מעפרה של ברדיוב להיכל בגבעת שמואל

העיר ברדיוב

בהקפות שמחת תורה של שנה זו (תשפ"ז), כמו גם שנים עברו מאז מגיפת הקורונה אנו נוהגים לרקוד בהקפות עם ספר תורה פסול המסתיר סיפור מדהים מתקופת השואה. להלן מעט מן הידוע לנו אודות גלגוליו של ספר זה.

העיר ברדיוב שכנה בצפון-מזרח סלובקיה (מחוז שאריש). עם פירוק צ'כוסלובקיה במרץ 1939 הוקמה המדינה הסלובקית – מדינת חסות של גרמניה הנאצית, בעלת משטר לאומני-קלריקלי בהנהגת הכומר הקתולי ד"ר יוזף טיסו (Jozef Tiso). באותה עת חיו בסלובקיה כ-89,000 יהודים. בברדיוב עצמה נמנו במפקד 1940 כ-2,440 יהודים – קרוב לשליש מתושבי העיר – ובמפקד פברואר 1942 נמנו כ-4,480 יהודים בעיר ובכפרי הסביבה. הייתה זו קהילה ותיקה, מרכז חסידי בולט בסלובקיה, שבראשה כיהנו בדורות האחרונים רבנים משושלת הלברשטאם (צאנז), ולצד בית הכנסת הגדול שלה עמד מתחם הקהילה המכונה "הפרבר היהודי" (Židovské suburbium).

המשטר הסלובקי נקט יוזמה אנטי-יהודית משלו, שהגיעה לשיאה ב-9 בספטמבר 1941 בפרסום "הקודקס היהודי" (Židovský kódex) – מערכת תקנות גזעניות שהחמירה אף מעבר לחוקי נירנברג, וכללה שלילת זכויות, חובת סימון במגן דוד צהוב והחרמת רכוש.

הגירושים מסלובקיה לא החלו בסוף 1941 אלא באביב 1942, בהסכמה בין ממשלת סלובקיה לגרמניה. הממשלה הסלובקית שילמה לרייך 500 רייכסמרק עבור כל יהודי מגורש, בתואנה של כיסוי הוצאות "היישוב מחדש". הטרנספורט הראשון יצא מסלובקיה לאושוויץ ב-25–26 במרץ 1942. ב-20 במרץ נשלחו עשרות נערות ונשים צעירות מכפרי הסביבה של ברדיוב למחנה המעבר בפופרד. בעיר עצמה, לפי ספר הזיכרון של הקהילה, החל הגירוש ביום השני של חול המועד פסח תש"ב (תחילת אפריל 1942), בשילוח נערים ונערות מעל גיל 16. חלקם הצליחו להסתתר או לברוח להונגריה.

נקודת השבר המרכזית של הקהילה התרחשה באמצע מאי 1942. אברהם אליעזר גריסגאט, בן הקהילה ועורך ספר הזיכרון שלה, תיאר את הימים האלה:

"ב-15 במאי 1942 הגיעה לברדיוב משלחת מברטיסלבה, ובה המהנדסים קרל הוכברג ואוסט, שהופקדה על גירוש יתר יהודי העיר. כל יהודי ברדיוב, מלבד מחזיקי תעודות פטור, רוכזו בבית הכנסת הגדול ובבתי תפילה קטנים יותר. הגירוש עצמו בוצע בין ה-16 ל-17 במאי. בימים אלה הגיעו מאות עגלות רתומות לסוסים מן הכפרים הסמוכים כדי לאסוף את המשפחות, שרוכזו מול בתיהן, ולהובילן אל תחנת הרכבת. שם נדחסו לקרונות בקר, 80 נפש לקרון, ללא מזון או מים. כל שהותר להם לקחת עמם היה התרמיל שנשאו על גבם".

(אברהם אליעזר גריסגאט (עורך), באבדן מולדתי, ברוקלין 1988, החלק האנגלי, עמ' 186; תרגום חופשי)

אלפי בני הקהילה שולחו לגטאות מעבר במחוז לובלין שבפולין – בהם אופולה לובלסקה, נאלנצ'וב, קונסקובולה ורייוביץ – ומשם נרצחו רובם בסוביבור, במיידנק ובמחנות נוספים. בסך הכול גורשו מברדיוב וסביבתה כ-3,280 יהודים, ובהם כ-2,100 מן העיר עצמה – כ-85% מיהודיה. לפי ספר הזיכרון, רובם נרצחו כשבוע אחרי סוכות תש"ג (אוקטובר 1942) ביערות קונסקובולה, ליד אופולה שבמחוז פולאווי.

