שריפת גופה בדין העברי
היחס לגוף האדם לאחר פטירתו מהווה את אחד היסודות המרכזיים המגדירים את גבולותיה של הקהילה היהודית ואת אמונותיה המטאפיזיות. בעוד שבתרבויות רבות בעולם העתיק והמודרני נתפסה שריפת הגופה בפרקטיקה לגיטימית, מכובדת ואף מקודשת, הרי שהדין העברי שלל אותה מבול וכול לאורך כל הדורות. שלילה זו אינה נובעת אך ורק מהוראות טקסטואליות יבשות, אלא היא משקפת תפיסת עולם עמוקה הנוגעת לבעלותו של האל על גוף האדם, לכבוד הבריאה בצלם אלוהים, ולאמונה בלתי מתפשרת בתחיית המתים ובהישארות הנפש.
בשנים האחרונות, עם השינויים החברתיים והמשפטיים במדינת ישראל ובעולם היהודי, עלה נושא זה שוב אל פני השטח, והוביל להתנגשויות עקרוניות בין עקרון האוטונומיה של הפרט לבין עמדת המשפט העברי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסקי דין דרמטיים של בתי הדין הרבניים.
מקורות המקרא וחז"ל: חובת הקבורה ואיסור הלנת המת
המקור המקראי הבסיסי לחובת הקבורה ולמניעת השפלת המת מופיע בספר דברים, שם מתייחסת התורה באופן ספציפי למי שהוצא להורג על ידי בית הדין, וממנו גוזרת הלכה לכל אדם:
"וְבָי־יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט־מָוֶת וְהוּמֶת וְתָלֵיתָ אֹתָוֹ עַל־עֵץ: לֹא־תָלִין נִבְלָתוֹ עַל־הָעֵץ כִּי־קָבָוֹר תִּקְבְּרֵנוּ בַּיּוֹם הַהִוּא כִּי־קִלְלֶת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵאֹ אֶת־ אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה." (דברים כא, כב-כג)
מפסוק זה למדו חז"ל את מצוות העשה של קבורת כל אדם, כמו גם את איסור הלא- תעשה של הלנת המת, המהווה פגיעה ישירה בכבוד הבורא אשר בצלמו נברא האדם.
בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מתפתח דיון דרמטי הממחיש את הניסיון למצוא מקור מפורש לחובת הקבורה באדמה, במיוחד אל מול תרבויות נוכריות שלא ראו בכך חובה דתית :
"אמר ליה שבור מלבא לרב חמא: קבורה מן התורה מניין? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי. דאיבעי ליה למימר בי קבור - דליעבד ליה ארון. תקברנו - לא משמע ליה. - ונימא מדאיקבור צדיקי! - מנהגא בעלמא - מדקבריה הקדוש ברוך הוא למשה! - דלא לישתני ממנהגא. תא שמע: וספדו לו כל ישראל וקברו אתו - דלא לישתני ממנהגא. לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו דלישתנו ממנהגא." (בבלי, סנהדרין מו, ב)
רש"י, בפירושו על אתר, מסביר את הדיאלוג המורכב הזה ומבהיר כי ללא הדרשה המורחבת של חז"ל, המלך הפרסי שבור לא היה משתכנע מהפסוקים הפשוטים :
"הבי גרסינן: תלמוד לומר כי קבר תקברנו - מרבויא דריש כל המתים. רמז לקבורה - שאדם חייב לקבור את מתו. דליעביד ליה ארון - אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה, ולהבי לא אמר ליה מהאי. ופרכינן: לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני: לא משמע ליה לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא. ונימא מדאיקבור צדיקי אברהם יצחק ויעקב, ומשני: מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן. ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה - אלמא דעתו הסבימה, ומשני: דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא." (רש"י, סנהדרין מו, ב)
הדיון התלמודי מדגיש בי קבורת המת איננה סתם מנהג קדום ("מנהגא בעלמא"), אלא חובה דתית ומוסרית מוחלטת אשר נקבעה על ידי הבורא עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בקבורת משה רבינו.
