ושכר שימושו - על החיוב בדמי טיפול בדין העברי ובמשפט האזרחי

דמי טיפול בקטין בין בית המשפט לבית הדין

פתח דבר

מי שגידל ילד יודע: זוג נעליים אינו רק מחירו בחנות. הוא גם אחר הצהריים שיש לפנות לשם כך, שיטוט בין החנויות עד למציאת הנעל המתאימה, והוויכוח המעצבן על הצבע. בדומה מזונותיו של קטין אינן דבר של מה בכך - כריך של עשר אינו רק שתי פרוסות לחם וממרח, אלא גם ההשכמה להכינו, המעקב אם נאכל, והדאגה האם הילד השביע רעבונו. אלו הם דברים שאין רואים אותם, משום שאיש אינו גובה עליהם תשלום – אם תרצו דברים שאין להם שיעור – כך כל עוד ההורים חיים תחת קורת גג אחת ומחלקים ביניהם, מדעת או שלא מדעת, את מלאכת הגידול. אך האם ראוי שנטל הגידול יפול לשכמו של הורה מטפל מוביל מבלי שמשנהו יפצה אותו על כך?

בבוא יום הפרידה, והקטין מוצא עצמו גדל בעיקר בבית אחד - נחשף מה שהיה סמוי עד כה כל עוד התנהלו הדברים על מי מנוחות. ההורה המטפל נושא לבדו בעול היומיומי, ולא פעם מתוך ויתור על שעות עבודה, על קידום ועל מנוחה. ההורה האחר משלם מזונות, ומן הצד ההוא של המשוואה הכול נראה מאוזן. או אז נשאלת השאלה שבה תעסוק רשימה זו: האם הטרחה עצמה – הזמן, תשומת הלב, ה"עמל" – נמדדת בתמורה כספית? ואם כן, מי חב בה, ועל שום מה?

יש להודות – השאלה מעוררת אי נוחות. הורות אינה עסקה, והטיפול בילד אינו שירות הנמכר לפי שעה. אלא שהעולם המשפטי ובכלל זה חיוב המזונות המוטל על הורה אינו יכול להסתפק בתחושות כאלה ואחרות, וממילא נדרשים אנו לשאלה האם על הורה אחד לפצות את משנהו בגין הטיפול אותו הוא נותן לילדו?

הדין העברי, החל על מזונותיהם של ילדים יהודים מכוח סעיף (3)א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט, 1959-, השיב עליה עוד לפני מאות שנים ובפשטות מפתיעה: כן. האב חייב "במזונות בנו, ושכר הנקתו, ושכר שימושו" (שו"ת הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון דוראן, סימן קסח).

אלא מאי? כפי שקורה לא אחת לתשובה אחת פשוטה ככל שתהא פרשנויות רבות – שבעים פנים לתורה ואין ספור למשפט. בתי המשפט ובתי הדין הרבניים אמנם שתו מאותה באר, אך כל ערכאה שאבה ממנה בכליה שלה. בבתי המשפט ידעה קרנן של דמי הטיפול - עלייה, שקיעה ותחייה; בבתי הדין הם עומדים איתן להלכה, אך כמעט אינם נראים למעשה.

ברשימה זו נבקש לפרוש את התמונה כולה, ובעיקר – להבהיר מה עומד ביסוד הדין בכל אחת מן הערכאות, שכן מתוך היסוד מתבארת התוצאה.

***

א. "מעשה ידיה שלה": היסוד בדין העברי

נקדים ונאמר כי במשפט העברי אין מוסד הקרוי "דמי טיפול" בשמו זה. מה שיש בו הוא שלוש אבני בניין, שמצירופן יחד עולה החיוב. הבה נעמיד אותן זו בצד זו.

אבן ראשונה: חובת המזונות היא חובת האב

חובת האב לזון את ילדיו הקטנים, עד גיל שש מעיקר הדין ולאחר מכן מכוח תקנת אושא ותקנות הרבנות הראשית, מוטלת עליו לבדו. האם, לעומתו, אינה חבה במזונות ילדיה מן הדין, אלא לכל היותר מדין צדקה, כשהאב אינו יכול לשאת בהם והיא אמידה. ולא במזונות בלבד עסקינן: גם הטיפול עצמו אינו חובה המוטלת על האם. כך נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן פב, סעיף ח), בעקבות הרמב"ם (הלכות אישות, פרק כא, הלכות טז–יח):

"אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם"

ובעל חלקת מחוקק (שם) הסיק מכאן את המסקנה המתבקשת: ("מ)כאן משמע, שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן". רוצה לומר – ההלכה אינה מניחה כמובן מאליו שהאם תטפל. היא רואה בטיפול מלאכה, ומלאכה – מי שאינו חייב בה, אין לכופו לעשותה בחינם.