פתיחת ספרו של גריסגאט

בתי הכנסת בברדיוב

ערב השואה פעלו בברדיוב כמה בתי תפילה. במתחם הפרבר היהודי עמדו בית הכנסת הישן, בית מדרש, מקווה ובית שחיטה; לפי מסורת יוצאי העיר, האדמו"ר מקאליב הגיע במיוחד לחנוכת בית הכנסת. לצדם פעלו קלויז חסידי, בית התפילה של חברת "ביקור חולים", ובית המדרש של "חברה משניות", שנוסד ב-1936. ספר הזיכרון מונה גם מניינים ובתי מדרש בבתיהם של רבני העיר, ובהם בית המדרש של ר' שמואל הלברשטאם ומניינים בבתי הרב נפתלי צבי אונגער והרב אלעזר אלימלך ולדמן (באבדן מולדתי, עמ' 26–29).

גורלם של בתי הכנסת בעיר היה שונה זה מזה. בית הכנסת הישן במתחם הפרבר היהודי (לוח ההקדשה נושא את התאריך ר"ח אלול תקפ"ט, 1829) שימש אחרי המלחמה שנים רבות חנות לכלי עבודה, עד ששוקם בידי איגוד הקהילות היהודיות בסלובקיה. בית הכנסת "ביקור חולים" ברחוב קלאשטורסקה (נבנה ב-1929) שרד כמעט בשלמותו: אישה נוצרייה מקומית, קופרניחובה, הגנה עליו מפני בוזזים מקומיים ומפני הצבא הגרמני, ובזכותה נשמרו בו הריהוט המקורי, מאות ספרי קודש וספר תורה. היא הוכרה לאחר מותה כ"חסידת אומות העולם של ברדיוב". אחרי המלחמה טיפל בבית הכנסת והתפלל בו מאיר (מקסימיליאן) שפירא, מאחרוני יהודי ברדיוב, עד מותו ב-2005.

המעשה בבית הכנסת: הפירוק הפיזי והרוחני של ספר התורה

על פי המסורת הקהילתית, ערב שילוח המשפחות במאי 1942 התכנסו חברי הקהילה בבית הכנסת והחליטו לפרק את ספר התורה – תגובה יהודית ייחודית אל מול חורבן בלתי נמנע. פגיעה בשלמותו של ספר תורה חמורה בעיני ההלכה, אולם הקהילה הבינה כי בית הכנסת עומד להיבזז, וכי השארת ספרי הקודש בארון תוביל לביזויים ולכילָיונם. מעשה דומה מתועד בספר הזיכרון לגבי ארון הקודש של בית הכנסת הישן: בשנת 1942 הוא פורק לחלקיו והועבר לאחד מבתי התפילה, שם הונח בלא תשומת לב (באבדן מולדתי, עמ' 8).

בית הכנסת ביקור חולים בו ככל הנראה היה הספר במקור

לפי המסופר, לא נעשתה קריעה של הגווילים אלא פרימה של תפרי הגידים, שבהם מחוברות יריעות הקלף זו לזו כהלכות סת"ם. כך הופרדו היריעות מבלי לפגוע באותיות. כל יריעה נמסרה לאחד הנוכחים, שתפר אותה לבגדו. וכך נמסר בעדות הקהילתית:

"בחרדת קודש הוציא אחד מחברי הקהילה סכין זעירה מכיסו והחל לפרום את התפרים של ספר התורה, מפריד יריעה אחרי יריעה. חברי קהילת ברדיוב עמדו בבית הכנסת הדומם, מסתכלים על חברם לקהילה, עם דמעות בעיניים... כל אחד מהנוכחים לקח גויל אחד ותפר אותו לבגדו. כל אחד מהם הלך לדרכו ולגורלו, והם הבטיחו להיפגש כשהכל ייגמר".

מברדיוב לבית הכנסת ברמת גן

זיכרון הקהילה נשמר בעיקר הודות לאברהם אליעזר גריסגאט (Avrum Leiser Grussgott, יליד 1924), שערך את ספר הזיכרון "באבדן מולדתי" (ברוקלין, 1988). גריסגאט שרד את המלחמה במסתור: הוא היה אחד משבעה יהודים שיצאו ממרתפים בכיכר העיר עם שחרור ברדיוב בידי הצבא האדום, ב-20 בינואר 1945. לאחר המלחמה היגר לארצות הברית והשתקע בברוקלין, ושם הוציא לאור את הספר.

