נאמנות פוליטית ותיאולוגיה הלכתית - יחסם של הרבנים לקיסרי בית הבסבורג

נאמנות פוליטית ותיאולוגיה הלכתית במרחב ההבסבורגי: יחסם של פוסקי המאות ה18- וה19- למלכות, לנצרות ולנכרי

יחסם של הפוסקים למריה תרזה ויורשיה - הרקע ההיסטורי וגירוש פראג

במהלך המאה השמונה-עשרה, עמדה קהילת פראג המפוארת בפני זעזועים פוליטיים קשים, אשר הגיעו לשיאם תחת שלטונה של הקיסרית מריה תרזה (משלה בשנים 1740–1780). התקופה התאפיינה ביחס עוין וברדיפות קשות מצד המלכות, דבר שהוביל להחלטה הדרמטית על גירוש יהודי פראג ובוהמיה בין השנים 1744–.1745 הדים קשים לאירועים אלו מתועדים בכתב-יד המכונה "מעשה שמעון הלוי", שנכתב בשנת תק"ח (1748) ומביא כרוניקה היסטורית מפורטת של הגירוש. החיבור מציג:

"עדות אישית של רבי שמעון הלוי קוא, מעשירי ופרנסי פראג, על מאורעות הימים והפרעות שקדמו לגירוש היהודים מהעיר פראג בשנת 1745".

החיבור מביא עדות ראייה מפורטת בגוף ראשון מפי רבי שמעון הלוי קוא (Kua(, שהיה מפרנסי הקהילה ומעשיריה הבולטים של פראג, ומתעד את האירועים והפרעות הקשים שחוו יהודי פראג ובוהמיה בשנים 1744–,1745 אשר הובילו לבסוף לגזירת הגירוש על ידי הקיסרית מריה תרזה. רבי שמעון מתאר לפרטים את הפרעות, מעשי הרצח והשוד שביצעו המון העיר והחיילים ביהודים במהלך חילופי השלטון בפראג במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית. התיאור מקיף הן את תקופת כיבוש העיר על ידי הצבא הפרוסי מידי האוסטרים, והן את תקופת נסיגתם וחזרתם של האוסטרים לעיר. הכותב מציין באופן ספציפי את שמותיהם של ההרוגים והפצועים בפרעות מקרב בני הקהילה. בחיבור מתועדת פנייתם הדרמטית של כמה מיהודי פראג אל רבי שמעון בעיצומם של מעשי האלימות, בבקשה שינצל את מעמדו הציבורי מול השלטונות: "למען ה' ר' שמעון קוא הציל את קהלתינו כי אתה תקיף ודבריך נשמעין אצל אנשי הצבא וצייתו לך...". רבי שמעון מפרט את פעילות התיווך והשתדלנות שביצע לטובת הקהילה מול רשויות הצבא הפרוסי הכובש. בעקבות פעילות זו, הואשם מאוחר יותר על ידי האוסטרים בחוסר נאמנות ובבגידה בכתר. החיבור מתאר באריכות את סיפור מאסרו על ידי האוסטרים ואת הפעילות והמאמצים הרבים שנעשו כדי להביא לשחרורו. נציין כי תיאור המאורעות נכתב בעיקרו בעברית, אך משולבים בו קטעים ודיאלוגים שלמים ביידיש-גרמנית עתיקה, בעיקר לצורך ציטוט מדויק של השיחות שנערכו בין הדמויות השונות בזמן אמת.

