המאבק על עצמאותה החוקתית של קביעת הזמן
לוח השנה בתקופת המשנה והתלמוד לא היה כלי טכני בלבד לתיאום מועדים חקלאיים או דתיים, אלא היווה את התשתית המשפטית והחוקתית שעליה נשענה הריבונות היהודית הלאומית. סמכות קביעת הלוח – באמצעות קידוש החודש על פי עדות ראייה ועיבור השנה על ידי הוספת חודש אדר שני – ריכזה בידי ההנהגה בארץ ישראל, ובראשה הנשיא משולשלת בית הלל, כוח פוליטי ומשפטי עצום. כוח זה הכפיף את כל הקהילות היהודיות בתפוצות, מבבל ועד אגן הים התיכון, למרכז הריבוני בארץ ישראל.
ההצדקה התיאולוגית והמשפטית לבלעדיות זו, ששללה במכוון יצירת לוח קבוע מראש, מנוסחת בתלמוד הירושלמי במסכת ראש השנה, פרק א, הלכה ג, שם מובאת דרשתו של רבי קריספא בשם רבי יוחנן על הפסוק בספר ויקרא, פרק כג, פסוק ד: ״לשעבר 'אלה מועדי ה'', מיכן ואילך 'אשר תקראו אותם'״.
חברו האמורא רבי אילא הרחיב את היסוד החוקתי הזה וקבע בפסקנות: ״אם קריתם אותם – הם מועדי, ואם לאו – אינן מועדי״.
משמעות הדבר היא שקדושת הזמן והחגים אינה נובעת מחישוב אסטרונומי גרידא, אלא מהחלטה שיפוטית אקטיבית של המוסד המוסמך של עם ישראל- הסנהדרין או בית הדין הגדול לרוב ביחד עם בית הנשיא. קביעה זו הפכה את בית הדין ואת הנשיא לשותפים פעילים בעיצוב המציאות הדתית, והעניקה להם מונופול שלטוני שאינו ניתן לערעור. שיתוף הפעולה בין בית הנשיא לבית הדין התבטא בכך שבית הדין בו ישבו החכמים "יודעי העיתים" היינו - היודעים לחשב את חישוב החדשים וסיבוב הכוכבים, להעביר את עמדתם באשר לקידוש החודש או עיבור השנה לבית הנשיא והוא זה אשר היה מכריז על ראשי חודשים או עיבור השנים.
עבור הנשיא, שימור השיטה הדינמית של עיבור השנים וקידוש החודשים שירת צורך פוליטי חיוני לשמירת מעמדו כמנהיג העל של העולם היהודי כולו – בארץ ובגולה. כל עוד נזקקו יהודי הגולה להודעות השליחים מארץ ישראל כדי לדעת מתי יחולו חגי תשרי או חג הפסח, נשמרה כפיפותם המוחלטת למרכז הארצישראלי. אולם, ריכוז סמכויות קיצוני זה הוליד בהכרח מתחים מוסדיים פנימיים עמוקים בין הגורמים המקצועיים – חכמי בית הדין מומחי הלוח – לבין בית הנשיא, שביקש לעיתים לתמרן את סמכויות הלוח לצרכים פוליטיים ומדיניים. מתחים אלו התפרצו במלוא עוזם על רקע מאבקים מרחביים בין הגליל ליהודה, ובין חכמי ארץ ישראל להנהגת בבל העולה.
הגמוניית טבריה מול הפריפריה הדרומית
בספרו של ד"ר דוד מטר "חכמים, נשיאים ורומאים בארץ ישראל" הוא מפנה את שימת הלב למתיחות הפנימית שנוצרה סביב סמכות הלוח וקביעת המועדים בשלהי המאה השלישית לספירה, אשר לבשה אופי של מאבק כוחות פוליטי, בין שני מרכזים בארץ ישראל: המרכז ההגמוני בטבריה שבגליל, המקורב לבית הנשיא, לבין מרכז התורה הדרומי בעיר לוד שבארץ יהודה.
מבחינה היסטורית, ההלכה המקורית קבעה כי אין מעברים את השנה אלא בארץ יהודה, כפי ששנינו בברייתא: ״אין מעברין את השנה אלא ביהודה, ואם עברוה בגליל הרי זו מעוברת״.