קבורה משום "בזיונא" או משום "כפרה"
בבסיס שלילת שריפת הגופה עומדת שאלה עקרונית שעוררו חכמי התלמוד: האם מטרת הקבורה היא מניעת ביזיון פיזי של הגופה המתפרקת, או שמא מדובר בהליך רוחני של כפרה על חטאי הנפטר?:
"איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? - למאי נפקא מינה? - דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא לא כל כמיניה. ואי אמרת משום בפרה הוא - הא אמר לא בעינא הוא כפרה," (בבלי, סנהדרין מו, ב)
רש"י שם מפרש את שני צדי הספק באופן הבא:
"משום בזיונא הוא - שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע... לא כל כמיניה דביזיון הוא לקרוביו. או כי היכי דתיהוי ליה בפרה בהטמנה זו, שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות." (רש"י, סנהדרין מו, ב)
הרמב"ן בספרו "תורת האדם" מבריע כי גם אם אדם מצהיר שאינו חושש מביזיון, אין שומעים לו, שכן הביזיון אינו פרטי שלו אלא נוגע לכלל האנושות :
"ואפילו במת דעלמא דלית ליה קרובים, וקאמר אל תקברוהו אין שומעין לו, דבזיונא דכולהו חיי קאמרינן (= זהו בזיון לכלל החיים - לציבור) ולא משום בני משפחה בלחוד," (הרמב"ן, תורת האדם, עניין הקבורה)
השלבה הלכתית ישירה של דיון זה מובאת ברמב"ם, הפוסק כי מצוות הקבורה גוברת על כל רצון אישי של הנפטר :
"ההספד בכבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו, אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו." (רמב"ם, הלכות אבל, פרק יב, הלכה א)
הרדב"ז, בפירושו לרמב"ם, מסביר מדוע נפסק דין זה לחומרה על אף שהבעיה התלמודית לא נפשטה באופן מוחלט :
"אבל אם צוה שלא יקבר וכו'. גם זה בעיא שם ואף על גב דלא נפשטה ביון דקבורה מצוה מה"ת דא"ר יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מה"ת מנין ת"ל כי קבור תקברנו והא דלא פשיט תלמודא מהאי קרא משום דאיכא למימר דקרא איירי בסתם בנ"א אבל באומר אל תקברוהו לההוא גברא מספקא לן וכיון דהוי ספיקא באיסורא דאורייתא אזלינא לחומרא וקברינן ליה ותו דתלמודא מהדר למפשט דמשום בזיונא הוא ואף על גב דדחינן לא סמכינן אדיחויי ביון דעיקר קבורה מה"ת:" (רדב"ז, פירוש להלכות אבל לרמב"ם, פרק יב, הלכה א)
בעל ה"לחם משנה" מקשה על הרמב"ם מדוע תלה את הטעם במצווה ולא בביזיון, ומציע הסבר מעמיק לפיו לשיטת הרמב"ם, מי שאינו קובר את מתו עובר בלאו מן התורה, וממילא אין בכוחו של אדם לבטל מצוות עשה של תורה :
"שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו וכו'. קשה דכיון דטעם רבינו דפסק דאין שומעין לו הוי משום דהוי בעיא דלא איפשיטא וספק איסורא לחומרא כדכתב הרמב"ן אם כן לא היה לו לתלות הטעם משום דהקבורה מצוה אלא משום דהקבורה משום בזיונא דזהו הצד מהבעיא שעשה הבעיין לומר דאין שומעין לו ובן הטור סימן שמ"ח בתב טעם זה וז"ל אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי הוא וכו'...וי"ל דרבינו סובר דלא בעי הבעיין אלא משום דסובר דאין קבורה מן התורה ובאיכא דאמרי דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי רמז לקבורה מן התורה כו' אבל ללישנא קמא דר' יוחנן דאית ליה דקרא דקבור תקברנו מריבוי דרשינן אפילו שאר מתים והמלין מתו עובר בלא תעשה ליבא בעיא דכיון דהיא מצוה מן התורה לקבור מתו לאו כל כמיניה לומר שלא יקברוהו וביון דרבינו פסק בפרק ט"ו מהל' סנהדרין בלישנא קמא דר' יוחנן דהמלין מתו עובר בלא תעשה לכך כתב כאן הטעם משום דהקבורה היא מצוה:" (לחם משנה, הלכות אבל, פרק יב, הלכה א)
