סערה בחנוכיה: פולמוס חג החנוכה במשנת הרב סעדיה גאון

במהלך המאה העשירית לספירה סער העולם היהודי במזרח התיכון תחת משבר תיאולוגי וזהותי חסר תקדים. עלייתה של התנועה הקראית, בהנהגת הוגים נמרצים כדוגמת ענן בן דוד, יעקב אלקרקסאני ויפת בן עלי, איימה לפורר את הסמכות הבלעדית של היהדות הרבנית. הקראים כפרו מכול וכול בסמכותה של התורה שבעל-פה, דחו את תוקפם של חכמי המשנה והתלמוד, ודרשו להיצמד אך ורק למקרא הכתוב ולתרגומו המילולי. עמדה עקרונית זו העמידה בסכנה את לוח השנה העברי, את מועדי ישראל ואת מנהגיהם המקובלים, כאשר אחד ממוקדי החיכוך הסוערים ביותר נסב על חג החנוכה.

בעוד שהקראים קיבלו את חג הפורים בשל אזכורו המפורש במגילת אסתר שנכללה בכתבי הקודש, הם דחו בשאט נפש את חג החנוכה. לטענתם, חג החנוכה אינו אלא חידוש מאוחר של חכמים מימי בית שני, שאין לו שום זכר, אחיזה או ציווי בתורה שבכתב, וממילא איננו מחייב את זרע ישראל. יתרה מזו, הקראים טענו כי אין מקום לשמוח על חנוכת המקדש החשמונאית, שהרי המקדש חרב מאז והעם שרוי בגלות.

אל תוך הזירה הלוהטת הזו פסע בקומה זקופה אחד מגדולי מנהיגיו וסופריו של העם היהודי בכל הדורות, הרב סעדיה גאון.

כבר בצעירותו במצרים, בגיל עשרים ושלוש, ולאחר מכן בתפקידו כראש ישיבת סורא שבבבל, זיהה הרב סעדיה גאון את הכת הקראית כסכנה קיומית ליהדות המסורתית. בלשון מושחזת, בבקיאות מקראית נדירה ובחריפות פילוסופית, נרתם הגאון להגן על שרשרת המסורת ולהוכיח כי תורת חז"ל אינה תוספת אנושית מאוחרת, אלא הפירוש האלוהי המקורי והבלתי נפרד מן התורה.

כדי לחלץ את הציבור הרחב ממבוכתו ומעמדת המגננה, חיבר הרב סעדיה גאון את הקדמתו המפורסמת ל"מגילת בני חשמונאי" (המכונה גם מגילת אנטיוכוס). בחיבור פולמוסי זה, שנכתב בלשון הערבית-היהודית, ביקש הרב סעדיה גאון להוכיח כי ניצחון החשמונאים וחג החנוכה אינם רק מאורע היסטורי מאוחר, אלא נבואה אלוהית מפורשת השזורה בלב ליבה של התורה שבכתב.

חשיפת נבואת החנוכה בברכת משה

בהקדמתו למגילת אנטיוכוס גולל הרב סעדיה גאון בגילוי לב את המניע שהביאו לחיבור הספר, כשהוא כותב: "הַסִּבָּה אֲשֶׁר בִּגְלָּלָּה הִּשְׁתַּדַּלְתִּי בִּקְבִיעָתָּהּ, הִּיא שֶׁאֲנִּי רָאִּיתִּי רַבִּים מִּן הָאּומָּה מֹודִּים בָּהּ, וְאֵינָּם נֹותְנִּים לֵב עַל אֲמִּתַּת סִּפּּורָּהּ הֵיאְַך הָיָּה וְהַסִּבָּה לְכָּךְ, עַד שֶׁמִּקְצָּתָּם מַכְחִּישִּים אֹותָּהּ... לְפִּיכְךְ חִּיְבַנִּי הַדָּבָּר הַזֶּה לְסַּפְחָּהּ כְּסֵפֶׁר, וְאֶקְבַּע אֲמִּתָּתָּהּ לַמִּתְעַנְיְנִּים שֶׁלֹא יִּחְדְּלּוּ מִּלְסַּפְרָּהּ, וְהֹוכָּחָּה נֶגֶד הַדֹוחִּים אֹותָּהּ ּומְסָּרְבִּים לְקַבְּלָּהּ" (הרב סעדיה גאון, הקדמה למגילת אנטיוכוס, במהדורת הרב יוסף קאפח, עמ' רכא-רכב).