אבן שנייה: "מעשה ידיה תחת מזונותיה"

מדוע אם כן אין האשה הנשואה גובה שכר על הטיפול בילדיה? משום שבנישואין קיים איזון אחר. במשנה במסכת כתובות (נט, ב) נמנו המלאכות שהאשה עושה לבעלה:

"ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת – לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת; שתים – אין מבשלת ואין מניקה את בנה [...]"

ודוק: ההנקה, והטיפול בכלל, נמנים בין "מעשה ידיה" של האשה, העומדים כנגד מזונותיה – "מעשה ידיה תחת מזונותיה" (כתובות נח, ב). ומשנמדדות המלאכות כנגד "שפחות", הרי שיש להן ערך כספי ידוע: שכרה של מי שהייתה עושה אותן במקומה. זהו מקורו של הרעיון כולו – הטיפול בילד הוא עבודה שיש לה שווי.

אבן שלישית: באין מזונות – אין מלאכה בחינם

מכאן קצרה הדרך אל המסקנה. אשה שאינה ניזונה מבעלה – בין שנתגרשה, בין שנתאלמנה, בין שבחרה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" – שוב אינה חבה במלאכה, ואם היא מטפלת בילד, עליו לשלם לה. כך נפסק לעניין ההנקה בגרושה (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב, סעיף ה): "האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו", ובהגהת הרמ"א שם: "והוא נותן לה שכר הנקה". וכך לעניין האלמנה (שם, סימן צה, סעיף ב): "אם היתה מניקה, יכולה היא לומר: איני מניקה אלא בשכר".

ואת הצעד האחרון, מן ההנקה אל הטיפול כולו, צעד רבי שלמה בן שמעון דוראן, מגדולי רבני אלג'יר במאה החמש עשרה, בתשובה שעסקה באשה מורדת (שו"ת הרשב"ש, סימן קסח):

"כבר הסכימו כל האחרונים ז"ל שלא לכוף לגרש המורדת אפילו בטוענת 'מאיס עלי'. על כן אין לכוף לבעל לגרשה, וגם אין לה עליו מזונות, אבל הוא חייב במזונות בנו ושכר הנקתו ושכר שמושו, לפי שמעשה ידיה שלה"

הדיבור "שכר שמושו" משמעותו שכר הטיפול בילד. ושימו לב לנימוק: לא מפני שהאם זכאית לפיצוי על צערה, ולא מפני שהאב אשם בפרידה, אלא "לפי שמעשה ידיה שלה". הטיפול הוא חלק ממזונות הילד, שהאב חב בהם; וכשהאם מספקת אותו, היא מספקת את מה שהאב היה צריך לספק.

הנה כי כן, ביסוד הדין העברי עומד מבנה חובות פשוט ונוקשה: האב חב בכל צורכי הילד, ובכללם בטיפול; האם אינה חבה בטיפול; ומשום כך, משנפרד הקשר שבו "מעשה ידיה" היו תמורה למזונותיה, עליו לשלם לה את שכר מלאכתה. ואין זה חוב של האב לאם, אלא חוב של האב לילד, שהאם היא רק צינור לגבייתו.

***

ב. בבית המשפט: עלייה, שקיעה ותחייה

בשנות השמונים: "דמי הטיפול הם חלק ממזונותיהם של הקטינים"

בית המשפט העליון קלט את ההלכה כמות שהיא, ובלשון חסכנית שמעידה כי ראה בה דבר פשוט. בע"א 296/80 קנטי נ' קנטי (1980), נדחתה בקצרה טענתו של אב שהלין על הכללת דמי טיפול במזונות:

"המערער מלין על כך שבית משפט קמא כלל בסכום המזונות גם דמי טיפול, אך מבחינה משפטית אין ממש בתרעומתו האמורה. דמי הטיפול הם חלק ממזונותיהם של הקטינים (ד"ר ב' שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה שנייה, ע' 364) ובית המשפט רשאי היה לכן לכוללם כמרכיב של דמי המזונות" (שם, פסקה 7, מפי השופט שמגר)

בתוך חודשים ספורים, בע"א 378/80 יצהר נ' יצהר (1980), הוסיף בית המשפט נדבך חשוב. האשה שם השתכרה די כדי פרנסתה, ולכן נפטר הבעל ממזונותיה; אך דמי הטיפול נותרו בעינם. ולא זו בלבד – העובדה שהאם נעזרה במטפלת לא גרעה מזכותה:

