שבועה אמיתית במילותיה ומטעה בתוכנה – ועדות שקר שאינה משנה דבר
המקל של רבא
נקודת המוצא של מסעינו היא במעשה מפורסם בתלמוד, בו נשבע אדם שבועה שמילותיה אמת גמורה, ובכל זאת היא נועדה להטעות את בית הדין ואת בעל דינו.
תלמוד בבלי, נדרים כה ע"א (בתרגום חופשי)
מעשה באדם שהיה נושה בחברו כסף, ותבע אותו לדין לפני רבא. אמר לו המלווה ללווה: 'פרע את חובך'. אמר לו הלווה: 'כבר פרעתיך'. אמר לו רבא: 'אם כן, הישבע שפרעת לו'. הלך הלווה והביא מקל הליכה ונתן בתוכו מעות, והיה הולך ונסמך על המקל בבואו לבית הדין. אמר הלווה למלווה: 'החזק לרגע את המקל, כדי שאוכל לאחוז בספר התורה'. אחז הלווה בספר התורה ונשבע שפרע את חובו. רגש המלווה ושבר את המקל. נשפכו המעות, ונמצא שהלווה נשבע באמת.
לשון התלמוד "ואשתכח דקושטא אישתבע" – "ונמצא שאמת נשבע" – עשויה להשתמע כאילו השבועה הייתה כשרה. אלא שהבן איש חי מעמיד את הדברים על דיוקם:
ר' יוסף חיים (הבן איש חי; בגדאד, המאה הי"ט), בן יהוידע, נדרים כה ע"א, ד"ה אזל ואייתי
"הא דקאמר תלמודא ואשתכח דקושטא אישתבע, היינו אשתכח לעיני הרואין ולפי דעתו, אבל באמת הוא נשבע בשקר"
ב. הערמה בשבועה – בדיני אדם ובדיני שמים
רבי יאיר חיים בכרך נשאל על סוחר שהעלה את מחיר ביתו בעזרת שבועה מתוחכמת, שמילותיה היו – לטענתו – אמת.
שו"ת חוות יאיר, סימן סט
תמצית המקרה: לוי ביקש לקנות את ביתו הפנוי של שמעון. שמעון דרש 500 זהובים, ולוי הציע 300. השיב שמעון שנפתלי כבר הציע לו 350, ונשבע בנקיטת חפץ שאם יבוא מישהו היום ויציע 400 – לא ימכור לו. בעקבות זאת שילם לוי 410 זהובים. כשהתברר שנפתלי מעולם לא הציע דבר, תבע לוי את שמעון. שמעון השיב שסיפור נפתלי היה "דרך התגרים", ושהשבועה הייתה אמת: אילו הציע לו מישהו 400 באותו יום – באמת לא היה מוכר, מחמת השבועה עצמה; ונשבע כך משום שידע שאיש לא יציע סכום כזה.
לוי שבא לשמעון ואמר לו ביתך הפנוי בלי דיורים מכור אותו לי וא"ל אם תתן לי מחירה ת"ק ר"ט אתננה לך ואמר לוי אתן לך שי"ן השיב לו שמעון כבר רוצה נפתלי ליתן לי ש"ן ר"ט ונשבע בנק"ח [=בנקיטת חפץ] שאם יבא היום א' ויתן לי בעדה ת' ר"ט לא אתננה לו ומפני כך נתן לו לוי ת"י ר"ט וקנה הבית ויהי העם כמתלונני' שקנה בית ביוקר מאד שאל לוי לנפתלי אם אמת הוא שביקש ליתן ש"ן ר"ט בעד הבית והשיב להד"ם ואם ביקש ליתנה לי בעד שי"ן לא חפצתי לקחתה. ותבע לוי לשמעון בדין והשיב בענין נפתלי להשביח מקחי אמרתי שקר כי זה דרך התגרים לשבע שכך קנו הסחורה אף כי שקר הוא וע"ד השבועה שנשבעתי הייתי אומר בפי ומבטל בלבי ואם חטאתי אקבל דין שמים. ומלבד זה אמת נשבעתי כי אם בו ביום נתן לי אחד בעד הבית ת' ר"ט לא מכרתי לו הבית מפני השבועה שנשבעתי וע"ד כך נשבעתי כי ידעתי שאין אדם בעולם יתן לי כ"כ לכן סמכתי על זה שלא תזיק לי השבועה. ואין כאן שבוע' שוא כלל:
נ"ל שמעון פטור מדין אדם אע"פ שהתל שמעון בו בערמתו שהתפאר שנפתלי ביקש ליתן לו ש"ן ר"ט ולוי לא שאל פיו לפני קנייתו וסמך על הימנותי' כי סבר מילתא דעבידא לגלויי לא משקר איניש ויש לו תרעומות על חבירו ועל עצמו [שהאמין לו ועשה כדרך התגרים שנשבעים שבכך וכך קנו אף דעון פלילי הוא ופתי יאמין] ומ"ש בדרך השבועה הייתי מבטל בלבי אין זה מספיק אפילו בדיני אדם כי לא התירו חז"ל רק נגד אנס וכיוצא בו ושלא יצא מפיו שקר מוחלט כמבואר שם. ומצד זה כייפינן לי' לקיים שבועתו. גם אין לומר דשבועתו ממילא בטילה מצד טענתו הראשונה שכך דרך התגרים ממ"ש רז"ל נדרי זירוזין בכה"ג גבי קונה ומוכר זה אומר שאיני פוחת וכו' דדווקא בנודר או נשבע להבא ועל דבר שברשותו לשנות ואין שבועה שקר כשיוצא מפיו מש"כ בכה"ג וכבר אמרו שאין למידין דבר מדבר בענין ד' שבועות ונדרי' שהתירו חז"ל. אכן מ"ש שדעתו היה בשבועתו באמת שלא יתננו עוד היום בת' ר"ט ורצונו בזה מפני השבועה וידע שאין פסידא בשבועתו כי לא יבא פתי ויתן כזה. ודאי ערמה מרמה הוא כי אין במשמעות השבועה לכל שומע כי לא היה נותן הבית זולת השבועה רק מצד כי יקרה בעיניו לשוויה. ומ"מ הלא ק"ל דנאמן בנדרים ושבועות לומר תנאי הי' בלבי אם יש באפשרות לפרש לשון שבועתו כך ע' ח"מ סי' פ"ז הג"ה [גם בי"ד סי' רל"ב סי"ב ע"ל תשובה ס']. ומצאתי דוגמת זה בספר ב"ה הביאו בש"כ סי' ר"ה ס"ק ה' ותמה אני בההי' למה לא יוכרח לקיים שבועתו ונכוף אותו יע"ש וצ"ע. אבל בדין שמים מתחייב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך אפילו אמת הוא שכוונתו כך היה וכן כל המערימין בשבועתן ורז"ל לא הוצרכו לתקן ע"ד המקום וע"ד ב"ד ובלי ערמה רק מפני קלי דעת דסבירי דאם דעתה ע"פ ערמתן שדברי השבועה אמת כפי מחשבתן לא יהיה להם עונש ולפחות יקל עונשם. ובכה"ג היה טעם שהשביע מרע"ה כך את ישראל. אבל ע"פ האמת כלפי שמיא לא מהני כלל קניא דרבא ולא שום תחבולה ומשום צורך רבים התיר ר' יוחנן במס' ע"ז כ"ח ע"א לסמוך בכה"ג במה שנשבע לההיא מטרונית' לאלהא ישראל לא מגלינא. וכל זה דווקא אם כבר פרע לוי לשמעון מש"כ אם עדיין המעות בידו נ"ל דמצי למימר על דבריך שאמרת שכבר רצה נפתלי ליתן לך ש"ן ר"ט ונשבעת סמכתי וי"ל דודאי בכה"ג הוא אומדנא דמוכח שכתב הרא"ש דמהני אפי' במכר וכמ"ש בהגהות רמ"א סי' ר"ז ס"ד והנלפענ"ד כתבתי.
יאיר חיים בכרך
בקצרה: בדיני אדם שמעון פטור, ולוי – שסמך על דברי מוכר שהשביח את מקחו – אינו יכול לבטל את המקח (אלא אם עדיין לא שילם). אך כלפי שמיא "לא מהני כלל קניא דרבא ולא שום תחבולה": מי שמערים בשבועתו חייב בדיני שמים.
משום כך תיקנו חכמים שבית הדין יבהיר לנשבע מראש, שהשבועה נמדדת לפי הבנתם של השומעים ולא לפי כוונתו הנסתרת:
תלמוד בבלי, שבועות כט ע"א
"כשמשביעין אותו, אומרים לו: 'הוי יודע שלא על דעתך [=לפי הבנתך] אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו [=לפי הבנתנו] ועל דעת בית דין'"
מכאן נובעת מסקנה הפוכה בעניין עדות לפני שופט נכרי, שאינו משביע את העד במפורש "על דעתו":
הרב יעקב גוטליב, יג"ל יעקב, הגהות על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רלב (פולין, המאה ה-20)
ועובדא בא לפני באחד שהוצרך להעיד לפני השר על ראובן שנתן מעות לשמעון בשליחות פלוני, והיה נצמח מזה תקלה לאותו פלוני...
