עוד על תנאי בגט

פתח דבר האשה היהודית משתחררת מקשר הנישואין עם בעלה באמצעות קבלת הגט הכורת ומפריד בינה ובינו וכפי שמצינו דרשת התלמודם

"ספר כריתות ...דבר הכורת בינו לבינה, כדתניא: הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם - אין זה כריתות, עד שלשים יום - הרי זה כריתות "

היינו, אין להתנות הגט בדבר שימנע את פירוד הצדדים כגון שאומר לאישה אתן לך גט אם לא תשתי יין כל ימיך שאז הרי נדרש הבעל להישאר עם האישה כל ימי חייה לוודא שאכן התנאי מתקיים.

כיום נוהגים לרוב בתי הדין שלא לסדר גט אלא לאחר שנחתם הסכם גירושין בין הצדדים המסדיר את כל ענייניהם הרכושיים והאחרים וזאת כדי שהבעל לא יטען לאחר מתן הגט כי הגט היה על תנאי.

ואולם נשאלת השאלה מהו הדין אם נערך הסכם גירושין בין הצדדים המסדיר לכאורה את כל מחלוקותיהם, ובעקבותיו נתן הבעל את הגט לאישה והנה לאחר מתן הגט הפרה האשה את תנאי ההסכם, האם יכול הבעל לומר כי הגט הינו גט מוטעה כיוון שניתן רק על דעת כך שהאשה תעמוד בתנאי הסכם הגירושין, וממילא יש לפסול הגט?

הצגת הבעיה

מעיקר הדין תלויים גירושין בין בני זוג יהודים ברצונו של הבעל בלבד, הבעל יכול להשליך את הגט לחיקה של אשתו, לתוך סלה או לרגליה בנוכחות שני עדים ואז היא תהא מגורשת אף בלא הסכמתה . כמאמר המשנה ם

"הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת... לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת"

ברבות הימים נתקנה תקנתו של רבינו גרשום מאור הגולה, מחכמי אשכנז במאה ה- 10 לספירה, אשר אסר אף לגרש אשה בעל כורחה. מכל מקום, כיוון שהעילות והאפשרויות לכפיית גט הינן מצומצמות בעיקרן הרי שבהעדר עילה לכפיית גט נותר בן הזוג המעוניין בגירושין תלוי ברצונו של הסרבן. עיתים על מנת לקבל גט מוכן בן הזוג המעוניין בגירושין לעשות ויתורים רבים, כלכליים או אחרים, למשנהו וזאת על מנת שהאחרון יתרצה וייתן לו את גיטו. ואולם קורה לא אחת כי לאחר מתן הגט חוזר בו בן הזוג מהתחיבויותיו בהסכם הגירושין ומפר אותן, יותר מכך - עיתים כל מעשה חתימת הסכם הגירושין הורתו ברמייה והחותם אינו מתכוון מלכתחילה לקיים את פרטי ההסכם אלא לקבל הגט בלבד. נשאלת השאלה האם מעשה שכזה מביא לפסילתו של הגט מחמת מקח טעות ?

כך, כדוגמה, עניין שבשגרה הוא כי במסגרת הסכם הגירושין האישה מסכימה על דמי מזונות נמוכים יחסית עבור ילדיה ובית הדין נותן תוקף של פסק דין להסכם, ואולם מעת שניתן לה גיטה פונה האישה לבית המשפט ותובעת את הגדלת מזונות בשם הילדים ובית המשפט נעתר לבקשתה. או, עיתים מסכמים בני הזוג כי הבעל יקבל למשמורתו את ילדים או חלקם, ולאחר שהגט ניתן פונה האשה לבית המשפט ועותרת להעברת המשמורת לידיה מטעמים של טובת הקטין. נשאלת השאלה האם במקרים

שכאלו הגט בטל כיוון שניתן תוך הטעית הבעל לחשוב שתנאי הסכם הגירושין יקוימו עם מתן הגט ?