"אין בכך, מאידך גיסא, כדי לגרוע מחובת הבעל לזון את בתו ולכלול במזונות גם דמי טיפול (המהווים, כידוע, חלק מן המזונות של הבת). העובדה שהאשה נזקקת למטפלת אין בה כדי לגרוע מזכותה לדמי טיפול, שהרי המטפלת מקבלת שכרה מידי האשה החייבת לעבוד לשם כך, ואין לראות בה, בנסיבות אלה, אלא כזרועה הארוכה של האשה" (שם, פסקה 8)

בע"א 142/81 ענתבי נ' ענתבי (1981), נאמר הדבר שוב: האם זכאית לדמי טיפול, ואלה נכללים במזונות הקטין. ואת הנימוק ההלכתי במלואו פרש בית המשפט בע"א 415/82 תמרי נ' תמרי (1984):

"אשר לדמי טיפול, שהוספו כמרכיב בדמי המזונות, יש להבהיר, כי אי-תשלום מזונות למערערת מזכה אותה בתשלום זה בעד טיפולה בקטינים. במצב יחסים תקין, כאשר הבעל נושא בכל הוצאות הבית ומספק לאישה את מזונותיה, נחשב הטיפול בילדים כמעשה ידיה לצורכי הבית, ומילוי חובה זו נכנס בגדר ההלכה של 'מעשה ידיה תחת מזונותיה'; אולם במקרה של אישה, שאינה מקבלת מזונות מבעלה, ומאידך גיסא מטפלת בילדים בני הזוג, דבר שאינה חייבת בו, הבעל מחויב לתת לה דמי טיפול, שכן הטיפול בילדים אינו בא תחת מזונותיה" (מפי השופט יהודה כהן)

עינינו הרואות: שלוש אבני הבניין של הדין העברי מונחות כאן כסדרן. אך בעניין ענתבי נטבע הרעיון שעשוי היה להביא לשינוי שחל בפסיקה האזרחית מכאן ואילך - דמי הטיפול אינם קבועים. בית המשפט הפחית אותם במחצית, משום שהאב לקח חלק ממשי בטיפול ומשום ש"הילדים גדלו במידה שהטיפול בהם נעשה קל יותר". רוצה לומר: השכר נגזר מרמת ההשקעה והטיפול בקטין, ומשּפֹוחתת העבודה – ּפֹוחת השכר.

אלא שכאן לא די – שינויים המשיכו לחול בעניין זה בפסיקה האזרחית.

"סר חינם": שנות השקיעה

דומה כי ברבות הימים "סר חינם" של דמי הטיפול ו"ירדה קרנם", עד שכמעט אינך מוצא להם זכר בפסיקה. וכל כך למה? משום שבתי המשפט, שנדרשו לעקרון השוויון בין ההורים, מצאו עצמם כבולים בפרשנות שרווחה אז בדין העברי, שלפיה רק האב חב בצרכיו ההכרחיים של הקטין עד גיל 15. כדי לרכך את התוצאה, נקטו מעין קיזוז שבשתיקה: האב נושא לבדו בצרכים ההכרחיים, ובתמורה – אין פוסקים לאם דמי טיפול. את הדברים תיאר השופט בנציון גרינברגר בתמ"ש (משפחה י-ם) 2480/04 ב.ס. נ' נ.מ (2006), בפסקה 29, ובית המשפט העליון הביא את דבריו בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017):

"שנית, חיוב האב לספק את הצרכים ההכרחיים של הקטין, חיוב שאינו חל על האם, יאוזן על ידי אי פסיקת דמי טיפול בגין טיפול האם בקטין, בנסיבות בהן יש לאם היכולת הכלכלית לשאת בהוצאות"

ודוק: לא ההלכה השתנתה, אלא אופן ביצועה. דמי הטיפול, שבדין העברי הם חוב לילד, הפכו בבתי המשפט למטבע של איזון בין ההורים – ומטבע כזה, כשאין בו עוד צורך, יוצא מן המחזור.

