"... ספי ניסה לסדר בראשו רשימה שמית של כל מי ששמע עליו שהתגרש. מתי כספי, שלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין, אלברט אינשטיין, רמי וריטה, דץ ודצה, אילן ואילנית, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי שמואל סלנטר, המלבי"ם, ה"שרידי אש", רבי שלמה קרליבך, שעוד כתב אחרי זה ספרים חינוכיים על המשפחה היהודי...."
(חידת סמירנוב, ספי אקוניס (שם עט)
האמרה התלמודית במסכת גיטין, הקובעת כי "כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ, ב), חקוקה בתודעה היהודית כסמל מובהק לקדושת הנישואין ולעומק הטרגדיה המלווה את פירוקם. המזבח, המייצג את מקום החיבור, הכפרה והשלום בין אדם לבוראו, כביכול בוכה על השבר הנוצר בבית היהודי. עם זאת, לצד האידיאליזציה הרוחנית של זוגיות ואחווה, ובניגוד לעמדה הקתולית, ההלכה היהודית מעולם לא תפסה את הנישואין כאיסור שאינו ניתן להתרה. מנגנון הגירושין המקראי, המעוגן בחיוב הענקת "ספר כריתות", מהווה הכרה מפוקחת ומציאותית בשבריריותם של יחסים אנושיים ובצורך להעניק פתרון משפטי וקיומי כאשר הכלה והאהבה מפנות את מקומן לאיבה, לזרות או למצוקה ללא מוצא.
לאורך ההיסטוריה היהודית, מצאו עצמם פוסקים ומנהיגים רוחניים מורמים מעם לא פעם בצדו השני של שולחן הדיונים – לא כדיינים המכריעים בגורל זולתם, אלא כבעלי דין החווים על בשרם את הדרמה של פירוק המשפחה, או לחלופין כמי שנאבקים בכל כוחם כדי למנוע אותו.
סקירת נסיבות גירושיהם והתמודדויותיהם של גדולי ישראל – החל מתקופת התנאים, דרך חכמי אשכנז בימי הביניים, ענקי החסידות והפסיקה במאות הקודמות ועד לפוסקי המאה ה-20 – חושפת יריעה אנושית מרתקת של קונפליקטים אישיים, פערי ציפייה, סערות קהילתיות ומבחנים מוסריים.
לזוג חברים אהובים שמאז שבאה אליי השמועה אינני מפסיק מלהוריד דמעות 1
ניתוח היסטורי וסוציולוגי זה מאפשר לבחון האם קיים מתווה נורמטיבי ברור המגדיר את אופן התייחסותם של בני הזוג, הקהילה והמערכת המשפטית להליכי גירושין.
רבי יוסי הגלילי: מביזוי פומבי בבית החכם לחסד שלפנים משורת הדין
אחד הסיפורים הדרמטיים והמשפיעים ביותר בספרות חז"ל עוסק בגירושיו של התנא רבי יוסי הגלילי, מחכמי יבנה הבולטים בתחילת המאה השנייה לספירה. המדרש במסכת ויקרא רבה ובדיווח המקביל בתלמוד הירושלמי במסכת כתובות מספר כי אשת נעוריו של רבי יוסי הייתה אישה קשה וקנטרנית, אשר נהגה לבזותו ולהשפילו בפומבי, ובפרט בפני תלמידיו וחבריו לבית המדרש.
שיאו של הסכסוך התרחש כאשר רבי יוסי הזמין לביתו את חברו, התנא רבי אלעזר בן עזריה, לאחר שסיימו את לימודם. כשנכנסו השניים לבית, סובבה האישה את פניה בהפגנתיות ויצאה מן החדר. רבי יוסי, שהבחין בסיר העומד על הכירה, שאל אותה האם יש משהו המתבשל בסיר. האישה השיבה בביטול ובשקר כי יש בסיר רק לפתן כרישה דל. כאשר ניגש רבי יוסי ופתח את הסיר, גילה כי הוא מלא בבשר עוף משובח.
תלמידיו וחבריו של רבי יוסי, שהיו עדים לשרשרת ההשפלות המתמשכת ולזלזול בכבודו של רבם, פנו אליו בדרישה חד-משמעית ואמרו לו: "רבי – גרש אותה, שאין היא לכבודך". רבי יוסי לא הכחיש את הסבל הדדי, אך הצביע על חסם כלכלי ומשפטי: "כתובתה גבוהה ואיני יכול לגרשה". עמדת הסביבה הקרובה התבטאה נחרצות כאשר תלמידיו נרתמו באופן מעשי, אספו ממונם, שילמו את סכום הכתובה במלואו, ובכך איפשרו את גירושיהם של בני הזוג.
