סוגיית חיוב האב במזונות ילדיו במשפט העברי מושתתת על הבחנה בין דרגות גיל שונות ובין מקורות חובה הלכתיים שונים. המקור התלמודי המרכזי במסכת כתובות קובע כי מעיקר הדין לא הוטלה חובה ממונית מוחלטת על האב לזון את בניו ובנותיו, אולם בחכמי אושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים. בהמשך הסוגיה מובאת דרשתו של רבי עולא רבה, המבהירה כי קיימת תקנה מיוחדת ומחייבת המטילה על האב חובה גמורה לזון קטינים עד גיל שש, המוגדרים כקטני קטנים. מעבר לגיל שש, החיוב ההלכתי אינו נובע עוד ממהותה של תקנת קטני קטנים, אלא מושתת על דיני צדקה.
רבי יוסף קארו (1488–1575), מחבר שולחן ערוך וספר בית יוסף ומגדולי הפוסקים בכל הדורות, פוסק הלכה למעשה בספרו שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עא, סעיף א, את המארג המשפטי האמור:
"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אימם. ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים, פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".
מהלכה זו עולה, לכאורה, כי עד גיל שש החובה המוטלת על האב היא מוחלטת וקצובה, ואינה תלויה ביכולתו הכלכלית של הקטין או בקיומם של נכסים עצמאיים בבעלותו. לעומת זאת, מגיל שש ואילך הופך חיוב המזונות לחיוב המתברר בגדרי מצוות צדקה. אם האב אינו אָמוּד (מלשון – אמיד, בעל יכולת כלכלית), כלי הכפייה המשפטיים מצטמצמים לתוכחה וביוש ציבורי, אולם כאשר האב אמוד בעושר המספיק ליתן צדקה, מפעילים כנגדו אמצעי כפייה ממוניים כפויים להוציא ממנו את הסכום הנדרש לסיפוק צרכי ילדיו.
גדר "כדי צרכן" לעומת "עולה עמו" והמחלוקת ההלכתית בטעמי החיוב
בבוא הפוסקים לקבוע את היקף המזונות שהאב חייב לספק לבניו ובנותיו הקטנים עד גיל שש, עלתה הבחנה מרכזית בין דין מזונות האישה לבין דין מזונות הילדים. בעוד שלגבי האישה חל הכלל הנגזר מהפסוקים ש"עולה עמו ואינה יורדת עמו", הרי שבמזונות הילדים נפסק כי אין האב חייב לספק להם מזונות וכסות לפי רמת עושרו, אלא לפי שיעור צרכיהם בלבד.
רבינו משה בן מיימון, הרמב"ם (1204-1138), קובע בספרו משנה תורה, הלכות אישות, פרק יג, הלכה ו:
"ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות, חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד...".
וכך נפסק אף בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן עג, סעיף ו:
"בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד".
כיוצא בו כתב רבי יעקב בן אשר (1269–1343) בטור אבן העזר סימן עג:
"ולא האשה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים עד בני שש חייב ליתן להם כסות המספיק להם וכלי בית ומדור לשכון בהם, ואינו נותן להם לפי עושר אלא לפי צרכם".
פרשני השולחן ערוך והנושאי כלים עמדו על סברה זו. רבי משה לימא (1605–1658), אב"ד וילנא ומחבר ספר חלקת מחוקק, מבאר בסימן עג, סעיף קטן ו:
"כפי צרכן בלבד, דדווקא גבי אשתו דרשינן (כתובות סא, א) מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו, אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי יוצא בזה".
כיוצא בו פסק רבי שמואל בן אורי שרגא פייבוש (המאה שבע-עשרה), מחבר ספר בית שמואל, בסימן עא, סעיף קטן א, ובסימן עג, סעיף קטן ה, בהדגישו כי אין זנין את הילדים הקטנים לפי עושרו של האב. המגיד משנה, רבי וידאל די טולוזא (המאה הארבע-עשרה), קובע בהלכות אישות פרק יג, הלכה ו:
"זה פשוט שהפרנסה והכסות הרי הן כמזונות, וכן הזכירו בגמרא בהרבה מקומות פרנסה בכלל מזונות. וכתב רבינו, ואינו נותן להם כפי עושרו, לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה, ופשוט הוא".
