סערה לרגלי הקרפטים: בעלזא הקהילה החסידית הנאולוגית

סערה לרגלי הקרפטים: הסיפור על המחלוקת בין מונקאץ' לבעלזא

בעיירה מונקאץ', השוכנת למרגלות הרי הקרפטים, התנהלו החיים בין שתי מלחמות העולם בקצב ייחודי וסוער. העיר, שהייתה חלק מקיסרות אוסטרו-הונגריה ועברה לאחר מלחמת העולם הראשונה לריבונות צ'כוסלובקיה, שימשה כמרכז יהודי ותורני תוסס. אולם לצד חיי היומיום השקטים על גדות נהר לאטארצא, הפכה העיירה בזירה החסידית למוקד של מאבק אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי יצרי, אשר הגיע לשיאו בסכסוך ממושך וסוער בין חצר חסידות מונקאץ' לבין חסידי בעלזא להתגורר בעיר. סכסוך זה חרג מהר מאוד מגבולותיה המקומיים של העיר, זעזע את העולם היהודי במזרח אירופה, הוליד ספרות פולמוסית חריפה, הגיע לערכאות המשפט האזרחיות, ואף הוביל לתקדים ארגוני חסר תקדים של קהילה חסידית שנרשמה תחת הגדרה ניאולוגית!

הרקע ההיסטורי ונסיבות פרוץ הסכסוך

פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 זעזע את אמות הספים של היהדות החסידית בגליציה ובהונגריה. העיירה בעלזא שבגליציה הפכה לאזור קרבות פעיל בין צבאות אוסטרו-הונגריה והאימפריה הרוסית, ומנהיגה של החסידות, הרב יששכר דב רוקח, נאלץ לנטוש את עיר מושבו ולנוע כפליט ברחבי הונגריה יחד עם חסידיו. בשנת 1920 הגיע הרב יששכר דב רוקח למונקאץ', שם התגוררה קהילה גדולה ונאמנה של חסידי בעלזא.

באותה עת עמדה הקהילה האורתודוקסית במונקאץ' תחת הנהגתו הבלתי מעורערת של הרב חיים אלעזר שפירא, מחבר החיבור ההלכתי "מנחת אלעזר". הרב שפירא תפס את מונקאץ' ואת גלילותיה כנחלה רוחנית ומנהלית בלעדית של חצר מונקאץ', ודרש כפיפות מוחלטת של כלל המוסדות הדתיים בעיר – וביניהם מערכי השחיטה, הדרשנות ובית הדין – לסמכותו הקהילתית וההלכתית.

הגעתו של הרב יששכר דב רוקח למונקאץ' והתבססות חצרו בעיר יצרו מציאות חדשה שבה פעלו באותו "איזור שיפוט" שני מנהיגים בעלי שיעור קומה וסמכות רוחנית עליונה. הנוכחות המושכת של מנהיג חסידות בעלזא בתוככי מבצרו של הרב שפירא עוררה מהרה חיכוך עמוק, שהתפתח להתנגשות פומבית. הסכסוך התלקח למסכת יצרית של השמצות, חרמות ופשקווילים, כאשר הרב שפירא תקף בדרשותיו ובכתביו את חסידי בעלזא ומנהיגם, ואף נהג לכנותם בכינוי הגנאי הקשה "חזירי בעלז", בעוד חסידי בעלזא משיבים מלחמה שערה.

להבת הסכסוך גלשה אל מחוץ לכתלי בית המדרש והגיעה לבית המשפט האזרחי הצ'כוסלובקי. הערכאות האזרחיות מצאו את הרב חיים אלעזר שפירא אשם בהכרזת חרם, צעד שהיה מנוגד לחוק המדינה באותה עת. הפרשה כולה זכתה לסיקור נרחב בעיתונות הכללית והיהודית בצ'כוסלובקיה ובמדינות השכנות, וגרמה לפגיעה בשמה הטוב של יהדות קרפטורוס.

הדמויות שבמוקד הסערה

להבנת עוצמת המאבק, יש להתבונן בדמויות המרכזיות שהובילו את המחנות היריבים ובקווי אישיותן.