כדי להכות את הקראים בנשקם שלהם – העיון הטקסטואלי במקרא – פנה הרב סעדיה גאון אל פרשת "וזאת הברכה", אל פסוקי ברכתו של משה רבנו לשבט לוי: "בָּרֵךְ ה' חֵילֹו ּופֹעַל יָדָיו תִּרְצֶׁה מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו ּומְשַׂנְאָיו מִּן יְקּומּון" (ספר דברים, פרק לג, פסוק יא). הגאון הסביר כי משה רבנו הבטיח לבני לוי כי ה' עתיד להנחילם ניצחון על אויביהם, וכך כתב בהקדמתו: "מָצָאתִּי רִּאשֹונָה מֹשֶׁה רַבֵּנּו עָלָיו הַשָׁלֹום הִּבְטִּיחַ לִּבְנֵי לֵוִּי כִּי ה' עָתִּיד לְהַנְחִּילָּם נִּצָּחֹון עַל אֹויְבֵיהֶׁם, וְיִּהְיֶׁה לָּהֶׁם בְּכָּךְ כִּבּוש גָּלּוי... וְכַאֲשֶׁר הּושַׁג לִּי דְּבַר ה' אֲשֶׁר נֶאֱמַר עַל יְדֵי מֹשֶׁה שֶׁיִּהְיּו לִּבְנֵי לֵוִּי קָמִּים ּומְשַׂנְאִּים, וְשֶׁה' יִּמְחַץ מָתְנֵיהֶׁם... חָקַרְתִּי בְּכָּל הַמַּאֲרָעֹות הַכְּתּובִּים וְהַמְּקֻבָּלִּים ּובָדַקְתִּי אִּם אֶמְצָא בָּהֶׁם מַאֲרָע שֶׁבְּנֵי לֵוִּי נִּלְחֲמּוּ בְּאֵיזֹו מִּלְחָמָה אֹו כִּבְשּוּ כִּבּוש, וְלֹא מָצָאתִּי כִּי אִּם שֶׁיִּהְיֶׁה בְּשִׁלְטֹון הַיְּוָנִּים, לְפִּי שֶׁמְּקֻבָּל בָּאּומָּה כִּי חֲמִּשָּׁה אֲנָשִׁים מֵהֶׁם נִּקְרָאִּים בְּנֵי מַתִּתְיָּה הַמְּכֻנֶּה חַשְׁמֹונַאי נִּלְחֲמּוּ בְּמֶלֶךְ מַמְלְכֹותֵיהֶׁם שֶׁהָיָה נִּקְרָא אַנְטִּיֹוכֹוס, וְנִּצְחּוהּוּ וְהִּכְנִּיעּוהּוּ... אָז יָדַעְתִּי כִּי זֶהּוּ אֲשֶׁר קָדַם בְּדִּבְרֵי מֹשֶׁה" (הרב סעדיה גאון, הקדמה למגילת אנטיוכוס, במהדורת הרב יוסף קאפח, עמ' רכב).

הרב סעדיה גאון לא הסתפק בטיעון ההיסטורי-כללי, אלא העמיק לחקור את הניסוח המקראי והעלה דיוק בלשני ומבני מבריק. הוא שאל מדוע נקטה התורה בלשון "מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו", ולא השתמשה בביטוי השגור של מחיצת הראש, כפי שמצינו במקומות אחרים במקרא. בנוסח שנתגלה בגניזה הבהיר: "אִּם כֵּן, אָנוּ יֹודְעִּים שֶׁמֹשֶׁה רַבֵּנּוּ רָמַז אֲלֵיהֶׁם [לַיְוָנִּים] בִּלְבַד, ּוכְמֹו יְאַמֵּת זֹאת מַה שֶׁאָמַר 'מָתְנַיִּם קָמָיו' וְאֵינֹו אֹומֵר 'מַחַץ רֹאשׁ קָמָיו' כִּדְּגּמַת: 'מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִּבֵּית רָשָׁע' (ספר חבקוק, פרק ג, פסוק יג), וְכֵן: 'מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה' (ספר תהלים, פרק קי, פסוק ו), וְזֶה מִּפְנֵי שֶׁהַיְּוָנִּים הֵם הַנִּרְמָזִּים כָּאן, מִּפְנֵי שֶׁהֵם הַמַּלְכּות הַשְּׁלִּישִּׁית. וְאָכֵן נִּמְשְׁלָה הַמַּלְכּות הַזֹּאת בְּאֵיבָר הַזֶּה, כְּלֹומַר הַמֹּתֶן" (הרב סעדיה גאון, הקדמה למגילת אנטיוכוס, נוסח קמברידג' T-S A45.15).

תשובתו של הגאון נשענת על חזון ארבע המלכויות בספר דניאל (פרק ב). בחזון זה מוצגות ארבע הממלכות שישלטו בעולם כצלם אדם אחד ענקי: המלכות הראשונה, בבל, נמשלה לראש הזהב, כדברי הנביא דניאל: "הּוא צַלְמָא רֵאשֶׁה דִּי דְהַב טָב" (ספר דניאל, פרק ב, פסוק לב), וכפי שאמר לו דניאל לנבוכדנצר: "אַנְתְּ הּוא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא" (שם, פסוק לח); המלכות השנייה, פרס ומדי, נמשלה לחזה ולזרועות הכסף, "חֲדֹוהִי וְדָרְעֹוהִי דִּי כְסַף" (שם, פסוק לב), ועליה נאמר "ּובָתְרָךְ תְּקּום מַלְכּוּ אָחֲרִּי אֲרַע מִּנָּךְ" (שם, פסוק לט); המלכות השלישית, מלכות יוון, נמשלה לבטן ולירכיים העשויים נחושת, "מְעֹוהִי וְיַרְכָּתֵּהּ דִּי נְחָשׁ" (שם, פסוק לב), כנאמר "ּומַלְכּוּ תְּלִּיתָאָה אָחֲרִּי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִּשְׁלַט בְּכָּל אַרְעָא" (שם, פסוק לט); והמלכות הרביעית נמשלה לשוקיים ולרגליים של ברזל וחרס, "שְׁקֹוהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלֹוהִי מִּנְהֵין דִּי פַרְזֶל ּומִּנְהֵין דִּי חֲסַף" (שם, פסוק לג).