רובד פנימי יותר של הצורך בקבורה מתבאר בדברי ה"צל"ח" (ציון לנפש חיה), המסביר בי גם באשר מתרחש נס והגוף אינו מתבזה (כמו במקרה של הרוגי ביתר שלא הסריחו), עדיין ישנו צורך רוחני עמוק בקבורה כדי לאפשר לנפש לשוב אל מקורה :
"נראה שתיקנו הטוב והמטיב, שלא תאמר ביון שלא הסריחו אין כאן צורך לקבורה שהרי גם בלי קבורה לא יתבזו, אבל באמת הקבורה איננה צורך הגוף לבד רק ג"ב צורך הנפש, כי כל זמן שלא ישוב העפר אל הארץ לא תשוב הרוח אל האלקים כדכתיב בקהלת [י"ב, ז'] וישוב העפר וגו' והרוח תשוב וגו', לבן תיקנו המטיב שניתנו לקבורה." (צל"ח, ברכות מח, ב)
אנקדוטות היסטוריות מהעת העתיקה: שריפת עצמות והביטוי "שחיק טמיא"
בחינת ההיסטוריה המקראית והתלמודית חושפת במה מקרים שבהם שריפת גופה או עצמות נתפסה באקט של ענישה חמורה או ביזיון קיצוני. אחת הדוגמאות הבולטות היא נבואת הזעם של הנביא עמוס נגד מואב:
"כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִׂיד." (עמוס ב, א)
רש"י מסביר את הרקע ההיסטורי של אירוע זה, ומדגיש כי האל תובע את כבודו של מלך אדום (אף שהיה נוברי) בשל הביזיון הנורא שבשריפת עצמותיו :
"על שרפו עצמות וגו' פעם אחת נפל מלך אדום ביד מלך מואב ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית ותבע הקב"ה אונאת המלך שנהגו בו בזיון" (רש"י, עמוס ב, א)
הרד"ק מציע פירוש המקשר את האירוע למלחמה המתוארת בספר מלכים ב', ומבהיר בי "לשיד" משמעו שריפה בה מוחלטת עד שהעצמות עצמן הפכו לאפר דק המשמש בסיד לטיוח קירות :
"והקצף היה ממלך אדום על ישראל מהיום ההוא והלאה, מפני שמלך מואב שרף את בן מלך אדום במלחמה שהוא היה שם עמהם... ופירוש לשיד
שריפה גמורה עד שהיו אפילו העצמות אפר כמו השיד... פירוש שסד ביתו באותו אפר דרך נקמה ובזיון." (רד"ק, עמוס ב, א)
אנקדוטה תלמודית נוספת נוגעת ליהויקים מלך יהודה, אשר בשל חטאיו הרבים נענש בכך שלאחר מותו נשרפה גולגולתו. פגיעה זו בשלמות הגוף נחשבה לחמורה ביותר, ומשם השתרש במסורת היהודית הבינוי "שחיק טמיא" (שחיק עצמות) בכינוי הגנאי הקשה ביותר לאויבי ישראל המובהקים, שמשמעו מחיקת זכרם הפיזי והפיכת עצמותיהם לאבק ואפר.
סערת הקרמטוריומים בעת החדשה וספר "חיי עולם"
במאה ה-19, עם תהליכי המודרניזציה והחילון באירופה, החלו לקום אגודות שקידמו שריפת גופות. תופעה זו עוררה פולמוס הלבתי חריף שחצה את העולם היהודי.
בשנת תרס"ג (1903), בעקבות מקרים שבהם יהודים באזור המבורג ואלטונה שבגרמניה ביקשו לשרוף את גופותיהם ולטמון את האפר בבית העלמין היהודי, פרסם רבה של אלטונה, הרב ד"ר מאיר לרנר, פסק הלכה תקיף האוסר לחלוטין לקבור אפר של נשרפים מרצון בקבר ישראל.
