בימיה הראשונים של מדינת ישראל, בעוד הדי מלחמת השחרור עודם נשמעים בחלל, ניצבה מערכת הביטחון מול אי-ודאות מודיעינית כבדה. המיעוט הערבי שנותר בתוך גבולות הקו הירוק היה נתון תחת ממשל צבאי, ומערכת המודיעין חששה מהתקוממות פנימית או מסיוע לגל הסתננויות עוין.
על רקע מציאות זו הגה ראש שירות הביטחון הכללי והמוסד, איסר הראל, תוכנית נועזת שנועדה להחדיר עיניים ואוזניים ישראליות אל לב החברה הערבית המקומית. המטרה הייתה יצירת רשת סוכנים רדומים שייטמעו לחלוטין באוכלוסייה, יחיו את חיי השגרה של הכפרים ומאהלי הבדואים, ויספקו התרעה מודיעינית מוקדמת לשעת חירום ולמלחמה כוללת.
המשימה להקמת יחידת המסתערבים הוטלה בשנת 1952 על שמואל (סמי) מוריה, יליד בצרה שהיה מראשי המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק וניהל בעברו מבצעי העפלה בלתי לגאליים מורכבים. מוריה איתר צעירים יוצאי עיראק, בעלי חזות מתאימה וערבית רהוטה מבית, וכינס אותם בבסיס הדרכה מבודד ברמלה.
במשך קרוב לשנה וחצי נותקו החניכים לחלוטין מעולמם הקודם. הם שיננו פרקים שלמים מן הקוראן, למדו לפרטי פרטים את הלכות התפילה והטהרה המוסלמיות, השילו מעליהם את העגה הבבלית לטובת הלהג הפלסטיני הכפרי, ונשלחו לעבודה במפעלים לצד פועלים ערבים כדי להסיר כל היסוס בהתנהגותם. לכל לוחם נתפר "סיפור כיסוי" מדוקדק של פליט פלסטיני ממאורעות ,1948 אשר איבד את ביתו ושב בדרכים נסתרות כדי לבנות את חייו מחדש בגליל, במשולש או בנגב.
כדי להפוך את ההיטמעות למוחלטת ולהסיר כל צל של חשד, עודדו מפעילי השירות את הסוכנים למסד את חייהם בכפרים. בחברה המסורתית שבה פעלו, גבר רווק וזר עורר תהיות מתמידות, ונישואין היו הדרך הבטוחה ביותר להכות שורשים ולהיטמע בשטח. הסוכנים נישאו לנשים מוסלמיות מקומיות בחתונות מסורתיות. הכלות ובני משפחותיהן חיו לצד הבעלים הצעירים מבלי לעלות על דעתם כי בני זוגם הם יהודים הפועלים בשליחות מערכת הביטחון הישראלית.
השנים חלפו, ובבתים שהקימו הסוכנים נולדו ילדים. הילדים גדלו כערבים מוסלמים לכל דבר, דיברו ערבית כשפת אם, חגגו את מועדי האסלאם והתחנכו במוסדות החינוך המקומיים. עבור הלוחמים עצמם היה זה פיצול זהות קורע לב: משפחותיהם היהודיות המקוריות ידעו רק על שירות ממושך ומסווג, משכורתם הופקדה עבורם בחשבונות בנק ישראליים, בעוד הם חיו יום ולילה חיים כפולים שכל טעות קלה בהם עלולה הייתה להסתיים בגזר דין מוות.
המלכוד האנושי והחשיפה בפריז
לקראת מחצית שנות השישים הגיעה הנהגת מערכת הביטחון למסקנה כי התועלת המודיעינית המופקת מן היחידה מוגבלת, ואינה מצדיקה את הסיכונים המבצעיים ואת המחיר האישי והמוסרי הכבד. הוחלט לפרק את המערך ולשלוף את המסתערבים מחייהם הסמויים.
ההחלטה יצרה סיבוך אנושי חסר תקדים: לא ניתן היה להותיר את הנשים והילדים מאחור בכפרים, שכן היעלמות פתאומית של אב המשפחה הייתה מותירה אותם בעוני, בנידוי חברתי ובחשד מתמיד; מנגד, גילוי האמת בתוך הכפרים היה מעמיד את חיי הסוכנים ומשפחותיהם בסכנת חיים מיידית מצד הסביבה.