בנוסח הגניזה ביאר הגאון: "וְכֵיוָן שֶׁבַּעַל הַכֹּחֹות שֶׁל הַחֵלֶק הַשְּׁלִּישִּׁי הַזֶּה הּוא הַמֹּתֶן – הִּתְיַחֵס מֹשֶׁה אֵלָיו, מִּכֵּיוָן שֶׁעָלָיו נִּסְמָכִּים" (הרב סעדיה גאון, הקדמת מגילת אנטיוכוס, נוסח קמברידג' T-S A45.15).

מכיוון שמלכות יוון היא המלכות השלישית ונמשלה לבטן ולמתניים, הרי שכשניבא משה רבנו על המכה שיכה שבט לוי את קמיו בלשון "מַחַץ מָתְנַיִּם", כיוון באופן ספציפי למבנה הפיזיולוגי המסמל את המלכות היוונית.

חלק נוסף בפענוחו הפרשני של הרב סעדיה גאון מוקדש לסופו של הפסוק: "ּומְשַׂנְאָיו מִּן יְקּומּון" (ספר דברים, פרק לג, פסוק יא). הגאון הסביר כי מילת היחס "מִּן" משמשת כאן במשמעות של מניעה וביטול היכולת – "זֶה מֹוכִּיחַ לָּנוּ שֶׁלָּאֹויְבִּים לֹא תִּהְיֶׁה עֹוד מַלְכּות, לְאַחַר שֶׁה' יַנְחִּיל נִּצָּחֹון לַכֹּהֲנִּים עֲלֵיהֶׁם, כְּמֹו שֶׁאָמַר בְּסֵפֶר שֶׁלָּהֶׁם: 'מֵעִּדָּנָא דְנָא לָא הֲוָה שּום לְמַלְכּות יָוָן' [מזמן זה לא היה עוד שם וממשל למלכות יוון]" (הרב סעדיה גאון, הקדמת מגילת אנטיוכוס, נוסח קמברידג' T-S A45.15; מגילת בני חשמונאי, במהדורת הרב קאפח, פסוק סו).

בכך דחה הרב סעדיה גאון מכל וכל את האפשרות לפרש את הפסוק על יריבים פנימיים אחרים שקמו על שבט לוי במהלך ההיסטוריה. קורח ועדתו אמנם נענשו, אך בני קורח לא מתו (ספר במדבר, פרק כו, פסוק יא) ואף זכו לעמוד על הדוכן בבית המקדש ולחבר מזמורים; עוזיהו המלך שביקש להקטיר הוכה בצרעת, אך בנו מלך תחתיו ושושלת בית דוד נמשכה; ואף מלכי ישראל שהדיחו את הכהנים הלווים והקימו כהני במות, הוסיפו להעמיד מלכים אחריהם. האויב היחיד שקם על שבט לוי ונכרת כליל מבלי שתהיה לו עוד תקומה ומלכות, הוא האויב היווני.

תשובת הנגד הקראית: הקרב על פשט המקרא

הפרשנות המתוחכמת והנועזת של הרב סעדיה גאון עוררה תגובת נגד נמרצת מצד חכמי הקראים. מנהיגי הקראים הבינו כי אם יתקבל פירושו של הגאון, תיפול טענתם המרכזית נגד חג החנוכה, שהרי החג יתגלה כמעוגן בנבואת התורה.

החכם הקראי יעקב אלקרקסאני, בן דורו של הרב סעדיה גאון, נדרש לסוגיה זו בפירושו לתורה "כתאב אלריאץ' ואלחדאיק" (ספר הכרים והגנים). קרקסאני דחה בנחישות את הזיהוי עם היוונים, והציע פרשנות חלופית לפסוק: "מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו": "כְּמֹו שֶׁעָשָׂה בְּקֹרַח וַעֲדָתֹו כַאֲשֶׁר קָמּוּ כְנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – חֶלְקָם עָלּוּ בָאֵשׁ ּובָלְעָה הָאֲדָמָה אֶת חֶלְקָם, ּוכְמֹו כֵן שָׁאּול בְּהָרְגֹו אֶת הַכֹּהֲנִּים, ּוכְמֹו כֵן עֻזִּיָּהּו כַאֲשֶׁר חָפֵץ לִּהְיֹות בִּמְקֹומָם וְרָצָה לְהַקְטִּיר בְּיָדֹו, אֲזַי הּוכָּה בַצָּרַעַת וְנִּשְׁאַר כָּךְ מִּחּוץ לַמַּלְכּות עַד יֹום מֹותֹו, כְּמֹו שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְנַגַע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִּי מְצֹרָע עַד יֹום מֹתֹו וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית'" (יעקב אלקרקסאני, ספר הכרים והגנים, פירוש לדברים לג, יא; ספר מלכים ב', פרק טו, פסוק ה).