המשכו של הסיפור מעצב אב-טיפוס מוסרי ייחודי ליחסים שלאחר הגירושין. לאחר פרידתם, נישאה האישה לשומר העיר. בחלוף הזמנים, ירד שומר העיר מנכסיו ואף התעוור, והזוג הגיע לחרפת רעב ונאלץ לקבץ נדבות ברחובות. האישה, שהכירה את העיר, נמנעה במכוון מלהוביל את בעלה העיוור לרחובו של רבי יוסי מחמת הבושה והמבוכה. הבעל העיוור, שהכיר את נדיבותו של רבי יוסי, תמה על הימנעותה, וכשהבין את הסיבה, החל להכותה ולבזותה בשוק.
כשראה רבי יוסי הגלילי את מחזה העוועים, לא נטר טינה ולא התעלם. הוא לקח את גרושתו ואת בעלה העיוור, שיכן אותם באחד מבתיו, וכלכל אותם במזון ובכסות כל ימי חייהם. המדרש דורש על מעשהו של רבי יוסי את הפסוק מישעיהו: "ומבשרך לא תתעלם" – הדרכה מוסרית לפיה אף על פי שנכרת קשר הנישואין, קיימת מחויבות אנושית בסיסית ודאגה לשלומה של מי שהייתה בשר מבשרו.
השאלה עולה אם היה ר' יוסי בעל ממון מדוע התעכב בגירוש אשתו וכי איזו עול יכולה הכתובה לשמש לאדם לעשיר? ושמא אחר שהתגרש יכול היה ר' יוסי להתפתח אף בעניינים חומריים? התלמוד שותק בעניין זה, ולנו נותר כוח הדמיון והניחוש.
המהרי"ל – גירושין בשל טרגדיה
במאה ה-14 וה-15, בקרב יהדות אשכנז, בלטה דמותו של רבי יעקב בן משה לוי מואלין (המהרי"ל), אבי מנהגי אשכנז ומגדולי פוסקי הדור. קורות חייו האישיים של המהרי"ל חושפים פרק כואב ופחות מוכר בגירושיו מאשת נעוריו בסביבות שנת קנ"ד (1394).
ממקורות שונים עולה כי בשנות נישואיו הראשונות נהג המהרי"ל לעזוב את ביתו לתקופות ממושכות לצורך לימוד תורה במרכזים תורניים, כגון בעיר קלן, בעוד אשתו נותרה באוסטריה. באחת מהיעדרויותיו הארוכות הללו, הייתה אשתו בהריון, ואולם העובר נפטר בשלב מתקדם. מצבה הנפשי של האישה היה בכי רע וכעסה על בעלה שנטשה להתמודד לבדה עם האירוע הקשה גבר. עזיבת הבית לשנות לימוד הייתה תופעה מוכרת באותה תקופה, אך במקרה של המהרי"ל נמתחה עליו ביקורת חברתית מצידה של הקהילה, שראתה בנדודיו הממושכים הגזמה הפוגעת בתא המשפחתי.
הנתק הממושך, יחד עם טרגדית אובדן ההריון, הובילו לשבר בלתי ניתן לאיחוי. אשתו של המהרי"ל עמדה על דעתה ותבעה באופן חד-משמעי את גירושיה. המהרי"ל עצמו מתאר את הליכי הגירושין הללו ואת תגובת הסביבה בתשובותיו ההלכתיות, תוך שהוא מתמודד עם שמועות ורינונים. בשו"ת המהרי"ל (סי' צ"ו) הוא כותב בדם לבו:
"וקשין גירושין... ואל ישיבני ראובן טול קורה בין עיניך, כי ידוע לכל ההוא קהלה דאיתעביד בה ההוא עובדא שלא רצתה בעניין אחר".
הביטוי "טול קורה בין עיניך" משקף את ביקורת הציבור והקהילה כלפי המנהיג הרוחני, כאשר היו מי שראו ברב עצמו את האשם בפירוק הבית בשל היעדרותו הממושכת. המהרי"ל נאלץ להגן על שמו הטוב ולהבהיר כי הגירושין לא נעשו בקלות דעת או ביוזמתו, אלא מפני שאשתו עמדה על דעתה בנחישות ולא הסכימה לשום פשרה אחרת ("שלא רצתה בעניין אחר").