הרב חיים אלעזר שפירא (1871–1937) היה מנהיגה הרוחני וההלכתי של חסידות מונקאץ' ואב בית הדין בעיר. הוא נחשב לתלמיד חכם מופלג, פוסק חריף וקנאי ללא חת, אשר ניהל מערכות ציבוריות נרחבות נגד תנועות שנתפסו בעיניו כסכנה ליהדות המסורתית. הרב שפירא נלחם בחריפות בתנועה הציונית, בחינוך המודרני, ואף בתנועת "אגודת ישראל", תוך שהוא תוקף בחריפות מנהיגים חסידיים ורבנים בולטים שתמכו בה. תפיסת עולמו לא סבלה פשרות, והוא דרש אחידות הלכתית וסור למרות מרכזית אחת בתוככי העיר מונקאץ'.

הרב חיים אליעזר שפירא

מנגד עמד הרב יששכר דב רוקח (1854–1926), מנהיגה השלישי של חסידות בעלזא, אשר ייצג את החצר החסידית הגדולה והמשפיעה בגליציה. הרב רוקח התאפיין בהנהגה ממלכתית תקיפה בכל הנוגע לעצמאותה ולמעמדה של חסידות בעלזא. בעוד הרב שפירא ראה ברב מבעלזא אורח המסיג את גבולו ומערער את סמכותו המקומית, ראו חסידי בעלזא במנהיגם סמכות עליונה שאינה כפופה בשום אופן למרותו של אב בית דין מקומי.

לצד שני המנהיגים בלטו דמויות נוספות, ובהן הרב שלמה גרינפלד, מונה על ידי חסידי בעלזא לכהן כדיין וכמנהיג רוחני של קהילתם העצמאית במונקאץ'. בשלב מאוחר יותר בלט גם הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ, חתנו של הרב שפירא, שנכנס לעובי הקורה לאחר פטירת חותנו ופעל להרגעת הרוחות ולהשכנת שלום.

הקרע הקהילתי והתקדים הניאולוגי

בשנת 1922 עזב הרב יששכר דב רוקח את מונקאץ' וחזר לעיירתו בעלזא, אך עזיבתו לא הביאה לסיום המחלוקת – זו הלכה והעמיקה. באותה שנה החליטו חסידי בעלזא בעיר לפרוש באופן רשמי מהקהילה האורתודוקסית המרכזית בראשות הרב שפירא, והקימו קהילה עצמאית בשם "עדת יראים", תוך מינוי רב ושוחטים משלהם.

צעד פרישה זה נתקל במכשול משפטי סבוך. החוק ההונגרי, שנותר בתוקף גם תחת השלטון הצ'כוסלובקי, אסר באופן מוחלט על הקמת שתי קהילות שונות השייכות לאותו זרם דתי באותה עיר. מכיוון שהקהילה האורתודוקסית במונקאץ' כבר הייתה רשומה כחוק בראשות הרב שפירא, דחו השלטונות את בקשת חסידי בעלזא להירשם תחת השם "מחזיקי הדת האורתודוקסית חסידי בעלז במונקאץ'".

כדי להתגבר על המכשול החוקי ולהשיג הכרה משפטית שתאפשר להם להפעיל בית כנסת ומערך שחיטה עצמאי, נקטו חסידי בעלזא מהלך מנהלי חסר תקדים. הם פנו לשלטונות בבקשה להירשם תחת השם "מחזיקי הדת הניאולוגית חסידי בעלז" – וקיבלו אישור רשמי.

הזרם הניאולוגי היה שמו של הזרם הרפורמי והמודרניסטי בהונגריה, אשר נחשב בעיני היהדות החרדית לזרם פסול לחלוטין. על אף שחסידי בעלזא היו יהודים חרדים קפדנים מכל בחינה דתית והלכתית, הם בחרו בשם הניאולוגי אך ורק ככסות משפטית וטקטית לקבלת אוטונומיה מול רשויות המדינה. צעד זה העניק לחסידי מונקאץ' נשק תעמולתי חריף, והם האשימו את חסידי בעלזא בחבירה לפורקי עול ובפריקת עול התורה והמסורת.

