קול עתיק במדינה מודרנית – המשפט העברי והמשפט הישראלי

בשעה שקמה מדינת ישראל והחלה לעצב את מערכת משפטה, היא ניצבה בפני אתגר זהותי עמוק: כיצד למזג בין תפיסות משפטיות מודרניות, אשר ירשה בעיקר מהמנדט הבריטי (המשפט המקובל האנגלי), לבין השורשים ההיסטוריים, התרבותיים והערכיים של העם היהודי .השאלה לא הייתה טכנית בלבד, אלא נגעה ללב נשמתה של המדינה ומהותה כמדינת היהודים .בעשורים שחלפו מאז, התפתח דיאלוג מרתק וחי בין השופטים והמחוקקים הישראלים לבין המקורות העתיקים של המשפט העברי .

כפי שתיאר זאת שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, ביופי כתיבתו : (ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, (06.05.1974) -

"הרגלתי עצמי לברר תחילה שמא ניתן למצוא בדיני התורה אילן להיתלות בו... הצדק שאנו חייבים ומשתדלים לעשותו, יהיה בטוח ומיוסד יותר כשהוא מוצא לו סימוכין במסורתנו המשפטית ובחכמת צדקתם של קדמונינו זכרם לטוב"

תפיסה זו – הרואה במשפט העברי לא רק קודקס של דינים עתיקים, אלא מעיין נובע וחי של צדק ומוסר – הפכה לאחד המנועים המשמעותיים ביותר בעיצוב הדין הישראלי. המשפט העברי מחלחל למערכת המשפט הישראלית בשלושה ערוצים מרכזיים: ערוץ החקיקה והעיגון החוקתי, ערוץ התפיסה הערכית-מוסרית, וערוץ הפסיקה האזרחית והפלילית בסוגיות היומיומיות.

א. המסד החוקתי והערכי

מקומו של המשפט העברי כמקור משפטי קיבל ביסוס חוקי מפורש עם חקיקת חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980. בסעיף 1 לחוק נקבעה הנחיה פרשנית ברורה: כאשר בית המשפט ניצב בפני שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בחקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש (אנלוגיה), עליו להכריע בה "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". החוק תוקן פעם נוספת מיום 2.5.2018, התיקון הוסיף את המילים "המשפט העברי ומורשת ישראל" והבהיר את מקור ההשלמה שאליו רשאי בית המשפט לפנות בהיעדר תשובה בחקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש.תוך הפנייה מפורשת למשפט העברי.

התפתחות חוקתית דרמטית נוספת התרחשה בשנת 1992 עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסעיף המטרה (סעיף 1א) נקבע כי יעד החוק הוא להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, עמד על הזיקה הישירה והמתבקשת בין הגדרה זו לבין הדין העברי :

"ערכים של מדינה יהודית – ניתנים לאיתור בשיטת המשפט העברי, המשקפת את הרוח ואת הערכים היהודיים, כפי שהתפתחה ויושמה לאורך כל הדורות, כולל בגלות הארוכה ; עם שובנו לארצנו, מן הראוי כי המשפט העברי יחזור ויתפוס את המקום הראוי לו, כמשקף את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית( "ת"א )מחוזי ירושלים( 5072/03 ישפרו חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל )20.7.07(.

עקרונות אלו אינם נותרים כהצהרות מופשטות בלבד, אלא משמשים כלי עבודה פרשני יומיומי. שופט בית המשפט העליון, פרופ' מנחם אלון, היטיב לתאר את החלחול השקט והמתמיד של מורשת ישראל אל תוך המושגים המשפטיים האוניברסליים :

"בבואנו לפרש בחוקיה של מדינת ישראל מושגי יסוד כגון תום לב, שאפיים הוא אוניברסלי... שומה עלינו לעיין בראש ובראשונה במשמעותם של מושגים אלה לאור עקרונותיו של המשפט העברי ומורשתה של ישראל... דרך הרוח שבמשפט מי ידע, ומחלחלת היא בתודעתם של דורות עדי הגיעה עד הלום".