נוהל זה נשמר בקפידה, וחכמים נשלחו מהגליל דרומה ללוד וסביבתה, לאתר הטקסי בעין טב, כדי לקדש שם את החודשים ולעבר את השנים. אולם, באמצע המאה השלישית, בימי האנרכיה באימפריה הרומית, אירע אסון ששינה את מאזן הכוחות החוקתי. התלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין, פרק א, הלכה ב, מתאר אירוע טרגי זה:
״ר' לעזר בשם ר' חנינה. מעשה בעשרים וארבע קריות שלבית ר' שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל״.
הלשון המיוחדת המדברת על עשרים וארבע קרונות או קריות של בית רבי שנשלחו ללוד, משקפת משלחת מפוארת ורחבה של חכמים גליליים שנועדה להפגין את כוחו וריבונותו של הנשיא יהודה השני. רציחתם של החכמים בדרכם על ידי שודדים או כוחות רומיים שראו בכינוס הפגנת עצמאות פוליטית, פורשה על ידי חכמי הגליל כאות שמימי המצדיק את העברת דיוני עיבור השנה קרוב לחצר הנשיא בטבריה. צעד זה עורר התנגדות עזה מצד חכמי הדרום בלוד, שראו בכך נישול של סמכותם ההיסטורית. ואכן כאשר חכמי טבריה ביקשו לבטל לחלוטין את הזיקה ליהודה ולעקור אף את ה״סימנא״ – הודעת קידוש החודש הטקסית שנשלחה מעין טב שבשפלה צפונה לגליל – התקומם רבי סימון בן פזי, מנהיג חכמי הדרום. הירושלמי בסנהדרין מדווח כי רבי סימון מנע את המהלך באומרו לחכמי הגליל: ״אין אנו מניחין ביהודה אפי 'זכר'״. אמירה זו ביטאה נאמנות למסורת ולמעמד ההיסטורי של חבל יהודה ובית הדין שישב בו, והבהירה כי אין לאפשר לחכמי הגליל לנשל את יהודה לחלוטין מזכויותיה וממעמדה ההלכתי.מחאתו הנמרצת הצליחה, והטקס המשיך להתקיים בעין טב עד אמצע המאה הרביעית.
חורבת בית עיטאב (עין טב)
המאבק קיבל תפנית פוליטית-אישית כאשר משפחת בר פזי מלוד ניצלה משבר ביחסי הנשיא יהודה השלישי עם חכמי טבריה, וכרתה ברית נישואין עם בית הנשיא .בנו של רבי סימון, רבי יהודה בן פזי, נשא אישה מבית הנשיא, וקשר זה נועד לקדם את מעמדם של חכמי הדרום בהיררכיה השלטונית.
תחרות קשה זו על מעמד ונגישות למוקדי ההכרעה משתקפת בירושלמי, מסכת שבת, פרק יב, הלכה ג, המתאר את המאבק על סדר הכניסה היומי לבית הנשיא במסגרת טקס הברכה היומי המוכר בתרבות הרומית כ-Salutatio:
״אילין דר' הושעיה ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום. והוון אילין דר' הושעיה עלין קדמאי ונפקין קדמאי. אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנון בנשיאותא, אתון בעיין מיעול קדמאי. אישתאלת לר' אימי. אמ' לון ר' אימי: 'והקמות את המשכן כמשפטו'. וכי יש משפט לעצים. אלא אי-זה קרש זכה להינתן בצפון יינתן בצפון, בדרום יינתן בדרום״ (תלמוד הירושלמי, שבת, פרק יב, הלכה ג).