אביו, שמואל יהודה גריסגאט, שימש מזכיר קהילת ברדיוב משך 23 שנים. הוא נתפס ב-20 בנובמבר 1944 כשהוא מחזיק בתעודות מזויפות, ואחרי מכות הודה שהוא יהודי. בבית הכלא כתב בחנוכה תש"ה צוואה, ובה הצהיר על אמונתו:

"הריני מוסר מודעה שהנני יהודי מאמין משועת ה'".

(מתוך צוואת שמואל יהודה גריסגאט; באבדן מולדתי, עמ' 41–42)

בנו נתן נטע שרד, עלה לארץ ישראל ונהרג בתאונת דרכים בכ"ו בשבט תש"ז (1947). בכיסו נמצאה צוואת אביו. ספר תורה של משפחת גריסגאט מברדיוב הגיע לימים לארצות הברית: לפי דיווח באתר חב"ד און-ליין (COL) מדצמבר 2007, ספר תורה שכתב אבי המשפחה הוכנס אז לבית הכנסת על שם הרב זלמן שגלוב בקראון הייטס שבברוקלין. הדיווח הקצר מבלבל בין הדורות – הוא מייחס את הרצח ואת הצוואה לאברהם אליעזר עצמו, ולא לאביו שמואל יהודה – אך מעיד על ספר תורה נוסף מברדיוב ששרד. אין לזהותו עם הספר המבותר שבגבעת שמואל. לפי ספר הזיכרון, שרידים מבתי הכנסת של רסלביצה, ברדיוב וקורימה נמסרו לבית הכנסת "היכל שלמה" בירושלים בידי ד"ר משה אטלס ורעייתו (שם, עמ' 87).

לאחר השחרור שימשה ברדיוב תחנת שיקום לניצולים ונקודת מעבר להעפלה לארץ ישראל. ואולם האנטישמיות המקומית לא פסה – ביוני 1947 הותקפו יהודים בעיר בלא שהמשטרה הגנה עליהם – ולאחר עליית הקומוניסטים לשלטון בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948 עזבו מרבית הניצולים, רובם בגל העלייה של 1948–1949.

על פי המסופר, בישראל ייסדו ניצולי ברדיוב ברמת גן שטיבל קהילתי ששימש מוקד לתפילה, לזיכרון ולשימור מנהגי הקהילה. ספר התורה, שנתפר מחדש מן היריעות שניצלו, הופקד בארון הקודש של בית כנסת זה, ובמשך עשרות שנים עמד לצד ספרי התורה השלמים – עדות דוממת לברית שנכרתה ערב הגירוש. עם הליכתם לעולמם של אחרוני הניצולים הידלדל המניין עד לסגירת בית הכנסת, והספר נזקק למשכן חדש, הוא הועבר לבית כנסת ימין צדק בבני ברק ולאחריו לבית הכנסת היכל יהודה בגבעת שמואל.

הדילמה ההלכתית: הנכחת החיסרון כמצבת זיכרון חיה

ספר תורה שחסרות בו יריעות שלמות פסול לקריאה, וההלכה קובעת בעניינו הוראות ברורות. על ספר שיש בו טעות נפסק:

"ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר משלשים יום, אלא יתקן או יגנז".

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רע"ט, סעיף א')

ובאשר לספר שבלה או נפסל:

"ספר תורה שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם, אפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש תלמיד חכם".

(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ד, סעיף ה'; וראו יורה דעה, סימן רפ"ב, סעיף י')

חברי קהילת ברדיוב לא בחרו באף אחת משתי החלופות השגרתיות:

הקהילה לא הזמינה סופר שיכתוב יריעות חדשות וישלים את הספר לכשרות מלאה. השלמת החסר בקלף חדש נתפסה כמחיקת הזיכרון והתעלמות ממותם של נושאי היריעות. קבורת הגווילים נתפסה ככניעה נוספת לכליה, שתגזור שכחה על מסירות הנפש של מי ששמרו עליהם בגופם. משום כך חוברו רק היריעות שחזרו, והספר נותר חסר לצמיתות. החפץ הפך מכלי לקריאה ל"מצבת זיכרון חיה": הרווח שבין יריעה ליריעה מנכיח את החלל שהותירו הנספים.