הרב מאיר לרנר (1857-1930)
הרב חנוך ארטרו (1854-1927)
מנגד, הרב חנוך ארנטרוי ממינכן פרסם קונטרס בשם "חקר הלכה", בו טען בי אף על פי ששריפת הגופה היא חטא נורא, מכל מקום מרגע שהגופה כבר נשרפה, אין להעניש את האפר ויש לקוברו כדי למנוע טומאת כוהנים ולשמור על כבודו המינימלי של האדם.
כדי לבסס את עמדתו, פנה הרב לרנר לגדולי הדור בכל רחבי העולם. בשנת תרס"ה (1905) הוא הוציא לאור בברלין את הספר "חיי עולם", המאגד בתוכו עשרות תשובות של גדולי הפוסקים באותה עת – כולל רבי שמואל סלנט מירושלים – אשר הסכימו עמו פה אחד בי יש לאסור את קבורת האפר בדי ליצור גדר והרתעה מפני בופרים המבקשים לעקור את אמונת יסוד זו.
ר' יצחק יהודה שמאלקיש (1827-1905)
באותה תקופה, הופנתה שאלה דומה לרבי יצחק יהודה שמלקיש, מגדולי פוסקי גליציה, מצד חכם מקהילת ליוורנו שבאיטליה :
"לחכם אחד לליווארנא במדינת איטאליא: שאלני ידידי ע"ד שרפת גויות המתים אשר חדשים מקרוב נוסדו חבורות לשרוף אותם לאפר ולטמון האפר בבלי למען יהי' למזכרת לבניהם אחריהם. וגם בעיר מגורו נוסדה חבורה לשרוף גוית המתים ונפשו בשאלתו אם יש איסור עפ"י דתה"ק לעשות כן... שכל הנקברים לא ישרפו במבואר בשלהי מסכת תמורה, והעיקר, שמצוות קבורה שהתעסקו בזה אבות העולם ומי שקובר את מתו מאמין בתחיית המתים והשורף הרי הוא בכופר בתחיית המתים." (שו"ת בית יצחק, יורה דעה ב, סימן קנ"ה)
גם הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת "דעת בהן" התייחס לסוגיה זו בחומרה ובחריפות יוצאת דופן, והגדיר את השריפה בניסיון מודרני מובהק להמרת הדת :
"הנה דבר פשוט הוא, שעיקר מנהג מחודש זה נובע ממקור משחת מהאנשים שרוצים להמיר דת ותורה. ואפילו אם הקבורה היתה נהוגה בישראל רק בתור מנהג בעלמא, ג"ב הי' ראוי לקיים בזה מה שאמרו חז"ל הזהרו במנהג אבותיכם... וע"ב אין לכל בשר בישראל עסק עם קבורת הנשרפין הללו, שפרשו מדרכי צבור, ונטו לדיעות זרות ורעות, שדבר פשוט הוא שהקבורה היא מחזקת בלב כל ישראל את האמונה בתחית המתים, שהיא עיקר בתורה," (שו"ת דעת בהן, יורה דעה, סימן קצ"ז)
פתרונות הלכתיים יצירתיים ואנקדוטות מספרות השו"ת
לצד האיסור המוחלט, ההיסטוריה היהודית מזמנת סיטואציות מורכבות שבהן נדרשו קהילות למצוא פתרונות יצירתיים כדי להתמודד עם אתגרי השעה.
אנקדוטה היסטורית מרתקת במיוחד מגיעה מהעיר ברנו (צ'כוסלובקיה לשעבר) מתקופת השלטון הקומוניסטי. באותן שנים, יהודים רבים נישאו לנשים לא-יהודיות. מחד, ההלכה אוסרת לחלוטין לקבור יהודי וגוי יחד בבית עלמין יהודי. מאידך, המשפחות המעורבות ביקשו למצוא דרך להיקבר זה לצד זה.