את הדברים הדגים שופט בית המשפט העליון, יצחק אנגלרד, בסוגיית הבעלות במקרקעין. בסעיף 14 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, נקבע כי בעלות וזכויות אחרות במקרקעין אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר. השופט אנגלרד הסביר כי מן הראוי שהמשפט היהודי ישמש מקור השראה מרכזי בפרשנות סעיף זה, בשל המגמה המוסרית המובהקת שבו, המגבילה את שלטונו המוחלט של אדם על נכסיו באמצעות העיקרון ההלכתי של "כופין על מידת סדום" (רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח' (23.2.99)

מהי "מידת סדום ?" בעולם המשפט הקלאסי, אדם הרשאי לעשות בנכסיו כרצונו יכול למנוע מאחר להשתמש בנכס שלו, אף אם לאחר צומחת מתקבלת תועלת עצומה ולבעלים לא נגרם שום חסרון או נזק ("זה נהנה וזה לא חסר"). המשפט העברי דוחה אטימות זו מכל וכל: תפיסת "מידת סדום" נקראת על שם אנשי סדום המקראיים, שחתמו את גזר דינם בכך ש"יד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט) – כלומר, התנהגות שבה אדם מתנגד לרווחת זולתו רק מתוך רשעות וצרות עין, מבלי שנגרם לו עצמו כל הפסד. לפיכך, בית המשפט העברי "כופה" על האדם ולא מאפשר לו לנהוג בבריונות נכסית זו.

בפסק דיני בעניין תמ"ש (משפחה כפר סבא) 3851/02 נתנאל עמרן ואח' נ' מיכאל עמרן ואח' (24.01.2010), עמדתי על כך שהדין היהודי הציב נורמות מוסריות רחבות, המשלימות את הדין הפורמלי הצדדי הצר :

"הדין היהודי הציב שורה של נורמות מוסריות להתנהגותו של אדם. נורמות הנדרשות לנו בשל קוצר יריעתו של הדין לתאר את כלל המקרים האפשריים שיחסו תחת כנפיו, שהרי מטיבו של דבר אין הדין יכול לפרט פרטיו ודקדוקיו של כל מקרה ומקרה. נורמות הלכתיות אלו נועדו לעצב הן את דמותו המוסרית של האינדיבידואל והן את דמותה המוסרית של החברה. כך ניצב לו הכלל הידוע 'ועשית הישר והטוב' שהינו מקרא מפורש בתורה (דברים ו, יח) וכפי שהובהר כלל זה ע"י כב' הש' זילברג בלשון של זהב בספרו הידוע "כך דרכו של תלמוד " עמ' 99 : "הישר והטוב הוא קטגוריה משפטית מחייבת, קטגוריה שהוטלה כחובה ע"י חכמים... משום הישר והטוב שבה... היא אינה זהה עם הדין אלא מתעטפת בטליתו של הדין; מגשימה את הרעיון שהונח ביסודו, אך נוטלת ממנו את העוקץ שבו, ועושה אותו בלתי פוגע ובלתי מזיק... בחינת שבור את החבית ושמור את יינה..."

ב. מעמד האישה ומאבק באלימות במשפחה: מהפכה תפיסתית

אחד התחומים המובהקים שבהם מתבלטת תרומתו הערכית של המשפט העברי בהשוואה למשפט המקובל האנגלי הוא ההגנה על כבוד האישה ומניעת אלימות במשפחה. כדי להבין את עוצמת השינוי שהביא המשפט העברי, יש להביט ברקע ההיסטורי המשפטי באירופה :

באירופה של ימי הביניים :בספר החוקים של העיר ארדנבורג (Ardenbourg) מהמאה ה-14 נכתב בגלוי כי בעל רשאי להכות את אשתו, לפצעה ואף "לחמם רגליו בדמה", וכל עוד נותרה בחיים – אין בכך משום עבירה על החוק .

