמ"ש להרב שלום משאש (סי' צו): גם בבת, אם האם הוציאה אותה מעיר האב – האב פטור, ו"כל מקום שילך שם, בתו עמו". והרב חיים איזירר (תחומין ח עמ' 69 ואילך) צמצם את הדין מצד שלישי: מפירוש המשנה לרמב"ם עולה לדבריו שהפטור חל רק על החיוב שמכוח התקנה "שלא יהא אכזרי". בחיוב הגמור – מתחת לגיל שש, או באב אמיד החייב מדין צדקה – התנכרות הבן אינה פוטרת.
מסקנה
ככל שהילד צעיר יותר, ובפרט מתחת לגיל שש, כך החיוב קרוב לחוב גמור, והמרדנות כמעט אינה משפיעה. ככל שהניתוק נובע מן הילד עצמו – או, לדעת רבים, מהסתת האם – כך נוטים לפטור; וככל שהוא נובע ממעשי האב, ממשבר נפשי או מהשפעה שאין לילד שליטה עליה, כך נוטים לחייב. אב שמבקש קשר בכנות ומוכן לטיפול זוכה לאוזן קשבת; אב שמשתמש בדרישה כאמתלא – לא. ילד שמפר הוראה של בית הדין להיפגש עם אביו נחשב מורד, ואילו ילד שפועל לפי קביעת בית הדין אינו מו רד כלל. בבת, שמקומה אצל אמה, הטענה "תבוא אצלי" חלשה יותר מאשר בבן. ואם האם אמידה ויכולה לזון, יש שיטות שמעבירות אליה את הנטל.
אבל השאלה שהכריעה את התיק שלפנינו קודמת לכל אלה: מה טיבו של הפטור. אם המרדנות שומטת את עצם החיוב, המבקש לגבות צריך להוכיח, והאב – המוחזק – זוכה בספק. כך פסק הרוב. ואם הפטור ממזונות הוא רק אמצעי לחץ שהאב רשאי להפעיל, החוב ודאי והפטור ספק, ובספק משלמים. כך סבר הדיין השלישי. בין שתי הקריאות הללו עובר קו השבר של פסק הדין כולו.
ומעל לכל אלה ניצב בית הדין עצמו, כאפוטרופוס של הקטינים. הוא אינו שופט פסיבי של זכויות האב, אלא בוחן מה טוב לילד: לפעמים שלילת המזונות היא הכלי לחידוש הקשר, ולפעמים היא תזיק. משום כך גם בירושלים לא הסתיים הדיון בשאלת הכסף, אלא במינוי מומחית, בטיפול, ובהבטחה שאם הקשר יתחדש – גם שאלת המזונות תשוב לשולחן.
הציטוטים מפסקי הדין הרבניים, מתחומין ומנושאי הכלים מובאים כלשונם בפסק הדין, ומספרי העמודים לפי הפניותיו. מומלץ לאמת מול המקור המודפס לפני ציטוט בכתב טענות.
בין בית הדין לבית המשפט: מזונות ילד מרדן בפסיקה האזרחית
נניח שהאם בתיק הירושלמי לא הייתה פונה לבית הדין הרבני, אלא לבית המשפט לענייני משפחה, אותן שתי בנות, אותו אב ואותו ספק. האם התוצאה הייתה זהה? התשובה מפתיעה בשני כיוונים. השורש הנורמטיבי משותף כמעט לחלוטין, אבל הדרך שבה כל מערכת מטפלת בספק הפוכה, וכנראה גם התוצאה הייתה שונה.
נקודת המוצא היא סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט.1959- לפיו, אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הדין האישי החל עליו. אב יהודי חב אפוא במזונות ילדיו לפי הדין העברי, גם כשהדיון מתנהל לפני שופט אזרחי. משום כך נכנסו לפסיקה האזרחית של בתי המשפט הרמב"ם, החלקת מחוקק והבית שמואל, ועמם דין "בן מרדן". לצידם עומד סעיף 9 לאותו חוק, המתיר לבית המשפט, "אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן, לפטור אדם מחובת מזונות, כולה או מקצתה, מחמת התנהגות מחפירה שהזכאי במזונות התנהג כלפיו".