הברייתא מתארת מציאות שבה אנשי משפחתו של רבי הושעיה, חכם טברייני בכיר, ואנשי משפחתו של רבי סימון בר פזי, שמוצאה מלוד שבדרום, היו מגיעים מדי בוקר לברך את הנשיא בביתו. מנהג שכאמור מבוסס על טקס פוליטי רומי נפוץ המכונה Salutatio. במסגרת מערכת היחסים הזו, ה״לקוחות״ הגיעו לביתו של ה״פטרון״ השלטוני שלהם (הנשיא) בכל בוקר כדי להפגין נאמנות. לסדר הכניסה בטקס זה (Salutatio Ordo (הייתה חשיבות חברתית מכרעת: מי שנכנס ראשון נחשב למקורב ביותר לפטרון, וסדר זה נחשב לזכות אבות מוקנית העוברת בירושה. משפחתו של רבי הושעיה החזיקה בחזקה ההיסטורית להיכנס ראשונה ולצאת ראשונה. אלא שמשפחת בר פזי העשירה והמיוחסת מלוד ביקשה לפרוץ אל מוקדי הכוח בצפון. היא קשרה קשר פוליטי-משפחתי והשיאה את אחד מבניה, רבי יהודה בן פזי, לבת ממשפחת הנשיא יהודה השלישי. בעקבות קשרי הנישואין החדשים הללו, דרשו אנשי בר פזי לשנות את ״כללי המשחק״ המקובלים: הם טענו שמעמדם החדש כמחותנים של השליט מקנה להם את הזכות לעקוף את משפחת רבי הושעיה ולהיכנס לבית הנשיא ראשונים. רבי אמי, ראש בית הוועד בטבריה, הגן על הסטטוס קוו השלטוני ופסק כי קשרי החיתון החדשים אינם מעניקים למשפחה הדרומית זכות קדימה על פני נציגי חכמי הגליל הוותיקים. קדימות, אשר הייתה מתורגמת, כאמור, לעדיפות בקבלת מינויים נחשקים לתפקידי שיפוט וניהול היוצאים מבית הנשיא. אלא שלמרות חסימתם של קרובי הנשיא בטקס הנימוסין, מצא הנשיא למנות את מחותנו החדש, רבי סימון, לתפקיד המפתח הרם ביותר: המפקח על עיצוב לוח השנה והמועדים.
הירושלמי במסכת סוכה, פרק ד, הלכה א, מציג את רבי סימון מפעיל את סמכותו הניהולית ומורה לחכמים המחשבים את אורך החודש לעבר את חודש אלול כך שראש השנה או הושענא רבה לא יחולו בשבת: ״רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין: יהבון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתה בשבת, ולא ערבתא בשבתא. ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא״.
ניסיונו של רבי סימון לנצל את מינויו כמפקח על הלוח כדי לאייש את הרכבי העיבור בחכמי לוד בלבד, הוביל לדיון חירום בבית הוועד בטבריה, המתועד בירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג, הלכה ה. כאשר נשאלה השאלה: ״ביקשו למנות זקנים, מאיכן הן ממנים? מטיבריה או מדרומה?״, שלף רבי סימון את הסיסמה המקראית מספר שופטים, פרק א, פסוק ב: ״יהודה יעלה״.
אולם רבי מנא הראשון, נציג חכמי טבריה, הדף את הטיעון ודרש את הפסוק ממגילת אסתר, פרק א, פסוק יד: ״רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות״. רבי מנא טען כי חכמי טבריה, היושבים לצד חצר הנשיא, הם היועצים הבכירים המומחים במדע האסטרונומיה, המכונים במגילת אסתר ״יודעי העיתים״, ובפסיקת ההלכה, ואין לשנות את המדיניות המסורתית המעדיפה אותם במינויים אלו.
תבוסתם הזמנית של חכמי לוד לוותה בקנטורים קשים מצד חכמי הגליל, שביקשו להטיל ספק בכישוריהם הלמדניים של אנשי הדרום. בתלמוד הירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק א, הלכה ב, מתוארת שיחה טעונה בין רבי ירמיה לרבו רבי זעירא, חבר הנהגת טבריה:
״רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: ולוד לאו מיהודה היא? אמר ליה: אין. ומפני מה אין מעברין בה? אמר ליה: שהן גסי רוח ומעוטי תורה. הפיך אפוי וחמא רבי אחא ורבי יודה בן פזי. אמר ליה: איטה עבדתני מבזה רבנן״.
רבי זעירא התבטא באופן פוגעני כלפי חכמי לוד, אולם כשגילה כי בכירי חכמי לוד – ובהם רבי יהודה בן פזי, חתן הנשיא – עומדים מאחוריו ושמעו את עלבונותיו, הבין כי נכשל בעוון החמור של ביזוי תלמידי חכמים, אירוע הממחיש את השנאה העמוקה והמתח המעמדי ששרר בין המרכזים.