כך כתבו גם מרן רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף ורבי יואל סירקיש (1561–1640) בספרו בית חדש (ב"ח), בהסבירם כי חילוק בין עשיר לעני לא הוזכר בתלמוד אלא באשת איש בלבד.
מנגד לתפיסה הבסיסית הזו, התפתחה מחלוקת עמוקה בקרב הראשונים והאחרונים באשר למקור חיוב המזונות של קטני קטנים. רבינו נסים בן ראובן, הר"ן (1376-1320) מחכמי ספרד הבולטים, בפירושו למסכת כתובות דף כח עמוד ב מדפי הרי"ף, חידש תפיסה שונה ולפיה חיוב המזונות לקטינים הוא מכוח חיוב המזונות לאישה, מכיוון שבכתובתו התחייב לזון האישה ממילא חב לזון את ילדיה הזקוקים לה:
"בעירוב אמו. כתב רש"י ז"ל עירבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן, אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך יזון אותו עמה, ע"כ. ובשטה אחרת שלו גם כן כתב (רש"י) כך, יוצא בעירוב אמו, עירב לו אביו לצפון ואמו לדרום יוצא בעירוב אמו ואין יוצא בעירוב אביו ואין מוליכין אותו אלא לדרום, דכיון דבן שש הוא עדיין צריך לאמו דכחד גופא דמו, וגבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון את הבן, דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו... ומתוך לשונות הללו נראה לי, דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה, שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם... אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה, וכיון דמדר' יוסי שמעינן שעד שש הבן נגרר אחר אמו, שמעינן שהוא חייב להוסיף על מזונותיה בשבילו עד שיהא בן שש, אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב. אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן".
חלקת מחוקק בסימן עא, סעיף קטן א, דן בשאלה איזה רמת מזונות האב חייב לבניו כשהם קטני קטנים, ותולה זאת במחלוקת הראשונים:
"חייב אדם לזון... לא נתבאר אם די שנותן להם במזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה. ועיין בר"ן (כתובות כח, ב ברי"ף) שכתב שמדין מזונות אמן נגעו בהם, היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאימם. אבל להרא"ש בדין הבא על הפנויה סוף סימן זה (סעי' ד) שאף על פי שאינו חייב במזונות שלה, חייב הוא במזונות בנו הנולד ממנה, משמע קצת שאין הבן נגרר אחר אימו. ועיין בסימן עג סעיף ו גבי כסות הוא הדין מזונות...".
החלקת מחוקק והמשנה למלך, רבי יהודה רוזאנס (1657–1727), בהלכות אישות פרק יב, הלכה יד, מוכיחים מתשובות הרא"ש, רבינו אשר בן יחיאל (1327-1250) ומהריב"ש, רבי יצחק בר ששת (1326–1408), שפסקו כי אב חייב במזונות בנו שנולד לו מן הפנויה, כפי שנפסק בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן עא, סעיף ד:
"הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהוולד ממנו, חייב לזונו".
המשנה למלך בפרק יב מהלכות אישות, הלכה יד, מעמיק בדחיית שיטת הר"ן:
"ומדברי הרא"ש (כלל יז סי' ז) והריב"ש (סי' מא) שהביא מרן הב"י סוף סימן עא בדין הבא על הפנויה, שאם מודה שהוא בנו דחייב לזונו, מוכח דפליגי עליה דהר"ן, וסבירא להו דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה. ואפשר דאף הר"ן לא להלכה אמרה, שהרי כתב בסוף דבריו אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן, ומשום הכי הריב"ש לא חש לסברת הר"ן".