עותק כתב יד של "מעשה שמעון הלוי"

מכל מקום, למרות שהצו בוטל בסופו של דבר והיהודים הורשו לשוב לעיר, המדיניות ההבסבורגית הוסיפה להיות נוקשה ומגבילה, והוגדרה בפיהם של פוסקי הדור כעול פוליטי כבד. פוסקי המאה השמונה-עשרה שחיו ופעלו תחת שלטון בית הבסבורג, ובפרט תחת הקיסרית מריה תרזה, חוו את עול השלטון וצרות התקופה בצורה בלתי אמצעית. בחיבוריהם ובדרשותיהם הם נתנו ביטוי גלוי וכואב לקושי המדיני, הכלכלי והחברתי של יהודי התקופה, תוך שימוש במונחים כמו "עול הגלות", "כובד הגלות" ו"עול המלכות". כך הרב יהונתן אייבשיץ (1694–1764), שכיהן כרב ודרשן בפראג ובהמשך במץ ובקהילות אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק), תיאר באריכות ובשפה נוקבת את כובד שעבוד המלכויות והצרות המדיניות בדרשות המוסר שלו בספרו "יערות דבש" (חלק א', דרוש י'): "...עול הגלות וגרות וצירוף ושעבוד אשר קצנו בחיינו". וב"יערות דבש" (חלק א', ב':ז') הוא מתייחס לחשש העמוק של המנהיגות הרוחנית מפני קריסת המבנה הדתי של הקהילות תחת לחץ הגזירות והעול הממלכתי: "...עול הגלות וחמת המציק בשמדות בעו"ה ]בעונותינו הרבים[ יגבר עליהם וגם יתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם ואם כן יפרו ברית וחוק ויפרקו עול ח"ו ]חס וחלילה[... אבל ה' ידע כי ישראל קדושים ויסבלו עול גלות המר ולא יתנו בכל זה תיפלה לאלהים וילכו בתורתו...". ב"יערות דבש" (חלק א', 1:25) משרטט רבי יהונתן אייבשיץ בדרשתו את חוסר היציבות האזרחי והכלכלי תחת חסדי המונרכים והאצולה המקומית, שראו ביהודים כלי תועלתני בלבד: "...עול מדהבה בנפשם יביאו לחמם ומאין יקחו מן הגורן או מן היקב, בעו"ה ]בעונותינו הרבים[ אין להם ממש חניה בקרקע וכל שעה ממש חייהם תלוים מנגד, וכל עמל אדם למצוא חן בעיני השרים, ואין מקרבין לאדם אלא להנאתן וכדומה צרות ותלאות אשר מצאו לאחינו בני ישראל בגולה... אין נקי שאין עליו כובד הגלות ולבבו בלתי בר וזך לעבודת ה' ותורתו..."

ומסיים וזועק על הצרות התכופות ועל העדר המוצא המדיני: "...כבר שבעה נפשנו ברעות ורבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל...".

פועלו ההלכתי של ה'נודע ביהודה' ונאמנותו לכתר

על כס הרבנות בפראג ישב באותם ימים הגאון רבי יחזקאל הלוי לנדא (ה'תע"ד–ה'תקנ"ג; 1713–1793), המוכר על שם חיבורו ההלכתי המונומנטלי שו"ת "נודע ביהודה". ה"נודע ביהודה" ניווט את הקהילה בתבונה פוליטית יוצאת דופן, תוך שהוא מקפיד להפגין נאמנות פומבית ופטריוטית מוחלטת לכתר ההבסבורגי, על אף הרדיפות האנטישמיות הקשות שחוו בני קהילתו. נאמנות זו לא הייתה מן השפה ולחוץ, אלא התבטאה בפעולות מעשיות רחבות היקף לאורך שנות שלטונה של הקיסרית: בשנת תקט"ז (1756), עם פרוץ מלחמת שבע השנים, חיבר ה"נודע ביהודה" תפילה מיוחדת להצלחתה של מריה תרזה במלחמה, אשר נדפסה והופצה בשנת תקי"ז. עדות לפעילותו זו מובאת בדברי ימיו, לפיהם: "באותה המלחמה השתדל ביותר להצלחת המלכה, ומסר נפש מתוך סכנות גדולות ..." (הרב כותב על עצמו בגוף ראשון).