בדור שלאחר מכן המשיך הפרשן הקראי הירושלמי, יפת בן עלי, את קו המחשבה הזה. בפירושו לתורה כתב: "ּובַמָּה שֶׁאָמַר 'מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו', מִּתְכַּוֵּן לְכָל מִּי שֶׁקָם כְנֶגְדָם וְנֹוהֵג בְּאֵיבָה כְּלַפֵּיהֶׁם ּומְבַקֵּשׁ לִּטֹּל מַדְרֵגָתָם, כְּמֹו קֹרַח וְעֻזִּיָּהּו. ּומַה שֶׁאָמַר 'ּומְשַׂנְאָיו', מִּתְכַּוֵּן לְיָרָבְעָם ּולְשָׁאַר מַלְכֵי יִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דָּחּוּ אֶת שֵׁבֶט לֵוִּי ּובָחֲרוּ לָהֶם כֹּהֲנִּים מִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִּים, כְּפִּי שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי הִּזְנִּיחָם יָרָבְעָם ּובָנָיו מִּכַּהֵן לַה'' (ספר דברי הימים ב', פרק יא, פסוק יד; ספר מלכים א', פרק יג, פסוק לג), וְאָמַר 'מִּן יְקּומּון' מִּפְנֵי שֶׁמַלְכֵי יִּשְׂרָאֵל עָמְדּוּ מִּן הַשְּׁבָטִּים הַרְבֵּה" (יפת בן עלי, פירוש לתורה, דברים לג, יא).

היבט מרתק בפולמוס זה הוא ששתי הגישות הפרשניות – זו של הרב סעדיה גאון המזהה את הפסוק עם היוונים, וזו של הקראים המזהה אותו עם קורח ועוזיהו – יונקות את שורשיהן ממקורות חז"ל הקדומים. במדרש ספרי על ספר דברים מובאות שתי הדעות גם יחד: "מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו - שֶׁכָּל מִּי שֶׁמְעֹורֵר כְּנֶגְדֹו עַל הַכְּהֻנָּה מִּיָּד נֹופֵל. דָּבָר אַחֵר, מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו - זֶה קֹרַח, ּומְשַׂנְאָיו מִּן יְקּומּון - זֶה עֻזִּיָּהּו" (ספרי דברים, פסקה שנב), לצד הדעה שדרשה כי משה ראה שעתידין חשמונאי ובניו להילחם עם היוונים והתפלל עליהם. גם במדרש בראשית רבה מופיעה ההשוואה: "לֵוִּי כְנֶגֶד מַלְכּות יָוָן – זֶה שֵׁבֶט שְׁלִּישִּׁי, וְזֹו מַלְכּות שְׁלִּישִּׁית... בָּאּו מְרֻבִּים וְנָפְלּוּ בְּיַד מּועָטִּין. בְּאֵיזֹו זְכּות? מִּבִּרְכָתֹו שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁאָמַר: 'מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו' (דברים לג, יא). בְּיַד מִּי מַלְכּות יָוָן נֹופֶׁלֶת? בְּיַד בְּנֵי חַשְׁמֹונַאי שֶׁהֵם מִּשֶׁל לֵוִּי" (מדרש בראשית רבה, פרשה ק).

אולם, בבואו להתפלמס עם הקראים, בחר הרב סעדיה גאון שלא לצטט את מדרשי חז"ל באופן ישיר, שהרי הקראים כפרו בסמכות המדרש. תחת זאת, הוא בנה טיעון פרשני-לוגי העומד כביכול בזכות עצמו, תוך שהוא עושה שימוש בדיוקי מקרא ובחזון דניאל, כדי לאלץ את הקראים להודות באמיתות החג מתוך הכתובים עצמם.

חנוכה כמצוות עשה מן התורה

צעדו הבא של הרב סעדיה גאון היה דרמטי עוד יותר, והעביר את הדיון מן השדה הפרשני-רעיוני אל השדה ההלכתי המעשי. בחיבוריו ההלכתיים קבע הגאון כי חג החנוכה (כמו גם חג הפורים) אינו רק תקנת חכמים או מנהג מדרבנן, אלא חלק בלתי נפרד כמצוות עשה מתוך מניין תרי"ג מצוות התורה.

עד למאה ה-20 היו דבריו של הרב סעדיה גאון בסוגיה זו מוכרים בעיקר מתוך פיוטי ה"אזהרות" שלו שנכללו בסידורו. בפיוט האזהרות כתב הגאון: "וַעֲרֹךְ נֵר חֲנֻכָּה עַד שְׁמִּינִּית, עַד זֹאת זִּכָּרֹון בַּסֵּפֶׁר וְנֹוסַף חֹק עֲלֵי תֹוכְנִּית, לְקַיֵּם אֶת אִּגֶּרֶת הַפּוּרִּים הַזֹּאת הַשֵּׁנִּית" (סידור הרב סעדיה גאון, פיוט אזהרות, עמ' רב, שורות 245–247).