פרשה זו מציגה את זכותה של האישה לתבוע גירושין במצבים של אובדן קשר ואת הרגישות הקהילתית הציבורית כלפי אורח חייו האישי של פוסק הדור. כאמור באותו עניין רבים צידדו דווקא בעמדת אשת המהרי"ל. הביטוי שהביא המהרי"ל, "ואל ישיבני ראובן טול קורה בין עיניך", מעיד באופן ישיר על כך שפירוק הבית עורר ביקורת, רינונים ותרעומת בקרב הציבור. גירושיו של מנהיג רוחני ובולט כזה נתפסו בקהילה בתימהון ותוך ביקורת שלילית. הביקורת החברתית התמקדה, בין היתר, בכך שהמהרי"ל נהג להיעדר מביתו לתקופות ממושכות לצורך לימוד תורה, והיו בציבור מי שראו בו את האשם במתח הזוגי והטיחו בו כי אין לו להורות לאחרים בענייני נישואין ומוסר כשביתו שלו התפרק.
רבי משולם איגרא: גאונות אל מול חוסר בכישורים חברתיים
במאה ה-18 התרחשה בגליציה פרשיית גירושין סוערת, הרב משולם איגרא, מחשיבי העילויים והפוסקים בדורו, בעודו בחור צעיר, נתן בו את עיניו הגביר העשיר והפרנס רבי שמואל ביק מהעיר ברודי, והשיא לו את בתו היחידה תוך שהוא מתחייב לכלכלו בעין יפה כדי שיוכל להתמסר כולו ללימוד התורה.
לאחר הנישואין, התברר כי הקשר הזוגי סובל מפער קיומי עמוק. בתו של הגביר ראתה כי חתנה הצעיר מנותק לחלוטין מענייני העולם הזה, אינו מבין במסחר והליכות עולם, וכל הווייתו משוקעת אך ורק בעולמות העיון והפלפול המופשט. חוסר שביעות רצונה הלך וגבר, עד שדרשה מאביה ומבעלה להתגרש. אביה הגביר, בראותו את מצוקת בתו, צידד בעמדתה ולחץ על רבי משולם ליתן גט. המקורות המתארים את הפרשה מציינים כי רבי משולם איגרא נעתר לבקשה בצער ויגון רב והעניק לאשתו את הגט כפי רצונה.
תגובת הקהילה התורנית והרבנית למהלך זה הייתה חריפה ביותר כלפי משפחת הכלה. מובא כי כשנפגש הגביר רבי שמואל ביק עם הגאון רבי ישעיה מברלין, סיפר לו לפי תומו כי ביטל את הנישואין והפריד בין בני הזוג. תגובתו של רבי ישעיה מברלין הייתה זועמת ונוקבת והוא הטיח בגביר: "אם צעיר גאון זה היה בביתך, ואתה סילקת אותו מן הבית – חייב אתה להתעלף פעם שנייה!".
לכל כך למה? – זה היה הסיפור – זמן מה לאחר גירושי הזוג הגיעה אל רבה של ברסלוי, רבי ישעיה ברלין, תשובה הלכתית עמוקה וגאונית מאת אברך צעיר בשם משולם איגרא. רבי ישעיה התפעל עמוקות מעוצמת עיבודו והעמקתו של הכותב. בדיוק באותה עת נכנס לחדרו הגביר שמואל ביק. כששאל אותו רבי ישעיה האם הוא מכיר את הצעיר משולם איגרא, השיב הגביר כי בעת כתיבת התשובה המדוברת היה הרב איגרא בחור בן 17 בלבד. כשרבי ישעיה הגיב בהשתאות עצומה והגדיר את משולם איגרא כ"חד בדרא" (יחיד בדור) וכגאון שאין כדוגמתו, תפס הגביר את גודל ההחמצה – צנח והתעלף במקום מרוב שוק וחרטה. כאשר התאושש הגביר והתיזו עליו מים, שאל אותו רבי ישעיה לפשר ההתעלפות. הגביר הודה בבושה: "צעיר גאון זה היה חתני, ולפי בקשתי ובקשת בתי גירשתי אותו מביתנו". על כך הטיח בו רבי ישעיה את הביטוי הנוקב: "חייב אתה להתעלף פעם שנייה!". רוצה לומר, ההתעלפות הראשונה של הגביר הייתה מתוך הלם וצער על כך שאיבד נכס רוחני עצום. רבי ישעיה אמר לו שהתעלפות זו אינה מספקת; עליו להתעלף פעם נוספת מתוך בושה וחרטה על הסכלות והעיוורון שלו עצמו – על כך שהוא במו ידיו גרש מביתו עילוי וגאון הדור בגלל זוטות וחוסר הבנה של מעלתו הרוחנית.