שופטים שקראו את הרמב"ם בעיני הילד
כבר בדור הראשון של המדינה הבהיר בית המשפט העליון שאת הרמב"ם הוא יקרא דרך עיני הילד. בע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן, פ"ד כג(1), 309, כתב השופט (כתארו אז) משה לנדוי משפט שמצוטט עד היום כמעט בכל פסק דין בנושא:
"בל נשכח שלא אשמתו (של הילד) היא שבית הוריו נהרס, ואין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה-מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בעניין המזונות כדי להשפיע על הילד שיישמע לצו בית-הדין. ספק רב הוא אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו; אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם."
השוו זאת לדברי הרב מ"י שלזינגר בפד"ר ב, שראה בשלילת המזונות כלי שבאמצעותו יוכל האב לקיים "ושננתם לבניך". שני השופטים מסכימים שתכלית הדין היא חינוכית. הם חלוקים בשאלה אם הכלי הזה עובד. הדיין רואה בשלילת המזונות "מנוף" לקירוב, והשופט חושש שהיא דווקא תעמיק את הקרע.
בע"א 723/72 יהלומי נ' יהלומי, פ"ד כז(2), 757, הלך השופט חיים כהן צעד נוסף. לדבריו, אין לגרוע מחיוב האב "אך משום כך לבד שאין הם נמצאים אצלו", שכן זו "תולדה מן הכלל הגדול, המשותף לדין התורה ולחוקי ישראל שבכל ענייני קטינים קובעת טובתם בלבד". ובע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"ד לב(1), 458, קבע השופט מאיר שמגר את הכלל שבתי המשפט חוזרים אליו מאז:
"הפטור של האב אינו החלטי, בכל הנסיבות, כי אפילו הבן או הבת מרדנים אין להביאם לסף רעב ולהשאירם בחוסר כל." (שם, בעמ' 462)
בעמ' 464 נאמר שהכלל "מושפע מגישת היסוד העולה מן המשפט העברי, ואשר לפיה, בענייני קטינים קובעת בראש ובראשונה טובתם הם". בכך מתגלה ההבדל העמוק: בית המשפט אינו מכחיש את דין בן מרדן, אלא מכפיף אותו לעקרון טובת הילד, שגם הוא נשען על המקורות.
בע"א 574/83 חגג נ' חגג, פ"ד לח(3), 331, נקבע ש"עול כלכלתו של בן מרדן מוטל על מי שמחזיק בו, כל עוד מסוגל המחזיק לפרנסו", ורק אם אינו מסוגל, על ההורה האחר להשלים את מחסורו על פי דיני הצדקה. ההלכה חזרה בע"א 244/83 לב נ' לב, פ"ד לח(4), 154. זו כמעט מילה במילה הסברה של הרב שאול ישראלי, שעליה נשען הדיין השני בתיק הירושלמי.
"בולטים, גסים ועולבים"
בשנות התשעים התגבש המבחן המחמיר. בע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1), 215, הכיר בית המשפט העליון בכך ש"ילדים המורדים באביהם ומסרבים לקיים את הוראות בית הדין או בית המשפט בדבר סדרי ראייה, אינם יכולים לזכות במזונות אביהם". אך מיד הציב סייגים: יש לבחון את הסיבות לנתק, למדוד את התנהגות הילד בקנה מידה שונה מזה של מבוגר, ולוודא שהילדים לא יגיעו ל"חרפת רעב". על האם המשמורנית הוטלה "חובה כפולה" לקדם את הקשר, "ולא די בכך שתשב בחיבוק ידיים". והשורה שהפכה לסימן ההיכר של הסוגיה:
"הטלת סנקציה כה חמורה, כדוגמת קיצוץ משמעותי בסכום המזונות, היא אמצעי קיצוני שאין לנקוט אותו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים." (שם, בעמ' 219ז–220א)
בע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי (13.7.1994) הסביר בית המשפט העליון מדוע: "אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש ובראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים. הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת". האפשרות העקרונית לצמצם מזונות הוכרה גם בע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1), 289. אבל בפועל, כל עוד לא הוכח שהאשם מוטל בעיקרו על הילד, בתי המשפט לא הטילו את הסנקציה.