שינוי סדרי הדיון והתערבות פוליטית בהליך המקצועי
בשיאו של המאבק על השליטה בעיצוב הלוח בין חכמי טבריה לחכמי לוד, התערב הנשיא יהודה השלישי באופן ישיר בנוהלי הדיונים של עיבור השנה, ובכך שינה סדרי עולם מקודשים במטרה לעקוף את רוב החכמים שהתנגדו למדיניותו. ההלכה המקורית קבעה כי בדיוני עיבור השנה מתחילים לשמוע את דעותיהם של חברי ההרכב דווקא מן הזוטרים שבהם, במטרה למנוע מצב שבו דעתם של בכירי החכמים תטיל מורא ותטה את המשפט. כלל זה נשנה בברייתא בירושלמי, מסכת ראש השנה:
״תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד״.
אולם, הדרג הפוליטי לא שעה לכללים הלכתיים-מקצועיים אלו. האמורא הטברייני רבי זבידא מעיד על חריגה חמורה מן הנוהל בימיו: ״אמר רבי זבידא והן בייתא דלרע לא נהגין כן״.
הביטוי ״בייתא דלרע״ – הבית של מטה – היה כינוי מקובל לבית הנשיא. הנשיא יהודה השלישי דרש להתחיל את הדיונים דווקא ״מן הגדול״, כלומר להביע את עמדתו שלו ראשונה ובכך להכריע את הדיון בכוח משרתו. צעד זה נועד לגבות באופן אישי וממוסד את דעת המיעוט של מחותנו, רבי סימון בן פזי הדרומי, ולאלץ את חברי ההרכב מטבריה, שהיוו את הרוב, לקבל את עמדת הנשיא ומקורביו.
מעורבות פוליטית זו בהליך המקצועי עוררה התנגדות עזה בקרב החכמים, שראו בה השחתה של טוהר הדיון המשפטי. מתיחות זו פלשה גם לתחום המשפט האזרחי, שבו קידם הנשיא מדיניות מינויים מתריסה ששברה מוסכמות והביאה למינוי דיינים שאינם ראויים ואינם הגונים בעיני חכמי טבריה.
החכם הטברייני רבי הושעיה שלח מכתב נוקב לעמיתו ויריבו רבי סימון בן פזי, המקורב לנשיא, ותבע ממנו לנצל את השפעתו בחצר השלטון. מכתב זה, המצוטט במדרש איכה רבה, פרשה ב, אות ג, מציג את העימות פנים אל פנים:
״ר' הושעיא שלח ואמר לרבי סימון: בשביל שאת שרוי בביתו של קצין מפני מה אין אתה מוכיחן? א"ל: הלואי נהוי מאותן שכתוב בהן 'הנאנחים והנאנקים'. אמר לו: והלא מהן התחילה הפורענות, דכתיב: 'ולאלה אמר באזני'״.
רבי סימון ניסה להצדיק את שתיקתו בפני עוולות הנשיא בחשש מנקמה אלימה ומתוך שאיפה להימנות עם הצדיקים השקטים אשר מבקשים למעט מחלוקות ובכך להשיב את השקט והשלום. אולם רבי הושעיה הדף טענה זו והוכיח לו מפסוקי הנבואה של יחזקאל כי הפורענות והחורבן החלו דווקא באותם זקנים שתקנים שישבו לפני הבית ולא מחו. הימנעות מתוכחה, הבהיר רבי הושעיה, אינה מצילה מפני האסון אלא מביאה אותו בראש ובראשונה על ראשי שומרי הסף השותקים.
בסופו של דבר, המחיר הציבורי הכבד ששילמה משפחת בר פזי על קרבתה לשלטון חלחל לדורות הבאים. הירושלמי במסכת עבודה זרה, פרק ג, הלכה א, מספר על אחד מבני המשפחה בדור מאוחר יותר שסירב בתוקף להצעת שידוך חדשה מבית הנשיא:
״חד מן אילין דבי ר' פזי הוון אילין דנשיתא בעי מחותנתיה והוא לא מקבל עלוי. אמ'. דלא יהון מיתגנו בי. מי דמך אמ'. פנו את הבית מפני הטומאה ותנו מקום כסא ליהושפט מלך יהודה. אמרו. יבוא זה שרץ אחר כבוד אחר זה שברח מן הכבוד״.