למותר לציין כי לביטול גט מחמת הטעיה אפשר שתהיינה השלכות חמורות ביותר, כדוגמה, אם בין לבין נישאה האשה המגורשת לאחר וילדה את ילדו אזי באם יבוטל הגט יהיה הילד ממזר שכן בהעדר גט האישה הינה אישה נשואה.

מקח טעות בגט

במשנה במסכת גיטין נאמר: "המוציא את אשתו משום שם רע (רש"י: שיצא עליה לעז זנות) - לא יחזיר; משום נדר ( = משום שהאשה נודרת נדרים המקשים על הבעל) - לא יחזיר." ובגמרא הובהר האמור במשנה : "אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: והוא שאמר לה "משום שם רע אני מוציאך; משום נדר אני מוציאך, קסבר טעמא מאי? משום קלקולא...".

כלומר, אם גילה אדם דעתו כי גירש את אשתו בשל שם רע שיצא לה בכל הנוגע למוסריותה אך בסופו של דבר נמצא כי לא היה ממש בלשון הרע הרי שאסור על הבעל להחזיר האישה "משום קלקול" היינו, בשל החשש שילדיה מנישואים אחרים מאוחרים יותר יהפכו ממזרים.

בתוספות על המקום מבואר שבמקרה המובא במשנה אין חשש אמתי לבטלות הגט (אלא חשש הקלקול הוא שיצא שם רע על האישה) כיון שהבעל לא התנה במפורש שהגט ניתן בתנאי שהשם הרע שיצא לאשתו הוא אכן אמתי ונכון.

מאידך הרמב"ן סבר - כי היות והבעל גילה דעתו קודם למתן הגט כי הוא נותן הגט כיוון שיצא לאשתו שם רע או כיוון שהיא אשה נדרנית המרבה לנדור נדרים, הרי שיש לנו "אומדנא דמוכח" (= אומד דעת מוכח וברור) כי הגט ניתן בתנאי שהיא אכן כזאת למרות שהתנאי לא נאמר במפורש !

בהבנת דברי התוספות נפלה מחלוקת בין הפרשנים – המהר"ם אלשיך והמהרש"לם סברו כי לדעת התוס' אין כלל חשש לביטול גט מחמת מקח טעות אלא רק אם הגט

היה מותנה בתנאי מפורש וברור ואילו סתם גילוי דעת הגם שניתן קודם למתן הגט אינו מביא לביטולו.

מאידך, בעל מחנה אפרים הבהיר כי גם לפי התוספות אם יהיה מקרה של גילוי דעת ברור היוצר "אומדנא דמוכח" אזי הגט יתבטל זאת להבדיל מגילוי דעת רגיל שאינו מביא לפסילת הגט. -

דעת הרדב"ז והמהר"ם חלאוה- בעניין נפקות לגילוי דעת בגט

קיימת חשיבות אף לעיתוי אמירת התנאי, האם מדובר בתנאי שהוזכר אגב אורחא במהלך משא ומתן למתן הגט או שמא מדובר בתנאי שהבעל העמידו בסמוך למתן הגט . עניין זה נדון במקירם שהובאו לפני הרדב"ז והמהר"ם חלאוה.

לפני הרדב"ז בא מקרה בו אדם שהתכוון לילך למדינת הים רצה להפקיד גט בידי אשתו מחשש שלא ישוב מדרכו הרחוקה, במהלך המשא ומתן על מתן הגט הוסכם על הצדדים כי הגט ינתן באופן שיחול ויכנס לתוקפו רק כעבור שנה מיום עזיבתו של הבעל ובאם לא יחזור תוך שנה זו אלא שבעת כתיבת הגט ומסירתו לא הוזכר תנאי זה כלל ונחלקו חכמי צפת האם האישה מותרת להנשא מיד עם קבלת הגט או שמא בשל גילוי דעתו של הבעל שהגט ניתן בתנאי שלא ישוב לביתו תוך שנה הרי שלא תוכל להינשא אלא לאחר אותה שנה . תשובת הרדב"ז היתה ברורה וחדה – "אשה זו מותרת מיד ואינה צריכה להמתין כלל, דקיי"ל גלויי דעתא בגיטא לאו כלום הוא, ואע"פ שזה המגרש גילה בדעתו שאינו רוצה לגרש אלא על תנאי, לאו כלום הוא דדילמא חזר בו וגרש לחלוטין בלא תנאי"