רובד נוסף נוגע להוצאת הספר בהקפות שמחת תורה. בעניין הכבוד הנדרש לספר תורה כתב המשנה ברורה:

"ודע דבעת שנושאין אותה חייב לעמוד לפניה עד שתתכסה מעיניו או עד שיגיענו המוליכה למקומה, ואפילו סמיכה על איזה דבר אסור, דסמיכה כישיבה".

(משנה ברורה, סימן קמ"ו, ס"ק י"ז)

הפוסקים נחלקו אם חובת הכבוד חלה גם על ספר פסול: בעל ערוך השולחן כתב שאין צריך לעמוד מפני ספר תורה פסול, ואילו פוסקים אחרים סברו שקדושת הספר אינה פוקעת בפסולו, ולכן יש לנהוג בו כבוד. הוצאת הספר המבותר בהקפות מעניקה לריקוד משמעות ייחודית: ריקוד לא רק עם שלמות התורה, אלא גם עם "שברי לוחות" – סמל לעמידותו של עם ישראל.

המשכן החדש בגבעת שמואל: המשכיות וזיכרון

עם סגירת בית הכנסת של יוצאי ברדיוב ברמת גן הועבר הספר לבית כנסת ימין צדק בבני ברק בו התפלל בזמנו שמואל ליבוביץ (מדובר בבית כנסת שבעבר היה שייך לציבור דתי לאומי אך לאחר שנתמעט ציבור זה בבני ברק נרכשה העמותה על ידי חסידי גור). שמואל סיפר לי כי הופתע לשמוע ממר אשר מארווה, ממתפללי בית הכנסת בימין צדק, את סיפורו של הספר, ובכלל זה סיפר מר מארווה כי הוא עצמו נשא את אחד מגווילי הספר על גופו! (אציין כי שמואל הוסיף והעיר בפניי כי בנו של אשר עצמו אמר לו שמעולם לא שמע את הסיפור מאביו! בין לבין הלך מר אשר מארווה לעולמו, כך שלא יכולתי לברר הדברים מכלי ראשון). כעבור זמן, עם פירוקו של המניין בבית כנסת ימין צדק נטל עמו שמואל את הספר לבית הכנסת "היכל יהודה" בגבעת שמואל בו הוא מתפלל. קליטתו התאפשרה בזכות מעורבותם של גבאי בית הכנסת, ובראשם הגבאי מיכה שחרור. הספר אינו מוצג כאובייקט מוזיאוני בארון נעול, אלא מונח בארון הקודש לצד ספרי התורה הכשרים של הקהילה.

יריעה מספר התורה מברדיוב, הכוללת את סוף פרשת קרח ואת פרשת חוקת. לפי מסורת בית הכנסת, הכתם שעל היריעה הוא כתם דם; הטענה לא נבדקה במעבדה.

בכל שנה, בהקפות שמחת תורה, מוצא ספר התורה מברדיוב אל מרכז בית הכנסת, ומתפללי הקהילה, צעירים ומבוגרים, רוקדים עמו. במעמד זה אמר הגבאי מיכה שחרור:

"חברי הקהילה בטח לא דמיינו שכעבור עשרות שנים מאירוע הצלת הספר יהודים ימשיכו לרקוד עם ספר התורה הזה בארץ ישראל".

(הגבאי מיכה שחרור)

דברים אלה משקפים סגירת מעגל: אותם יהודים שעמדו בוכים בבית הכנסת בברדיוב במאי 1942 מול היריעות המופרדות, זוכים לכך ששרידי קודשם נישאים בשירה במדינת ישראל.

וכך פורסמו הדברים בעיתון מצב הרוח (בתמונה נראים לצד ספר התורה בתקופת מגיפת הקורונה, - מר מיכה שחרור גבאי בית כנסת היכל יהודה, מר שמואל ליבוביץ שהביא עמו את הספר ומר שאול מיזליש) –

"נדרשו 75 השנים שחלפו מאז הובסה החיה הנאצית ... בשנת 1945, עד שספר התורה נתפר מחדש. עשרות יריעות אבדו כמובן לנצח, מפני שנשרפו עם בעליהן במשרפות אושוויץ. אך מה שנותר, רוכז אט אט, ואילו היריעות החסרות נכתבו מחדש – עד שהיריעות כולן נתפרו מחדש והפכו לספר תורה כשר, המופקד למשמרת בבית כנסת 'היכל יהודה' בשדרות העצמאות (כמה סמלי...) בקרית שמואל. גבאי בית הכנסת מיכה שחרור שומר עליו מכל משמר ומוציאו מידי פעם לקריאה בציבור, כשעל מעילו האדמדם הכתובת המרגשת והרב משמעית: "לזכר קדושי קהילת ברדיוב, סלובקיה.""