מכיוון שבפנויה אין לאב כל חיובי מזונות כלפי האם, מוכחת הסברה כי חיוב הילדים אינו נגזר מחיוב מזונות האישה, והנגזרת המשפטית היא שמזונות הילדים מוגדרים תמיד כ"כדי צרכן" בלבד ולא לפי עושרו של האב.
אמנם, בהגהות למשנה למלך (רבי יעקב כולי, 1689–1732), מחבר ספר מעם לועז, ביקש לדייק מלשון הרמב"ם שהשווה את מזונות הבנים למזונות האישה, כדברי הר"ן. ברם, בספר חינא וחסדא לרבי חיים יהודה אברהם (איזמיר, תורכיה, המאה :18-19) נדחתה ראיה זו:
"ונראה לעניות דעתי דיש לדחות ראיה זו שהביא הרב המגיה ז"ל מדברי הרמב"ם, דיש לומר דמה שכתב הרמב"ם כשם שחייב אדם וכו', כוונתו היינו לומר דבבניו הקטנים דחייב לזונם אפילו אינו אמיד, וכדי דלא תיקשי לך דאם
אינו אמיד היאך כופין אותו שיזונם, ובהא קאמר כשם, דכשם דבחיוב המזון של האשה אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב לזונה מינייהו או למיכל בהדה במאי דאכיל הוא...".
חילוק יסודי נוסף בין מזונות אישה למזונות ילדים מצינו בדברי התוספות יום טוב, רבי יום-טוב ליפמן הלר (1579–1654), במסכת כתובות פרק ד, משנה ו:
"האב אינו חייב במזונות בתו. כתב הר"ב אבל קטני קטנים כו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו... אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור (אהע"ז סי' ע) דבאישה חייב, דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'".
חידוש מפליג ומיוחד במינו הציע מרן רבי משה פיינשטיין (1895–1986), מגדולי פוסקי ארצות הברית במאה העשרים, בשו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קו:
"דהנה בקטנים עד שש שחייב לזונן כדאיתא סוף פרק אף על פי (כתובות כח, ב ברי״ף) כתב הר"ן שהוא מצד חיוב מזונות אשתו, שכיון שנגררין אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תיתן, לכן הוא זה בכלל מזונותיה עיין שם. ולעניות דעתי ראיה גדולה להר"ן שמצד זה שאי אפשר לה להעמיד עצמה יש להיות בכלל חיוב מזונות שלה, מהא דכתובות דף סד (ע"ב) דמחוייב ליתן לה חד סעודה או גם תרתי תלת לארחי ופרחי... ולכן אף שהב"ש והח"מ בסימן עא ס"ק א סברי דלא כר"ן, נראה לעניות דעתי שיש לפסוק כר"ן, כיון שרש"י ורא"ש ורמב"ם סבירא הו כוותיה, ומוכרח כדבריו כדבארתי... ולפי זה יצטרך לזון אותם במזונות שנותן לאמם, ולא דמי לכסות שבסימן עג סעיף ו שאינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, משום שהקטנים אין צריכים לכסות שצריכה אימם, ודלא כח"מ".
ברם, בתי הדין הרבניים לא קיבלו את חידושו של האגרות משה ולא נפסק כן להלכה. הדיינים הקשו על שיטתו מכך שנפסק להלכה כהרא"ש והריב"ש לגבי בן הפנויה. כמו כן, כפי שביאר רבי חיים בנבנישתי (1673-1603), מחבר ספר כנסת הגדולה, בספרו דינא דחיי, לאווין פא:
"ומיהו כיון דנפק מפומיה דהרמב"ם, דאינו נותן להם אלא כפי צרכם, אף על פי שנראה מכל הנך רבוותא דנותן להם לפי עושרו, לענין מעשה אין לנו כח לעשות נגד הרמב"ם, חדא דמספיקא לא מפקינן ממונא, ותו דאפילו כל הנך רבוותא, אפשר ליישב דבריהם בדוחק כדברי הרמב"ם, וכיון דלא איתמר בפירוש בדבריהם אלא מכללא איתמר, והרמב"ם כתב בפירוש דאינו נותן להם אלא כפי צרכם, הכי נקטינן".