"אב אינו כספומט"
נקודת האיזון של ימינו נקבעה ברע"א 3761/10 פלוני נ' פלונית (15.7.2010). השופט אליקים רובינשטיין דחה שם בקשת רשות ערעור של אב שבנותיו סירבו לכל קשר עמו, וניסח עיקרון שמחזיק את שני צדי המתח:
"דומה, כי ההלכה בדבר האפשרות העקרונית להפחית או לשלול לחלוטין את מזונותיו של ילד סרבן (במקרים המתאימים) אינה שנויה במחלוקת במשפט הישראלי. ועוד, מעיקר הדין אין במשפט העברי חיוב מוחלט לזון ילדים מעל גיל שש [...] הבסיס הוא, וזאת יש להטעים בראש מילין, כי האחריות למזונות הקטינים היא הכלל, מצב אחר הוא חריג."
השופט רובינשטיין אימץ את שני הדימויים שהציבה לפניו השופטת מילר בבית המשפט לענייני משפחה: ילדים "אינם אחראים להתנהגות הוריהם במהלך גירושין", אבל גם "אב אינו 'כספומט' המנפיק כספים מבלי לשאול שאלות". הוא הוסיף שהפחתה או שלילה "אינה יכולה להיות 'הקו הראשון'", ושיש לבחון "האם הפסקת המזונות תפעל בסופו של יום לטובת הילד ולטובת הקשר עם הוריו". וגם במקרים הקיצוניים ביותר, של "התנהגות מחפירה" וקשר שאין תקווה לשקמו, יש לוודא "לפחות, שאין פגיעה בצרכיו הבסיסיים", ו"דברים אלה צריך שייעשו באיזמל עדין".
בתיק הנזכר ביטל בית המשפט המחוזי את הפטור, בין היתר משום שהאב סירב לשאת במלוא עלות הטיפול המשפחתי שהוא עצמו דרש. לפרט הזה יש משמעות לענייננו: בירושלים הטיל בית הדין הרבני את עלות הטיפול על האב. נראה שגם הדיינים, בדרכם, הבינו שמי שמבקש את הקשר צריך לשלם את מחיר הדרך אליו.
בעקבות הלכת רובינשטיין גיבשו בתי המשפט המחוזיים רשימת שיקולים. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 45248-10-21 ח' ו' נ' ח' ו' (1.5.2022) סוכמו הדברים כך: ביטול מזונות ייעשה "במקרים קיצוניים ונדירים", ותמיד יש לשקול חלופה מתונה של הפחתה. בית המשפט יבחן אם הסרבנות נובעת "אך ורק מרצונו האמיתי והעצמאי של הילד" או שיש אשמת הורה, אם ההורה עשה כל הנדרש לחידוש הקשר, אם הביטול עלול לסכל את חידושו, מה תהיה השפעתו על קיומם הסביר של הילדים, ומה גיל הילד ומקור החיוב. בתי המשפט לענייני משפחה מוסיפים לא פעם שני תנאים מצטברים, בעקבות פסקי הדין בעניין קטן, אדלשטיין, חגג ולמברג: הוראה שיפוטית המחייבת את הקטין בקשר, וסרבנות הנובעת מהתנהגות הקטין עצמו ולא מנסיבות המצדיקות אותה. כך, למשל, בתלה"מ (משפחה חיפה) 32338-03-25 פלוני נ' אלמונית (1.9.2026, סגן הנשיאה טל פפרני), נדחתה תביעת אב שזנח את בנותיו שנים ולא פעל "באמת ובתמים" לחידוש הקשר.
התנאי הראשון מוכר לנו היטב: זה בדיוק חידושו של הרב א' גולדשמידט, שהביא הרב דיכובסקי. ילד שפועל לפי קביעת בית הדין "שומע בקול בי"ד", ואילו ילד שמפר הוראה להיפגש עם אביו הוא מורד. בנקודה זו, הדין האזרחי והדין הרבני נפגשים כמעט לחלוטין.