מקרה דומה בא לפני מהר"ם חלאוה - שם הסכים אדם ליתן גט לפיו האישה תהא מגורשת אך ורק כעבור שלוש שנים מיום מסירת הגט, ואולם לאחר שנאמר לו

"בחשאי אם אינך אומר בפני העדים כשתתן הגט שאתה מגרשה מכל וכל לא יהא הגט שווה כלום" נתן הבעל את הגט מבלי שהזכיר בעת המסירה כל תנאי, ונשאלה שאלה האם אין כאן גילוי דעת שהתכוון לגרשה לאחר שלוש שנים למרות שלא נאמר תנאי מפורש כזה במסירת הגט. המהר"ם הבהיר כי יש לחלק בין מצב בו גילוי הדעת נמסר כהודעה לפני שני עדים כשרים או לפני בית הדין שאז הדברים נחשבים כתנאי לגט, לבין דברים שעלו במהלך משא ומתן שקדם למתן הגט שאז אין בכך כלום ובלשונו- "ומשא ומתן של תחילה אינו כלום ואינו חשוב מודעא, אלא דברים שבלב מיקרי...הכא נמי אע"פ שגילה דעתו תחילה, כל שלא אמר בתורת מודעא וכו' ולבסוף לא חזר והתנה, דברים שבלב הן ואינן דברים".

אם נבוא לסכם את השיטות עד כה נאמר כך – יש פוסקים הסוברים כי גילוי דעת בגט אינו מועיל ויש להתנות תנאי מפורש במעמד מסירת הגט (תוס' לשיטת המהר"ם אלשייך ונראה כי גם הרדב"ז נקט בגישה זו) מאידך יש הסבורים כי מעת שגילוי הדעת מהווה "אומדנא דמוכח" כי בלעדיו לא היה הבעל נותן הגט אזי גם גילוי דעת זה הוא בגדר תנאי (הרמב"ן, התוס' לדעת מחנה אפרים)

ואולם נראה כי גם לאלו הרואים בגילוי דעת המהווה "אומדנא דמוכח" משום תנאי בגט לא יהווה הדבר עילה לביטול הגט מהטעמים שיפורטו להלן

אמירת הבעל במעמד סידור הגט כי הגט ניתן ללא תנאים – המעשה בגט מוינה

בבתי הדין המסדרים את הגיטין נהוג כי קודם למסירת הגט אומר הבעל כי הוא נותן את הגט ללא כל תנאי, כך מצאנו בשו"ע - "צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט. שאם מסר מודעה בפני שניים, ואמר "גט שאני רוצה ליתן לאשתי, דעו שאני אנוס ליתנו, ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל" - הרי הוא בטל, אף על פי שלא לקח בקנין."

לפיכך גם אם קודם לגט גילה דעתו בדרך כזו או אחרת שהגט ניתן בתנאי הרי שבמעמד סידור הגט אמירה זו מתבטלת נוכח אמירתו המפורשת של הבעל כי הגט ניתן ללא תנאי .

ואולם גם על קביעה זו נמצאו חולקים.