ובמניין מצוות אחר שחיבר בפיוט, פייט: "יַרְחֵי עִּבּוּר ּופֶּסַח שֵׁנִּי וְשִׂמְחַת הַחַגִּים לְמַּלֹאת / כְּתֹב זֹאת רֶמֶז מְגִּלָּה וְנֵר יְמֵי חֲנֻכָּה עַד כְּלֹות" (סידור הרב סעדיה גאון, מניין המצוות בפיוט, עמ' קנח, אות י).

גילויים חדשים מתוך דפי הגניזה הקהירית חשפו את ספר המצוות השלם של הרב סעדיה גאון בערבית-יהודית, ובו הובאה שיטתו בצורה מפורשת וצלולה. הגאון הסביר כי הלכות אינן נקבעות רק לפי פשט הכתוב כפי שהוא נראה לעינינו, אלא לפי הפרשנות והמסורת שנמסרו מסיני למשה ועברו דרך הנביאים לחז"ל. וכך כתב בספר המצוות: "וְכָּלְלָה הַמָּסֹרֶת שֶׁיִּהְיֶה יֹום שֶׁיֹושִּׁיעֵנּו מִּבֶּן עֲמָלֵק וְיִּקְבָּעּוהּוּ חָג: 'כְּתֹב זֹאת זִּכָּרֹון בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהֹושֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִּתַּחַת הַשָּׁמָיִּם' (ספר שמות, פרק יז, פסוק יד). וְכַאֲשֶׁר יַנְחִּיל ה' נִּצָּחֹון לִּבְנֵי לֵוִּי עַל הַקָּמִּים עֲלֵיהֶם שֶׁיְּכַבְּדּוּ אֶת אֹותֹו זְמַן, כְּפִּי שֶׁאָמַר: 'בָּרְֵך ה' חֵילֹו ּופֹעַל יָדָיו תִּרְצֶׁה מְחַץ מָתְנַיִּם קָמָיו ּומְשַׂנְאָיו מִּן יְקּומּון' (ספר דברים, פרק לג, פסוק יא), וְלֹא מָצָאתִּי שֶׁהֵם נִּלְחֲמּוּ אֶלָּא בַיְּוָנִּים" (הרב סעדיה גאון, ספר המצוות, מתוך קטעי הגניזה הקהירית).

הגאון עמד על עיקרון זה גם בהקדמתו לספר המצוות: "ּובֵאַרְתִּי בְּכָל מִּצְוָה... אֶת שִּׁעּורָּהּ וְטִּיבָּה כַּנִּדְרָשׁ. וְאֵין דֶּרֶךְ לַעֲמֹד עַל כָּךְ, בִּמְיֻחָד בַּמִּצְוֹת הַשִּׁמְעִּיֹות, אֶלָּא מִּמָּסֹרֹות הַנְּבִּיאִּים" (הרב סעדיה גאון, הקדמה לספר המצוות).

לפי תפיסתו של הרב סעדיה גאון, כשם שהמסורת שבעל-פה גילתה לנו שהפסוק "כְּתֹב זֹאת זִּכָּרֹון בַּסֵּפֶר" בפרשת בשלח מוסב על מצוות מקרא מגילה בפורים – כפי שנדרש בגמרא: "שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִּים: כִּתְבּונִּי לַדֹורֹות. שָׁלְחּוּ לָהּ: 'הֲלֹא כָּתַבְתִּי לָךְ שָׁלִּישִׁים' (ספר משלי, פרק כב, פסוק כ), שָׁלִּישִׁים וְלֹא רְבִּיעִּים... עַד שֶׁמָּצְאּו לֹו מִּקְרָא כָּתּוב בַּתֹורָה: 'כְּתֹב זֹאת זִּכָּרֹון בַּסֵּפֶר' (שמות יז, יד) – 'כְּתֹב זֹאת' מַה שֶׁכָּתּוב כָּאן ּובְמִּשְׁנֵה תֹורָה, 'זִּכָּרֹון' מַה שֶׁכָּתּוב בַּנְּבִּיאִּים, 'בַּסֵּפֶר' מַה שֶׁכָּתּוב בַּמְּגִּלָּה" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז עמוד א) – כך גילתה לנו המסורת שהפסוק בברכת משה מכוון למצוות הדלקת נר חנוכה והלל. משעה שהדבר נרמז בתורה ונמסר במסורת הנביאים, הרי שחנוכה ופורים נכללים במניין תרי"ג המצוות שניתנו לישראל.