במשפט המקובל האנגלי :במשך מאות שנים שלט הכלל המשפטי שניסח המשפטן האנגלי סר מתיו הייל (Sir Matthew Hale) בשנת 1682 : "By marriage, the husband and wife are one person in law"עם הנישואין, הבעל והאישה הם אישיות משפטית אחת. תוצאתו ההרסנית של כלל זה הייתה שהאישה אילמה את זהותה העצמאית .כפועל יוצא, נקבע כי בעל אינו יכול להיות מורשע באונס אשתו החוקית, שכן בעצם הנישואין היא "התירה" את עצמה לבעלה באופן מוחלט ובלתי חוזר .

השפעות אנגליות אלו עוד חלחלו למערכת המשפט הישראלית בראשיתה :סעיף 18א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חסם בעבר תביעות נזיקין בין בני זוג בשל עוולה שנעשתה במהלך נישואיהם (כדי לשמור על "שלום הבית"). חסם זה הוסר עד שבית המשפט העליון בעניין ע"א 252/77 אפלשטיין נ' אהרוני (08.05.1978) קבע בנחרצות כי אין שום עניין ציבורי בהגנה מדומה על "שלום בית" המיוסד על עוולה, כשהניזוק מבקש לממש את זכויותיו .

כשבאו שופטי בית המשפט העליון להכריע בשאלת כפיית יחסי אישות בנישואין (אונס מתוך נישואין) בפסק הדין המכונן ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל (16.04.1981), הם דחו בשאט נפש את הכלל המשפטי האנגלי. השופט בנימין הלוי קבע כי השקפה זו אינה הולמת את כבוד האדם וכי "האישה אינה כשבוית חרב אצל בעלה". השופטים חיים בכור ומנחם אלון ביססו את פסיקתם במישרין על מקורות המשפט העברי ובכללם אמירת התלמוד הבבלי במסכת עירובין, דף ק, עמוד ב( "אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצווה" )כלומר, כפיית יחסי אישות היא איסור חמור(.

ופסיקת הרמב"ם בהלכות אישות, פרק טו, הלכה יז - "ולא יאנוס אותה ויבעול אותה בעל כורחה, אלא בדעתה ומתוך שיחה ושמחה".

השופט מנחם אלון סיכם כי הנורמה העברית העתיקה, המגנה על כבודה, חירותה וגופה של האישה מזה אלפי שנים, היא הנורמה הראויה והמחייבת במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

תפיסה תקיפה זו חזרה בעוצמה גם בע"פ 2157/92 פלוני נ' מדינת ישראל (27.01.1993), שם נדון עונשו של בעל שנקט אלימות קשה כלפי אשתו. אף שהאישה ביקשה למחול לו ולהקל בעונשו לאחר שהשלימו, דחה השופט אלון את בקשתה. הוא הביא את מאמר חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט, עמוד א), את פסיקת הרמב"ם המחייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, ואת תשובתו התקיפה של רבי מאיר מרוטנבורג (המהר"ם, המאה ה-13), שקבע כי המכה את אשתו עונשו חמור מהמכה אדם זר, שכן "אין זה דרך בני עמנו להכות נשותיהן כמנהג אומות העולם".

ג. חישוב נזקי גוף, כאב וסבל: יצירתיות שיפוטית בהשראת המקורות

מפגש מעשי ומרתק נוסף מתרחש בדיני הנזיקין, בבוא בתי המשפט להעריך נזקים שאינם ממוניים כגון כאב, סבל ובושת .בעוד שהפסד השתכרות קל לחישוב מתמטי (לפי תלושי שכר), הערכת הסבל הנפשי והפיזי של אדם היא משימה קשה .

בדין העברי, המקורות התלמודיים מפרטים מנגנון שומא מתוחכם ביותר : המשנה (מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה א) קובעת כי אומדים כאב באופן הבא: "כוואו בשיפוד או במסמר... אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך". המשנה מוסיפה לגבי קטיעת איבר: "אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם" (אומדים את ההפרש בשווי השוק של האדם כעובד לפני ואחרי הפגיעה).