כלומר - אחד מאנשי משפחת בר פזי – אנשי בית הנשיא רצו להשתדך עמו (להציע לו נישואין עם בת משפחתם, והוא לא הסכים לקבל עליו את השידוך. היינו - בניגוד לדורות הקודמים במשפחה, כמו רבי יהודה בן פזי, שחפצו מאוד בקשרי החיתון היוקרתיים עם הנשיא כדי לזכות בהשפעה פוליטית ובמינויים, בן המשפחה הזה, שחי בדור מאוחר יותר, דוחה את ההצעה בתוקף. בדורות הקודמים, השאיפה של משפחת בר פזי להתקרב לבית הנשיא עלתה להם ביוקר רב. קשרי הנישואין ההם וההתברגות של רבי סימון בר פזי כמפקח על לוח השנה עוררו קנאה עזה, איבה אישית וסנקציות חברתיות קשות מצד חכמי טבריה, החל מרבי אמי שחסם אותם בסדר הכניסה לנשיא, דרך רבי מנא שסירב להכיר בהגמוניה שלהם, ועד לרבי זעירא שהעליב אותם בפומבי וכינה אותם "גסי רוח ומעוטי תורה".
משפחת בר פזי גילתה, אפוא, כי המעורבות בפוליטיקה של בית הנשיא משחיתה את מעמדם הציבורי ומקלקלת את יחסיהם עם שאר החכמים. הם חוו על בשרם את החרם הלא-רשמי ואת הטינה הציבורית. לפיכך כאשר הגיעה הצעת שידוך חדשה מבית הנשיא בדור מאוחר יותר, בן המשפחה לא סירב מתוך ענווה תמימה. הוא הבין היטב את ההשלכות ההרסניות של ברית פוליטית כזו, וביקש "לברוח מן הצרות" וממחלוקות השררה הבלתי פוסקות של חצר הנשיא.
מרד הסמכויות בגולה והאולטימטום של ארץ ישראל
הניסיונות של גורמים שונים לקרוא תיגר על הריכוזיות החוקתית של ארץ ישראל לא הוגבלו למאבקים פנימיים בין הגליל ליהודה, אלא התרחבו לכדי עימותים חזיתיים בין הנהגת ארץ ישראל לבין המרכז התורני העולה בבבל. העימות החריף ביותר התרחש בדור אושא, כאשר חנניה בן אחי רבי יהושע, מגדולי חכמי ארץ ישראל שירד לבבל לאחר מרד בר כוכבא, החל לעבר שנים ולקדש חודשים בחוצה לארץ. מעשה זה היווה איום קיומי ישיר על ההגמוניה והאחידות של עם ישראל ,שכן קביעת לוחות שנה נפרדים בגולה הייתה מובילה בהכרח לפילוג חסר תקדים במועדי החגים ולפירוק הקהילה הלאומית.
הנהגת ארץ ישראל הגיבה במהירות ובחומרה רבה. הנשיא שיגר לבבל משלחת חרום של שני תלמידי חכמים, רבי יצחק ורבי נתן, כשהם מצוידים בשלוש אגרות רשמיות. המפגש, המתואר בפרטיו בתלמוד הבבלי במסכת ברכות, דף סג, עמוד א, ובתלמוד הירושלמי במסכת נדרים, פרק ו, הלכה ח, החל בניסיון השתקה מצד חנניה, שהציג את השליחים לקהל כגדולי הדור שאבותיהם שמשו בבית המקדש. אולם, כאשר החל חנניה להורות הלכות והשליחים סתרו את דבריו בשיטתיות – מטמאים את מה שטיהר ואוסרים את מה שהתיר – הוא ניסה לחזור בו ולהכריז עליהם כעדי שקר. השליחים לא נרתעו וענו לו בפני הקהל המשולהב: ״כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ״. הם מסרו לו את אגרות הנשיא, שבאחת מהן נכתב בלשון מושחזת ועוקצנית: ״גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שיגרונו אצלך״. משמעות המסר הייתה ברורה: התלמידים הקטנים שהשארת בארץ ישראל גדלו והפכו למנהיגים בעלי עוצמה וסמכות, והם אלו התובעים כעת את הכנעתך.