הקהילה המקומית מצאה פתרון מקורי ומורכב: הבעל היהודי נקבר בקבר ישראל כדת וכדין. לאחר פטירת האישה הלא-יהודייה, שרפו את גופתה, הניחו את אפרה בתוך צנצנת, ואת הצנצנת הטמינו בתוך אדנית פרחים שהונחה לרגלי מצבתו של הבעל.
פתרון זה נשען על עמדתו של הרמב"ם בפירוש המשנה פוסק בי ברגע שהגוף נשרף לאפר, הוא מאבד את דינו ב"מת" ומעמדו משתנה לחומר ניטרלי :
"ואפר שרופין, אפר בני אדם הנשרפין אם לא נתערב בהם אפר העצים. וחכמים חושבין את האפר הזה כמו הגבס, בי משנשרף יצא מדין המתים" (פירוש המשנה לרמב"ם, מסבת אהלות ב, ב).
לפי עמדה זו, אפר האישה אינו מטמא ואינו נחשב עוד כגופת מת המונחת בבית הקברות היהודי, אלא בחומר דמוי גבס, ובכך נמנע האיסור של קבורת גוי לצד יהודי.
הפולמוס המשפטי בישראל המודרנית: פסיקת בתי הדין הרבניים
במדינת ישראל, חוק הקבורה האזרחית והחקיקה הכללית מותירים ערפול מסוים, אולם בתי הדין הרבניים קיבלו מעמד משפטי ייחודי המאפשר להם להילחם בפרקטיקה זו. דוגמה דרמטית ורחבת היקף להתנגשות זו התרחשה לאחרונה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1447260/1.
הרקע העובדתי
אישה צעירה בשנות ה-30 המוקדמות לחייה שמה קץ לחייה בבית מלון בשווייץ. בסמוך לגופתה נמצא דרבונה וצוואה נוטריונית שנחתמה על ידה בישראל בשבועיים וחצי קודם לכן. בצוואה הורתה המנוחה באופן מפורש בי אם מותה ייקבע בשווייץ, יש לשרוף את גופתה במהירות בקרבת מקום המוות, לשמור את האפר בשווייץ עד שאחיה יאסוף אותו, וכי אמה תהיה יורשתה היחידה.
בני המשפחה (האם והאח) פנו לקונסוליה הישראלית בשווייץ כדי להביא את הגופה לקבורה בארץ, אולם משרד החוץ סירב להנפיק אישור קונסולרי ללא צו שיפוטי, לנוכח הוראות הצוואה הסותרות. המשפחה פנתה לבית הדין הרבני האזורי באריאל, אשר שמע את העדויות על מצבה הנפשי המעורער של המנוחה סמוך למותה, וקבע כי היא
לא הייתה בשירה נפשית לקבל החלטות בעת חתימת הצוואה. לפיכך, קבע בית הדין קמא כי הצוואה בטלה בולה ויש להביא את המנוחה לקבורה בישראל בהקדם.
הפרקליטות (בשם היועמ"ש) ערערה על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, בטענה עקרונית בי לבית הדין אין סמכות חוקית לדון בגופת נפטר, שכן גוף האדם אינו נחשב "נכס" או "עיזבון" לפי חוק הירושה, וממילא ההוראות הנוגעות לגופה אינן מצויות בסמכותו של בית הדין הדן בענייני ירושה.