הדברים שימשו כתוכחה מוסרית חריפה נגד הנטייה לשפוט תלמידי חכמים לפי אמות מידה חומריות, מעשיות או זוטות של יום-יום (כמו הבנה במסחר או הליכות שוק), תוך החמצת העיקר והפגיעה באוצר רוחני נדיר.
מכל מקום, הקהילה הרבנית ראתה בגירושין הללו החמצה טרגית הנובעת מעיוורון חומרי של משפחת הגביר, שלא השכילה להבין את מעלתו הרוחנית של החכם. לא ארכו הימים ורבי משולם איגרא נישא בשנית לבתו של הגאון רבי יצחק הורביץ, רבה של ברודי, מתוך הערכה מלאה לגדולתו, ועלה לכהן ברבנות בקהילות מרכזיות.
רבי צדוק הכהן מלובלין והיתר מאה רבנים
צדקת הצדיק ספרו של ר' צדוק הכהן
אחת הפרשיות הסבוכות והסוערות ביותר בתולדות תנועת החסידות וההלכה בפולין במאה ה-19 סובבת סביב גירושיו של רבי צדוק הכהן מלובלין. בעודו אברך צעיר, הנודע בכינויו "העילוי מקריניק", היה נשוי לבתו של רבי שמואל הירש מוולודאבקה. בני הזוג ניהלו חנות למחייתם.
והנה שמועה שהפיצו גורמים בלתי מוסמכים טענה כי האישה לחצה את ידו של אציל פולני שקנה בחנותה. רבי צדוק, שהקפיד על קלה כחמורה והושפע מתפיסות הלכתיות מחמירות, דרש לגרשה מיד. ואולם, האישה טענה בתוקף כי היא חפה מכל פשע, כי השמועה אינה אלא עלילת שווא, וסירבה לקבל את הגט.
מאחר שחרם דרבנו גרשום אוסר על גירושי אישה בעל כרחה, נזקק רבי צדוק להשיג "היתר מאה רבנים" – פרוצדורה הלכתית חריגה וסבוכה הדורשת חתימתם של מאה רבנים משלוש ארצות שונות כדי להתיר לאיש לישא אישה שנייה על אשתו. לצורך כך, יצא רבי צדוק למסע נרחב ברחבי פולין, ליטא ואוקראינה, ונפגש עם מנהיגי הדור, ובהם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה ואדמו"רים מפורסמים.
מהלכו של רבי צדוק עורר התנגדות וזעזוע בחלקים מרכזיים של הנהגת הדור. בעת שביקר אצל האדמו"ר רבי מרדכי מצ'רנוביל כדי להחתימו על היתר הנישואין, מחה בו האדמו"ר בתוקף. מובא כי רבי מרדכי מצ'רנוביל הזהירו בחריפות כי בעקבות רדיפתו אחר הגירושין הללו חרף רצונה ודמעתה של אשתו, הוא ייענש מן השמיים ולא ייפקד בבנים.
בסופו של דבר, לאחר שנודע לאשתו על מסע היתר מאה הרבנים, נשברה רוחה והיא הסכימה לקבל את הגט, כך שרבי צדוק לא נדרש לממש את היתר הרבנים הלכה למעשה. הוא נישא בשנית לרבנית חנה דבורה פרידנטל בלובלין. ואולם, אזהרתו של האדמו"ר מצ'רנוביל התממשה במלואה: רבי צדוק הכהן מלובלין נפטר בשנת תר"ס בגיל 77 כשהוא ערירי וללא ילדים. המסורת החסידית מספרת כי לימים הצטער רבי צדוק עמוקות על שלא שמע בקול הרבנים שהזהירוהו ממהלך כפוי זה.
העילוי מקיידן וגירושיו מפרומה שפירא
הרב שמואל סלנט נולד בעיירה וולקוניק והתפרסם כבר בילדותו כעילוי מופלג, המוכר בלומז'ה ובקיידן כ"העילוי מקיידן". כמקובל באותה תקופה, בגיל שלוש עשרה נישא לריבה פרומה, בתו של הרב שמעון מערקיל שפירא. הנישואין, שהיו פרי שידוך בגיל רך, בגיל 13, לא עלו יפה, ולאחר כשלוש שנות נישואין, בהיותו בן 16, החליטו בני הזוג להיפרד ולהתגרש.