תחייה: מעת שניתנה הלכת בע"מ 919/15

בבע"מ 919/15 אימץ בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, את הגישה ההלכתית שלפיה החיוב במזונות ילדים בגילאי 6–15 הוא מדין צדקה, ומוטל על שני ההורים לפי יכולתם וחלוקת זמני השהות. השלכות הרוחב של ההלכה חרגו בהרבה מן השאלה שהוכרעה בה. אחת מהן נגעה לענייננו: אם האב שוב אינו נושא לבדו בנטל, הרי שנשמט הבסיס לקיזוז שבשתיקה. לכך נדרשנו בעמ"ש (מחוזי מרכז) 21704-03-18 א.ו. נ' א.ו. (11.6.2019):

"מעת שניתנה הלכת בע"מ 919/15 והחיוב במזונות נופל לשכמם של שני ההורים יחדיו, אזי אין כל מקום לפסיקות העבר שביקשו להקל על האב בשיעור המזונות בו הוא חב, אך ורק מתוך כך שהדין החל קבע שחיוב המזונות מוטל לשיכמו בלבד. כך, כדוגמה, אין עוד מקום להתעלם מזכות האם לדמי טיפול, זכות הטבועה בדין העברי המחייב בסוגית המזונות, כאשר עיקרו ורובו של הטיפול בקטין מוטל לשיכמה" ובהמשך הדברים (שם, פסקה 14):

"[...] אלא שלעניין זה שהורתו, כאמור, בגישה השיוויונית לפיה אין זה ראוי כי רק האב ישא במזונות הקטין, אין עוד מקום אחר פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין בע"מ 919/15, שהרי פסיקה זו ביטלה את הגישה הנוהגת ואחזה בגישה אלטרנטיבית בדין העברי, לפיה שני ההורים גם יחד חבים במזונות הקטין מכח דיני הצדקה. ואם כן ומעת שכך, לו יצויר כי הטיפול נופל רובו ועיקרו לשכמו של אחד ההורים, מן הדין ואף מיסודותיו של הצדק, לחייב את ההורה השני באותו רכיב נשכח של 'דמי טיפול'"

הנה כי כן, דווקא ההלכה שהקלה מעל האב את חובתו הבלעדית היא שהחזירה לחיים את דמי הטיפול. יש בכך מן האירוניה, אך גם מן ההיגיון: משחדל הדין לראות באב חייב יחיד, נדרש הוא לראות את מה שההורה המטפל נותן בעין, ולתת לו ערך.

גבולות החיוב: מי, כמה ועד מתי

החייאתם של דמי הטיפול הצריכה את בתי המשפט לשרטט את גבולותיהם. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 64599-03-25 ח.י. נ' ש.י. (17.2.2026) סוכמו אמות המידה:

"אכן חיוב בדמי טיפול לטובת הורה המטפל באופן בלעדי בקטינים הוא ראוי ומקובל בהינתן שרכיב זה נועד לכסות את העלות הרעיונית או הממשית של הטיפול בילדים, והוא נחשב לחלק בלתי נפרד ממזונות הקטין. ככל שהילדים צעירים יותר, כך הטיפול בהם אינטנסיבי יותר ובהתאמה ייפסק סכום גבוה יותר [...] בקביעת דמי הטיפול נבחן, בין השאר, גילו של הקטין, מהות הטיפול הניתן על ידי בן הזוג המטפל, קיומם של אחים בוגרים, ואופן חלוקת זמני השהות בין ההורים" (שם, פסקה 12)

ובאשר לגיל – בית המשפט לענייני משפחה חייב באותו עניין את האב בדמי טיפול עד בגרות הקטינות, ובערעור הוגבל החיוב:

"אלא שבצד האמור הובהר בפסיקה כי ראוי על דרך הכלל לקבוע סייג לדמי הטיפול ולהגבילן עד לגילאי 11-12 שאז הילד עצמאי יותר וטורח אף הוא בטיפול בצרכיו, במיוחד כאשר ההורה עובד רוב שעות היממה, כבעניין דנן" (שם, פסקה 15)

אשר לשיעור – בפסיקה נקבע כי הוא "נע החל מסך של 150 ₪ לחודש לילד (במקרה של ילד ללא צרכים מיוחדים) ועד לסכומים גבוהים יותר (ככל שלילד צרכים מיוחדים), תוך התחשבות ביכולת הכלכלית של בני הזוג" (עמ"ש (מחוזי חיפה) 36151-12-17 פלונית נ' אלמוני (19.6.2018), פסקה 41, מפי השופט שרעבי). בפועל נפסקים לרוב סכומים של 350 עד 500 ₪ לילד: 500 ₪ לכל קטינה בעניין ח.י.; או 400 ₪ לכל קטין, עד גיל 12, כשהאב נתק כל קשר עם ילדיו בעניין תמ"ש (משפחה ת"א) 60897-07-21 י.פ. נ' א.פ. (30.11.2023).