מעבר לכך, הפוסקים מדגישים כי כל המחלוקת בין הר"ן והאגרות משה לבין שאר הפוסקים התקיימה אך ורק במצב שבו בני הזוג נשואים והאב חב במזונות אשתו. כאשר בני הזוג גרושים ואין האב חב עוד במזונות האם, לכולי עלמא ניתקה הזיקה שבין מזונות האם למזונות הילדים, וכל עולם הפסיקה מודה שחיוב המזונות מוגדר באופן בלעדי כ"כדי צרכן".
דיני צדקה, "עני בן טובים" וחיוב האב האמיד לעומת קריסה כלכלית
כאשר הילדים עוברים את גיל שש, או כאשר מדובר בדרישות כספיות החורגות מצרכי הקיום הבסיסיים ביותר, בסיס החיוב המשפטי עובר לדיני צדקה. בדיני צדקה הכלליים המבוססים על הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח), נפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ, סעיף א:
"כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב יאכילוהו, היה צריך לכסות יכסוהו, אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך".
דין זה נלמד מהתלמוד הבבלי במסכת כתובות דף סז עמוד ב, שם מובא מעשה בהלל הזקן שקנה לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ומעשה באנשי גליל העליון שקנו ליטרא בשר בכל יום לעני בן טובים מציפורי. רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, המהרש"א (1555–1631), מפרש במסכת כתובות דף סז עמוד ב:
"שלקח לעני בן טובים אחד וכו'. דהיינו שהורגל בכך אצל אבותיו".
בפוסקים התעוררה שאלה כללית בדיני צדקה: האם החובה לספק לעני "די מחסורו" לפי הרגלו המיוחד קודם שבא לידי עניות חלה על יחיד שפנו אליו, או שמא החובה מוטלת אך ורק על הציבור וקופת הצדקה? רבי משה איסרליש, הרמָ״א (1530–1572),
ביו"ד סימן רנ, סעיף א, בעקבות הבית יוסף, פוסק כי אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים, ורק אם אין רבים אצלו יתן היחיד אם ידו משגת. לעומתו, הבית חדש (ב"ח) והגאון מילנה, הגר"א (1720–1797), סבורים כי כל יחיד שידו משגת חייב ליתן לעני שפנה אליו את כל מחסורו.
בספר חדרי דעה (רבי מנחם מנדל פנט (היה האדמו"ר הראשון בשושלת דעש שבחבל טרנסילבניה, המאה ה 19) יישב את סוגיית מזונות הילדים לאור מחלוקת זו, בהסתמך על מסכת נדרים דף סה עמוד ב, שם מובהר כי לגבי ילדיו של אדם קיימת קדימות הלכתית מוחלטת ("קרובו קודם"), כפי שנפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנא, סעיפים ג-ד, וסימן רנז, סעיף ח. מכיוון שחובת האב לזון את בניו הקטנים קודמת לכל אדם אחר בציבור, לכולי עלמא חלה על האב החובה הבלעדית לספק להם את "די מחסורם אשר יחסר להם" מתורת צדקה, ואין הוא רשאי להפילם על קופת הציבור. יתירה מזו, מכיוון שבמציאות הציבורית אין קופת צדקה המממנת חיי רווחה פרטניים, הדר דינא שלפי כל הדעות, אב אמיד חייב לממן את רמת החיים שאליה הרגיל את בניו טרם הגירושין.