לאחר הגירושין, בהיותו בחור צעיר ששמו הלך לפניו כגאון מבריק, החלו לזרום לפתחו הצעות שידוכים למכביר. אולם, הרב שמואל סירב בתוקף לשמוע על כל הצעת שידוכין. כששאלו אותו לפשר סירובו העיקש, השיב "עד שגרושתי לא תמצא את זיווגה היא, אינני מוכן להינשא בשנית". ואכן רק לאחר שפרומה נישאה בזיווג שני לאיש אחר, ניאות רבי שמואל לחפש שידוך לעצמו. כאשר אביו הזדמן לעיירה סלנט, פנה אליו הגאון רבי יוסף זונדל מסלנט וביקש את רבי שמואל כחתן לבתו טויבא, והאב הסכים. מנישואין אלו נולד בנו, בנימין סלנט, ממייסדי שכונת נחלת שבעה בירושלים.
היחס המיוחד של רבי שמואל סלנט לגרושתו לא תם בעת נישואיה השניים. בחלוף שנים רבות, נטרפה שעתה של פרומה: בעלה השני נפטר, והיא נותרה אלמנה וחסרת כל. כאשר חזרה לארץ ישראל, שלח הרב סלנט, שכבר שימש כרבה של ירושלים, את בנו במיוחד כדי לקבל את פניה בכבוד. ולא זו בלבד, אלא שהוא קצב לה קצבה כספית חודשית מקופתו כדי לספק את כל מחסורה. כשמקורביו תמהו על כך שהוא תומך באופן סדיר בגרושתו, לא הביא כתשובה את סיפורו של ר' מאיר – שמא בגלל שלא רצתה להשוות גרושתו לאותה אישה רעה שהייתה אשתו של ר' מאיר, והביא רבי שמואל ראיה מדברי חז"ל במדרש רבה (בראשית רבה, פרשה לג, פסקה ג; ויקרא רבה, פרשה לד, פסקה יד). המדרש על ימיו של התנא רבי תנחומא, כאשר הייתה עצירת גשמים קשה בימיו וגזרו תעניות מרובות. דרש רבי תנחומא לציבור ואמר: "בני, התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה יתמלא עליכם רחמים". בעקבות הדרשה החלו בני העיר לחלק צדקה לעניים, וראו אדם אחד שאינו נותן צדקה לעני סתם, אלא מעביר מעות לגרושתו. באו האנשים בתרעומת לפני רבי תנחומא ואמרו: "אנחנו מחלקים צדקה, והאדם ההוא נותן כסף לגרושתו, ואם כן לא תועיל לנו חלוקת הצדקה!". ביקש רבי תנחומא לקרוא לאיש ושאל אותו: "מה הקשר של אישה זו אליך?". השיב האיש: "גרושתי היא". תמה רבי תנחומא: "ומדוע נתת לה מעות?". ענה האיש ואמר: "רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים". באותה שעה הגביה רבי תנחומא את פניו כלפי מעלה ואמר: "ריבון כל העולמים, אם אדם זה, שאינו מחויב לשלם לגרושתו מזונות, וראה אותה בצרה — נתמלא עליה רחמים, אז אתה, שכתוב בך 'חנון ורחום', ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב — על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים". מיד ירדו גשמים והגיעה לרוויה האדמה. רבי שמואל סלנט למד מעשה זה כהוראה מעשית. הוא קישר זאת לדרשת חז"ל בתלמוד הירושלמי (מסכת כתובות, פרק יא, הלכה ג) על הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז): "זו גרושתו". מתוך תפיסה זו ראה רבי שמואל זכות וחובה מוסרית לדאוג לרווחתה של גרושתו בצרתה.
מסכת גירושיו של המלבי"ם
חייו האישיים של הגאון רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר (המלבי"ם) היו רוויי טלטלות, נדודים, מאבקים ציבוריים ותהפוכות. פן מרכזי במסכת חייו הוא עובדת היותו למוד סבל בתחום הזוגי. המלבי"ם התחתן לראשונה כשהיה נער כבן 14 שנה בלבד. השידוך הצעיר לא עלה יפה, וכעבור שנים אחדות בני הזוג התגרשו. מאוחר יותר, כשהיה כבן 27, נישא בשנית. אשתו השנייה הייתה בתו האלמנה של הנגיד פייבל אופוצ'ינסקי. חותנו העשיר תמך בו מבחינה כלכלית בעין יפה, דבר שאיפשר למלבי"ם להקדיש את זמנו ומרצו ללימוד תורה ולהעלאת חיבוריו התורניים המקיפים על הכתב, ובראשם ספרו "ארצות החיים". אולם, גם נישואין אלו עלו על שרטון ובני הזוג נפרדו. טלטלות אלו ליוו אותו אף בהמשך חייו; בעת מאבקיו בווילנה הוזכרו גירושיו בעברו על ידי מתנגדיו כמקור לניגוח פוליטי ואישי.