ביקורתו הנוקבת של הרמב"ם

קביעתו של הרב סעדיה גאון כי חנוכה היא מצווה מן התורה הנכללת בתרי"ג המצוות, עוררה לימים סערה רבתי דווקא בתוך המחנה הרבני פנימה. חכם ההלכה והפילוסוף הגדול של המאה ה-12, הרב משה בן מימון (הרמב"ם), יצא בהתקפה חריפה וחסרת תקדים כנגד תפיסה זו.

בכלל הראשון של ספר המצוות שלו, קבע הרמב"ם כלל ברזל שאין למנות בסכום תרי"ג המצוות את המצוות שהן מדרבנן. בהתייחסו באופן מפורש לשיטותיהם של הגאונים שמנו את חנוכה ופורים, כתב בלשון נוקבת: "הַכְּלָל הָרִּאשֹון, שֶׁאֵין לִּמְנֹות בְּסִּכּום הַזֶּה אֶת הַמִּצְוֹת שֶׁהֵן מִּדְרַבָּנָן. דַּע שֶׁהָעִּנְיָן הַזֶּה לֹא הָיָה צָרִּיךְ לְהָעִּיר עָלָיו מַחֲמַת פְּשָׁטֹו, שֶׁהֲרֵי כֵיוָן שֶׁלְּשֹון הַתַּלְמוּד 'שֵׁשׁ מֵאֹות ּושְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִּצְוֹת נֶאֱמְרּוּ לֹו לְמֹשֶׁה בְּסִּינַי' (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כג עמוד ב), הֵיאַךְ נֹאמַר בְּדָבָר שֶׁהּוא מִּדְרַבָּנָן שֶׁהּוא מִּכְלַל הַמִּנְיָן?! אֲבָל הֶעֱרַנּוּ עַל כָּךְ כֵיוָן שֶׁכְבָר טָעּוּ בֹו ּומָנּוּ נֵר חֲנֻכָּה ּומִּקְרָא מְגִּלָּה בִּכְלַל מִּצְוֹת עֲשֵׂה... וְהִּתְבֹונֵן וְהִּתְפַּלֵּא עַל מִּי שֶׁשֹומֵעַ לְשֹונָם 'נֶאֱמְרּוּ לֹו לְמֹשֶׁה בְּסִּינַי'... ּומֹונֶה נֵר חֲנֻכָּה שֶׁקָּבְעּוּ אֹותֹו חֲכָמִּים בְּבַיִּת שֵׁנִּי וְכֵן מִּקְרָא מְגִּלָּה" (ספר המצוות, השורש הראשון).

בספרו משנה תורה הדגיש הרמב"ם את יסוד החג מדרבנן: "ּומִּפְנֵי זֶה הִּתְקִּינּוּ חֲכָמִּים שֶׁבְּאֹותֹו הַדֹור שֶׁיִּהְיּוּ שְׁמֹונַת הַיָּמִּים הָאֵלּוּ שֶׁתְּחִּלָּתָּן מִּלֵּיל חֲמִּשָּׁה וְעֶשְׂרִּים בְּכִּסְלֵו יְמֵי שִּׂמְחָה וְהַלֵּל" (משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג, הלכה ג).

הרמב"ם הוסיף ותמה בספר המצוות כנגד שיטת הרב סעדיה גאון: "וְאֵינִּי סֹובֵר שֶׁיִּדְמֶה מִּי שֶׁהּוא אֹו שֶׁיַּעֲלֶה עַל לִּבֹו שֶׁנֶאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִּינַי שֶׁיְּצַוֶּה אֹותָּנוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר בְּסֹוף מַלְכּותֵנּוּ יֵאָרַע לָּנוּ עִּם הַיְּוָנִּים כָּךְ וְכָךְ שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהַדְלִּיק נֵר חֲנֻכָּה" (ספר המצוות, השורש הראשון). עבור הרמב"ם הגבול בין מצוות מדאורייתא לבין תקנות מדרבנן הוא גבול מוחלט, וכל ניסיון לטשטשו פוגע ביסודות הדת.

ניתוח מעמיק של המחלוקת בין הרב סעדיה גאון לבין הרמב"ם חושף תהום רעיונית בשני צירים מרכזיים: הציר הראשון נוגע למעמדן של דרשות חז"ל והרמז המקראי. הרב סעדיה גאון סבר בחיבורו ההלכתי "כתאב תחציל אלשראיע אלסמעיה": "וַהֲרֵי הִּתְבָּרֵר מִּמַּה שֶׁאָמַרְנּוּ כָּאן, שֶׁחֲכָמֵינּוּ זִּכְרֹונָם לִּבְרָכָה לֹא רָשְׁמּוּ אֶת י"ג הַמִּדֹות הָאֵלֶּה מִּפְנֵי שֶׁמֵהֶן לָמְדּוּ [אֶת הַהֲלָכֹות], אֶלָּא מִּפְנֵי שֶׁמָּצְאּוּ שֶׁהַהֲלָכֹות שֶׁבִּידֵיהֶם [מִּן הַקַּבָּלָה] מִּתְאֲמִּימֹות לְי"ג מִּדֹות אֵלֶּה. אֲבָל יְסֹוד הַהֲלָכֹות אֵינֹו בַּמִּדֹות".