כאשר חנניה סירב להיכנע, הציבו השליחים אולטימטום דתי וחוקתי חריף בפני הקהל הבבלי כולו:
״אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל״ (מסכת ברכות, דף סג ,עמוד א.).
השליחים איימו להכריז על יהדות בבל ככת נפרדת שיצאה מכלל ישראל ובנתה לעצמה מקדש חלופי בגולה. האיום המזעזע בפיצול גמור הכה בלב שומעיו. הקהל הבבלי געו בבכייה והכריז פה אחד: ״חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל״. המרד דוכא, והסמכות המרכזית של ארץ ישראל הושבה על כנה מכוח העיקרון המכונן: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם״.
הלחץ הקיסרי ופרסום הלוח הקבוע בשנת 358
במהלך המאה הרביעית, הלך המצור החיצוני על מעצבי הלוח בארץ ישראל והחמיר בשל התפתחויות גאופוליטיות והיסטוריות דרמטיות באימפריה הרומית. עם עלייתו של הקיסר קונסטנטינוס לשלטון יחיד בשנת 324 והפיכת הנצרות לדת המועדפת על הקיסרות, הפך לוח השנה לזירת מאבק דתית ומדינית בעלת השלכות בינלאומיות.
למעשה בשל מספר חגים נוצרים אשר נחגגו במועד היהודי נדרשו הנוצרים לקידוש החודש היהודי. כך כדוגמה חג הפסחא נחגג בי"ד ניסן וממילא דרושה הייתה הודעת הפורום היהודי המוסמך על קידוש החודש וממילא הנוצרים היו קשורים בכוח ובסמכות יהודית.
ועידת ניקיאה שהתכנסה בשנת 325 ביקשה לקבוע כללים אחידים לחג הפסחא הנוצרי, תוך שאיפה מוצהרת לנתק את הקהילות הנוצריות מתלותן בלוח השנה היהודי. הכנסייה ובית הקיסר חששו כי הזיקה הכרונולוגית בין חג הפסח היהודי לחג הפסחא תגרור התקרבות דתית וטשטוש גבולות, והקיסרים חוקקו חוקים נוקשים המגבילים את הקשרים בין הקהילות.
כדי ליישם את מדיניות הניתוק, החלו שלטונות הקיסרות הרומית לרדוף באופן פעיל את המוסדות היהודיים המופקדים על הלוח. פקידי הממשל והצבא ניסו לסכל את העברת המידע מחצר הנשיא בטבריה אל התפוצות. חכמי ארץ ישראל נאלצו לפעול במחתרת, לקיים ישיבות עיבור חשאיות ולשגר את החלטותיהם לקהילות הגולה בכתבי סתרים מקודדים.
עדות יוצאת דופן למצב מלחמתי חוקתי זה מופיעה בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין ,דף יב, עמוד א, המצטט איגרת מוצפנת שנשלחה לאמורא הבבלי רבא בארץ בבל: ״והא שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו – תכלת, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ועמוסי יריכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד, ולא הניחן אדומי הלז, אבל בעלי אסופות נאספו, וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן״.
פענוח המונחים ההיסטוריים חושף את עומק המשבר: • רקת היא העיר טבריה, מושב הסנהדרין והנשיאות. • הנשר מסמל את אנשי הצבא והממשל הרומי, שתפסו ועצרו את השליחים. • דברים הנעשה בלוז מתייחס לבגדי התכלת היוקרתיים שנצבעו בחופי פיניקיה, שהחזקתם בידי הדיוטות נחשבה לעבירה פלילית חמורה שגררה עונש מוות בקיסרות הביזנטית. השליחים נתפסו בגין החזקת התכלת אך ניצלו בחסדי שמיים או באמצעות שוחד. • עמוסי יריכי נחשון הם הנשיאים מבית הלל, המיוחסים לשושלת דוד המלך ולנחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה. • נציב אחד פירושו חודש עיבור. • אדומי הלז הוא הנציב או המושל הרומי בקיסריה, שמנע מהנשיא לכנס את בית הדין במועד החוקי בחודש אדר. • בעלי אסופות הם החכמים שהתכנסו בחשאי ובאופן בלתי חוקי. • הירח שמת בו אהרן הכהן הוא חודש אב, החמישי למניין החודשים.