בשילהי המאה ה-16 ערך ר' יהושע פלק, בעל הסמ"ע, גט לאדם שהיה חולה אנוש והיה חשש שימות ואשתו תזקק לחליצה, הבעל הסכים למתן הגט אך ורק לאחר שהאשה התחייבה בחרמות וקנסות כי תחזור ותנשא לו באם יבריא אלא שאחר שניתן הגט חזר הבעל לאיתנו אך האישה סירבה לשוב ולהנשא לו. ונשאלה השאלה האם מדובר בגט על תנאי ומכיוון שלא קויים התנאי הגט בטל? רוב הפוסקים סברו כי נוכח המנהג שבעת סידור הגט מבטל הבעל כל תנאי בכל הקשור לנתינתו הרי שהדבר מבטל את ההתניות שקדמו למתן הגט. כך סבר, כדוגמה, בעל "משאת בנימין" - המבהיר "אם כן דבריו האחרונים הם עיקר ומבטלין דבריו האחרונים לדבריו הראשונים, ואע"ג דאנו סהדי דדעתו וליבו תמיד על התנאי הזה, ואפילו אם מבטל בפירוש כל תנאי בשעת נתינת הגט אפילו הכי דעתו וליבו תמיד על התנאי שקודם הנתינה, מכל מקום לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא ואינו מועיל בגט".

ה"נודע ביהודה" אינו מסכים לדעת בעל משאת בנימין כי מדובר בגילוי דעת בלבד שאין להתחשב בו אלא לדעתו מדובר בתנאי ממשי, יחד עם זאת כיוון שביטל את כל התנאים עם סידור הגט אין בכך לפסול הגט . ואולם על הדעות הנזכרות, לפיהן כל תנאי בגט בטל נוכח אמירותיו של הבעל בעת סידור הגט, חולק המהר"ם מלובלין הסבור כי בנדון יש משום הטעיה ברורה של הבעל ולא יואיל שמבטל כל תנאי בעת סידור הגט ובלשונו - "ועוד שהרי הטעו אותו באותה התקשרות גופיה ואלו היה יודע שאין באותה התקשרות ממש ובדעתם להוציא ממנו את אשתו פשיטא שלא היה מגרשה, אם כן נראה בעיני שגט זה דומה להא דאיתא פרק מצוות חליצה- "חליצה מוטעית כשרה, גט מוטעה פסול" שזה גט מוטעה גמור הוא"

דעת המהר"ם מלובלין הנה כאמור דעת מיעוט בקרב הפוסקים.

מכל מקום, עדיין יש לברר מה הדין כאשר הבעל הוטעה מלכתחילה כגון שנתן הגט על דעת כך שיקבל תכשיטים מסוימים והאשה הפקידה התכשיטים במקום מוסכם קודם הגט ואולם לאחר סידור הגט התברר כי מדובר בתכשיטים מזויפים. האם כאן יואיל ביטול התנאים? הרי הבעל ביטל את התנאים כיוון שסבר שאלו מולאו ורק בדיעבד הסתבר כי הערימו עליו? שאלה זו נוגעת כמובן לענייננו כאשר האשה חתמה על תנאים מסוימים בהסכם הגירושין והבעל סבר כי בעצם חתימתה מולאו התנאים אך הסתבר לו כי רומה.

ובכן בענין זה מובאת בפתחי-תשובה דעת בינת-אדם בקשר לגט אשר סידרו הסמ"ע בווינא. אשר הסיק כי הנוהג להכריז בעת סידור הגט כי הבעל מבטל כל עיכוב שיש בו כדי ליצור בטלות בגט, מועיל גם כדי שלא יתבטל הגט עקב מקח טעות גישה זו נובעת מכך שתניות ממוניות בגט לעולם אינן בגדר "אומדנא דמוכח" שבהפרתן הבעל לא היה נותן הגט, שכן בבסיס החלטתו של אדם להפרד מבן זוגו עומדים שיקולים מהותיים ביותר והויכוחים הממוניים הינם רק חלק מהמשא ומתן בו מבקש כל צד לשפר את מצבו לעת הגירושין. ובלשונו- "שאין מן הסברה שיגרש אשתו בשביל ממון שנותנים לו, ומי ראה כזאת?! אלא בודאי שבלאו הכי היה מן ההכרח לגרש, יהיה מאיזה טעם שיהיה, רק כל מה שיכול להוציא ממון עושה תחבולות, ואנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה. כיון שנתן לה גט, על כרחך גמר ומגרש לה בלא פקפוק".