הפתרון המבצעי שנבחר הצריך מבצע מורכב נוסף. שמואל מוריה הוצב באותם ימים בפריז כראש שלוחת המוסד והשב"כ באירופה. במסווה של הצעות עבודה מפתות, נסיעות עסקים והזדמנויות הגירה, הוברחו המסתערבים יחד עם נשותיהם וילדיהם אל בירת צרפת.
בדירות ששכר מוריה בפריז, באווירה אירופית מרוחקת ובטוחה, התרחשו המפגשים הקשים ביותר. מוריה ורעייתו שולמית ישבו מול הנשים וחשפו בפניהן את הסוד שנשמר במשך יותר מעשור: בעליהן אינם מוסלמים ואינם פליטים, אלא יהודים וישראלים הפועלים בשירות המדינה.
העדויות מתארות שבר נפשי עמוק. נשים נאלמו דום, התעלפו ופרצו בבכי מר למשמע האמת שמוטטה את עולמן הדתי והחברתי. הגברים שאהבו ואשר עמם הקימו משפחה התגלו כמי שחיו עמן בזהות בדויה.
מוריה הבהיר לנשים כי מדינת ישראל מכירה באחריותה המלאה לגורלן: הובטחה להן קצבה כספית קבועה לכל ימי חייהן, בין אם יבחרו להיפרד ולחיות בנפרד ובין אם יבחרו להישאר עם בעליהן. לאלו שביקשו לשמור על התא המשפחתי, הוצעה האפשרות להצטרף לעם היהודי. בשלב זה נדרשה התערבותה של הסמכות הרבנית העליונה.
בית הדין החשאי של הרבנים הצבאיים
על מנת להסדיר את מעמד המשפחות מבלי שהפרשה תיחשף ותעורר סערה מדינית, הוטס לפריז בית דין מיוחד של הרבנות הצבאית בראשותו של הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, כשלצדו סגנו דאז, הרב גד נבון, והרב מרדכי פירון.
בית הדין המיוחד פעל בדיסקרטיות מלאה. הרבנים פגשו את הנשים שנעתרו להצעה, בחנו את כנות רצונן להמשיך בחיי משפחה משותפים בסביבה יהודית, וגיירו אותן בהליך מהיר כדי לאפשר לבני הזוג להינשא כדת משה וישראל.
אלא שהסוגיה הרגישה ביותר נגעה למעמדם של הילדים שנולדו באותן שנים. בעוד שחלק מן הנשים טבלו והתגיירו, היו נשים שסירבו להמיר את דתן המוסלמית. נוצר מצב שבו אבות יהודים, שפעלו בשליחות חיונית של המדינה, מחזיקים בילדים קטינים שהוריהם מצויים בקרע תרבותי ולאומי.
הפולמוס ההלכתי: גיור קטנים ללא גיור האם
ההלכה הפסוקה מורה מפורשות כי הייחוס הלאומי והדתי של היילוד נקבע על פי האם, כפי שנפסק במסכת קידושין (סח ע"ב) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן ד, יט): "ולד שפחה ונכרית כמותה". על פי דין תורה יבש, ילדים שנולדו לאם נוכרייה הם נכרים לכל דבר, וזרע האב אינו מקנה להם מעמד יהודי אוטומטי.
הדרך ההלכתית היחידה להכניס קטין לעם ישראל מתבססת על דברי התלמוד במסכת כתובות (יא ע"א): "אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו".
מנגנון זה מאפשר לבית הדין לפעול כאפוטרופוס עבור הקטן, להטבילו ולמולו לשם גירות מתוך הנחה שהכניסה לברית עם ישראל היא זכות גמורה. אולם, שאלת יישומו של דין זה כאשר האם אינה מתגיירת עוררה מחלוקת עזה בין הפוסקים לאורך הדורות.
עמדת פוסקים רבים החמירה וקבעה שאין לגייר קטן אלא אם שני הוריו מתגיירים עמו ומקבלים על עצמם אורח חיים שומר מצוות, שכן גידולו בבית שאינו שומר תורה עלול להפוך את הגיור לחובה ולא לזכות.