איגרת זו חושפת מציאות חסרת תקדים שבה המוסד המשפטי היהודי העליון אינו מסוגל לקיים את תפקידו החוקתי הבסיסי במועדו. ההחלטה הדרמטית להכריז על עיבור השנה באיחור עצום, בעיצומו של הקיץ בחודש אב במקום בחודש אדר, ממחישה כיצד המצור הממשלי הרומי כמעט ושיתק לחלוטין את מנגנון הריבונות הדתית של ארץ ישראל.
כדי לפתור את המלכוד החוקתי והגאופוליטי, קיבל הנשיא הלל השני בשנת 358 החלטה דרמטית והיסטורית: ויתור מרצון על המונופול השלטוני של קביעת הלוח הדינמי באמצעות ועידת חכמים מקדשי החודש, ופרסום לוח שנה קבוע המבוסס על חישובים אסטרונומיים מוחלטים לכל תפוצות ישראל. הלל השני נעזר בראש הישיבה בטבריה באותה עת, רבי יוסי, אשר חבריו ב"סדרא רבא", בעת הדין הטברייני, ביצעו את החישובים המורכבים של מחזור העיבור השמי-ירחי. הלוח הקבוע פתר את מצוקת יהדות התפוצות וביטל את התלות הבעייתית במידע החשאי מארץ ישראל, ובכך גם שירת את האינטרס של הממסד הקיסרי והכנסייתי הרומי, שחג הפסחא שלו לא היה תלוי עוד בקשר חי עם הקהילות היהודיות.
רבי יוסי פעל במרץ כדי לשווק את הלוח החדש ולמנוע זעזועים הלכתיים. התלמוד הירושלמי במסכת עירובין, פרק ג, הלכה ח, מצטט מכתב ששיגר לקהילת אלכסנדריה:
״רבי יוסי מישלח כתיב להון: אף על פי שכתבנו לכם סדרי מועדות, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש״.
רבי יוסי הבהיר להם כי למרות שהלוח הקבוע והמדויק מצוי כעת בידם, ואין עוד חשש מעיכוב השליחים, עליהם להמשיך ולשמור על יום טוב שני של גלויות כדי לשמר את המסורת ולמנוע מחלוקות פנימיות בקהילות.
אולם, הרפורמה ההיסטורית הזו לא התקבלה בקונצנזוס, ועוררה אופוזיציה חריפה בקרב חכמי הדור הבא, ובראשם רבי מנא השני וחברו רבי חנניה דציפורין. הללו ראו בפרסום הלוח כניעה פוליטית מבישה של הנשיא ללחצי השלטון הנוצרי-רומי, ופגיעה קשה בריבונות התורנית של ארץ ישראל. תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק ב, הלכה יד, קבעה כלל יסוד חוקתי: ״אין המלך יושב בסנהדרין ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור שנה״.
הירושלמי במסכת סנהדרין, פרק ב, הלכה ו, מביא את מחלוקתם של רבי חנניה ורבי מנא באשר לנימוק מאחורי קביעה זו:
״ר' חנינה ור' מנא. חד אמ'. אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא בעיבור מפני החשד. וחד אמר ולא מלך וכהן גדול... יושבין בעיבור, שאין כבוד המלך לישב בשבעה״.
שני החכמים הסכימו כי אין לאפשר למנהיג המדיני, היינו הנשיא, המכונה ״מלך״, לקחת חלק בהרכבי העיבור, אולם נחלקו בנימוק: האם הפסילה נובעת מ״חשד״ – החשש שהמלך יפעיל לחץ פוליטי ויחדיר שיקולים זרים, מדיניים או אישיים, לדיון המשפטי-מקצועי; או שמא מדובר בפגיעה בכבודו של השליט לשבת בפורום מצומצם של שבעה דיינים.