הפסיקה העדכנית: הפחתה במקום ביטול, ומבט אל ההורה המסית
בעניין לו נדרש בית המשםםט המחוזי בתל אביב אב שבתו בת השבע עשרה סירבה לכל קשר עמו תבע לבטל את מזונותיה, והגיש במקביל תביעה נזיקית נגד האם בטענת ניכור הורי. בית המשפט לענייני משפחה הפחית את המזונות. בית המשפט המחוזי (עמ"ש (מחוזי ת"א) 48773-10-23, 8.2.2024) קבע שהתקיימו התנאים להגדרת הבת כ"ילד מרדן", אך בשל חלקו של האב בנתק אישר הפחתה ולא ביטול. הוא החיל את ההפחתה למפרע מיום הגשת התביעה, והורה לאם להשיב את המזונות ששולמו ביתר, בין הי תר בשל רמת חייה ו"תרומתה ליצירת הנתק". באותו פסק דין הובהר כי "לצורך הכרעה בטענת 'בן מרדן' די בסרבנות קשר ואין הכרח בהוכחת ניכור הורי". בית המשפט העליון (בע"מ 2002/24, 8.4.2024, השופטת יעל וילנר) דחה את בקשות שני הצדדים, וחזר על כך ש"כבר הוכרה בפסיקה האפשרות העקרונית לשלול את מזונותיו של 'ילד מרדן'", בהפניה גם לבג"ץ 1208/24 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (13.2.2024).
באותה פרשה נכתבה גם עמדה שמהדהדת את פסיקת הדיין השני בירושלים. אחרי שסקר בית המשפט המחוזי את שיטת הרב דיכובסקי, שלפיה ילדים מוסתים הם "תינוקות שנשבו", הוסיף: "למעשה, וכך לעניות דעתנו, הסברה צריך שתהא הפוכה, כאשר יש לשני ההורים יכולות כלכליות ונמצא כי אחד ההורים גורם לניכור הורי לקטין כלפי ההורה השני, הרי שאז נאמר לו 'שא אתה במזונות הקטין'". למעשה זו הסברה של "טוביה חטא וזיגוד מינגד" בלבוש אזרחי. בית המשפט אינו מעניש את הילד, אלא מעביר את הנטל אל ההורה המסית. ראוי לציין שבפרשה זו הפנה בית המשפט, בסקירת שיטות הפוסקים, גם למאמרו של צ' ויצמן, "מזונות ילד מרדן", גליונות פרשת השבוע, משרד המשפטים, גליון 297.
אחרי בע"מ 919/15
כידוע, שינוי עמוק בכל הקשור לפסיקת מזונות קטינים התחולל בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017). בית המשפט העליון אימץ את הפרשנות שלפיה בגילאי 6–15 חיוב המזונות הוא מדין צדקה, והוא חל על שני ההורים לפי יכולתם הכלכלית היחסית. השופט מני מזוז ציין שזו "גישה הלכתית מבוססת היטב (אף שקיימות גישות אחרות)". חוות הדעת של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, שצורפה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, הצביעה על כך שגישה זו "קנתה שביתה בקרב פוסקים רבים".
להלכה זו יש השלכה ישירה על דין בן מרדן. ראשית, כפי שציין בית המשפט המחוזי בעמ"ש מרכז הנ"ל, יש לקרוא כיום את דברי הפוסקים על "חיוב האב לגבי בן מורד" "כהתייחסות להורה הן אם מדובר באב והן אם מדובר באם". שנית, אם החיוב כולו הוא מדין צדקה, מתחזקים הנימוקים של הרב דיכובסקי שלפיהם דיני הצדקה במתכונתם המחמירה אינם חלים על בן מרדן. ושלישית, ובעיקר, הלכת 919/15 נותנת בסיס לחלוקת הנטל לפי האחריות. כשהאם אמידה, ויש רגליים לדבר שתרמה לנתק, קל יותר לבית המשפט להטיל עליה חלק גדול יותר מן המזונות, בדיוק כפי שהציע הדיין השני בירושלים.