לדעתו, הלכות שנרמזו בתורה שבכתב ומקובלות במסורת נחשבות כחלק מתרי"ג המצוות. לעומת זאת, הרמב"ם קבע בשורש השני של ספר המצוות: "כָּל מַה שֶׁלֹּא תִּמְצָאֵנּוּ מְפֹרָשׁ בַּתֹורָה וְתִּמְצָא שֶׁהַתַּלְמוּד לָמַד אֹותֹו בְּאַחַת מִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִּדֹות, אִּם פֵּרְשׁוּ הֵם בְּעַצְמָם וְאָמְרּוּ שֶׁזֶה גּוף תֹורָה אֹו שֶׁזֶה מִּדְאֹורַיְתָא, הֲרֵי זֶה רָאּוי לְמָנֹותֹו... וְאִּם לֹא בֵאֲרּוּ זֹאת וְלֹא אָמְרּוהָ בְּפֵרוּשׁ, הֲרֵי זֶה מִּדְרַבָּנָן, כֵיוָן שֶׁאֵין פָּסּוק הַמֹורֶה עָלָיו".

הציר השני נוגע לתיחום הזמן של מניין תרי"ג המצוות. לדעת הרב סעדיה גאון, התורה כוללת בתוכה נבואות ומצוות התלויות באירועים עתידיים, כפי שכתב לגבי יום טוב שני של גלויות: "וְכֵן רָאּוי שֶׁנַאֲמִּין – מִּפְנֵי שֶׁכָּתּוב: 'לֹא תֹסִּפּוּ עַל הַדָּבָר' (ספר דברים, פרק ד, פסוק ב), שֶׁהַיֹום הַשֵּׁנִּי [שֶׁל יֹום טֹוב] הָיָה מְקֻבָּל אֶצְלָם מִּימֵי מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלֹום בְּדֶרֶךְ תְּנַאי, שֶׁכְּשֶׁיִּהְיּוּ בַגֹּלָּה יַעֲשּוּ שְׁנֵי יָמִּים, אֲבָל בְּפֹעַל לֹא נִּתְפַּרְסֵם הַדָּבָר אֶלָּא בִּזְמַן הַצֹּרֶךְ" (הרב סעדיה גאון, כתאב תחציל אלשראיע אלסמעיה).

לעומת זאת, הרמב"ם ניסח תפיסה שלפיה כל תרי"ג המצוות ניתנו כולן מפורשות למשה בסיני לדורות.

המחקר המודרני

שאלה זו העמידה במרכז המחקר המודרני שתי גישות מרכזיות להבנת מניעיו של הרב סעדיה גאון. מחד גיסא, ישנם חוקרים הרואים בעמדתו של הגאון מענה אפולוגטי לו נדרש עקב תנאי הוויכוח הסוער עם הקראים. עמדה זו נוסחה בבהירות על ידי החוקר פרופ' יעקב בלידשטיין בספרו עיונים במחשבת ההלכה והאגדה (עמ' 144): "הַתְּגּובָה המסורתית שֶׁל הַגְּאֹונִּים הּוכְתְּבָה, לַמַּעֲשֶׂה, עַל פִּי כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק שֶׁקָּבְעּוּ קָרָאִּים. נִּתְקַבְּלָה הַהַנָּחָה הַיְּסֹודִּית, כִּי רַק הַשְּׁמִּימִּי-אֵלֹקִּי הּוא קָדֹושׁ, לְגִּיטִּימִּי ּומְחַיֵּב. כְּנֶגֶד הַהַתְקָפָה הַקָּרָאִּית שֶׁטָּעֲנָה כִּי הַמָּסֹרֶת הָרַבָּנִּית כֻּלָּהּ אֵינָּה שְׁמִּימִּית, נֹותַר לַגְּאֹונִּים רַק לַעֲנֹות כִּי הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּהֶם הִּיא אָכֵן שְׁמִּימִּית, עַל כָּל הַדֹּחַק הַכָּרּוךְ בַּטַּעֲנָה זֹו בְּמּובָנָּה הַפַּשְׁטָנִּי".

תפיסה זו נתמכת גם בהערתו של הרמב"ם עצמו בדיון על קביעת הלוח, כאשר כתב בפירוש המשנה: "וַאֲנִּי מִּתְפַּלֵּא עַל אָדָם שֶׁמַכְחִּישׁ ּומִּתְוַכֵּחַ בַּדָּבָר הַבָּרּור... וְאֵינִּי חֹושֵׁב שֶׁהָאֹומֵר כֵן מַאֲמִּין בְּכָךְ, אֶלָּא הָיְתָּה מַטָּרָתֹו בַּדָּבָר הַזֶּה לְנַגֵּחַ אֶת יְרִּיבֹו בְּאֵיזֹו צּורָה שֶׁתִּהְיֶׁה שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק אֹו בְּצֶדֶק, כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָצָא מִּפְלָט מִּלַּחַץ הַוִּכּוחַ" (פירוש המשנה, מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה ז).