מלחמת הקונטרסים

המלחמה הקהילתית הגיעה לשיאה בשורת חרמות רשמיים ובפרסום חיבורים פולמוסיים חריפים משני הצדדים.

בחודש טבת בשנת תרפ"ז (1927) פרסם בית הדין האורתודוקסי במונקאץ' כרוז חרם רשמי נגד חסידי בעלזא בעיר. הכרוז נדפס בשני דפים בשפה תקיפה במיוחד. בדף הראשון נכתב:

"במותב בי דינא רבא ... הווינא וראינו ... שהתפרצו פרוצי וקלי הדור, להריץ בדפוס מעשה תועבותיהם ... לדבר על צדיק בלשון מדברת גדולות ... וגמרנו אומר ... על ראש הני בריוני שעשו הנבלה הזאת במחשך להחרימם ולנדותם ... וכן נעשה תוך מקהלות אלפי ישראל ... ביום א וארא תרפ"ז בביהכנ"ס הגדולה דפה ... הוכרז בקול רם בלשון הקודש, ובלשון המדוברת".

ובדף השני של הכרוז פורטו עונשי החרם והאזהרות:

"וזה דבר הכרוז: ... אנו מחרימין ומשמתין ומנדין לשמים ולבריות ... את אותן שהדפיסו וכתבו וחתמו מיום ב וישב תרפ"ז בשם 'חסידי בעלז במונקאטש' ... כתב פלסתר ... על ... האב"ד ור"מ דפה"ק והגלילות ... כל מי שיש לו חלק כל דהו בכתב פלסתר הנזכר ... וכן כל מי שהיה לו ידיעה מזה ... חל עליו החרם ... ובכלל החרם הזה נכלל ג"כ מי שיודע בבירור ... מבטן מי יצא הנבלה הזאת ואינו בא לבי"ד להגיד ולהעיד ...".

תגובת חסידי בעלזא לא איחרה לבוא. בשנת תרפ"ז (1927) הדפיסו חסידי בעלזא בלבוב את החיבור הפולמוסי החריף "ספר העדות והמשפטים, והוא ספר הזכרונות, חלק ראשון", אשר הופץ על ידי "קהל יראים וחסידים דפק"ק מונקאטש". החיבור כלל מאמרים נוקבים נגד מנהיגות מונקאץ' לצד "גביית עדויות" מאת רבנים שונים המטיחים האשמות קשות בהתנהלות הרבנות המקומית. כמו כן פרסמו חסידי בעלזא את הקונטרס הפולמוסי "קול מהיכל ה'".

מנגד, חסידי מונקאץ' השיבו בפרסום הקונטרס "דע מה שתשיב", ובשנת תרפ"ח (1928) הוציאו לאור בדפוס "גראפיא" במונקאץ' את הספר הפולמוסי הנרחב "ספר כתבי קודש הנקרא ג"כ מלחמת מצוה החדש". בשער הספר נדפסו דברים נוקבים:

"מכתבים בפסקי הלכות... מאת... מגיני דורינו המפורסמים שליט"א נגד כת מחרחרי ריב... מהרסי הדת, שלחלק יצאו מהעדה הקדושה הארטה' בעיר מונקאטש... יצא לאור ע"י הביד"צ והאקרו"ט ]הבית דין צדק והאלופים, קצינים, רוזנים וטובים[ הארטה' דפה"ק הנ"ל".

הספר רחב ההיקף כלל למעלה ממאה מכתבים ותשובות הלכתיות מגדולי הרבנים באירופה ובארץ ישראל אשר הביעו תמיכה ברב חיים אלעזר שפירא. בין הכותבים שכתביהם הובאו בספר נמנו הרב שמעון סופר אב"ד ערלוי, הרב שלמה זלמן עהרענרייך אב"ד שאמלוי, הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים, הרב שלמה אליעזר אלפנדרי, הרב יחזקאל פאנעט אב"ד דעעש, הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד צעהלים, ועוד רבנים רבים. חיבורים נוספים שנפוצו באותה תקופה סביב הסכסוך ומאבקי הקהילות כוללים את "ספר תיקון עולם" שנערך על ידי שלמה גולדשטיין, משמשו של הרב ממונקאץ'.