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק, פרק ב, הלכה ד) מבהיר כי הצער נקבע לפי נתוניו האישיים של הניזוק – אדם עדין ומפונק סובל מצער פיזי ונפשי קשה בהרבה מאדם הרגיל בעבודה קשה, ולפיכך הפיצוי מותאם אישית למדד הסבל שלו. ואילו רבנו אשר (הרא"ש, מסכת בבא קמא) מחדד כי מכיוון שאף אדם נורמלי אינו מוכן לקבל ממון כדי להצטער מרצונו, השומה נעשית לפי הסכום שאדם היה מוכן לשלם כדי למנוע ממנו את הסבל והכאב הזה. הפוסק בן ימינו, הרב חיים גריינמן בספרו חידושים וביאורים, הוסיף כי צער הכרוך בפגיעה אסתטית גלויה ("דמינכרא") גורם לסבל נפשי מוגבר, ולפיכך הניזוק זכאי להגדלת הפיצוי בראש נזק זה.

יישום יצירתי ויוצא דופן של עקרונות אלו בפסיקה הישראלית ניכר בפסק דינו של השופט י' גרמן בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש (משפחה תל אביב) 54452/96 פלונית נ' אלמוני, (05.09.2002).

במקרה זה, אישה תבעה את בעלה לשעבר על נזקים נפשיים שגרם לה בסדרת אירועי תקיפה והתעללות קשים (כגון מכות קשות ומשיכות בשערותיה בפרהסיה). נקבעה לה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%, אך מכיוון שהשתכרה סכום נמוך מאוד בעבר, החישוב הסטנדרטי של הפיצוי בגין הפסד השתכרות יצא נמוך ובלתי מוצדק בעליל.

כדי לפצותה כראוי בראש הנזק של כאב, סבל ועלבון,פנה השופט גרמן אל מקורות המשפט העברי. המשנה במסכת בבא קמא (פרק ח, משנה ו) מספרת על אדם שפרע (גילה וחשף) את ראשה של אישה ברחוב העיר, ורבי עקיבא חייבו לשלם לה קנס קצוב של 400 זוז בגין העלבון והבושת.

השופט גרמן ביצע המרה כלכלית מעניינת לימינו : בהלכה התלמודית נקבע כי סכום של 200 זוז הוא הסכום הבסיסי המספיק לכלכלת אדם יחיד למשך שנה שלמה ("מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה"). השופט בדק ומצא כי קצבת הקיום הבסיסית של הביטוח הלאומי

באותה עת עמדה על כ-1,400 ש"ח לחודש (כלומר, כ-16,500 ש"ח לשנה). אם כן, 200 זוז שווים בערכם הכלכלי לקצבת קיום שנתית (כ-16,500 ₪). לפיכך, כפל הסכום 400 – זוז בגין הבושת והפגיעה הקשה עמד על כ-33,000 ש"ח (בסכומי אותה תקופה) !דרך חישוב זו שימשה כלי משפטי יצירתי מאין כמוהו להענקת פיצוי הוגן, ערכי וראוי בגין העלבון והפגיעה הנפשית, מתוך זיקה ישירה לדין המשנתי.

סוגיית הבושת והדיבה

במישור עוגמת הנפש ודיני לשון הרע, המשפט העברי הבחין מעיקר הדין בין ביוש פיזי הנלווה לחבלה גופנית לבין ביוש מילולי בלבד ("ביישו בדברים – פטור מכלום", תלמוד בבלי, בבא קמא, דף צ, עמוד ב). אולם, גדולי הפוסקים לאורך הדורות – ובהם הרא"ש, הרמב"ם, הטור והרב יאיר חיים בכרך (בעלשו"ת חוות יאיר, בסימן קפא) – הבהירו כי חכמים התקינו תקנות קהילתיות מפורשות לקנוס ולענוש את המבייש בדברים. זאת מתוך הבנה עמוקה ש"אין דבר גדול כנזק הלשון, לשון הרע ודיבה. וכפי שכתב בעל החוות יאיר "ואם חלילה לא יעשו כן, ירבו יום יום מחלוקת בישראל, ואיש את רעהו חיים בלעו. סוף דבר לא ינקה ראובן מעונש וקנס".