הרב שלמה גורן, בפסיקותיו ובכתביו, נקט בגישה אמיצה שהעמידה בראש סדר העדיפויות את מניעת אובדן נידחי ישראל ואת כוחה המטהר של ארץ ישראל. במאמרו העקרוני בסוגיה זו כתב: "בכל המקרים של גיור קטנים, אין צורך בנוהל קבלת עול מצוות ולא להודיעו על כך, מאחר וזכין לאדם שלא בפניו... ומצוה גדולה להכניס ילדי ישראל תחת כנפי השכינה כדי שלא ייכרת זרעם מעמם, ובפרט בארץ ישראל שחזרתם לקרקע עמם היא הצלתם מן ההתבוללות ומן הכליה" (הרב שלמה גורן, "אפשרויות לגירות של קטינים", שנתון 'שנה בשנה', הוצאת היכל שלמה, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 151–155).
הרב שלמה גורן (תרע"ז–תשנ"ה, 1917–1994) שימש כרב הצבאי הראשי הראשון לצה"ל בין השנים 1948–,1971 ולאחר מכן כרב הראשי לישראל בין השנים תשל"ג–תשמ"ג (1972–1983). הוא פעל מירושלים ומתל אביב, חיבר עשרות ספרי פסיקה ובהם שו"ת "משיב מלחמה" לענייני צבא וביטחון, והוכתר כחתן פרס ישראל לספרות תורנית על מפעלו בחקר התלמוד הירושלמי. מזגו העצמאי התבלט כבר במלחמת העצמאות, הוא ויתר על פטור מגיוס שניתן לתלמידי ישיבות, שירת כצלף בקרבות בירושלים הנצורה, ובמלחמת ששת הימים טעה בדרכו ונכנס לבדו עם נהגו לחברון לפני כוחות צה"ל, שם קיבל אישית את כתב הכניעה מנכבדי העיר הערבים.
בבואו לדון במקרה המורכב של ילדי המסתערבים בפריז, הוביל הרב גורן הכרעה יוצאת דופן. העדויות ההיסטוריות ודברי שמואל מוריה מלמדים כי בית הדין ראה במעשי האבות שליחות של כלל האומה. בפסק דין ייחודי קבעו הרב גורן, הרב נבון והרב פירון כי מכיוון שהילדים הללו באו לעולם כתוצאה ישירה משליחות ביטחונית מסוכנת שהטילה המדינה על אביהם היהודי, חלה על הציבור חובה מוסרית והלכתית לקלוט אותם.
הרבנים הכריעו כי הילדים יוכרו, יירשמו ויתחנכו כיהודים לכל דבר, תוך מתן אפשרות לעמוד על דעתם ולהשלים את עניינם בבגרותם אם יחפצו בכך.
העיתונאי מנחם רהט, אשר תיעד את עדותו של שמואל מוריה, תיאר את פסיקת בית הדין: "גילם הצעיר של הילדים שנולדו בכפרים לא איפשר את גיורם המיידי באותה עת. הרב גורן פסק כי לנוכח נסיבות הולדתם 'בשליחות מדינת ישראל', הילדים ייחשבו ויתחנכו כיהודים, עד שיחליטו בבגרותם על עתידם... השב"כ המשיך לשאת באחריות מלאה לכלכלת המשפחות" (מנחם רהט, "הרב גורן: הסיפור שלא סופר", אתר 'ערוץ 7', כ"ד בחשוון תש"ף, 22 בנובמבר 2019).
שותפו הקרוב של הרב גורן להרכב הדיינים בפריז, הרב גד נבון, ביטא לימים את הערכתו לאומץ לבו של הרב גורן בהתרת סבכים אלו: "הרב גורן היה גאון בתורה ושליט בכל מכמניה, לא נרתע משום סוגיה חמורה כשהונחה לפתחו טובתם של חיילי צה"ל וביטחון ישראל. הוא ידע לגייס את כוח דהיתרא מתוך עומק הש"ס כדי לפתור מצוקות שאחרים יראו מלגשת אליהן" (הרב גד נבון, מובא אצל ש' הכהן, "פסיקת הרבנות הצבאית בראי הדורות", ירושלים).