הניסיונות האישיים הקשים והשברים הזוגיים שחווה המלבי"ם בשני פרקי נישואיו הראשונים לא הפכו אותו למריר, תחת זאת, הם חלחלו אל תפיסת עולמו הפרשנית והזינו את הבנתו הדקה בנפש האדם ובמוסד הנישואין והגירושין המקראי. בפירושו הנודע לתורה, "התורה והמצוה", ובביאוריו לספרי הנביאים, נדרש המלבי"ם למהותה של מצוות הגירושין. בשונה ממפרשים שראו בגירושין מענה בדיעבד בלבד למצב מצוקה, המלבי"ם מנסח יסוד פילוסופי-פסיכולוגי בדבר נחיצותה של האפשרות להיפרד. על הפסוק בספר דברים (פרק כד, פסוק א): "כִּי יִּקַּח אִּיׁש אִּשָּׁה ּובְעָּׁלָּׁה וְהָּׁיָּׁה אִּם לֹא תִּמְצָּׁא חֵן בְּעֵינָּׁיו כִּי מָּצָּׁא בָּׁה עֶרְוַּת דָּׁבָּׁר וְכָּׁתַּב לָּׁה סֵפֶר כְרִּיתֻת וְנָּׁתַּן בְּיָּׁדָּּׁה וְשִּלְחָּּׁה מִּבֵיתֹו", כותב המלבי"ם בביאורו:
"ורצה השי"ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה היה כל אחד מתאונן על חייו שבהכרח יחיה עם אשה אשר לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש לו יכולת לגרשה, כל זמן שלא תאבד כל החן שהיה לה תספיק למנעו מזה, בחשבו שאם ישא אחרת גם היא לא תהיה טובה הימנה, וכל זמן שלא גרשה בהכרח הוא חיי רצון".
המלבי"ם מסביר כי קיומו של מנגנון הגירושין והיכולת להיפרד הם שמקנים לזוגיות את איכותה כ"חיי רצון". אילו הנישואין היו כבל בלתי ניתן להתרה, היו החיים הזוגיים הופכים לעול ולמקור למרירות מתמדת ("חיי הכרח"). עצם האפשרות להתגרש יוצרת בחירה מחודשת ומאפשרת לשמור על החן והרצון ההדדי.
בפירושו לנביא ישעיהו (פרק סב, פסוק ה), על המילים "ּומְׂשֹוׂש חָּׁתָּׁן עַּל כַּלָּׁה יָּׁׂשִּיׂש עָּׁלַּיְִּך אֱֹלהָּׁיְך", מעמיק המלבי"ם בדינמיקה הרגשית המורכבת של מחזיר גרושתו:
"שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א', עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך...".
המלבי"ם מביע הבנה אנושית דקה: בעת החזרת גרושה, המשקעים מן העבר והמשבר שהתרחש אינם נעלמים כליל, ולפיכך שמחה זו אינה מתאפיינת באותו משוש ללא סייג של אהבת חתן וכלה ראשונית. תובנה זו מדגישה כיצד ניסיונות חייו האישיים של המלבי"ם השתקפו בדיוק הרגשי שבו ניתח את הכתובים.
בעל "שרידי אש" ונישואיו הכושלים
במאה ה-20 התחוללה דרמה אישית מטלטלת בחייו של הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג, מגדולי פוסקי הדור ומחבר שו"ת "שרידי אש". בצעירותו נשא הרב ויינברג את בתו של רב העיר פילווישוק (Pilviškiai(, רבי יעקב לוין. לאחר פטירת חותנו, מונה הרב ויינברג הצעיר למלא את מקומו וכיהן כרב העיר במשך כשבע שנים.
אולם, הנישואין לא עלו יפה. הפער הרגשי והאישי בין בני הזוג, לצד הטרדות והעול הכבד של הרבנות, הובילו למשבר נפשי ואישי עמוק. המצוקה הייתה קשה עד כדי כך שהרב ויינברג נזקק לנסוע לברלין לקבלת טיפול וסעד נפשי ורפואי. בני הזוג הגיעו למסקנה כי אין מנוס מגירושין.
הרב יחיאל ויינברג
אלא שהמציאות ההיסטורית התערבה: פרוץ מלחמת העולם הראשונה קטע את ההליכים והותיר את הרב ויינברג מעוכב בגרמניה. רק לאחר סיום המלחמה הושלם תהליך הגירושין הרשמי.