מי שהוסיף ואושש את הסיפור היה הסופר והעיתונאי שאול מייזליש, בן בני הדור השני ליוצאי ברדיוב, בספרו –

"אני שמעתי את שמעו ונסיבות אובדנו של ספר התורה מאבי, יעקב מייזליש ז"ל. הוא סיפר לי את הסיפור, למרות שלא היה עד ראיה לו, כי באותה תקופה כבר היה בקרקוב, פולין, ונישא לאמי חיה-האלה. הסיפור התפרסם בקרב כל יוצאי ברדיוב: כאשר פלשו הנאצים במרץ 1939 לצ'כוסלובקיה והחלו הגזירות, האיסורים וההגבלות על פי חוקי נירנברג הגזעניים. ראשי הקהל בראשות העסקן רפאל לוי החליטו להציל את ספר התורה ויהי מה – באמצעות פרימת תפריו והפיכתו לגווילים אישיים של מאות מבני העיר"

ממשיך מנחם רהט ומספר בכתבתו ב"מצב הרוח"-

"בטרם נפרדו היהודים לגורלם, הם הבטיחו זה לזה להיפגש בשש אחרי המלחמה ולתפור מחדש את הגווילים. אבל רבים לא חזרו. היריעות נשרפו באש הכבשנים ואותיותיהן פרחו באוויר.

למזלם של היהודים, חלק מהם ניצלו, עם היריעות שהוסתרו על גופם, הודות למחסות שהעניקו להם מקומיים. אחרים ניצלו במרד של 1944 שהכיל את כל יישובי מרכז סלובקיה, ובחסותו ברחו יהודים ממקומות המסתור להרים שמסביב, והצטרפו לשורות הפרטיזנים, עימם שירתו עד שחרור העיר בידי הצבא האדום ב-1945.

טיפין טיפין חזרו השרידים המוצלים, ושלפו מתחת לחולצותיהם את הגווילים – כל אחד והגוויל האישי שליווה אותו כל שנות המלחמה. חלק מהיריעות היו מגואלות בדם, מחמת מכות שחטפו בעליהם.

כך התברר שגווילים רבים עלו באש השמיימה. פרשת נשא, למשל, אבדה כולה, מפני שהמשפחה שנשאה אותה על גופה, עלתה בסערה השמיימה דרך ארובות אושוויץ. מבצע איסוף הגווילים נמשך עשרות שנים, עד שהפכו מחדש לספר תקני במשכנם האחרון כאן בבית.

הספר הוכשר בעמל רב לשימוש מחדש. לאחר ששוקם, הוכנס הספר, שמעילו האדמדם נתרם על ידי אברהם אליעזר גרוסגוט, לבית כנסת ברמת גן ואחר כך עבר לבני-ברק; וכשאחד המתפללים המקומיים, שמואל לייבוביץ, עבר להתגורר בגבעת שמואל, הוא לקח עימו את הספר והפקידו בהיכל הקודש של קהילה החדשה אליה הצטרף, קהילת 'היכל יהודה', שם הוא מוצא מידי פעם, ובעיקר ביום הזיכרון לשואה, יום העצמאות ויום הניצחון על הנאצים, לקריאה בציבור לעילוי נשמתם של 3,000 יהודי ברדיוב שלא זכו להגיע ליום הניצחון על הנאצים, בדיוק השבוע לפני 75 שנה".