ד. ספק, הסתברות וסיבתיות עמומה: המשפט האזרחי מול דיני התלמוד

אחת הסוגיות המורכבות והסבוכות ביותר בדיני הנזיקין המודרניים היא "סיבתיות עמומה" - מצב שבו מוכח כי התרחש נזק וכי הנתבע נהג ברשלנות, אך מבחינה עובדתית או מדעית קשה לקבוע בבירור האם הרשלנות היא זו שגרמה לנזק, או שמא נגרם הנזק מגורם טבעי אחר .

סוגיה זו עמדה במרכז הדיון הנוסף המפורסם בעניין דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' עדן מלול (29.8.10) באותו מקרה, תינוקת נולדה בלידה מוקדמת (פגית) כשהיא סובלת משיתוק מוחין קשה. במהלך הלידה התרחשה היפרדות שליה, ובמקביל נפלה רשלנות רפואית מצד בית החולים שהתעכב כ-45 דקות בביצוע ניתוח קיסרי דחוף .מבחינה רפואית לא ניתן היה לקבוע בוודאות מה גרם לשיתוק המוחין – הפגות הנגרמת באופן טבעי (גורם לא-עוולתי) או חוסר החמצן שנגרם בשל העיכוב בניתוח (גורם עוולתי).

בערעור המקורי אימץ בית המשפט העליון דוקטרינה חדשנית של פיצוי יחסי לפי הסתברות (ופסק לתינוקת 20% מסכום הנזק הכולל. ואולם, בדיון הנוסף הפך המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, את ההלכה וקבע כי הכלל השולט בדין האזרחי הישראלי ימשיך להיות כלל "מאזן ההסתברויות" הקלאסי )"הכל או לא כלום" – אם התובע הוכיח את גרימת הנזק מעל 50%, יקבל 100% פיצוי; אם הוכיח פחות מ-50%, יקבל 0%(. נקבע כי סטייה לפיצוי הסתברותי יחסי תתאפשר רק במקרים חריגים של "מבחן ההטיה הנשנית" כלפי קבוצת ניזוקים מוגדרת .השופטים נחלקו קשות בדעותיהם: השופטת מרים נאור סברה שהמבחן ההסתברותי אינו מתאים לעמימות ביחס לעצם

גרימת הנזק, השופטת איילה פרוקצ'יה שללה לחלוטין סטייה ממאזן ההסתברויות, והשופט סלים ג'ובראן ביקש להגביל את הפיצוי היחסי לעמימות מדעית בלבד .

כיצד מתמודד המשפט העברי עם ספק וסיבתיות עמומה?

המשפט העברי מציג מערכת דינים עשירה, מעמיקה ומורכבת בדיוק בסוגיות אלו של ספקות נזיקיים : כללי היסוד של המשפט העברי הם "המוציא מחברו עליו הראיה" וכן "אין הולכים בממון אחר הרוב". פרופ' שלום אלבק מסביר כי הנתבע המוחזק בכספו זוכה בדין כשיש ספק, משום שהמצב הקיים בפועל חזקה שהוא המצב הראוי בדין, וכל הבא להוציא ממנו ממון חייב להביא ראיה ניצחת שגברה על אומדן הרוב. בתלמוד הבבלי (מסכת בבא מציעא, דף לו, עמוד ב( נדונה שאלה מרתקת: שומר שפשע והוציא בהמה למרעה באגם חם ומסוכן, ושם מתה הבהמה כדרכה (מוות טבעי). האמורא אביי סבר שהשומר חייב לשלם, כיוון שיש להניח שהבל האגם הרעיל הוא שגרם למותה. לעומתו, האמורא רבא פטר את השומר, בטיעון שמלאך המוות מכה באותה מידה בכל מקום, ואין הוכחה שהפשיעה באגם היא שגרמה למותה. ההלכה נפסקה כרבא (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצא, סעיף ט) היינו נפסק שכאשר יש ספק סיבתי, הפושע פטור אם הנזק היה מתרחש ממילא בדיוק באותו אופן.