לפי דעה זו אין הבעיה של בטלות גט עקב הפרת הסכם הגירושין מתעוררת כלל שכן בין אם התניות הינן תניות רכושיות ובין אם הם אחרות דוגמת עניין המזונות או אף המשמורת אין מדובר בתניות העומדות בבסיס רצונו של האדם להתגרש ואין לקשור אותן לביצוע הגט, לכן כאשר הוא מבטל כל תנאי הוא מגלה דעתו שהפרת תניות אלו אינה מעכבת רצונו למתן הגט ■

ואם כן, אם מדובר בהסכם גרושין - שבו כל ההתחייבויות הן עתידיות - הרי שלדעת הבינת אדם, כיון שבעת מתן הגט לא היתנה הבעל שוב מפורשות כי הגט תלוי בקיום ההסכם לפרטיו, הרי שהפרת ההסכם אינה גוררת בטלות הגט.

ההלכה העולה מסיכום דעות הפוסקים

לכאורה על פי עיקר דעות הפוסקים כפי שהבאנו לעיל בעיית גט מוטעה כתוצאה מהפרת הסכם נישואין כלל אינה קיימת או משום שיש צורך בתנאי מפורש, וגילוי מילתא בעלמא אינו מועיל (אף שהוא עולה כדי אומדנא דמוכח) או משום שהאמירה בטרם מתן הגט, בדבר הסרת כל העיכובים והמניעות לחלות הגט, מועילה כדי לבטל גם מניעות מכוח הדין של מקח טעות, או משום שהבעל לא חזר בעת מתן הגט על התנאים שאותם פרט בהסכם הגירושין, ובכך הפך את הגט למעשה אוטונומי, בלתי מותנה. או משום שהפרת תניות ממוניות ודומות להן אינן מהוות אומדנא דמוכח על התליית הבעל את הגט בקיומן .

עוד יש לתת את הדעת על כך שבעת אישור הסכם הגירושין בבית המשפט או בבית הדין על המותב היושב בדין להבהיר לצדדים את מהות ההסכמות בניהם ובכללם שתובענות עתידיות לשינוי מזונות הקטינים או משמורתם הינן למעשה תובענות של הקטינים עצמם לפיכך ביהמ"ש ע"פ רוב לא יתחשב בהסכמות הצדדים אלא בשיקולי טובת הקטינים, ממילא ברי לבעל בעת מתן הגט כי אפשר ותוגשנה כנגדו תביעות להגדלת מזונות או שינוי משמורת לאחר הגט ואם בכל זאת נתן הגט מוכח בזה שהתכוון לתיתו ללא תנאי . יותר מכך גם אם בית המשפט לא הבהיר לצדדים מפורשות כי הקטינים עצמם יכולים להגיש תובענה להגדלת מזונותיהם הרי שקיימת חזקת ידיעת הדין לכל אדם וחזקה זו יש לה תימוכין אף בפסיקת ההלכה בדין העברי כפי שפוסק הרב משה פינשטיין - "אבל מטעם אחר יש לנו לדון שלא יוכל לטעון כן ולבטל את הגט, דהרי דיני המדינה ודאי היו ידועים גם לו, והיה לו לחוש ולהתנות שאם תתבע בדיני המדינה בין טענת ממון בין טענת עונש לא יהיה גט...אבל כיוון שלא חשש להתנות זה חזינן שהיה לו טעם שלא חשש לזה...מסתמא יש לנו לתלות שידע מדיני המדינה ואין יכול לבטל הגט..." .