אציין כי לדאבוני לא עלה בידי לאמת עד תום את כל פרטי הסיפור. לכאורה מדובר בשמועה מכלי שני כאשר בנו של בעל השמועה מעולם לא שמע עליה בחייו של אביו. עוד אעיר - כידוע בספר תורה יש כ-60 גווילים, קשה להאמין כי מקהילת ברדיוב שרוב רובה הושמד הצליחו כחמישים אנשים שניצלו להעביר גווילים על גופם משך כל שנות הגיהנום. גם הטענה שאליעזר גרוסגוט העביר את הספר לבית כנסת ברמת גן מעט תמוהה בעיני שכן אין הוא מזכיר כלל את הדברים בספר זכרונותיו ולבד מכך הוא לא הגיע לארץ ישראל אלא לברוקלין שם התגורר עם רבים מבני קהילתו בעיקר חסידי צאנז ומונקאש. גם אין זה סביר שהיריעות נישאו על גופם של האנשים וסביר יותר שהחביאו אותן בין כליהם או במקומות שונים בקרקע תוך שזכרו היכן החביאו את הגוילים. אוסיף ואציין כי סיפור דומה מסופר ביחס ספר התורה של קהילת פלטיצ'ן (Fălticeni), רומניה (ואוסיף ואעיר כי בית הכנסת "היכל יהודה" בגבעת שמואל הוא למעשה בית כנסת שהוקם על ידי יוצאי רומניה) מסופר כי עם כניסת הצבא הפשיסטי, פרמו ראשי הקהילה את ספר התורה המרכזי וחילקו את 42 היריעות שלו בין משפחות שונות. בתום המלחמה נאספו היריעות ששרדו, נתפרו מחדש, והספר הובא לישראל.

אגב, ברדיוב עיר המשופעת בניסים. ב-1941 הורו הרשויות הסלובקיות ל-300 נערות יהודיות להתייצב ב-20 למרס ולהעביר את הלילה בבית הספר היהודי בעיירה לקראת שילוחן לאושוויץ אך ב-19 במרץ 1941 פנה הרב לוי לרופאים היהודים: ד"ר גרוסווירת וד"ר משה אטלס, והעלה רעיון נועז. הוא ביקש מהרופאים להזריק לכמה מהנערות היהודיות מנה כפולה של חיסון נגד טיפוס, כדי שבבוקר יסבלו מחום גבוה. הרופאים עשו כבקשתו, ועם בוא הבוקר הכריזו על התפרצות של מגפת טיפוס. הרשויות המקומיות הטילו הסגר על כל החלק היהודי של בארדיוב, וכל נערה שהתגוררה בתחומי העיירה הוחרגה מיד מחובת ההתייצבות ל"עבודה". הן לא הורשו אף להיכנס לשטח בית הספר.

בבוקר שבת, אחרי שהעבירו את הלילה בבית הספר, כ-200 נערות יהודיות מהאזורים שסביב בארדיוב נלקחו ברכבת נוסעים לאושוויץ, אך לא הייתה ביניהן אף אחת מבנות העיירה עצמה. על סיפורן של אותן נערות ראו בספרה של התר דיון מקאדאם "999 נשים צעירות" -

מכל מקום, אם נשוב לסיפורינו - הדעת נותנת כי אכן עסקינן בספר תורה שעבר תלאות בתקופת השואה, מקצת גוויליו נעלמו ואינם ויש להניח כי אכן חלקים מן הגוילים הופרדו מהספר מתוך תקווה להצילם אך לדאבון הלב אלו שנטלו אותם לא שבו לנחלתם, ברוקדינו עם הספר אנו מנציחים את זיכרם של אלו מבני קהילת ברדיוב שלא שרדו.

לקריאה נוספת

אברהם אליעזר גריסגאט (עורך), באבדן מולדתי: יד ושם לקהילה קדושה בארדיוב, צ'כוסלובקיה, מיום הוסדה ועד חורבנה (Bardejov Remembered), ברוקלין, תשמ"ח–1988, 201 עמ' (עברית, יידיש, צ'כית ואנגלית). סריקה מלאה בספריית ספרי היזכור של מרכז הספר היידי ושל הספרייה הציבורית של ניו יורק; החלק האנגלי מתורגם באתר JewishGen, פרויקט ספרי הזיכרון.

שניאור זלמן שגלוב, "סיפורו של ספר התורה שהוכנס השבוע בקראון-הייטס", חב"ד און-ליין (COL), ג' בטבת תשס"ח, 12.12.2007, col.org.il/news/34468.

יהושע רוברט בוכלר (עורך), פנקס הקהילות: סלובקיה, ירושלים: יד ושם, תשס"ג (2003), ערך "ברדיוב". תרגום אנגלי של הערך באתר JewishGen, פרויקט ספרי הזיכרון (Pinkas Hakehillot Slovakia).

"Bardejov", Encyclopaedia Judaica, מהדורה שנייה, Detroit: Macmillan Reference USA, 2007, כרך 3. נגיש גם באתר Jewish Virtual Library.