הרב גד נבון (בשמו המקורי - מימון פחימה; תר"פ–תשס"ו, 1920–2006) היה הרב הצבאי הראשי השלישי של צה"ל, תפקיד בו כיהן במשך עשרים ושלוש שנים (1977–2000). הוא נולד במרוקו, הוסמך לרבנות במרקש והוכר כבקיא מופלג בש"ס. בטרם עטה את מדי הרבנות הצבאית היה לוחם במלוא מובן המילה: הוא פעל במרוקו במסגרת "המוסד לעלייה ב'", עלה לישראל והתגייס לגדוד התשיעי של חטיבת הנגב בפלמ"ח, שם לחם כקשר וכסייר קרבי בקרבות מול הצבא המצרי. בהמשך דרכו הוסמך לדיינות בידי הרבנות הראשית, ויזם את שילובן של טכנולוגיות מדעיות וגנטיות בזיהוי חללי צה"ל.
הרבנים בפריז נשענו על מסורת פסיקה ספרדית ארוכת שנים, ששורשיה בתורתו של הראשון לציון, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, אשר עסק רבות בבני תערובת מתוך תפיסה של קירוב "זרע ישראל": "ומצווה לחבק בני ישראל הנולדים מנשים נוכריות ולקרבם תחת כנפי השכינה, כדי שלא יידח ממנו נידח, ובפרט בארץ ישראל שחזרתם לקרקע עמם היא הצלתם מן ההתבוללות ומן הכליה, וכל המונע גיורם בעת קטנותם עתיד לתת את הדין על אובדן נפשות מישראל" (הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ז (חושן משפט ויורה דעה), סימן כ).
הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (תר"ם–תשי"ג, 1880–1953) כיהן כראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל מראשית תרצ"ט ועד פטירתו. הוא כיהן ברבנות ביפו, בירושלים ובסלוניקי שביוון, והתבלט בראייתו הממלכתית הרחבה ובאהבת ישראל היוקדת שלו. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר השלטונות העות'מאניים גזרו גירוש על ראשי הציבור היהודי לדמשק, סירב הרב עוזיאל ליהנות ממעמדו ולבקש פטור אישי; הוא בחר לצאת לגלות יחד עם גולי קהילתו כדי לחלוק עמם את הרעב והסבל עד תום המלחמה.
מחלוקת הפוסקים: שאלת ה"זכות" בקבלת המצוות לקטן
הסוגיה העקרונית שעמדה לפתחו של בית הדין בפריז אינה עומדת בחלל ריק, אלא מהווה חוליה בוויכוח הלכתי עמוק שהסעיר את עולם הפסיקה במאתיים השנים האחרונות . שורש המחלוקת נעוץ בפרשנות הכלל התלמודי "זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו". פעמים רבות עולה השאלה מה הדין כאשר ברור שילד שיתגייר בקטנותו יגדל בבית שאינו שומר מצוות או בקרב משפחה חילונית? האם עצם הכניסה לחיק עם ישראל נחשבת לזכות חד-משמעית, או שמא חיובו בעול תרי"ג מצוות – כאשר ברור שייכשל בהן – מהווה חובה ונזק רוחני הפוסל את סמכות בית הדין לפעול עבורו?
במחנה המחמיר התגבשה עמדה שלפיה אין לגייר קטן אלא אם מובטח לו חינוך דתי מוקפד. מנהיג יהדות ליטא, רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, סבר כי כאשר ידוע שהקטן יעבור על איסורי תורה בהתבגרותו, הגיור איננו זכות אלא חובה, שכן עדיף לו לאדם להישאר כגוי שאינו מצווה ואינו נענש, מאשר להיות יהודי מומר הנידון על חילול שבת ומאכלות אסורות.
תפיסה זו נוסחה בבהירות חריפה על ידי פוסק אירופי בולט, הרב יחיאל יעקב וינברג: "בנדון דידן אין לו זכות, שהרי בוודאי לא יקיים המצוות בגדלותו, ונוח לו שיהא גוי הפטור מן המצוות מלהיות ישראל החוטא ונענש" (הרב יחיאל יעקב וינברג, שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן צה(.