הקיסרית מריה תרזה

בשנת תקכ"ז (1767), כאשר חלתה הקיסרית מריה תרזה באופן קשה, הורה רבי יחזקאל לנדא על קיום תפילות וחיבר תחנונים מיוחדים לרפואתה. עם פטירתה של הקיסרית בשנת תקמ"א (1780), נשא ה"נודע ביהודה" דרשת אבל פומבית גדולה בשפה היידית, אשר נדפסה לאחר מכן כקונטרס מיוחד בפראג תחת הכותרת "דרוש הספד". בהספד זה, לצד הבעת האבל על לכתה של המלכה, שילב ברכות חמות לרגל עלייתו לשלטון של בנה, יוזף השני.

המעבר לקיסר יוזף השני ו'כתב הסובלנות'

עלייתו של הקיסר יוזף השני לכס המלוכה בשנת 1780 סימנה תפנית דרמטית ביחס השלטון ליהודים. הקיסר החדש, שהיה בקשרים טובים עם ה"נודע ביהודה" עוד בצעירותו, ביקש ליישם מדיניות נאורה וריכוזית יותר. הוא ציווה על הקלות רבות ליהודים, ובראשן 'כתב הסובלנות' המפורסם שהעניק ליהודים זכויות רבות שנשללו מהם קודם לכן.

הקיסר יוזף השני

חרף ההקלות המעשיות, "כתב הסובלנות" הציב אתגרים פנימיים מורכבים עבור היהדות האורתודוקסית, שכן הוא עודד מגמות של אינטגרציה ושינויים במבנה החינוך המסורתי. למרות זאת, ה"נודע ביהודה" החליט לנהוג בפרגמטיזם פוליטי ונקט בגישה לפיה כוונת הקיסר היא לטובה, אף כאשר התנגד לחלקים מסויימים בו.

ביטוי נוסף לנאמנותו של הרב ליוזף השני נרשם בשנת תק"נ (1790), כאשר נשא דרוש ברכה חגיגי בפראג לרגל הצלחת הקיסר לכבוש את העיר בלגרד במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית, אירוע שנתפס בקהילה היהודית כעדות לחסד האלוהי המלווה את הקיסר.

יחסם של פוסקי המאה ה19- לקיסר פרנץ יוזף הראשון

כעבור זמן, במהלך המאה התשע-עשרה, זכו יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית ליציבות דתית ואזרחית חסרת תקדים תחת שלטונו ארוך הימים של הקיסר פרנץ יוזף הראשון (שלט בשנים 1848–1916)1. דמותו של הקיסר נתפסה בעיני הציבור הדתי כסמל של צדק והגנה על חופש הפולחן היהודי.

פרנץ יוזף הראשון

נאמנותו המופלגת של ה"נודע ביהודה" לכתר ההבסבורגי הונחלה גם לבנו וממשיך דרכו בפראג, הגאון רבי שמואל סג"ל לנדא (ה'תק"י–ה'תקצ"ד; 1750–1834). ביטוי דרמטי לנאמנות זו התרחש ביום חמישי, י"ט בתמוז תקע"ד (7 ביולי 1814), בעיצומן של מלחמות נפוליאון. באותו היום התכנסו המוני בני קהילת פראג בבית הכנסת המפורסם "מייזל" לעצרת הודיה ותפילה חגיגית, לרגל כיבוש פריז על ידי כוחות הברית (אוסטריה, רוסיה ופרוסיה), תבוסתו של

1 הקיסר יוזף השני (II Joseph(: בנה של הקיסרית מריה תרזה, אשר עלה לשלטון בשלהי המאה ה18- (שלט בשנים 1780–1790). הוא השליט שחתם על "כתב הסובלנות" המפורסם. הקיסר פרנץ יוזף הראשון (I Joseph Franz(: עלה לשלטון באמצע המאה ה19- (שלט בשנים 1848–1916). מבחינה כרונולוגית, הקיסר יוזף השני מהמאה ה18- קדם בכשבעים שנה לעלייתו לשלטון של הקיסר פרנץ יוזף הראשון במאה ה.19- לעיתים קיים בלבול הנובע מכך שבמסמכים היסטוריים שונים, בקטלוגים של מכירות פומביות ובספרות פופולרית מסוימת, מכנים לעיתים את הקיסר יוזף השני (מהמאה ה18-) בטעות בשם "פרנץ יוזף השני" (ייתכן שבשל העובדה שאביו היה הקיסר פרנץ הראשון).