הברעת בית הדין הרבני הגדול וביטול הצוואה
בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור הפרקליטות מכל וכול. בפסק הדין נקבע כי מאחר שבית הדין הוסמך לדון בתוקף הצוואה, והוכח שהמנוחה סבלה מחוסר בשירות נפשית קיצוני בעת עריכתה, הרי שהצוואה בולה בטלה ומבוטלת:
"משנתרשם בית הדין ונובח, שהמנוחה לא הייתה בשירה נפשית בעת כתיבת הצוואה מילא בית הדין את חובתו וקבע שלצוואה אין תוקף. והדבר משליך ומצהיר על כל מה שכתוב בה. כך בין ענייני הממון שהם בסמכות בית הדין ללא עוררין ובין בשאר הדברים שנאמרו בה, שהרי קביעת בית הדין היא קטגורית, שהדברים שנכתבו לא נכתבו בדעת שלמה, ולכן אין מסמך זה מהווה מסמך צוואה. משכך אין תוקף לכל מה שנאמר בו הן בעניינים הממוניים והן בכלל. הצוואה כולה בטלה והרי היא בלא הייתה." (תיק 1447260/1)
במישור העקרוני, הדיינים הבהירו בי גם אילו הייתה הצוואה נכתבת בדעה צלולה, לא היה לה תוקף חוקי בדין היהודי, שכן הגוף אינו קניינו הפרטי של האדם ואין לו זכות להורות על השמדתו.
הביקורת החריפה נגד הפרקליטות
בסיומו של פסק הדין, משמיעים הדיינים דברים חריפים ונוקבים ביותר נגד הפרקליטות, תוך קישור ישיר וכואב למציאות המלחמתית שבה נתונה המדינה :
"בסיום דברינו אין אנו יכולים להיפטר בלי שנביע את דעתנו והשקפתנו על ההליך שנקטה המערערת-הפרקליטות... מדינת ישראל טורחת ומשקיעה משאבים רבים
להשבת גופותיהם של הנרצחים והחטופים במלחמה הקשה נגד צוררי ישראל, וזאת במטרה להביאם לקבר ישראל ובמנהג ישראל מדורי דורות. הדבר עולה בדמים מרובים, תרתי משמע, וכנראה יעלה בדמים גם בעתיד. זוהי חובתה המוסרית של המדינה לאזרחיה. זוהי חובתו המוסרית של כל יהודי ויהודי שכל ישראל ערבים זה בזה. במצב זה ובתקופה זו, משקיעה הפרקליטות מאמצים במניעת הבאתה של בת ישראל לקבר ישראל בישראל, נגד תחנוניהם של הוריה ובני משפחתה." (תיק 1447260/1)
בית הדין מאשים את נציגי המדינה ב"קהות חושים" וב"ערלות לב" כלפי משפחה שבורה שחוותה טרגדיה נוראה. הדיינים מציינים כי התעקשותה של הפרקליטות ללכת "עם הראש בקיר" בשם פורמליזם משפטי יבש, מבלי שיש גוף מוסמך או מימון לבצע את השריפה בפועל בשווייץ, היא בבחינת "מידת סדום" הפוגעת בערבות החברתית. בפסק הדין מוזכר הכלל הידוע של חז"ל בי "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... ולא עבדו לפנים משורת הדין", ומובהר כי תפקידו של עובד ציבור ושל הדיין הוא לנהוג ברחמים, בשום שכל ובדרכי שלום, ולא בהתעמרות אטומה המאריכה את סבלה של המשפחה ללא כל תועלת מעשית.
סיכום ומבט אל העתיד
סקירת סוגיית שריפת הגופה בדין העברי חושפת מאבק עקרוני ומתמשך לאורך אלפי שנים. בעוד שבעבר הרחוק היה צורך להגדיר את חובת הקבורה מול עמים נוכריים ומלכים זרים, הרי שבעת החדשה הפך המאבק לתיאולוגי וחברתי מול מגמות מודרניות של חילון ובפירה באמונת תחיית המתים.
המקרה המודרני של תיק בית הדין הרבני הגדול מוכיח בי פוסקי ההלכה בימינו אינם מסתפקים בדיונים תאורטיים יבשים, אלא רותמים את בלי הדין והפסיקה האקטיבית כדי להגן על כבוד המת ועל שלמות הגוף היהודי, תוך הבעת עמדה מוסרית ונוקבת מול גופי המדינה המנהליים. עמדת הדין העברי נותרת ברורה ונחרצת: גוף האדם אינו הפקר, הוא נברא בצלם, ויש להשיבו אל האדמה בשלמותו ובכבוד הראוי לו, כחלק מהנצחת זכרו בארץ החיים והבעת אמונה נצחית בהישארות הנפש.