עקרון זה עוגן בפסיקת בתי הדין הרבניים. מרן הגאון רבי שאול ישראלי (1909–1995), מחברי בית הדין הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית, קובע בפסקי דין רבניים (פד"ר :)263–262 חלק ט, עמודים
"אם כן אין לנו לדון אלא מכוח החיוב של האב לזון את ילדיו. חיוב זה יש לו שני מקורות הלכתיים: א. בסימן עג לענין מזון הילדים עד גיל שש. חיוב זה כפי שמפורש שם הוא לא לפי עשרו אלא לפי צרכן בלבד. ואין ביחס לחיוב זה חילוק בין עשיר לעני, ואפילו עשיר ומכובד, אינו חייב ליתן לבניו אלא המספיק להם לפי צרכם (מלשון בית יוסף וב"ח שם), ואין בזה שום מחלוקת ושום דעה המחייבת יותר מזה... אכן חיוב נוסף יש על האב לזון את הבנים מדין צדקה... פשוט הוא שבאמיד, חיוב זה משום צדקה שהוא ככל האמור בדיני צדקה (יו"ד סי' רנ ס"א)... בזה צריך לדון לפי הרגל הבן, שזה בגדר אשר יחסר לו. וגם בפחות מבן שש האב חייב בזה נוסף על חיובו מכוח התקנה".
וכך פסק רבי ברוך ורנר, אב"ד תל אביב, בספרו משפטי שמואל, מהדורה שנייה, סימן י, אות ג:
"למעשה נוהגים בתי הדין לחייב לפי רמת חיי האב, ולא מקציבים לכולם שיעור אחיד, אלא העשיר לפי עושרו והעני לפי עוניו. וטעמם ונימוקם הוא, דהואיל ומזונות הבנים מדין צדקה נגעו בה... ובצדקה אין קנה מידה אחת לכולם, אלא עני בן טובים נותנים לפי הרגלו כמו שנפסק ביורה דעה סימן רנ (סעי' א), ולכן יש לחייב לאב לספק לבנו די מחסורו אשר יחסר לו כמו שהורגל, ובניו הקטנים קודמים לכל צדקה לאחרים... אם נהג באיזה רמה והבנים הורגלו לכך, חייב לתת להם גם כשאינם בביתו כדין עני בן טובים".
עם זאת, רבי שניאור פרדס, חבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מבהיר את הסייג הקרדינלי בדין זה: החיוב להעניק רמת חיים גבוהה מכוח "עני בן טובים" חל אך ורק כאשר האב הוא "אמיד", דהיינו בעל יכולת כלכלית בפועל. חיוב זה מבוסס על דיני כפייה על הצדקה כפי המבואר במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב. במידה ומצבו הכלכלי של האב הורע או קרס לאחר הגירושין, פוקע החיוב מדין צדקה, ולא ניתן לחייבו מעבר לעיקר הדין הבסיסי של "כדי צרכן".
הפרשנות המודרנית של "כדי צרכן" בבתי הדין הרבניים
רבי משה לימא בחלקת מחוקק (סימן עא, סעיף קטן א) נקט בהגדרה של "מזונות כל דהו". בספר חינא וחסדא הובהר מיד כי אין הכוונה לפת לחם ומים בלבד, אלא לשיעור ההכרחי של צרכים כדי שלא יצאו הילדים רעבים מסעודתם. אמנם, בעת החדשה הרחיבו דייני בתי הדין הרבניים את הפרשנות המושגית של "כדי צרכן".
הרבנים הדיינים, ובהם הרב אברהם שרמן, הרב נחום פרובר והרב בנימין בארי, קבעו כדבר פשוט כי הגדרת צרכיו הבסיסיים של קטין נגזרת מהסביבה החברתית והחינוכית שבה הוא גדל. כיום, השתתפות בחוגי העשרה או קבלת טיפולי שיניים מורכבים (כגון אורתודונטיה, סתימות וכתרים) אינם נחשבים עוד ל"מותרות", אלא לחלק בלתי נפרד מצרכיו ההכרחיים של הילד. מניעת טיפולים אלו או מניעת השתתפות בחוג מקובל תגרום לילד להרגיש חריג ומובדל מרעיו, ולפיכך הכללתם בגדר "כדי צרכן" נחשבת לדרישה בסיסית.