מאז גירושיו, נותר הרב ויינברג ערירי ובודד עד יום מותו. תלמידיו וסובביו בשווייץ, מקום מושבו בשנותיו האחרונות לאחר תלאות השואה, מתארים דמות אגדית אך עגומה: אדם בעל עוצמה תורנית אדירה, היושב ליד שולחן עמוס ספרים ותשובות, אך בעורקיו זורמת בדידות איומה. אחד מתלמידיו, ר' אברהם אבא וינגורט, כתב עליו (בספר "זכרונות ה'שרידי אש'" הוצאת ישיבת היכל אליהו, תשע"ט) –
"זכיתי להיות במחיצתו תקופה מסוימת בהיותי בישיבת עץ חיים במונטרה. ישבתי לידו בחדרו כמעט כל יום, ליד השולחן המלא ספרים ומכתבי שאלות ותשובות... אדם בלי משפחה, בודד וגלמוד, מיוסר מפגעי הזמן, וכוחו איתן, וחדוות התורה מבצבצת בעיניו מכל דיבור של תורה. למרות שבעצם היה אדם מסכן מכוח הנסיבות שמצאו אותו, אך אני הרגשתי את עצמי מסכן לעומת העוצמה הגדולה של חדוות התורה, והיגיעה העצומה, וגילוי הכישרון וההיגיון בליבון ובירור סוגיות הש"ס ופסקי הלכות".
סיפורו של בעל השרידי אש מציג את המחיר האישי הכבד מנשוא שמשלמים לעיתים גדולי הדור על נישואים כושלים ופירוק התא המשפחתי.
הרב אלישיב והרבנית שיינה חיה בתו של ר' אריה לוין – קושי והשלמה
מערכת היחסים בין מנהיג הציבור הליטאי, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, לבין רעייתו הרבנית שיינה חיה ע"ה (בתו של "רב האסירים", הרב אריה לוין), נחשבת בעולם התורני לדוגמה מובהקת של שותפות, מסירות נפש הדדית וכבוד מפליג. בני הזוג נישאו בשנת תר"ץ (1930) וחיו יחד במשך כ-64 שנים (עד לפטירתה בשנת תשנ"ד - 1994), כשהם מעמידים 12 ילדים (בהם הרבנית בת-שבע קניבסקי ע"ה).
אבל יש להודות בחינה דקדקנית של מערכת היחסים ביניהם מלמדת על "חריקות" לא מצער בתחילה. מעניין לדעת כי השידוך בין השניים נקשר בעידודו ובמעורבותו הפעילה של מרן הראי"ה קוק, שהכיר והעריך עמוקות הן את השקדן הצעיר (הרב אלישיב) והן את הרב אריה לוין. הרב קוק עודד את הרב לוין להסכים לשידוך, סידר את חופתם ואף שימש כסנדק לבנם הבכור.
על נסיבות השידוך סופרה לימים עובדה משעשעת על פי מנהגי ירושלים דאז: כאשר הציעו את השידוך, סיכמו שהבחור יעבור ברחוב ליד הכותל המערבי בשעה היעודה שבה תצעד הכלה המיועדת עם אביה, כדי שיוכל לראותה. אולם בדיוק ברגע שעברו זה מול זה, עבר במקום ערבי עם חמור שהסתיר אותה. הרב אלישיב התבייש לספר שלא הצליח לראותה, והשידוך נסגר בברכה ובשמחה.
מכל מקום, בשנות הנישואין הראשונות של בני הזוג, היה הרב אלישיב הצעיר שקוע בכל רמ"ח איבריו בלימוד תורה רצוף וטוטאלי. סדר יומו כלל שעות מעטות ביותר של שינה, כשהוא ממעט לחלוטין בשיחות חולין או בעיסוק בענייני העולם הזה. מתוך המציאות הזו חשה לעיתים הרבנית הצעירה בודדה. היא פנתה אל אביה, רבי אריה לוין – שהיה ידוע בפיקחותו העמוקה, ברגישותו הנפשית ובמידת החסד שלו – וסחה לו בצער עדין כי בעלה כל כך משוקע בספריו ובלימודו עד שאין לו פנאי לשוחח עמה. ר' אריה לוין, שהכיר והעריך עד למאוד את עוצמת גדלותו הרוחנית של חתנו הצעיר, נהג בתבונה רבה ובחמלה אבהית. הוא לא ניסה לגעור בחתנו או לבקש ממנו להפחית משקידתו, אך גם לא פטר את בתו בביטול. ר' אריה חייך אליה, חיבק אותה בדברי ניחומים ואמר לה בלשון זו:
"בתי, זכית בחתן שהוא עילוי ומתמיד נדיר, ואי אפשר להפריע לו מלימודו. אם את מרגישה צורך בדיבור, בשיחה ובפורקן הלב – תבואי אליי בכל עת, ואני אשוחח איתך במקומו!"