ניתוח היסטורי מעמיק מלמד כי דיון הלכתי זה כוון ישירות נגד הלל השני, והיווה ביקורת נוקבת למפרע על מעורבותו האישית בפרסום הלוח הקבוע בשנת .358 האופוזיציה בראשות רבי מנא טענה כי הנשיא החדיר אינטרסים פוליטיים זרים והתכופף בפני לחצי הכנסייה, ובכך השחית את הליך קביעת המועדים ונטל ממנו את הלגיטימיות הדתית הטהורה.
המחלוקת החוקתית הובילה לרדיפה אישית ואכזרית של בית הנשיא נגד רבי מנא. לאחר מותו של רבי יוסי, מינה הנשיא הלל השני את יריבו המר של רבי מנא, רבי אבון, לתפקיד ראש הישיבה "הסדרא רבא" בטבריה, למרות שרבי מנא היה היורש הטבעי והמוסמך ביותר. מינוי פוליטי זה אילץ את רבי מנא לעזוב את טבריה ולעבור לציפורי, שם פינה עבורו רבי חנניה דציפורין את מקומו בראשות בית המדרש המקומי. חכמי הדור ראו במעבר כפוי זה הגלייה פוליטית לכל מובן המילה.
רבי מנא שמר על עמדה לעומתית בוטה כלפי בית הנשיא גם מגלותו בציפורי. התלמוד הירושלמי במסכת ברכות מתאר מקרה שבו נפטרה נהוראי, אחותו של הנשיא המנוח יהודה הרביעי ודודתו של הלל השני. רבי חנינא ביקש מרבי מנא, שהיה כוהן, להשתתף בלוויה המשפחתית המפוארת של בית הנשיא, אך רבי מנא סירב בתוקף להיטמא לנפטרת. הוא נימק את סירובו בהתקפה חריפה על הנהגת הנשיא החי:
״שלח רבי חנינא בתר רבי מנא ולא סליק. אמ' ליה: אם בחייהן [אין] מטמאין להן, כל שכן במיתתן״.
רבי מנא טען כי מנהיג פוליטי השולח את חייליו ועבדיו לפגוע בחכמים ולגרשם מבית מדרשם, אינו ראוי לשום כבוד או מחווה של היטמאות, לא בחייו ולא במותו.
השוואה למשבר החוקתי המודרני: ניתוח מבני עמוק
המשבר החוקתי סביב קביעת הלוח העברי בתקופת האמוראים מציג קווים מקבילים ומאלפים למשבר החוקתי המעסיק את מדינת ישראל בעת הנוכחית. בשני המקרים, הליבה של המשבר אינה נעוצה במחלוקת טכנית גרידא – בין אם מדובר בחשבונות אסטרונומיים של מולד הלבנה ובין אם בחקיקת חוקי יסוד – אלא במאבק עמוק על גבולות הסמכות, חלוקת הכוחות בתוך המשטר, ומינוי בעלי תפקידים במערכת הציבורית והמשפטית.
דומה כי מבט היסטורי משווה על משבר הלוח העברי בתקופת האמוראים חושף כי מתחים חוקתיים אינם תופעה מודרנית בלבד, אלא הם מובנים בכל שיטת ממשל שבה קיימת חלוקת סמכויות מורכבת. המאבק בין הנשיאות לחכמים הדגיש את החשיבות הקרדינלית של שמירה על סטנדרטים מקצועיים, הליכי מינוי נקיים מפוליטיזציה, ושימור עצמאותם של מוסדות השיפוט ושומרי הסף. פרסום הלוח הקבוע בשנת 358 פתר אמנם את הבעיה הטכנית-כרונולוגית, אך הוא גבה מחיר חוקתי כבד בדמות אובדן הריבונות הדינמית של ארץ ישראל והעמקת הקרע הפנימי בין חצר הנשיא לחכמי הדור, די שאומר כי בשנת 429 בוטל מעמד בית הנשיא על ידי השלטון הרומי ובכך למעשה נמחק כל סממן של מעין עצמאות קהילתית יהודית בארץ ישראל.
לקח היסטורי זה מלמד כי פתרונות כוחניים או חד-צדדיים של הרשות המבצעת, המעקפים את הדרג המקצועי ומפרים את איזון הרשויות, עלולים להוביל להחלשת מוסדות המדינה ולפגיעה ארוכת טווח בלגיטימיות הציבורית של המשטר כולו, ולא עלינו לחורבן של ממש.