דיוק יסודי לכך נמצא בדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק יג, הלכה ו), אשר נקט בשני לשונות שונים: בתחילה כתב "כסות המספקת להם" ולאחר מכן הוסיף "אינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד". המונח "המספקת להם" מורה על בחינה אינדיבידואלית הבוחנת מה מספיק לילדים אלו באופן ספציפי לפי נורמות החברה
והזמן. עם זאת, קיים חילוק ברור: נורמות חברתיות כלליות נכללות בגדר "כדי צרכן" ומחייבות את האב כחלק עיקרי מתקנת מזונות. לעומת זאת, רמת חיים גבוהה במיוחד או חיי מותרות יוצאי דופן שהאב סיפק לפני הפירוט אינם מוגדרים כ"כדי צרכן", אלא שייכים לרמה השנייה של דיני צדקה ("עני בן טובים"), וכאמור, חיוב זה מותנה באופן מלא בהמשך אמידותו הכלכלית של האב.
הלכת בע"מ 919/15 והפער מול בתי הדין הרבניים
המערכת השיפוטית האזרחית בישראל קשורה בסוגיית מזונות הילדים להוראות הדין האישי הדתי. סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, קובע כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו. במשך עשרות שנים, בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים פירשו את הדין העברי כמשטר המטיל את מלוא הנטל לסיפוק הצרכים ההכרחיים של הילדים על האב לבדו, ללא תלות בהכנסת האם. אף במקרים שבהם התקיימה משמורת פיזית משותפת והוריו של הקטין השתכרו שכר דומה, חויב האב להעביר לידי האם מזונות, תוך שבית המשפט מעניק לו הפחתה חלקית בלבד (כגון הפחתה של 25% עד 50%) בגין השהות הישירה. מציאות זו שונתה מהיסוד בפסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון בפרשת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, (19 ביולי 2017). השופט עוזי פוגלמן, בהסכמת הרכב מורחב של שבעה שופטים (השופטים סלים ג'ובראן, אסתר חיות, יורם דנציגר, נועם סולברג, דפנה ברק-ארז ומני מזוז), ניתח מחדש את נורמות הדין העברי החלות על ילדים בגילאי 6 עד 15.
בית המשפט העליון קבע כי מגיל שש ואילך, הנטל ההלכתי של מזונות הילדים מבוסס על תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד (1944) ועל תקנת אושא, שמהותן היא חיוב מדין צדקה. על פי פרשנות בית המשפט העליון לדין העברי, חיוב מדין צדקה אינו חיוב מגדרי המוטל על האב בלבד, אלא חל על שני ההורים בשווה. לפיכך, קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה: בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תוכרע על פי יכולתם הכלכלית היחסית מכל המקורות, בשים לב לחלוקת זמני השהות הפיזיים ובחליפת ההוצאות הישירות.
במסגרת יישום הלכת בע"מ 919/15 בבתי המשפט האזרחיים נקבע מנגנון מובנה להערכת החיוב. תחילה מחושב השיעור היחסי של הכנסת כל הורה מתוך סך
ההכנסות הפנויות של שניהם. לאחר מכן נקבע גובה ההוצאות הנדרשות לגידול הילדים, תוך עריכת הבחנה בין הוצאות תלויות שהות, כגון מזון ואחזקת מדור, לבין הוצאות שאינן תלויות שהות, כגון ביגוד, חינוך ורפואה. לבסוף מבוצע איזון ממוני המביא בחשבון את הזמן שהילדים שוהים אצל כל הורה ואת ההוצאות שהורה נושא בהן במישרין, כך שבמקרים של משמורת משותפת שוויונית והכנסות דומות, לא ייפסק תשלום מזונות מהורה אחד למשנהו, וכל הורה יישא בהוצאות השוטפות בעת שהיית הילדים עמו.