לתגובתו של ר' אריה לוין היו כמה השלכות עמוקות: הוא העניק לבתו לגיטימציה מלאה לצורך האנושי שלה בתקשורת ובאוזן קשבת, ומאידך, מנע יצירת חיכוך או מתח בבית הצעיר ולא דרש מהרב אלישיב לשנות מדרכו הייחודית בתורה.
הדברים חרתו בלבה של הרבנית את גודל הזכות שנפלה בחלקה להיות שותפה לצמיחת גדול הדור. מאותה עת ואילך קיבלה על עצמה את מסירות הנפש למען תורתו באהבה ובגאווה, והפכה למגינה הנחרצת ביותר על זמנו ולימודו עד יום מותה (ראו: ש. רז, איש צדיק היה, ובספרו של הרב שלום מאיר שולמן – "השקדן" בפרקים העוסקים בביוגרפיה של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ובשידוכו עם בתו של ר' אריה לוין).
והרי לך דוגמה לבני זוג השונים בטבעם שמצאו את הדרך להמשיך בחיים זוגיים מספקים על אף השוני והפערים.
גירושין במרחב הרבני
ניתוח המקרים ההיסטוריים מצביע על מציאות מורכבת שבה הליכי הגירושין אינם מוכרעים אך ורק בחדרי חדרים או במסגרת היבשה של הדין המשפטי. המנוע המרכזי לפירוק הבית בקרב דמויות תורניות בולטות נובע לא פעם ממתח מובנה בין חובות חיי המשפחה לבין תביעות הטוטאליות של הלימוד וההנהגה הרוחנית. כפי שראינו במקרה של המהרי"ל, של רבי משולם איגרא ושל בעל השרידי אש, פער הציפיות בין בני הזוג לגבי אורח החיים, הנדודים, המעורבות בענייני החומר או הטרדות הציבוריות הוביל למשבר עמוק. הקהילה הסובבת אינה נוהגת כאדישה למתרחש; תגובת הציבור נעה בין התגייסות אקטיבית לסיוע כלכלי – כפי שעשו תלמידי רבי יוסי הגלילי כשמילאו את חוב הכתובה – לבין הפעלת שוט של ביקורת חברתית וגנאי כלפי מי שנתפס כפוגע שלא בצדק בבן או בת הזוג.
ההתפתחות ההלכתית, ובפרט תקנת חרם דרבנו גרשום האוסרת על גירושי אישה בעל כרחה, יצרה מאזן כוחות חדש שמנע מהבעל לפעול באופן חד-צדדי. המסע של רבי צדוק הכהן מלובלין להשיג היתר מאה רבנים והתנגדותו של האדמו"ר מצ'רנוביל ממחישים כי ההנהגה הרוחנית הציבה בלמים מוסריים נגד ניצול כוחני של הדין. הקהילה והרבנים תבעו בירור מעמיק של החפות והצדיקו את סרבנות האישה כאשר חשה כי נעשה לה עוול.
לצד זאת, המתווה ההלכתי-חברתי יוצר הבחנה ברורה בין כריתת הקשר המשפטי לבין פריקת האחריות האנושית. הדגם שהציב רבי יוסי הגלילי בפרנסת גרושתו ובעלה העיוור, כמו גם עמדתו הרגישה של החת"ם סופר לסרב לגרש את אשתו העקרה, מקבעים תפיסה מוסרית לפיה הגירושין אינם מוחקים את החמלה, הכבוד והדאגה הבסיסית לשלומו של הזולת.
הצצה אל קורות חייהם האישיים של גדולי האומה מלמדת כי אף אדם, מורם מעם ככל שיהיה, אינו מחוסן מפני משברי החיים והסערות המטלטלות את התא המשפחתי. הגירושין של חכמי הדורות אינם מוצגים בספרות ההיסטורית וההלכתית ככישלון פוסל, אלא כחלק מן המציאות האנושית המורכבת שאיתה יש להתמודד ביושר, באומץ ובכפוף לכללי הצדק.
מתוך הדרמות האישיות הללו עולה מתווה ברור וערכי: הנישואין ביהדות הם אכן ערך מרומם והמזבח מוריד דמעות על פירוקם, אך כאשר הקשר הופך למקור של סבל, ביזוי, זרות או מצוקה נפשית בלתי ניתנת לגישור, הופכים הגירושין לפתרון ראוי ולגיטימי. המערכת הקהילתית וההלכתית תובעת מבני הזוג לפעול בהגינות, להימנע מכפייה כוחנית, ולא לשכוח את האנושיות והחסד גם כאשר דרכיהם נפרדות.