מאידך, כאשר קיים ספק עובדתי מי גרם לנזק או מתי הוא נגרם – כגון שור שנגח פרה הרה ונמצא עוברה המת בצדה, ולא נודע אם ילדה לפני הנגיחה (והמזיק פטור עליו) או כתוצאה מהנגיחה – חכמים פוסקים "המוציא מחברו עליו הראיה" והמזיק פטור מחמת הספק. לעומתם, התנא סומכוס חידש כלל מהפכני. - ממון המוטל בספק – חולקים. כלומר, פיצוי יחסי של .50% מתי חכמים מסכימים לחלוקת הנזק ? בשו"ת באר יצחק (לרבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה) נפסק כי בדיני נזיקין ניתן להסתמך על אומדן דעת והסתברות ("אומדנא"). כאשר מדובר בטענת ספק של שני הצדדים והנכס אינו ברשות אחד מהם, פסק הרמב"ם שחולקים.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק, פרק ו, הלכה טו) פוסק כי במקרה בו חמישה בני אדם שהניחו חבילות קשות על גבה של בהמה והבהמה לא מתה, ואז בא אדם שישי והניח את חבילתו שלו – ומתה הבהמה - אם הבהמה הייתה מסוגלת ללכת עם חמש החבילות, ורק כשהניח השישי את חבילתו עמדה ומתה – השישי בלבד חייב. אולם אם מתחילה הבהמה כבר לא הייתה מסוגלת ללכת מרוב כובד חמש החבילות – השישי פטור, ו"אם אין ידוע – כולן משלמין בשווה !"

על פסיקה זו של הרמב"ם תמה רבי אריה לייב הלר, בעל קצות החושן (בסימן שפג). קושייתו הלמדנית הייתה עמוקה: הרי ההלכה נפסקה כחכמים (ולא כסומכוס) ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ואם כן, כל אחד מששת האנשים יכול לטעון בדין "חבריי הם שגרמו לעומס הקטלני ואני לא הזקתי", ומדוע שישלמו כולם בשווה ?

כאן באה תרומתו של הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל ששימש כדיין בבית הדין הרבני הגדול, מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו, ועסק ישרות בהוראת המשפט העברי. בספריו ובעיוניו הפיץ והעמיק הגרז"נ את התירוץ של בעל קצות החושן, והגדיר את החילוק המשפטי-הלכתי שביניהם. לסברתו יש להבחין בין שני מצבים עובדתיים שונים לחלוטין :

מצב של פשיעה ושותפות מעשית בדיעבד- שני המעוולים פשעו ועסקו בוודאות באותו חפץ או בהמה ניזוקה (כמו חמישה שהניחו חבילות יחד על גב הבהמה, או שני מנהיגים שהנהיגו בהמה במשותף למקום מסוכן) – חכמים תיקנו חלוקה בשווה בספק, מכיוון שכולם היו שותפים פעילים בעשיית המעשה המזיק ! לעומת זאת, במקרה של שני שוורים של שני בעלים נפרדים שרדפו אחר שור אחר ולא נודע איזה שור נגח, כיוון שלא הייתה בין הבעלים שום שותפות או עשייה נזקית משותפת – חוזרים לכלל היסוד ש"המוציא מחברו עליו הראיה" והניזוק אינו מקבל פיצוי.

העץ ושורשיו

עיננו הרואות המשפט הישראלי גדל וצמח מתוך זיקה עמוקה לדיני המשפט העברי. כפי שהראנו הדברים עולים הן בסוגיות דוגמת "מעוולים במשותף" הן לעניין ביסוס תפיסת עולם חוקתית המגנה על כבוד האישה וחירות האדם – המשפט העברי ממשיך לשמש מצפן ערכי, אנושי ומשפטי.

במילותיו של השופט אלון, עקרונות אלו נותרו תשתית קדומה ורעננה של מורשת ישראל "שלא כהתה עינה ולא נס ליחה" (ע"א 148/77 שאול רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ (7.2.79) המפגש המתמיד בין הדין היהודי היוצר לבין המדינה המודרנית מעניק למערכת המשפט הישראלית את ייחודה, עומקה וצדקתה.