יישום הלכת בע"מ 919/15 חשף פער דרמטי ומהותי בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים. בעוד שבתי המשפט האזרחיים אימצו את הלכת 919/15 כנורמה מחייבת המוחלת באופן גורף על כלל תיקי המזונות בגילאי 6 עד 15, בתי הדין הרבניים לא אימצו את הפרשנות הזו ולא ראו בהלכת בית המשפט העליון דין המחייב את פסיקתם ההלכתית. דייני בתי הדין הרבניים ממשיכים לפסוק לפי מסורת הפסיקה ההלכתית המקובלת על פי השולחן ערוך והפוסקים. לשיטת בתי הדין הרבניים, תקנת מזונות ילדים מעל גיל שש מטילה חובה ראשונית ובסיסית על האב. אף שבית הדין מתחשב בהכנסת האם ובמצבה הכלכלי במסגרת אומדן יכולתו של האב ובחיובי צדקה כלליים, אין בתי הדין הרבניים מפעילים את הנוסחה השוויונית-המגדרית של הלכת 919/15, ואין הם פוטרים אב ממזונות ילדיו מעל גיל שש רק בשל קיומה של משמורת משותפת או השתכרות שווה של האם.
לצד זאת, בנוגע לילדים מתחת לגיל שש (קטני קטנים), קיימת תמימות דעים מלאה בין שתי הערכאות השיפוטיות. גם בית המשפט העליון בפרשת בע"מ 919/15 הבהיר מפורשות כי פסיקתו אינה חלה על קטינים עד גיל שש. לגבי קבוצת גיל זו, מודים הכל כי חלה חובתו הבלעדית והמוחלטת של האב מהדין האישי לסיפוק צרכיהם ההכרחיים, בלא קשר לחלוקת זמני השהות או להכנסות האם.
מכלך מקום, המתח בין שתי מערכות השיפוט מועצם עקב שאלת הסמכות הדיונית. לפי הלכת שרגאי ההיסטורית (ע"א 26/69), נקבע כי תביעת מזונות ילדים היא זכות עצמאית של הקטין, ואין האב או האם יכולים לכרוך אותה בתביעת גירושין בבית הדין הרבני ללא הסכמה מפורשת של שני ההורים. פסיקות מאוחרות של בית המשפט העליון עמדו על שימור הלכה זו, מה שמביא למאבק טקטי ("מרוץ סמכויות")
בין הורים הפונים לבית המשפט למשפחה כדי להחיל את הלכת 919/15 לבין הורים המבקשים להתדיין בבית הדין הרבני המיישם את הדין העברי המסורתי.
בבע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 22.9.2019) חסם בית המשפט העליון את הניסיון של בתי הדין הרבניים להרחיב את סמכותם בעקבות שינוי הדין המהותי בבע"מ 919/15. נקבע כי ההבחנה ההיסטורית בין תביעת המזונות של הילד עצמו לבין תביעת השבה בין ההורים עדיין תקפה. לפיכך בית הדין הרבני יכול לקנות סמכות לדון במזונות ילדים אך ורק אם שני ההורים נתנו לכך את הסכמתם המפורשת והנפרדת ("הסכמה דיונית").
בבג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית הוא פסק הדין המאוחר והישיר ביותר במאגר שקבע, ברוב דעות, כי בהתאם להלכת שרגאי ולבע"מ 7628/17, בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון מכוח כריכה בתביעת מזונות ילדים עצמאית. העתירות התקבלו, והחלטות בתי הדין הרבניים שבמסגרתן נדונו מזונות ילדים מכוח כריכה בוטלו. הפסיקה הנזכרת הבחינה בין תביעת מזונות של הקטין עצמו, המוגשת באמצעות הורהו או אפוטרופסו תביעה זו אינה ניתנת לכריכה מכוח סעיף 3 לחוק. לבין תביעת השבה בין ההורים תביעה שבה הורה מבקש מההורה האחר להשיב לו הוצאות מזונות שכבר נשא בהן, או הוצאות עתידיות קונקרטיות שהוא התחייב או חויב לשאת בהן תביעה זו הוכרה בפסק הדין כניתנת לכריכה, בהתאם לגבולות שנקבעו בפסיקה.