הרב יחיאל יעקב וינברג (תרמ"ד–תשכ"ו, 1884–1966), מגדולי חכמי ליטא וגרמניה, שימש כראש בית המדרש לרבנים בברלין עד לליל הבדולח .לאחר ששרד את אימי מחנה המעצר בגרמניה בתקופת השואה, התיישב במונטרה שבשווייץ והשיב לאלפי שאלות הלכתיות סבוכות מכל קצוות תבל .אנקדוטה מפורסמת מעידה כי עוד בצעירותו בליטא זכה להערצה מופלגת מכל החוגים, וכאשר כיהן כרב בעיר פילבישוק נהגו בני הישיבות לנסוע שעות ארוכות רק כדי לחזות בבקיאותו הפנומנלית בש"ס.
באופן דומה הכריע לימים בירושלים בעל שו"ת "מנחת יצחק ,"הרב יצחק יעקב וייס: "איך אפשר לומר דזכות הוא לו מה שמטבילין אותו לגרותו, כיון שנתגדל בין אנשים פורקי עול תורה ומצוות, ובוודאי יחלל שבתות ויאכל נבלות וטרפות... ועל כרחך אין כאן תורת זכייה כלל". (רב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן צט, אות ה).
הרב יצחק יעקב וייס (תרס"ב–תשמ"ט, 1902–1989) כיהן כראב"ד גרוסוורדיין ברומניה, עמד בראש בית הדין של מנצ'סטר באנגליה במשך כעשרים שנה, ומשנת תשל"ט שימש כגאב"ד העדה החרדית בירושלים. הוא ניצל בנס מן הכבשנים באושוויץ, נודע בקנאותו הבלתי מתפשרת להלכה המקובלת, אך בד בבד עסק ברגישות עצומה בעגונות השואה וסירב לקבל שום שכר על הוראותיו ההלכתיות.
מנגד ניצבו פוסקים שראו בעצם ההשתייכות לכנסת ישראל זכות עליונה, שאינה נמדדת אך ורק במאזן העונשים של קיום המצוות .את אחד היסודות הנועזים ביותר בסוגיה זו הניח אחד מגדולי המשיבים בגליציה, הרב יצחק יהודה שמלקיש: "דהוה זכות להגר, דאף שיענש, מכל מקום יש לו חלק לעולם הבא, מה שאין כן אם ישאר נכרי, הֵ ן ּגוֹיִם כְּ מַ ר מִ דְּ לִ י ּוכְּ שַ חַ ק מֹ אזְּנַיִם נֶחְּ שָׁ בּו... על כן הוה זכות לוולד." (הרב יצחק יהודה שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יורה דעה, חלק ב, סימן ק, אות יא.(
הרב יצחק יהודה שמלקיש (תקפ"ח–תרס"ו, 1827–1905) שימש כגאב"ד פרמישלא ורבה הראשי של לבוב, המרכז התורני הגדול בגליציה .הוא נחשב לעמוד ההוראה של דורו ומחבר ספרי שו"ת "בית יצחק" המעטרים כל בית מדרש .על אף גילו ומעמדו השמרני תמך בארגון "אהבת ציון" ועודד יישוב ארץ ישראל .מסופר עליו כי סירב לקבל כספי פנסיה וציווה לחלק את כל רכושו לעניי העיר, וביום פטירתו ליוו אותו רבבות מכל קצוות הקשת היהודית.
אל אותה תפיסה מהותית הצטרף גדול הפוסקים בארצות הברית במאה העשרים, הרב משה פיינשטיין. בשיחותיו ההלכתיות ובפסקיו נשאל אודות גיור ילדים מאומצים או ילדי נישואי תערובת הגדלים בבתים שאינם מדקדקים בהלכה: "מסתבר שכן הוי זכות לו, דהלא ישראל רשע עדיין הוא יותר טוב מנכרי, שישראל רשע הוא יקבל גיהנום ויתכפרו עונותיו ויקבל חלק לעולם הבא, משא"כ נכרי שאין לו חלק לעולם הבא, וגם יש לו קדושת ישראל. ובכלל שמא נחשב רק כשוגג שנתגדל כך כתינוק שנשבה". (הרב משה פיינשטיין,
מובא בביאורי הלכה ופסקים מפי השמועה; ראו גם שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קנח(.