מאידך גיסא, חוקרים אחרים הסתייגו מתליות פולמוסיות בלעדיות וטענו כי משנת הגאון מבטאת תפיסה הלכתית פנימית ושיטתית העומדת בזכות עצמה. כך כתב ד"ר יוסף דוד במחקרו ידיעת דבר האל: טעות, היקש, זכרון ומסירה (עמ' 124–125): "תְפִּיסָּה זֹו מְשַׁקֶּפֶת אֶת הַנְּטִּיָּה הַמֶּחְקָרִּית לְהַפְרִּיז בְּכֹחֹו הַמְּכֹונֵן שֶׁל הַפּוֹלְמֹוס הָרַבָּנִּי-קָרָאִּי ּולְהַצִּיג אֶת הָעֶמְדֹות שֶׁנִּנְקְטּוּ עַל יְדֵי בָּאֵי הַצְּדָדִּים כִּנְגְזָרֹות מֵהַפּוֹלְמֹוס... הִּתְנַגְדּותֹו שֶׁל רס"ג לַהֶקֵּשׁ לֹא בְּהֶכְרֵחַ נָבְעָה מֵהַצֹּרֶךְ לְהָגֵן עַל הַמָּסֹרֶת אֶלָּא מִּתֹוךְ תְּפִּיסָּה מְגֻבֶּשֶׁת וְשִּׁיטָתִּית שֶׁל הַהֲלָכָה".

בניתוח מקיף של הסוגיה, סיכם החוקר הרב ד"ר יהודה צבי שטמפפר במחקרו הנצטווינו בתורה לחוג את החנוכה? (עמ' 417, 423) את המהלך הפרשני וההלכתי של הגאון: "מַה שֶׁנִּרְאָה כְּפַרְשָׁנּות יֹוצֶרֶת שֶׁל רס"ג בְּהַקְדָּמָתֹו לְמְגִּלַּת אַנְטִּיֹוכֹוס, הּוא לַמַּעֲשֶׂה בִּסּוס הַמָּסֹרֶת בִּפְשַׁט הַכָּתּוב... רס"ג אַף מָנָה אֶת חַג הַחֲנֻכָּה בִּכְלַל תַּרְיַג מִּצְוֹת עֲשֵׂה, כְּכָל הַנִּרְאֶה, מִּשּׁוּם שֶׁסָּבַר שֶׁפֵּרּושֹו מִּתְאִּים לִּפְשִׁיטֹו שֶׁל מִּקְרָא, וְכִּי יֵשׁ לִּמְנֹות גַּם מִּצְוֹת שֶׁנִּקְבְּעּוּ עַל אֵרּועִּים שֶׁאֵרְעּוּ לְאַחַר מַתַּן תֹורָה, וַאֲשֶׁר רְמּוזִּים בַּתֹורָה".

גילוי ספר המצוות השלם של הגאון בגניזה מוכיח כי הרב סעדיה גאון החזיק בתפיסה הלכתית שיטתית ועקבית, לפיה התורה שבכתב והתורה שבעל-פה שלובות זו בזו מסיני, וכי הרמזים הנבואיים ששזרו הנביאים בתורה מעניקים לתקנות אלו תוקף אלוהי מקיף במניין המצוות.

פולמוס חג החנוכה בין הרב סעדיה גאון לקראים, והדים שחדרו בעקבותיו אל תוך בית המדרש הרבני, מהווים פרק מרתק בתולדות המחשבה וההלכה היהודית.

במישור ההיסטורי, מאבקו התקיף של הרב סעדיה גאון נשא פרי. התנועה הקראית הלכה ונחלשה עם השנים ונדחקה לשולי ההיסטוריה. עם שקיעתה של הקראות, שקע גם הפולמוס הספציפי על מקורו של חג החנוכה. במשך מאות שנים נותרו תמיהותיו וביקורתו החריפה של הרמב"ם בספר המצוות כשהן תלויות באוויר, מבלי שהלומדים ידעו אל נכון כנגד איזה טקסט וכנגד איזה טיעון כוונו הדברים.

רק בשלהי המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20, עם חשיפתם של אלפי קטעי כתבי יד מתוך הגניזה הקהירית, הוסר הלוט. חוקרים ורבנים – ובהם הרב יוסף קאפח, סלומון אטלס, משה פרלמן, פרנץ רוזנטל, סימון הופקינס והרב ד"ר יהודה צבי שטמפפר – פענחו ותרגמו קטעים מהקדמתו של הרב סעדיה גאון למגילת אנטיוכוס ומספר המצוות שלו.

דפי הגניזה המצהיבים החזירו לחיים את קולו של הגאון, והראו כיצד רתם גאון בבל את הבלשנות, את הפרשנות המקראית ואת המחשבה הנבואית כדי להגן על חג האורות. מעבר לניצחון ההיסטורי במערכה מול הקראים, הוריש לנו הפולמוס בחינה מעמיקה ונוקבת של גבולות התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, של מהות המצווה האלוהית, ושל הדרכים שבהן זיכרון הנס משתמר ומשתקף בלב האומה לאורך הדורות.