אלא שכאן בא תיקון חקיקה בסעיף 3 לחוק מיום 18.11.2025, וכיום נוסחו מעניק לבית הדין סמכות מפורשת לדון גם ב"מזונות לילדי הזוג", כך נקבע מפורשות כי לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות "מזונות לאישה, מזונות לילדי הזוג והשבה של הוצאות מזונות לילדי הזוג שהוציא אחד ההורים, להורה השני".
לפי שעה לא מצאתי פסק דין בבית הדין הרבני המבהיר כי הוא פוסק במזונות הקטינים מכוח התיקון הנזכר לחוק.
סיכום ומסקנות
הניתוח המקיף של גדרי חיוב מזונות ילדים מעלה תמונה משפטית מורכבת המשלבת מקורות תלמודיים, מחלוקות ראשונים ואחרונים, ויישומים שיפוטיים קוטביים
במדינת ישראל. לפי הדין העברי המקורי, חיובי המזונות מחולקים לשתי מדרגות גיל מרכזיות. עד גיל שש, החיוב הוא חיוב מוחלט מדרבנן ("קטני קטנים") המוטל על האב בלבד. היקף החיוב מוגדר כ"כדי צרכן" בלבד ולא "לפי עשרו", שכן הכלל "עולה עמו" ייחודי לאשת איש. הפוסקים דחו את הסברות שביקשו לגזור את מזונות הילדים ממזונות האם (כגון דעת הר"ן וחידושו של האגרות משה), ופסקו כי מדובר בחובה עצמאית, השווה אף בבן שנולד מן הפנויה. מגיל שש ואילך, החיוב מושתת על דיני צדקה. אב אמיד מחויב להעניק לבניו את "די מחסורם אשר יחסר למו" ברמת החיים שהורגלו בה ("עני בן טובים"), והוא אינו רשאי להפיל חובה זו על הציבור. ברם, אם האב אינו אמיד או שנקלע לקריסה כלכלית, פוקע החיוב מדין צדקה, והוא מחויב רק בשיעור הבסיסי של "כדי צרכן".
בבתי הדין הרבניים בימינו, המושג "כדי צרכן" מתפרש באופן המותאם להתפתחות החברתית. צרכים כגון חוגי העשרה וטיפולי שיניים נחשבים כיום לחלק מצרכיו הבסיסיים של הילד כדי שלא ירגיש נחות מחבריו לספסל הלימודים, והם נכללים בעצם תקנת המזונות.
במערכת השיפוט האזרחית, הלכת בע"מ 919/15 יצרה רפורמה פרשנית בדין העברי לגבי ילדים בגילאי 6 עד 15. בית המשפט העליון פירש את חיוב הצדקה ההלכתי כחובה ניטרלית מבחינה מגדרית החלה על שני ההורים בשווה. כתוצאה מכך, בבתי המשפט למשפחה נקבע גובה המזונות לפי יחס ההכנסות הפנויות של שני ההורים וחלוקת זמני השהות הפיזיים.
ניתוח זה מצביע על קיומו של דואליזם משפטי מובהק במדינת ישראל: בעוד שבתי המשפט האזרחיים מפעילים נוסחה שוויונית-ממונית בגילאי 6 עד 15 מכוח הלכת 919/15, בתי הדין הרבניים שומרים על מסורת הפסיקה ההלכתית המטילה את הנטל היסודי על האב. פער פרשני זה מדגיש את החשיבות הקרדינלית של הגדרת הצרכים, סיווג מקורות החיוב (תקנה מול צדקה), והערכת היכולת הכלכלית בפועל של ההורים בכל ערכאה דנה.