דנתי להתיר על פי עצה נכונה שיתן ראובן מעות מחדש לשמעון, וזה המעות לא יהיה משל פלוני, רק משל עצמו או משל אחר, ויאמר לו שהוא נותן לו לתכלית הנ"ל (ובלבד שלא יאמר בלשון שלילה שלא משל פלוני). ועל פי זה יוכל להעיד לפני השופט שהמעות שנתן [ראובן] לשמעון היה משל אחר. ואף על פי שהשופט כוונתו בזה על עובדה אחרת בזמן אחר, והמעיד נתכוון על זמן מאוחר ולא על כוונת שאלת השופט, מכל מקום כיון שאינו משביעו בפירוש על דעתו, כנודע מחוקיהם, יוכל להישבע, כי זה דומה ממש לקניא דרבא.
ג. "אנכי עשו בכֹרך"
אותה שאלה עולה כבר בתורה, בדבריו של יעקב לאביו:
בראשית כז, יט
"אנכי עשו בכֹרך, עשיתי כאשר דברת אלי"
רש"י, שם
"אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך. עשיתי כמה דברים כאשר דברת אלי"
רש"י מפרק את המשפט כך שכל חלק בו אמת. אבן עזרא דוחה פירוש זה וקובע שהוא בגדר "דברי רוח" (אבן עזרא, בראשית כז, יט,), ומוסיף:
אבן עזרא, פירוש הארוך לשמות
המפרש 'אנכי עשו בכורך', אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך, אינו פשט, ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם בבית דין את חבירו: 'האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך', ואמר: 'אני', לא יוכל לומר: 'מחשבתי היתה שאני חבירו, לא יותר'.
ד. עד שקר ועד שוא
בשני נוסחי עשרת הדיברות מופיע איסור עדות השקר בשתי לשונות שונות:
שמות כ, יג
"לא תענה ברעך עד שָׁקר"
דברים ה, יז
"ולא תענה ברעך עד שָׁוא"
הרמב"ן לומד מלשון "שוא" שהאיסור חל גם על עדות שאין לה כל תוצאה משפטית:
רמב"ן, דברים ה, טז
וביאור "ולא תענה ברעך עד שוא" – לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום, ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד: 'אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו' [ומאחר שלא קנה מידו, אין תוקף להתחייבות], כי "שוא" – 'דבר בטל'.
בעל מנחת חינוך מקשה על כך:
מנחת חינוך, מצווה לז, אות ב
ואיני מבין דבריו. שאם העד יודע שלא יפסידנו שום ממון, כי לא יתחייב בבית דין על פי עדותו, למה עובר בלאו ד"לא תענה", הלא זה אינו בגדר עדות?! ואם אחד יעיד בבית דין שפלוני אכל היום, והוא שקר, שלא אכל, האם יעבור בלאו ד"לא תענה"?! סוף דבר, שדברי רמב"ן צריכין אצלי תלמוד.
השאלה האם יש משמעות לעדות שאינה משנה דבר בבית הדין איננה עיונית בלבד. היא עולה בתשובה חמורה של הנודע ביהודה – רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג במאה הי"ח.
תמצית השאלה: לפני ראש השנה התוודו כמה אנשים בבית הדין על חטאים שחטאו עם אישה נשואה. בלחץ חותנה של האישה, אדם תקיף ואלים, נגבו העדויות בחרם ובפומבי, שלא בפני הבעל והאישה. עד אחד העיד שהוא עצמו חטא עמה, וציין מועד – סוף חודש אייר. העד השני תיאר דברים שראה במו עיניו, אך לא ציין זמן כלל. קרובי האישה ניסו אחר כך לפסול את העדים, והשלטונות אף הענישו את הדיינים ואת העדים. עתה מבקשים הבעל והאישה להמשיך לחיות יחד – האם מותר להם?
שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן עב (השאלה)
מעשה אירע שקודם ר"ה דרך כל הארץ להתעורר כל אחד לשוב מחטאיו ובאו כמה אנשים לפני ב"ד בירורי העבירות להתוודות עוונם ולקבל תשובה כאשר יורו המורים בסגופים ובתעניתים לכ"א תשובת משקל עונותיו ובאו כל אחד בפ"ע וע"פ הוידוי שלהם נתודע להב"ד מעשה זנונים של אשה פלונית אשר כבר זה כמה שנים יצא עליה קלא דלא פסיק שזינתה ונתגבר הקול כמה זמנים אך שמשפחת האשה ואבי הבעל המה תקיפים ואנשי זרוע ובכחם נשתקע אז הקול וכעת כראות הב"ד שכמה אנשים נלכדו ברשת אשה זונה זו נתיעצו והודיעו בלילה את אבי הבעל בטוב טעם ודעת בדברים רכים כי הוא גבר אלים ובעל זרוע גדול. ואחר כמה ימים בא אבי הבעל להדיינים וביקש מהם שישלחו בלילה אחרי בעלי תשובה ולשאול אותם בחרם גמור וכן עשו הדיינים תיכף בלילה וע"פ החרם הגידו את אשר הגידו כאשר יתבאר כאן והודיעו בלילה לאבי הבעל ותיכף גיזם להגיד לו מי המה העדים ויצו לייסר אותם במכות אכזריות ולא רצו לגלות לו ובקשו ממנו בטוב מה לך להיות זונה בביתך ואחר יציאת בהכ"נ הושיב אבי הבעל את הקהל והדיינים ועשה רעש גדול ובכחו הגדול הוצרכו העדים לבוא למושב הקהל והדיינים ותיכף גזר על הרב והוצרך לשאול אותם בחרם ואז העידו ביום עדותן ולא היה מי שיפצה פה שישלחו אחר הבעל והאשה שיוגבה העדות בפניהם כי נפל פחד אבי הבעל עליהם ומה שעשה הוא בעצמו שיגידו העדים עדותן לפני הכל זולת זה גם זה לא היה באפשרי לפעול והעידו העדים. אחד העיד והתודה עוונו ברבים שהוא עצמו זנה עם האשה הזאת קודם ר"ח סיון העבר סוף חודש אייר. והשני העיד איך שאשה זאת נסתרה בפניו עם נואף פלוני ושהו כדי טומאה ואח"כ חזרו להחדר ומצא הנואף קושר מכנסיים שלו והאשה עצמה גלתה את ערותה בפני העד והעזה פניה ותאמר לו גם אתה שכב עמי וקרב אליה ונמצא בית ערותה עדיין מלא טינוף זרע הנואף ונמאסה עליו ופירש ממנה. שוב אחר כמה ימים נתיחד העד עמה בבית פלוני אלמוני ותבעה אותו עוד לאמר שכבה עמי ושכב בין רגליה בקישוי אבר אבל לא טימא אותה. גם העיד העד שפלוני אלמוני אמר לו שבכל שבת אחר האכילה האשה הזאת הולכת לביתו ומנאף עמה, ואחר שהעידו כנ"ל היה נראה שאבי הבעל רוצה לגרש את האשה הזאת מביתו ואז שלחו הדיינים להאשה להודיע לה מהעדים הנ"ל ושלחה שיבואו העדים אליה להגיד בפניה ושלחו הב"ד להתרות לה שתבא לב"ד ויעידו העדים ותתקבל עדותן בפניה וכן שלחו יותר משלש התראות והסכימה בדעתה שלא תהיה אצל קבלת העדות. ואל הבעל לא שלחו כי יראו לרגז את אביו ומה שלא עשה הוא בעצמו לא עשו הדיינים דבר ואח"כ ריננו קרובי האשה איך שאלו העדים המה חשודים ופסולים לעדות והשיבו להם הדיינים שאם יש להם עדים לפסול אלו העדים אזי יבואו לב"ד והביאו כמה עדים ולא ידעו דבר לפסלם שלא היה בדבריהם ממש ויהי כראות קרובי האשה כי אין מרפא למחלתם אזי נתחכמו ושלחו אחר דיינים ממקומות אחרים וקבלו עדות לפסול את העדים הנ"ל שלא בפני העדים ושלא בפני הבעל והאשה והיה הגביות העדות על אלו העדים למראה עיני רק לפי שעה בהעברה בעלמא בלי עיון ולא היה שם רק עד מפי אשה ומעט אשר העידו עד מפי עד ואף זו רק חשדות בעלמא לא גוף עבירה רק על עד אחד נמצא עדים איך שבחודש תמוז העבר בנסיעת סוחרים לברעסלוי נגנב מעות מסוחר אחד והחזיר עד הנ"ל הגניבה וגם זה היה תוך העדים אחד קרוב להעד הנ"ל שני בשני בחד בעל ואח"כ הלך אבי הבעל עם קרובי האשה הנ"ל לקבול על הדיינים והעדים בערכאות ושפך השר חמה רבה על הדיינים והעדים וענש בעונשים קשים בגוף וממון ויצא הדת שאיש לא יזכיר מדבר זה בקנס גדול אשר אי אפשר לעמוד בו וכאשר גיזם אבי הבעל מתחילה כן עשה אשר זמם. ועתה הבעל והאשה רוצים לדור יחדיו יורו המורים מה דינם ע"פ דת ודין תורתנו הקדושה. והנה הב"ד חקרו ודרשו העדים כדת וכהלכה ואמר אחד קודם ר"ח סיון כנ"ל והשני לא אמר שום זמן כלל.