מהות הסכסוך

ונבוא אל העיקר - המחלוקת בין מונקאץ' לבעלזא נשענה על שלוש ליבות מאבק מרכזיות:

המוקד הראשון היה המאבק על סמכות מרא דאתרא אל מול עצמאות חסידית. תפיסת העולם הקהילתית של הרב חיים אלעזר שפירא גרסה כי אב בית הדין המקומי מחזיק בסמכות הלכתית ומנהלית מוחלטת בעירו. הקמת מוסדות דת מקבילים נתפסה בעיניו כמרידה וכהשגת גבול הלכתית. מנגד, חסידי בעלזא ראו את נאמנותם הראשונית נתונה לחצר מנהיגם בגליציה, וסירבו להכפיף את מנהגיהם וסדרי השחיטה שלהם למרות מקומית.

המוקד השני היה תהום אידיאולוגית בענייני השקפה וציבור. הרב שפירא הנהיג קו קנאי ותקיף ביותר, שפסל לחלוטין את תנועת "אגודת ישראל", את התנועה הציונית ואת החינוך המודרני. חסידות בעלזא, לעומת זאת, נקטה עמדה פרגמטית יותר ותמכה בארגון "מחזיקי הדת". שוני זה בהשקפת העולם הזין חשדנות הדדית עמוקה.

המוקד השלישי והמעשי היה המאבק על מערך השחיטה והכשרות. הקמת בית שחיטה נפרד על ידי חסידי בעלזא הובילה לפסילת בשר הדדית, לחרמות כלכליים, ולפגיעה קשה בפרנסת שוחטים וקצבים, דבר שהעביר את הסכסוך ממישור הרעיונות המופשטים אל היומיום המתוח של תושבי העיר.

הסכם השלום בשנת 1934 והתרת התסבוכת הניאולוגית

לאחר למעלה מ-12 שנות מאבק קשה שפלג את הקהילה ופגע בשמה הטוב, החלו מגעים ומשא ומתן ממושך להשכנת שלום. ביום 11 במרס 1934 (תרצ"ד) נחתם הסכם שלום היסטורי ורשמי בין שני המחנות. במסגרת ההסכם קיבלו חסידי בעלזא את מרותה של הקהילה האורתודוקסית הרשמית במונקאץ' ושל רבניה, וביטלו לחלוטין את המסגרת הנפרדת.

נקודה מעניינת ויוצאת דופן בנוסח ההסכם היא נוכחותם הרשמית של נציגי "האגודה הניאולוגית" בטקס החתימה. נוכחות זו לא נבעה מהתערבות של יהודים רפורמים בסכסוך החסידי, אלא הייתה תולדה ישירה של הפיקציה המשפטית שנוצרה עשור קודם לכן. מכיוון שחסידי בעלזא נאלצו להירשם בפני שלטונות המדינה כקהילה ניאולוגית כדי לקבל הכרה חוקית במוסדותיהם, הם החזיקו בנכסים, בבתי כנסת וברישיונות תחת הישות המשפטית הנקראת "קונגרס הקהילה הניאולוגית".

כדי לבטל באופן סופי את הפילוג ולהשיב את חסידי בעלזא אל חיק הקהילה האורתודוקסית המרכזית, נדרש פירוק משפטי מלא של הגוף הנפרד והעברת נכסיו. לפיכך, הנציגים שחתמו בשם "האגודה הניאולוגית" היו למעשה חסידי בעלזא עצמם, שפעלו בכובעם המשפטי כמנהלי ומפרקי הישות הניאולוגית הרשומה.