ומכאן, כי בעל הרוצה להבטיח את קיום הסכם הגירושין ע"י האשה, צריך לפרש ע"פ דיני עשיית התנאים בעת מתן הגט, כי תוקף הגט תלוי בקיום נאות של הסכם הגרושין ע"י האשה. אלא שלנוכח החששות הכבדים שתנאי שכזה מעורר (איסור אשת איש וממזרות), ספק אם בית הדין יאפשר לבעל בעת סידור הגט או עשיית השליח לכתיבתו, ליצור התניה שכזו; ובהעדרה יהא הגט תקף על אף הפרת הסכם הגרושין.

פסיקת בתי הדין הרבניים

לפני בית הדין הרבני הגדול בא מקרה בו ניתן גט על פי הסכמת הצדדים לפיה יתבטלו ההליכים שנדונו בבית המשפט ובית הדין יהיה המוסמך לדון בכל המחלוקות בין הצדדים, אלא שכשמונה חודשים לאחר מתן הגט עתרה האשה לבג"ץ כנגד ההסכם, בג"ץ אומנם דחה העתירה ואולם הדיונים בבית הדין התעכבו משך כשנתיים, ונשאלה השאלה האם יש בנדון "אומדנא דמוכח שאילו ידע שתעשה כן לא היה ניתן הגט" . באותו עניין אף הודה ב"כ האישה כי הסכמת האשה היתה שיקרית וכל כוונתה הייתה להשיג גט מיידי לאחרי כן לפנות לערכאות לצורך פסילת ההסכם ! בית הדין פסק כי בנדון היות ובסופו של דבר קויים ההסכם רק שביצועו עוכב בשנתיים עדיין אין לנו "אומדנא דמוכח" לומר בשם הבעל שאם היה יודע שיוטרח בדיונים משפטיים שונים לא היה נותן את הגט . אשר לטענה כי האישה התכוונה מלכתחילה להטעות את הבעל בעת חתימתה על הסכם הגירושין הבהיר בית הדין כי כיוון ש"בשעה שהבעל נתן הגט הוא נתן גט על יסוד ההסכם שיש לו בסיס משפטי תקין. הכוונות של האישה להשתמש בהסכם כתרמית, אינן הופכות ההסכם להיות הסכם חסר תוכן ולא הסכם מוטעה" ומכל מקום הבהיר בית הדין כי באם כוונת ההטעיה לא התממשה – הגט כשר. עוד הבהיר בית הדין כי אומנם כתולדה מהסכמות הצדדים קיימת למעשה התחייבות ממונית של האישה שהבעל לא יידרש להוצאות משפטיות נוספות ואולם פגם בעניין זה אינו בגדר "טעות לגבי לשעבר" אלא אי קיום התחיבות ממון שלאחר הגט ודבר זה יש בו אומנם גילוי דעת ואומדנא ואולם אמירת הבעל בשעת הגט שנותנו ללא תנאי מבטלת אומדנא זו.

ואולם למרות פסק דינו הנזכר של בית הדין הרבני הגדול ולמרות דעות הפוסקים שהבאנו לעיל, מצאנו במקרים רבים כי בתי הדין הרבניים נטו להחמיר ולהתחשב בדעת מיעוט הפוסקים הסוברים שאין בהודעת ביטול התניות הגט הנמסרת ע"י הבעל בעת סידור הגט בכדי לבטל התניות עליהם הסכימו הצדדים בהסכם הגירושין.