וענין נוסף - בתי המשפט אינם מחויבים לפסוק את דמי הטיפול כרכיב נפרד. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 9549-10-21 בוטל חיוב נפרד של 350 ₪, משום שרכיב זה כבר גולם בצרכי הקטינות, ובית המשפט העליון לא מצא להתערב בפסק דין זה (בע"מ 6392/22 פלונית נ' פלוני (16.11.2022), מפי השופטת וילנר). ואם כן, העיקר אינו התווית, אלא שהטרחה תבוא לידי ביטוי בחישוב המזונות – ושלא תבוא בו פעמיים.

מה עומד ביסוד הדין בבית המשפט?

אם הגענו עד הנה, ראוי שנעמוד על השינוי השקט שחל בבסיס החיוב בבתי המשפט. פסקי הדין משנות השמונים דיברו בלשון ההלכה: האם אינה חייבת לטפל, ולכן האב משלם. הפסיקה בת זמננו מדברת בלשון אחרת – שיוויונית ולא מגדרית. כך, למשל, בתלה"מ (משפחה חדרה) 40757-07-24 מ' ג' נ' א' ג' (13.4.2026):

"דמי טיפול הם רכיב אינטגרלי במזונות הקטינים. תכליתו הענקת פיצוי להורה שהאחריות ההורית בידו בגין הזמן, המאמץ וההשקעה הנדרשים לטיפול בקטינים [...] או לשם כיסוי הוצאות חיצוניות. דמי טיפול נפסקים בעיקר כאשר עיקר נטל הטיפול מוטל על אחד מההורים [...]"

רוצה לומר: המבחן איננו עוד "האם האם חייבת לטפל", אלא "מי נושא בפועל בנטל". המילה "אם" התחלפה במילה "הורה". מכאן שבבית המשפט החיוב הוא, למעשה, מנגנון של צדק חלוקתי בין שני הורים החבים יחד במזונות: הוא מותנה בפער ממשי בנטל, נמדד לפי זמני השהות, פוחת עם גדילת הילד, ומתחשב ביכולתו של המשלם. העיגון ההלכתי עודנו שם – "זכות הטבועה בדין העברי" – אך העיקרון המפעיל הוא עקרון השוויון וטובת הילד. ומשכך, לא מן הנמנע שגם אב משמורן, הנושא לבדו בגידול, יזכה בדמי טיפול מן האם; תוצאה שהדין העברי, כפשוטו, אינו מכיר.

***

ג. בבית הדין הרבני: "מה לו לילד ולחשבונותיו של האב"

בתי הדין הרבניים פסקו דמי טיפול עוד בשנותיה הראשונות של המדינה. בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי בתל אביב בשנת תשי"ג (פד"ר א 113, 118–119; הרבנים א' גולדשמידט, ש' קרליץ וי' בבליקי), נאמר:

"בקביעת גובה סכום המזונות יש להביא בחשבון שהילדה היא בגיל רך וזקוקה לטיפול, ומאחר שהאם עובדת לפרנסתה, יש הכרח למסרה בשעות עבודת האם לטיפול. ומכיון שהאב מחוייב במזונות הילדה, ובכלל המזונות הוא הטפול בה, על כן מוטל עליו לשלם עבור הטיפול. אמנם לו היה הנתבע מפרנס את התובעת, היה מקום לחייב את התובעת בטיפול זה מתורת חיוב מלאכה שהאישה חייבת לבעלה דוגמת הנקה [...] אולם, מאחר שהנתבע אינו מפרנס את התובעת, הרי אין היא מחוייבת במלאכה."

וכעבור שלוש שנים אישר זאת בית הדין הגדול, בהרכב הרבנים י"א הלוי הרצוג, ע' הדאיה וי"ש אלישיב (פד"ר ב 3–5), בנימוק שכדאי לשנן אותו:

"[...] גם זה פשוט לדינא שאין ביד הבעל לחייב את האשה בטיפול הילד, אם הוא לא משלם לה מזונות, וכמו באומרת 'איני ניזונית ואיני עושה', הואיל והיא מוחזקת בעצמה וכמו שכתב הבית שמואל הנ"ל. והואיל וטובת הילד דורשת שיימצא אצל אמו, ואם האם לא תקבל את שכר הטיפול לא יהיה לה האפשרות לטפל בילד, אם כן מה לו לילד ולחשבונותיו של האב? הוא התובע והדורש את שלו, הוא איננו צריך לסבול מהדין ודברים המתנהלים בין האב והאם"

"מה לו לילד ולחשבונותיו של האב" – במשפט אחד נאמר כאן מה שבתי המשפט נדרשו לו משך עשורים: דמי הטיפול אינם עניין בין בני הזוג, ואין לקזזם כנגד טענות שבין האב לאם. בית הדין הגדול אף הוסיף שם כי האב חב גם בדמי טיפול על העבר, ולא רק לעתיד.