הנודע ביהודה בוחן, אפוא, אחד לאחד את הנימוקים שיכולים היו להתיר את האישה לבעלה: שהעדות נגבתה שלא בפני בני הזוג; שקרובי האישה הביאו עדים לפסול את העדים; שאחד העדים מעיד על חטא שחטא בעצמו; ושהעד השני לא ציין מתי היו הדברים. את כולם הוא דוחה, ומסקנתו חד־משמעית: "ואשה זו אסורה לבעלה".
הנקודה הנוגעת לענייננו היא העד שלא ציין זמן. בדרך כלל עדות נבחנת בין השאר ביכולת להזים אותה: אם יבואו עדים אחרים ויאמרו לעד "באותה שעה היית עמנו במקום אחר", יתגלה שקרו והוא ייענש כעד זומם. עדות בלי זמן אי אפשר להזים, ולכן היא "עדות שאי אתה יכול להזימה" – ובדיני נפשות עדות כזו פסולה.
הנודע ביהודה קובע שעדות שבאה לאסור אישה על בעלה, ואין בה מיתה או מלקות, דומה בעניין זה לדיני ממונות. בדיני ממונות אין צורך שהעדות תהיה ניתנת להזמה. לראיה הוא מביא את דברי הרמב"ן בספר המלחמות (סנהדרין): עד זומם נענש רק כאשר עדותו "הרשיעה" בפועל – כלומר גרמה נזק לנאשם. עד שעדותו מחייבת רק שבועה אינו נענש כזומם כלל, ובכל זאת עדותו מתקבלת ומחייבת שבועה. מכאן שעדות יכולה להיות תקפה גם כשמנגנון ההזמה אינו חל עליה.
כאן נסגר המעגל עם המחלוקת שבסעיף הקודם. בפירושו לתורה קובע הרמב"ן שהאיסור להעיד שקר ("עד שוא") חל גם על עדות שאינה משנה דבר. בספר המלחמות, כפי שמביא אותו הנודע ביהודה, הוא קובע שהעונש של עד זומם חל רק על עדות שהזיקה בפועל. האיסור המוסרי לחוד, והתוצאה המשפטית לחוד. על ההבחנה הזו נשען הנודע ביהודה כדי לקבוע שהעדות תקפה, אף שאי אפשר להזים אותה.
ה. העולה מכלל הדברים
אמת נמדדת באוזני השומע. במעשה המקל של רבא היו מילות השבועה אמת גמורה, ובכל זאת קובע הבן איש חי שהלווה "באמת נשבע בשקר". החוות יאיר מוסיף שגם כשבית דין של מטה אינו יכול לבטל את מעשה הרמאי, כלפי שמיא "לא מהני כלל קניא דרבא ולא שום תחבולה". משום כך משביעים בית דין "על דעתנו ועל דעת בית דין", כדי לסגור את הפרצה מראש. באותה רוח קובע אבן עזרא שמי שנשאל בבית דין "האתה הוא?" ואמר "אני", אינו יכול לטעון אחר כך שהתכוון לדבר אחר.
החריג מעיד על הכלל. היג"ל יעקב התיר עצה דומה לקניא דרבא בעדות לפני שופט נכרי, שאינו משביע את העד במפורש על דעתו, וכדי למנוע תקלה מיהודי. ההיתר שלו נשען בדיוק על היעדר הנוסח "על דעתנו". מנגד, החוות יאיר מלמד שאפילו היתר כזה של רבי יוחנן ניתן רק "משום צורך רבים".
שקר שאין בו תוצאה – עדיין שקר? הרמב"ן אוסר להעיד שקר גם כשהעדות אינה מחייבת דבר ("עד שוא"). המנחת חינוך תמה: עדות שאין לה כל תוצאה – האם היא עדות כלל? הנודע ביהודה מראה, דרך דברי הרמב"ן במלחמות, שיש להבחין בין האיסור שבדיבור לבין תוקפה המשפטי של העדות והעונש עליה.
המכנה המשותף: ההלכה אינה מסתפקת בדיוק טכני של המילים. שבועה ועדות נבחנות לפי מה שהשומע מבין מהן ולפי כוונת הדובר להטעות. דיבור "אמיתי" שנועד להטעות נחשב שקר, ולשיטת הרמב"ן גם שקר שאינו משנה דבר אסור.