נפוליאון בונפרטה (המכונה בדרשתו של שמואל לנדא המפורסמת באהבת ציון, דרוש יא, - "הצר הצורר") ושובו של קיסר אוסטריה, פראנץ הראשון, לעיר בירתו וינה.

הרב שמואל לנדא

רבי שמואל לנדא, אשר כונה בפי העם "שמואל הקטן", נשא דרשה פטריוטית נלהבת (שכאמור, נדפסה לאחר מכן בספר "אהבת ציון", דרוש י"א).בדרשתו הגדיר רבי שמואל את הקיסר פראנץ הראשון כדמות מופת מוסרית של שליט חסד וצדק:"...כי הישועה היה על ידי אדונינו הקיסר החסיד הרחמן אשר עושה משפט וצדקה עם עבדיו אנשי מדינתו". רבי שמואל נמנע מלראות בניצחונות השלטון אירוע צבאי חילוני גרידא, אלא פירש אותם כעדות להשגחה האלוהית המלווה את הקיסר בזכות מידותיו הטובות ורחמנותו. לקראת חתימת דרשתו, קרא רבי שמואל לקהל המשתתפים לקשור לראשו של הקיסר "כתר מלוכה" רוחני באמצעות הברכה המקראית שבירך מלכי-צדק את אברהם אבינו: "ומעתה אחי גם אנחנו נברך את אדונינו הקיסר יר"ה בברכות מלכי צדק לאברהם, ונאמר ברוך אדונינו הקיסר פראנץ לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך". הרב סיים את דרשתו בתפילה חמה לאריכות ימיו של הקיסר, להצלחת שלטונו, ולשלומה של רעייתו הקיסרית החסידה: "וימשול עלינו עוד שנים הרבה וימים על ימי אדונינו יוסיף... יחי אדונינו הקיסר פראנץ יר"ה ואשתו החסידה הקיסרית וכל בית אוסטרייך, אמן".

ואכן במהלך המאה התשע-עשרה, זכו יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית ליציבות דתית ואזרחית חסרת תקדים תחת שלטונו ארוך הימים של הקיסר פרנץ יוזף הראשון (שלט בשנים 1848–1916). דמותו של הקיסר נתפסה בעיני הציבור הדתי כסמל של צדק והגנה על חופש הפולחן היהודי. אחד האירועים המכוננים המדגימים את חופש הפולחן הממלכתי היה היתר הגיור הרשמי. כאשר הקיסר פרנץ יוזף עלה לשלטון הם הורשו להתגייר באופן גלוי וללא חשש. בנו של ה"כתב סופר" – רבי משה סופר (נכדו של החת"ם סופר) – יחד עם עוד 200 רבנים נוספים גיירו אותם, וכך הפכה הקהילה לקהילה יהודית אורתודוכסית ששמרה על תורה ומצוות. הליך הגיור ההמוני עורר תחילה חשד רב מצד רשויות השלטון המקומיות, אשר חשדו כי היהודים הפעילו לחץ לא הוגן על המתגיירים. אולם, לאחר שבוצעה חקירה משפטית מדוקדקת מטעם המלכות, הוכח כי הגיור נעשה מתוך רצון חופשי וכנה. החלטה זו חיזקה באופן דרמטי את ההערצה והנאמנות שרחשו גדולי התורה לקיסר. ביטוי לכך ניתן למצוא בדרשות המיוחדות שנישאו לכבודו, כגון דרשתו של ה"כתב סופר" לרגל הכתרתו של פרנץ יוזף הראשון, וכן במחוות פומביות של כבוד כגון זו של הגאון רבי עקיבא סופר (בעל ה"דעת סופר", נכדו של ה"כתב סופר") אשר קיבל את פני הקיסר באופן רשמי בברטיסלבה בשנת 1913 בעוד הקיסר יושב במרכבתו.