בית הדין הגדול: החיוב עומד, אך אינו נפסק בנפרד

בתיק 1360470/5 (9.5.2024; הרבנים ש' שפירא, א' שינדלר ומ' נהרי) חזר בית הדין הגדול על ההלכה בכל תוקפה. מפי הרב שפירא:

"ואם בהנקה כך מכל שכן בטיפול, שהרי אין כופין את האם לטפל בילדים אחרי תקופת ההנקה [...] והלכה זו שעל האב לשלם לאם שכר הנקה וטיפול, היא לאו דוקא בגרושה, אלא גם באב בעל לאשתו, אם הבעל אינו מפרנסה, כי מכיון שאינו נותן לה למזונותיה אין עליה כל חיוב מלאכה, וההנקה והטיפול בכלל זה [...] מכל האמור לעיל עולה שטיפול בילדים כמו צהרון וכיוצא בו הם מחובתו הבלעדית של האב כחלק בלתי נפרד מחובת המזונות, ומבואר שאלמנה וגרושה זכאיות גם לדמי טיפול"

אך מיד באה ההודאה בפער שבין ההלכה למעשה:

"והנה בעבר תביעת תשלום דמי טיפול הייתה חלק מהבקשות בתביעות מזונות, אך בשנים האחרונות תביעה זו הושמטה ולא ראיתי שבתי הדין מחייבים בדמי טיפול כחיוב נפרד. ונראה לומר שפסיקת מזונות אינה כוללת רק את העלות הריאלית של מוצר [...] כאמור לא מדובר ב'דמי טיפול מומצאים' הנוספים לעלות הריאלית, אלא בחלק מהעלות של כל דבר מכריך ועד תבשיל, מלימודים ועד טיולים ו'מחוט ועד שרוך נעל' כשאין הוא ניתן על ידי ההורים יחד, כמו בתקופת הנישואין"

רעיון זה, של גילום הטרחה בעלותו של כל מוצר, נוסח במלוא חדותו בחוות דעתו של הרב דוד לאו בבית הדין הגדול, בתיק 1241751/2 (7.1.2021), כפי שהבאנוהו בעניין ח.י. הנ"ל (פסקה 13):

"אותם גופים המעריכים את עלות המוצרים ואחזקת ילד מחשבים רק את העלות הישירה של המוצר בחנות, שהרי את העמל בגידול הילדים 'ואת עמלנו אלו הבנים' כלשון חז"ל, הם לא נתבקשו לחשב. אבל ברור למבין כי מחיר זוג נעליים, למשל, למי שאינו קונה אותם בעצמו, אינו רק המחיר הישיר בחנות, אלא כולל גם את השעות שיש להשקיע בקניית נעליים לילד, פינוי הזמן, השיטוט בחנויות עד למציאת הנעל המתאימה. [...] לא מדובר על תוספת 'דמי טיפול' ש'באופן פלאי' מתאימה לדמי המזונות, כפי שהעירו בציניות הדיינים שבדעת הרוב [...] אלא בגילום עלותו של אותו מוצר הכוללת את הטורח האמור כאשר לא ההורה המחויב במזונות עוסק בקניית המוצר"

ויושם על לב - מן הדברים עצמם עולה כי באותו תיק היו בהרכב דיינים שחלקו על הגישה. אולם בתי הדין שבאו אחריו אימצו את הציטוט הנזכר כמבטא את הנוהג, וכך הוא משמש כיום.

הדעה החולקת והפסיקה האחרונה

לא הכול תמימי דעים. בשו"ת מגדל צופים (חלק ה, סימן מז) נכתב כי אין לחייב את האב "בדבר שכל אם מצד הטבע האנושי עושה, ותעשה גם אם לא ישלמו לה עבור זה", וכי מוצדק לחייבו רק בהוצאות השמירה על הילד כשהאם יוצאת לפרנסתה; ובחלק ו (סימן פד) הוסיף המחבר כי אף באב עשיר אין לחייב בדמי טיפול. על דעה זו עמד בית הדין הגדול בתיק 1525555/1 (17.7.2025; הרבנים צ' לוז-אילוז, מ' אמסלם וא"מ שלוש), שבו נדחה ערעורה של אם שביקשה 1,500 ₪ דמי טיפול לשני ילדים בני ארבע וחמש. בית הדין לא קבע מסמרות במחלוקת, אלא הכריע על פי הנוהג:

"והנה מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, שלא נדרשים לדמי טיפול בפני עצמן, אלא שבהערכת דמי המזונות מגלמים תוספת עבור דמי הטיפול והוצאות נלוות [...] שהרי בנדון דידן הילדים שוהים רוב היום במסגרת המעון או בצהרון, והאב אף נושא במחצית ההוצאות, ומשכך אין מקום להלקותו בכפליים גם בחיוב הצהרון וגם בדמי טיפול"

עם זאת, הדלת לא ננעלה. בית הדין הגדול הזכיר פסק דין של בית הדין בנתניה (תיק 1225271/2, 2.5.2022), שחייב בדמי טיפול נפרדים בשל התנהלותו השלילית של האב ופגיעה מוכחת בעבודת האם בשעות הערב, וראה בו "חריג (הנכון למקומו ושעתו)". ובבית הדין האזורי באריאל (תיק 1527484/4, 30.10.2025; הרב י"ח פריימן, בדן יחיד בהסכמה) נפסקו 500 ₪ דמי טיפול זמניים, כל עוד האב אינו מתחייב ליום שהות קבוע באמצע השבוע:

"על דרך כלל לא נהוג כיום לחייב בגין 'דמי טיפול' בפני עצמם אלא לכוללם בהערכה הכוללת של המזונות. [...] עם זאת שעה שנדרשת האם לשאת בעול הטיפול ולהתמסר אליו יותר מן המקובל יש מקום והצדקה להביא זאת בחשבון. [...] רשאי הוא האב לבחור את תחום עיסוקו ולהשתכר בכבוד, אך כשהאב נשכר מאותו דבר שבגינו נפגעת האם, כאמור, ו'אוכל את חסרונה', ודאי הוא כי יש מקום לחייבו לשלם לה 'דמי טיפול' ראויים באופן ממוקד בגין הטיפול הכרוך בפגיעה זו"

מה עומד ביסוד הדין בבית הדין?

ביסוד הדין בבית הדין עומד המבנה ההלכתי כמות שהוא: חובה מוחלטת של האב, הכוללת את הטיפול; פטור של האם מן הטיפול; ושכר המגיע לה משום שהיא עושה את מה שאינה חייבת בו. מכאן שלוש מסקנות מעשיות - ראשית, הזכות אינה מותנית בכך שהאב "אינו מעורב" – די בכך שהאם אינה ניזונה ממנו והיא המטפלת. שנית, הזכות אינה תלויה ביכולתה הכלכלית של האם, שכן החובה לטפל בקטין אינה בהכרח שלה. ושלישית, בפסקי הדין שנסקרו לא נקבעה לה תקרת גיל מפורשת. אלא שלצד המבנה הנוקשה עומד שיקול דעת רחב ב"שּודא דדיינא" – הערכת המזונות עצמה – ובו מגולמים לרוב דמי הטיפול. רוצה לומר: בבית הדין דמי הטיפול מהווים חלק ממזונות קטין להלכה, ודווקא משום כך הם נבלעים בתוך המזונות, ואין צורך להפרידם.

***

ד. בין שתי הערכאות

הנה לפנינו פרדוקס של ממש. בית הדין, שבו מעמדם ההלכתי של דמי הטיפול איתן כסלע, כמעט אינו פוסק אותם כרכיב נפרד. בית המשפט, שבו הבסיס ההלכתי לחיוב הבלעדי של האב נחלש עם הלכת בע"מ 919/15, דווקא מחזיר אותם למרכז הבמה. וכל כך למה? משום שבכל ערכאה ממלאים דמי הטיפול תפקיד אחר.

בבית הדין, דמי הטיפול הם חלק מחובה אחת ושלמה של האב. כשהאב חב בכל צורכי הילד, אין צורך לסמן את הטרחה בנפרד; די בכך שבית הדין יעריך את המזונות כ"עלות ריאלית" הכוללת אותה. הפרדה נדרשת רק כשנוצר פער חריג – אב שאינו מקיים זמני שהות קבועים, או שהתנהלותו מכבידה על האם יותר מן המקובל.