כך לפני בית הדין הרבני האיזורי בתל אביבם נדון הענין הבא - בין בני זוג נחתם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין, הסכם הגירושין הסדיר אף את סוגיית מזונות בתם הקטינה של הצדדים, במהלך אחד הדיונים שהתנהלו לפני בית הדין ביקש הבעל להתייעץ עם עו"ד בעניין הגט ומזונות הקטינה והבהיר "אני רוצה להיות בטוח שכל מה שכתבנו בהסכם יקויים, ולא תתבע אותי לאחר יומיים בביטוח הלאומי או בכל מקום אחר" כעבור זמן ערכו הצדדים את הסכם הגירושין והגישוהו לאישור בית הדין ובהמלצת בית הדין סודר גט בו ביום, דא עקא, שמונה ימים לאחר סידור הגט הגישה האישה תביעה לבית המשפט להגדלת מזונות ביתם הקטינה של הצדדים. בית הדין הרבני הבהיר כי "מתוך סמיכות המועדים של הגשת התביעה למועד סידור הגט, ברור שהאישה וב"כ תיכננו את צעדיהן, באופן שהבעל יוטעה לחשוב , שעם סדור הגט על בסיס ההסכם, יגמרו כל הדיונים...בכגון זה, יש לראות בגט שניתן על ידי הבעל "גט מוטעה" שאינו תקף על פי ההלכה" סופו של יום עיכב בית הדין את נישואיה של האישה והורה לרשמה ברשימת מעוכבי הנישואין עד למתן הוראה אחרת של בית הדין וכן פטר את הבעל מכל חיוב כלפי האישה. עוד הוסיף בית הדין ופסק כי "לאחר שהאשה תתחייב לכבד את הסכם הגירושין ככתבו וכלשונו, ותשיב לאב את הכספים שגבתה ממנו ישקול בית הדין האם יש צורך לסדר גט נוסף בין הצדדים" !

בית הדין בפסיקתו נסמך, בין השאר, על דעתו הנזכרת של המהר"ם מלובלין ובעל שו"ת משכנות יעקב הסוברים, כאמור, כי אמירתו של הבעל קודם למתן הגט כי הוא מבטל את כל התנאים אינה מאיינת את ההסתמכותו על כך שהצד שכנגד יקיים את שהבטיח וממילא במקרה של הפרת תנאי הסכם הגירושין יכול נותן הגט לומר שלו ידע שלא יקויימו תנאי ההסכם לא היה מגרש את האישה וממילא הגט בטל למפרע . . בית הדין אף מצטט אף מדבריו של בעל שו"ת חלקת יואב – המציין כי אם בשעת

סידור הגט היה בדעת האישה שלא לקיים את תנאי הסכם הגירושין הרי שהגט הינו גט מוטעה, ובלשונו " ואם כן, הוא מוטעה בעיקר המעשה, ואין אמירת הבעל שמגרשה בלא תניא מועיל כלל והגט בטל" -

כך גם במקרה שהובא לפני בית הדין האזורי בירושלים – ובו הסכים הבעל לגרש את אשתו רק אם יביאו לו אישה אחרת שתינשא לו והערימו עליו והביאו לפניו אשת איש אשר הבטיחה להנשא לו וקידשה ורק לאחר שקידשה הסכים ליתן הגט לאשתו, באותו עניין הבהיר בית הדין כי "בית דיננו לא יתיר את האישה על ידי הגט הזה, ואם כי צר לי מאוד על העגונה האומללה הזו, אבל שערי היתר ננעלו בפני". עיקר הסיבה לאי הכשרתו של הגט הייתה כי - "כיוון דלא רצה בשום אופן על הגט רק על סמך כן על כן יש לנו אומדנא דמוכחא וגלוי דעתא ברורה, דרק על סמך כן נתן את הגט ואם לא יהא כן יהיה הגט בטל"

נוכח פסיקותיו המגוונות של בית הדין הרבני במותבים השונים, העצה הברורה למניעת כל חשש לגט מוטעה כתוצאה מהפרת הסכם הגירושין הנה, כעולה מהאמור לעיל ומפסיקות בתי הדין הרבניים, הינה לציין מפורשות בהסכם הגירושין כי תניותיו אינן תלויות זה בזה או לחילופין כי הסכמות הצדדים אינן גורעות מזכויות הקטינים ו/או צדדים שלישיים . כך גם ראוי שבית הדין המסדר ידאג לכך שנוסח הודעת הבעל בסידור הגט יהיה כי הגט ניתן ללא תנאי ומתוך מחילה על כל טעות שאפשר כי טעה בה.