הרב עקיבא סופר מברך את הקיסר פראנץ יוזף במרכבתו

משבר סמינר הרבנים הניאולוגי ופעילות המהר"ם שיק

לצד יחסי ההרמוניה, המאבק הפנים-יהודי בין האורתודוקסיה השמרנית לבין הזרם הניאולוגי המודרניסטי הציב את הפוסקים בפני דילמה פוליטית קשה מול החלטות הקיסר. הזרם הניאולוגי הפעיל לחצים כבדים על הממשל ההבסבורגי להקמת מוסד אקדמי להכשרת רבנים, צעד שהאורתודוקסיה ראתה בו הרס מוחלט של מסורת התורה והישיבות.

בשנת תרל"ג (1873), לאחר שנים של השהיית הנושא, נכנע הקיסר ללחצים הניאולוגיים ואישר את הקצאת הכספים להקמת המוסד. תגובת המנהיגות האורתודוקסית, ובראשה הגאון רבי משה שיק (המהר"ם שיק, תלמידו של ה"חתם סופר"), הייתה חריפה וחסרת תקדים, הוא קרע את בגדיו. ורבי הלל ליכטנשטיין מקאלמאיי הורה על צום ומספד. על אף שכך הפוסקים נזהרו מלפגוע במעמדו של הקיסר פרנץ יוזף. הם תלו את קבלת ההחלטה בהטעיה ובלחצים חיצוניים שהופעלו עליו, והמשיכו להחזיק בעמדה עקרונית של כבוד למלכות.

מעמדה ההלכתי של הנצרות והיחס לנכרי במאות ה18- וה19- - פולמוס השיתוף בשיטת ה'נודע ביהודה'

הדיון ההלכתי במעמדה התיאולוגי של הנצרות התמקד במושג ה"שיתוף" (אמונה באל אחד המלווה בייחוס כוחות אלוהיים לישויות נוספות). בעוד שפסיקתו של הרמב"ם ראתה בנצרות עבודה זרה גמורה, הרי שבקרב פוסקי אשכנז התקבלה עמדתו של רבינו תם המקילה יחסית. עמדה זו נפסקה להלכה בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך (אורח חיים, סימן קנ"ו ויורה דעה, סימן קמ"ח), וקבעה כי "בני נח לא הוזהרו על השיתוף". לפי גישה זו, חומרת איסורי המגע עם עובדי עבודה זרה אינה חלה במלואה על הנוצרים, דבר שאפשר לקיים עמם קשרי מסחר ואינטגרציה חברתית כדי למנוע "איבה".

אולם, בשו"ת "נודע ביהודה" (מהדורה תנינא, חלק יורה דעה, סוף סימן קמ"ח) יצא רבי יחזקאל לנדא חוצץ נגד הפרשנות המקילה הזו. הרב הגדיר את דעה זו כטעות הבנה עמוקה של דברי הרמ"א, כפי שהדברים מובאים בפתחי תשובה, יורה דעה, סימן קמז: "ובתשובת נודע ביהודה (תניינא חלק יו"ד סוף סי' קמ"ח) שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות, ויצא להם זה מלשון הרמ"א הנ"ל, ובאמת כוונת הרמ"א דמה שמשתף בשבועה שאינו אומר 'אלי אתה', רק שמזכירו בשבועתו עם שם שמים. בזה מצינו איסור לישראל דכתיב 'ובשמו תשבע'. אבל עובדי כוכבים אין מוזהרים על זה. אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים ע"ש".

מתוך דברים אלו עולה עמדתו העקרונית והמחמירה של ה"נודע ביהודה" לפיה פולחן דתי מעשי המבוסס על שיתוף אסור לבני נח בדיוק כפי שהוא אסור ליהודים, והקלת השיתוף שנאמרה ברמ"א נוגעת אך ורק להזכרת שם שמים בשבועה לצד אל אחר, ולא לעבודה פולחנית מעשית. על כן, מבחינה תיאולוגית הגדיר ה"נודע ביהודה" את הנצרות כעבודה זרה.