הרב משה פיינשטיין (תרנ"ה–תשמ"ו, 1895–1986) עמד בראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק ונשא בתפקיד נשיא אגודת הרבנים בארצות הברית .הוא הנהיג את עולם התורה האמריקאי בענווה אגדית: ביתו ברחוב איסט ברודוויי היה פתוח לכל נצרך, והוא ענה אישית לפניות טלפוניות של אנשים פשוטים מכל רחבי הגלובוס .בצעירותו שימש כרב בעיירה ליובאן שבבלארוס הסובייטית, שם פעל במחתרת להחזקת מקוואות וחינוך יהודי תחת עינם הבולשת של סוכני הבולשת הבולשביקית.
פולמוס זה לא נותר על הנייר, אלא ליווה מקרים היסטוריים טעונים. בשלהי המאה התשע-עשרה פנה רב מבוהל אל בעל שו"ת "מהרש"ם", הרב שלום מרדכי שבדרון מברז'אן, בשאלה הבאה: יהודים שעזבו את הדת נישאו לנשים נוכריות בנישואין אזרחיים בערכאות השלטון ונולדו להם ילדים. כעבור שנים התעוררו חלק מהאבות וביקשו למול את בניהם ולהכניסם בברית. הרבנים המקומיים זעקו כי גיור הבנים אינו כשר כיוון שהאם נשארת בגיותה והילדים מורגלים לחלל שבת ולכתוב ביום המנוחה. המהרש"ם הגן על זכותם של הילדים לבוא בברית, קבע כי גיורם הוא הצלת זרעו של האב היהודי, וצידד בכך שאין לנעול דלת בפני קטנים אלו הבאים מתוך נישואי תערובת (שו"ת מהרש"ם, חלק ו, סימן קט).
מחלוקת רבת שנים זו הציבה את התשתית שעליה צעדו הרב גורן והרב נבון בבואם לפריז: הם בחרו במודע בעמדתם של ה"בית יצחק", המהרש"ם והרב עוזיאל, והעדיפו את חיבוק זרעו של הלוחם היהודי והשבתו אל קדושת ישראל על פני החשש ההלכתי מאי-קיום מצוות מלא בעתיד.
שובם של הלוחמים ומבחן הדורות
עם סיום המבצע בפריז הועברו המשפחות לישראל. שירות הביטחון הכללי שיכן אותן בשכונות מגורים עירוניות באזור המרכז, בסביבה יהודית רגילה. הוענקו להם שמות עבריים, זהות ישראלית שגרתית וקצבאות קיום מובטחות שנועדו לאפשר את שיקומם.
המעבר היה כרוך במשברים פנימיים עמוקים. הנשים נקרעו בן לילה מעולם מולדתן, ממשפחותיהן ומשפתן, ונאלצו לשאת עמן סוד כבד לכל אורך חייהן. אחת הנשים לא עמדה במעמסה הנפשית ובמציאות החיים החדשה, עזבה את בעלה ואת הארץ לאחר מלחמת ששת הימים ועברה להתגורר בירדן; גם שם, מתוך נאמנות להסכם שנכרת עמה, המשיכה מדינת ישראל להעביר לה את קצבתה החודשית.
הילדים גדלו כישראלים לכל דבר. הם התחנכו בבתי ספר ממלכתיים, התגייסו לשירות צבאי מלא, וכמה מהם הגיעו לדרגות קצונה ופיקדו על לוחמים בצה"ל. עם זאת, משקעי העבר וסוד מוצאם ליוו אותם כצל מעיב. בהגיעם לפרקם, חלק מהבנים והבנות בחרו לגשת מיוזמתם לבתי הדין הרבניים ולהשלים הליך גיור מלא, מתוך רצון פנימי להסיר כל צל של ספק ממעמדם ולהקים בתים כשרים בישראל.
פרשה עלומה זו מדגימה את המפגש הנדיר שבין משימות ביון קיצוניות לבין שולחן הפסיקה ההלכתי. בהכרעתם של הרב שלמה גורן והרב גד נבון באו לידי ביטוי ערבות הדדית ומחויבות לאומית כלפי לוחמים שנשלחו לקווי החזית המוסווים, מתוך ניסיון לחבר בין צורכי הביטחון הדוחקים לבין כנפי ההלכה ומסורת הפסיקה.