שורש אחד, שתי דרכים לספק
כשמניחים את שתי המערכות זו לצד זו, הן נראות כשני ענפים של עץ אחד. שתיהן יוצאות מן הרמב"ם ומתקנת אושא, שתיהן מכירות באפשרות לשלול או להפחית מזונות של ילד מרדן, ושתיהן מבחינות בין ילד שמורד באמת לבין ילד שנגרר לסכסוך או נפגע ממנו. הרב דיכובסקי, שראה בילדים מוסתים "תינוקות שנשבו", והשופט שמגר, שקבע ש"הילד לא הרס את בית ההורים", אומרים בעצם אותו דבר. גם הדרישה להוראה שיפוטית מפורשת, וההעדפה להעביר את הנטל להורה המסית במקום להעניש את הילד, משותפות לשתי המערכות.
ההבדל הגדול טמון בשאלה שהכריעה את התיק הירושלמי: מה עושים כשאין ודאות. בבית הדין הרבני, לפי דעת הרוב, הפטור הוא דין מהותי, ולכן חלים כללי הממונות: האב מוחזק בממון, ומכיוון שהמוציא מחברו עליו הראיה, הרי שספק מכריע לטובתו. בבית המשפט האזרחי הסדר הפוך. חובת המזונות היא הכלל והפטור הוא חריג, ולכן הנטל להוכיח את המרדנות, ואת אשמת הילד בה, מוטל על האב. כפי שסוכם בעמ"ש מרכז, בתי המשפט "נהגו, אפוא, להעמיק בבחינת הגורמים לניתוק הקשר וכל זמן שלא הגיעו למסקנה ברורה שמדובר באשם המוטל בעיקרו על שכמו של הילד הסרבן, לא הטילו את סנקציית ביטול המזונות".
מכאן נראה שבבית המשפט לענייני משפחה הייתה התוצאה בתיק הירושלמי שונה. כשרשויות הרווחה מתארות אשפוז פסיכיאטרי, התנהגויות סיכוניות וחרדה עמוקה, וכשאיש אינו יכול לקבוע שהבנות אשמות בנתק, קשה לראות שופט קובע ש"מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים" הוכחה. לכל היותר היה בית המשפט שוקל הפחתה, והמזונות הבסיסיים היו נשמרים. דווקא דעת המיעוט של הדיין השלישי, שהציע לחייב במזונות מינימליים ולהתנות אותם בשיתוף פעולה עם הטיפול, קרובה מאוד לפתרון שבית משפט אזרחי היה עשוי לבחור.
הבדל שני נוגע לשיעור ההפחתה. הדין האזרחי מתעקש שגם הילד המרדן ביותר לא יגיע ל"סף רעב", ולכן ההפחתה היא הכלל והשלילה המלאה חריג נדיר. בית הדין הרבני, כשהוא מכריע שאין חובה, פוטר את האב כליל, ומשאיר את ההגנה על הילד לחובת הצדקה הכללית או לאם. הבדל שלישי נוגע למבט על העבר. בית המשפט נזהר מהשבת מזונות ש"נאכלו", אם כי הפסיקה העדכנית מתירה זאת בנסיבות מתאימות, כמו בפרשת תל אביב. ובית הדין, שאינו מחייב מלכתחילה, אינו נדרש לשאלה.
יש גם רקע מוסדי לכל זה. בבג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית (19.2.2025) נדונה שוב הלכת שרגאי, שלפיה בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון במזונות ילדים אגב כריכתם לתביעת הגירושין. בחוות הדעת המובילה הודגש שתביעת הילד עצמו למזונותיו עומדת לו תמיד, שכן "זוהי תביעת מזונות ממש". המשמעות המעשית: גם כשבית הדין הרבני הכריע, הילד עשוי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, ושם תיבחן שאלת מרדנותו לפי אמות המידה האזרחיות.
ובכל זאת, הדמיון בסוף הדרך מרשים יותר מן השוני. בשתי המערכות, השופט או הדיין אינם מסתפקים בשאלה מי ישלם. בית המשפט העליון בפרשת רובינשטיין שאל אם הפסקת המזונות "תפעל בסופו של יום לטובת הילד ולטובת הקשר עם הוריו". בית הדין בירושלים מינה מומחית, הטיל את עלותה על האב, והשאיר פתח לחידוש התביעה אם הקשר יתחדש. שתי המערכות מבינות, כל אחת בשפתה, שהמזונות אינם המטרה. הם רק אחד הכלים בדרך הארוכה שבה ילד עשוי לשוב אל אביו.