שיטתו האפולוגטית והמוסרית של רבי יעקב עמדן (היעב"ץ)

לעומת קו תיאולוגי מחמיר זה, הציג בן דורו של ה"נודע ביהודה", הגאון רבי יעקב עמדן (היעב"ץ), השקפה מקורית וסובלנית באופן יוצא דופן כלפי הנצרות ומייסדה. היעב"ץ לא ראה בנצרות איום אלילי, אלא שלב היסטורי ומוסרי חיובי בהתפתחות האנושות. היעב"ץ ניסח את עמדתו זו בחיבוריו בלשון ברורה המדגישה את התועלת הרבה שהביאה הנצרות לאומות העולם: "הנוצרי עשה טובה כפולה בעולם: מצד אחד חיזק תורת משה בכל עוז ואין אחד מחכמינו שדיבר יותר מזה ובפה מלא בחיוב קיום נצחי לתורה, ומצד אחר לאומות העולם היטיב הרבה, שביטל עבודה זרה והסיר הפסילים מהם וחייב אותן בשבע מצוות (בני נוח) שלא יהיו כבהמות שדה, וזיכה להם במידות מוסריות ובזה החמיר עליהם יותר מאוד" ("ספר השימוש" פרקים טו–יז).

לפי תפיסת היעב"ץ, הנצרות סייעה להפיץ את האמונה באל אחד ולשרש את עבודת האלילים הפגאנית בקרב הגויים, תוך חיובם בערכי מוסר נעלים ובקיום שבע מצוות בני נח. בכך הוא מתווה יחס של הערכה והכרה בחשיבותה ההיסטורית של הדת הנוצרית, מבלי לטשטש את חובתם הייחודית של היהודים לשמור על תורת משה במלואה.

הכרעות שו"ת 'השיב משה' בענייני עבודה זרה והיחס לגוי

במאה התשע-עשרה, עם העמקת מעורבותם של היהודים בחיי המסחר והחברה במרחב הדובר גרמנית והונגרית, המשיכו גדולי הפוסקים לדון בגבולות ההלכתיים של המגע עם הנכרים ועבודתם. בשו"ת "השיב משה" של הגאון רבי משה טייטלבוים (רבה של אוהעל, בעל ה"ישמח משה") מובאות הכרעות הלכתיות שמרניות ומחמירות המשקפות את החשש מפני טשטוש הגבולות מול האוכלוסייה הנוצרית.

ישמח משה ספרו של הרב טיטלבוים על התורה

בספרו שו"ת "השיב משה", חלק אורח חיים, סימן י"ג, נדרש המחבר לברר את מעמדם של דיני עבודה זרה ויישומה של ההלכה למעשה בקרב בני נח. בפלפולו במסכת עבודה זרה (דף נ"ב), מתייחס בעל "השיב משה" לגדרי האיסור של עשיית פסל ומסכה והגדרות הביטול של עבודה זרה על ידי נכרי: "...השיב משה הָ נֵי מִ ילֵ י לְ מֵ יקַ ם גַבְ רָ א בְ אָ רּור אִ יתְ סוֹרֵ י לָ א מִ יתַ סְ רָ א תוֹעֲבַ ת ה׳ כְ תִ יב".

בדיונים אלו ביקש ה"השיב משה" להעמיד חומות הלכתיות ברורות, ולמנוע הקלות יתר במשא ומתן עם הגויים או בהנאה מנוי עבודתם. החמרות אלו התפרסו גם על תחומים נוספים של נאמנות הלכתית ויחס לחשודים על המצוות, כפי שנדון בשו"ת "השיב משה" חלק יורה דעה, סימן ד'. גישה זו מייצגת את הזרם האורתודוקסי השמרני באירופה, שראה בשמירה קפדנית על איסורי המגע עם הנכרים הגנה הכרחית מפני סכנות ההתבוללות והחילון, גם בעידן של אמנציפציה ושוויון זכויות תחת שלטון הקיסר ההבסבורגי.