בבית המשפט, משהחובה מתחלקת בין שני ההורים לפי יכולתם וזמני השהות, נדרש כלי שיבטא את התרומה שאינה כספית. דמי הטיפול הם כלי זה: הם ממירים לכסף את הזמן והטרחה של ההורה הנושא בעיקר הנטל, כדי שחלוקת הנטל הכספי תהיה צודקת באמת. משום כך הם מותנים בפער בנטל, פוחתים עם גדילת הילד, וחלים על "הורה" ולא דווקא על "אם".

נושא: מקור החיוב בתי המשפט: הדין העברי כדין אישי; כיום נשען גם על עקרון השוויון וטובת הילד בתי הדין הרבניים: שו"ע אה"ע פ, פב, צה; רשב"ש קסח; פד"ר א 118; פד"ר ב 4

נושא: מי חייב בתי המשפט: ההורה שאינו נושא בעיקר הנטל (לאחר בע"מ 919/15) בתי הדין הרבניים: האב בלבד

נושא: תנאי לזכאות בתי המשפט: פער ממשי בנטל הטיפול בין ההורים בתי הדין הרבניים: האם אינה ניזונה מהאב והיא המטפלת

נושא: אופן הפסיקה בתי המשפט: לרוב רכיב נפרד; מותר לגלמו במזונות (בע"מ 6392/22) בתי הדין הרבניים: לרוב מגולם במזונות; רכיב נפרד בחריגים

נושא: תקרת גיל בתי המשפט: בדרך כלל עד גיל 11–12 בתי הדין הרבניים: לא נקבעה תקרה מפורשת

נושא: שיעור מקובל בתי המשפט: 150–500 ₪ לילד בתי הדין הרבניים: לרוב ללא סכום נפרד; 500 ₪ באריאל (זמני)

ובכל זאת, דומה כי הפער בין הערכאות קטן משהוא נראה. שתיהן מכירות בכך שהטיפול בילד הוא עבודה בעלת ערך; שתיהן רואות בדמי הטיפול חלק ממזונות הקטין ולא מזונות האם; ושתיהן מתירות לגלמם בסכום הכולל ובלבד שלא ייגבו פעמיים. ההבדל העיקרי הוא בשאלה מי חב בהם ועל שום מה: בבית הדין – האב, מכוח חובתו כאב; בבית המשפט – ההורה שאינו נושא בנטל, מכוח עקרון הצדק בין שני הורים החבים יחד.

***

אחרית דבר

חז"ל דרשו את הפסוק "וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דברים כו, ז), ואמרו: "ואת עמלנו – אלו הבנים". העמל שבגידול ילד הוא מן הדברים שהמשפט מתקשה לכמת, אך אינו רשאי להתעלם מהם. מה שהתחיל בתשובה של רב באלג'יר שקבע כי מעשה ידיה של אשה מורדת הוא "שלה", הגיע עד לפסיקה בת זמננו, הנדרשת לשאלת חלוקת הנטל בין הורים שווים.

יהא אשר יהא הכלי – רכיב נפרד בפסק הדין או תוספת שבשתיקה בסכום המזונות – העיקר שהעמל יקבל ביטול בנטל הכספי המוטל על ההורים. שכן, כלשונם של חכמי בית הדין הגדול לפני שבעים שנה, אין הילד צריך "לסבול מהדין ודברים המתנהלים בין האב והאם". הוא התובע, והוא הדורש את שלו.

***

לקריאה נוספת

1. בנציון שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה שנייה, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"ל), עמ' 175–176, 363–364.

2. מנשה שאוה, "מזונות ילדים קטינים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי", עיוני משפט ז (תשל"ט–תש"ם) 316, 583.

3. מנשה שאוה, "מזונות ילדים קטינים: היחס בין תחולת דיני הצדקה שבמשפט העברי לבין תחולת חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט, 1959-", דיני ישראל ד (תשל"ג) 181.

4. אליאב שוחטמן, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת הילדים", שנתון המשפט העברי ה (תשל"ח) 285.

5. אבישי גריידי ונסים שלם, מזונות ילדים – הלכה ומעשה (2019), פרק 6: "דמי טיפול" (זמין במאגר נבו).

6. יצחק כהן, דיני המשפחה בישראל – רכוש, מזונות ילדים, צורות נישואין ותקנות סדרי הדין (2022), פרק שביעי: "יישום הלכת בע"מ 919/15 פלוני בבתי המשפט האזרחיים" (זמין במאגר נבו).

7. אורית ג'קמן-לדאני ודפנה הקר, "משמורת ומזונות ילדים: אקטיביזם וכאוס בבתי המשפט לענייני משפחה", עיוני משפט (2023) (זמין במאגר נבו).