מתוך נוסח הסכם השלום שנשמר בארכיון המסמכים של יד ושם:

"בכינוס האסיפה הכללית הרשמית של בית התפילה 'מחזיקי הדת'... בהשתתפות חברי האגודה של 'קונגרס הקהילה הנאולוגית' וכמובן שאר החברים או מבקרי בית התפילה המקבלים את הסכם השלום שנתקבל על ידי הקהילה האורתודוכסית ובית התפילה שלה ושאושר על ידי הנציגים המוסמכים של שני הצדדים, כמקשה אחת [...] ובאופן בלתי חוזר. כמו כן מוותרים חברי הקהילה ו/או מבקרי בית התפילה על כל עימות עם הקהילה האורתודוכסית ועם מוסד הרבנות האורתודוכסית, ומבטלים כל תלונה נגד הקהילה האורתודוכסית. בו זמנית מסמיכה האסיפה באופן מלא את המועצה והנהלה של בית תפילה זה, וכן את ועדת כינוס הנכסים של הקהילה הקונגרסית לשעבר, בתיאום עם הקהילה האורתודוכסית האוטונומית, לנקוט את כל הצעדים הדרושים לביצוע הסכם שלום זה באופן מלא, כולל תרגום ההסכם ומסירתו לשלטונות המוסמכים".

חתימת ההסכם הביאה לקצה את אחת המחלוקות הסוערות ביותר בתולדות היהדות החסידית במאה העשרים והשיבה את השקט הקהילתי למונקאץ'.

אחרית דבר - צילה הנורא של השואה

בשנת 1933 (תרצ"ג), שנה בלבד לפני חתימת הסכם השלום, לבשה מונקאץ' חג לרגל חתונת בתו היחידה של הרב חיים אלעזר שפירא עם הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ. החתונה זכתה לסיקור נרחב ולתיעוד מצולם נדיר של חברת הפקת הסרטים האמריקאית "פוקס", שבו נראה הרב שפירא פונה ישירות למצלמה בקריאה נרגשת ליהודי ארצות הברית: "אני מבקש מאחי באמריקה לשמור שבת! אם תשמרו את השבת, יהיה לכם טוב!".

קישור לאירוע חתונת בתו של הרב חיים אלעזר שפירא 1933, ניתן לראות שוטרים מקומיים השומרים על הסדר חלקם רכובים על סוסים וכן את הרב דורש על חשיבות שמירת השבת (בסרטון רואים גם את תלמידי הגמנסיה הציונית במונקאטש שרים את התקווה)- העיירה מונקאטש - חתונת בת האדמו"ר

בשנת 1937 נפטר הרב חיים אלעזר שפירא, וחתנו הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ מונה למלא את מקומו. הרב רבינוביץ נקט בקו מפויס, איחה את הקרעים שנותרו וסיים את כל המחלוקות עם החצרות השכנות ועם תנועת אגודת ישראל.

אולם השקט והפיוס לא ארכו זמן רב. באביב תש"ד (1944) נכנסו הנאצים למונקאץ'. יום לפני פינוי הגטו קיבצו הגרמנים יהודים עטורי זקן ופאות וציוו עליהם להרוס כליל את מה שנותר מהיכל הישיבה המפורסמת של הרב שפירא תוך ספיגת מכות קשות. בתשעה טרנספורטים שונים שולחו 28,587 מיהודי מונקאץ' והסביבה לאושוויץ-בירקנאו.

בספר זכרונותיה "עגילים במרתף" מתארת הניצולה רחל ברנהיים את רגעי הגירוש ממונקאץ':

"'הראוס! שנל! פרפלוכטע יודה!' ('החוצה! מהר! יהודים ארורים!') – נשמעו הצעקות – והשוט שרק והצליף באוויר ונחת עלינו, על השכמות, ועל הראש, על הפנים, על האזניים הבוערות כבר. מגרשים אותנו במכות מהבית[...] הלכנו[...] נדחפנו ללכת, מלווים צעקות קללות ומכות[...] הלכנו ככה עד שהגענו לככר השוק, שכבר המתה בני אדם רבים – אנשים מבוהלים, אימהות ותינוקות בחיקן, נשים וגברים, ילדים וזקנים. [...] מאותו הרגע לא היו לנו שמות, והיו סופרים אותנו כבהמות".

החורבן המוחלט שפקד את יהדות מונקאץ' בשואה גדע את הקהילה המפוארת ואת מוסדותיה. המחלוקת הגדולה בין חסידי מונקאץ' לחסידי בעלזא נותרה כפרק היסטורי מרתק ורב-פנים, המלמד על עוצמת החיים הדתיים, על מאבקי הסמכות ועל הקנאות האידיאולוגית שאיפיינו את היהדות החסידית במזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים.