❦
בצומת דרכים
באמצע המאה השתים־עשרה, עת זוהרו של תור הזהב של יהדות ספרד החל להתעמעם – בין מלחמות הרקונקיסטה מצפון לאיום המוואחידון מדרום – עמד רבי יהודה הלוי בפני הכרעה גורלית. הוא היה אז כבן שישים וחמש, גיל מופלג באותם ימים, ונמצא בשיא תהילתו. כרופא מבוקש, שבאי חצרות השרים בטולדו, בקורדובה ובגרנדה שיחרו לפתחו, הוא נהנה מרווחה כלכלית, ממעמד רם וממעגל רחב של תלמידים ומעריצים. שירתו הילכה קסם על העולם היהודי כולו: פיוטיו נכנסו לסידור התפילה, שירי החול והידידות שלו היו שגורים בפי המשכילים, ואישיותו קשרה אליו את גדולי הדור, ובהם רבי אברהם אבן עזרא ורבי יוסף אבן מיגאש.
אלא שמאחורי הביטחון החומרי בערה בו אש שלא נתנה לו מנוח. רצח פטרונו, השר שלמה אבן פרוציאל, בשנת ,1108 והתערערות מעמדם של יהודי ספרד, חרתו בו את ההכרה המרה כי השלווה בגולה אינה אלא אשליה חולפת. בעיני הלוי לא הייתה הגלות בגדר מצוקה מדינית או עקירה פיזית גרידא, אלא מחלה רוחנית: שיכחת הייעוד הלאומי והסתגלות נוחה מדי לחיי שעבוד. את ההשתחררות ממוסרות הכבוד הארצי ואת ההתמסרות הגמורה לאלוהיו ניסח בשיר קצר ונוקב, שהפך מעין צוואה רוחנית:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִי, עַל כֵּן בְּבַקֵש כָּל אֱנוֹש חֶלְקוֹ: "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִי.
מן ההגות אל המעשה
את המשנה הפילוסופית והדתית שהבשילה בו במשך עשרות שנים העלה הלוי על הכתב ב"ספר הכוזרי", שאותו השלים סמוך להחלטתו לעזוב את ספרד. בחיבור זה, שנכתב בערבית־יהודית כספר הגנה על "הדת המושפלת", פיתח תפיסה רדיקלית ובלתי מתפשרת בדבר מקומה של ארץ ישראל בקיום היהודי. לדבריו, "העניין האלוהי" אינו שורה באופן שווה בכל מקום, והנבואה מיוחדת לארץ ישראל – כשם שכרם זקוק לאדמה מזן מסוים כדי להצמיח גפנים משובחות.
כבר במאמר השני של הספר מעמיד מלך הכוזרים את החבר, החכם היהודי, מול הפער שבין הכוונות למעשים: אם ארץ ישראל נעלה כל כך, מדוע אין היהודים עולים אליה? החבר מודה כי המלך צדק בתוכחתו, וכי תפילות על ציון שאין עמן מעשה אינן אלא כקול הזרזיר והתוכי – מילים הנאמרות בלי כוונה. בסוף הספר מסיק החבר את המסקנה המתבקשת ומודיע על עלייתו לארץ, והמלך מנסה להניאו מן המסע המסוכן אל ארץ חרבה. הכרעתו של החבר היא הכרעתו של המחבר עצמו: הלוי הבין שהגיעה שעתו לפרוט את הפילוסופיה למטבעות של מעשה, ושאם יישאר בספרד ייוותר ספרו עדות אילמת לחולשת הרצון.
מחיר הפרידה
המחיר האישי של ההכרעה היה כבד מנשוא. הלוי נדרש לנטוש את ביתו, את נכסיו ואת חוג חבריו, ובעיקר את בתו היחידה ואת נכדו הקטן, יהודה, שנקרא על שמו ואשר אליו היה קשור בעבותות אהבה. שירי הפרידה שחיבר באותם חודשים מעידים על ייסורי נפשו של אדם הנקרע בין חובתו למשפחתו לבין צו נשמתו. הוא שואל בהם כיצד יוכל לעזוב את פרי בטנו, אך בה בעת משיב לעצמו בנחישות כי אהבת ציון גוברת על כל אהבה אחרת. את הקרע הזה – בין ישיבתו הנוחה במערב לבין משיכת לבו הבלתי פוסקת מזרחה – ניסח בשירו המפורסם ביותר, שנעשה סמל לכיסופים היהודיים לדורותיהם:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב – אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב? אֵיכָה אֲשַלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד צִּיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב? יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!
כיסופיו לירושלים לא ידעו גבול. בשיר נוסף מאותה תקופה שפך את נפשו לפני דמותה המדומיינת של עיר הקודש, והתפלל להינשא אליה על כנפי נשרים:
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹש תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב, לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב!
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם – כְּבוֹדֵךְ אֲשֶר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָרִים, עַד אֲרַוֶּה בְּדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב! דְּרַשְתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ, וְאִם בִּמְקוֹם צֳרִי גִּלְעָדֵךְ נָחָשׂ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב. הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְבַּש יֶעְרָב!
במצולות הים
בקיץ 1140 ירד רבי יהודה הלוי, בליווי מקורבים מעטים, אל חוף הים ועלה על ספינה שהפליגה מזרחה. הפלגה בים התיכון של המאה השתים־עשרה הייתה מאבק הישרדות יומיומי. ספינות העץ היו קטנות ורעועות, אמצעי הניווט גולמיים, שודדי ים ארבו בנתיבים, ומזג האוויר ההפכפך איים בכל רגע להטביע את כלי השיט. מן המסע הזה נולדו "שירי הים" של הלוי, שחוללו תמורה של ממש בשירה העברית: לראשונה הופיע בה הים לא כמטפורה או כרקע פיוטי בלבד, אלא כמציאות חושית, פראית ומאיימת. המשורר תיאר גלים המתנשאים כהרים, תהומות הנפערות מתחת לספינה, מלחים אחוזי פלצות הזועקים לאלוהיהם, ואת הספינה התלויה בין שמים למים. הוא לא הסתיר את פחד המוות שאחז בו, אך לצד האימה בוקעת משיריו התעלות דתית חסרת תקדים: בטלטלות הים ראה מעין טבילה מטהרת, המקלפת ממנו את שכבות הגלות והחומר.
באחד משיריו תיאר הלוי חלום שבו ראה עצמו משרת במקדש כבן לשבט לוי – עד שהקיץ אל מציאות הנדודים והשעבוד:
אֱלֹהַי, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְדִידוֹת, וְקִרְבָתְךָ בְּמַרְאֶה לֹא בְּחִידוֹת! הֱבִיאַנִי חֲלוֹמִי מִקְדְּשֵׁי אֵל, וְשֵׁרַתִּי מְלָאכוֹתָיו הַחֲמוּדוֹת, וְהָעוֹלָה וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ, וְסָבִיב תִּמְרוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת. וְנָעַמְתִּי בְּשִׁיר לֵוִי בְּסִדְרוֹ, וְהִתְעוֹרְרוּ מְחוֹלִי הַתְּעוּדוֹת. הֲקִיצוֹתִי – וְעוֹדִי עִם שְׁאֵרִי, בְּכֶבֶל יִשְׁמְעֵאלִים וּפְרִידוֹת!
מתוך "אלהי משכנותיך ידידות"
בכל נחשול ובכל רוח סערה ראה שליחים אלוהיים הבוחנים את נכונותו להקריב את חייו למען מטרתו. במקום לשקוע בייאוש הפך את סיפון הספינה המיטלטלת למקדש מעט, והתפלל שהרוח תוסיף לשאת את המפרשים אל מחוז חפצו.
אלכסנדריה ופוסטאט: מלכודת של זהב
לאחר שבועות ארוכים ומפרכים נשקפו לבסוף לעיני הנוסעים התשושים מגדליה וחומותיה של אלכסנדריה. היה זה בשלהי אלול ד׳תת״ק, בראשית ספטמבר .1140 הלוי התכוון לחנות בעיר זמן קצר בלבד, להצטייד במזון ובמים ולהמשיך בהפלגה לאורך חופי הלבנט אל ארץ ישראל. אולם מרגע שדרכה רגלו על אדמת הנמל השתבשו תוכניותיו. הידיעה על בואו של המשורר הדגול מספרד פשטה במהירות, וקהילת אלכסנדריה יצאה מגדרה לקבל את פניו. בראש מקבלי הפנים עמד הדיין והמשורר רבי אהרן בן ישועה אבן אלעמאני, שאירח את הלוי בביתו והרעיף עליו כבוד ומתנות. מצרים הפאטמית הייתה אז מעצמה כלכלית ותרבותית, ויהודי אלכסנדריה וקהיר נהנו מביטחון יחסי, משגשוג מסחרי ומפריחה רוחנית. בעיניהם היה בואו של הלוי אירוע היסטורי נדיר, והם לא מיהרו להיפרד ממנו.
מאלכסנדריה עשה הלוי את דרכו במעלה הנילוס אל הבירה קהיר ואל פוסטאט הסמוכה לה, מרכז החיים היהודיים במצרים. שם קיבל את פניו בכבוד מלכים הנגיד שמואל בן חנניה, ראש יהודי מצרים ונציגם בחצר הפאטמית. בפוסטאט התוודע הלוי לחלפון בן נתנאל הלוי, סוחר בינלאומי עתיר השפעה שניהל קשרי מסחר מהודו ועד ספרד. חלפון, תלמיד חכם ומעריץ מושבע של שירת הלוי, נעשה לפטרונו, לידידו הקרוב ולמארחו. סביב המשורר התגבש חוג של משכילים, סופרים וראשי קהילה, שהתחרו על הזכות לשהות במחיצתו.
ככל שחלפו השבועות והחודשים, הפך החיבוק החם למלכודת של זהב. ראשי הקהילה, שחששו לגורלו של המשורר הישיש, לחצו עליו לוותר על תוכניתו לעלות לארץ הקודש ולקבוע את מושבו במצרים. ארץ ישראל, טענו, חרבה ושוממת ונתונה תחת עולם של הצלבנים; הדרך אליה כרוכה בסכנת נפשות; ואילו במצרים יוכל להמשיך ביצירתו, להנהיג ולהרביץ תורה בכבוד ובעושר.
הלחצים עוררו בהלוי משבר פנימי עמוק, הניכר בשירים ובאגרות מאותה תקופה. הוא חש הכרת תודה עזה כלפי מארחיו, אך ראה באהבתם פיתוי המבקש להסיטו מן הנדר שנדר. הנוחות המצרית נדמתה לו כהמשך ישיר של תרדמת הגלות הספרדית, וההישארות במצרים – ארץ השעבוד ההיסטורית של עם ישראל – כבגידה בכל מה שהטיף לו בספר הכוזרי ובשירי ציון. בשיר "דבריך במור עובר רקוחים" השיב בתקיפות למי שניסו להניאו ממסעו:
הֲיֵש לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְּמַעְרָב מְקוֹם תִּקְוָה נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים, אֲבָל אֶרֶץ אֲשֶר מָלְאָה שְׁעָרִים מְכֻוָּנִים לְשַׁעֲרֵי הַשְּׂמָחִים?
מתוך "דבריך במור עובר רקוחים"
השהות על גדות הנילוס, נאה ככל שתהיה, לא יכלה בעיניו להשתוות למשב רוח אחד מהרי ירושלים. לאחר חודשים של מאבק פנימי גברה נחישותו. סמוך לאחר פסח 1141 נפרד בדמעות מחלפון בן נתנאל ומראשי הקהילה, ושב צפונה אל נמל אלכסנדריה כדי לעלות על ספינה לארץ ישראל.
ההפלגה האחרונה
בשובו לאלכסנדריה, בחודש אייר, נתקל הלוי בעיכוב נוסף. רוחות נגדיות עזות שלטו אז בים ומנעו מכלי השיט להרים עוגן. המשורר עלה על ספינה קטנה שעמדה להפליג לחופי ארץ ישראל או סוריה, ונאלץ להמתין על סיפונה ימים רבים, תחת השמש הקופחת ובתנאים קשים, עד שתשתנה הרוח. בימים אלה חיבר את שיריו האחרונים הידועים לנו ממצרים – שירי כיסופים ותפילה שבהם הפציר ברוח המערבית שתישא את הספינה אל חופי הקודש.
בראשית סיון ד׳תתק״א, במאי ,1141 התחולל השינוי המיוחל. רוח נוחה מילאה את המפרשים, והספינה ניתקה מן המזח ויצאה אל הים הפתוח. תעודות מגניזת קהיר מלמדות כי ההפלגה התקיימה ביום הראשון של חג השבועות. ליציאה לדרך דווקא ביום מתן תורה הייתה משמעות סמלית עמוקה: המשורר שרומם את התורה ואת הנבואה יצא לקראת הגשמת חזונו בארץ שבה ניתנו.
האגדה: בשערי ירושלים
מרגע שנעלמה הספינה מעבר לאופק צוללת פרשת חייו של רבי יהודה הלוי אל מסתורין הערפל שהעסיק את העולם היהודי מאות בשנים. בהיעדר ידיעות ברורות צמח מיתוס פואטי וטרגי שכבש את הלבבות. מקורו הכתוב המפורסם ביותר הוא ספר "שלשלת הקבלה", שחיבר רבי גדליה אבן יחיא באיטליה במאה השש־עשרה, מאות שנים לאחר פטירתו של הלוי. לפי תיאורו, שרד הלוי את תלאות הדרך, הגיע בשלום לארץ ישראל ועלה לירושלים. כשעמד מול שערי העיר וראה במו עיניו את חורבנה, לא עצר כוח: הוא קרע את בגדיו, השתטח על העפר והחל לשיר בבכי את קינתו הנודעת:
צִּיוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ? מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכָּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל־חֶרְמוֹן וְנִכְסָף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ! לִבְכּוֹת עֲנּוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ – אֲנִי כִּנוֹר לְשִׁירָיִךְ! · · · חַיֵּי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְּרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף נְהָרָיִךְ! יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶר הָיוּ דְּבִירָיִךְ!
מתוך "ציון הלא תשאלי"
בעודו שוכב על האדמה ושר, הגיח – כך מספרת האגדה – פרש ישמעאלי, רמס אותו בפרסות סוסו והרגו במקום. כך נמהלו דמעותיו, דמו ושירתו של המשורר בעפר הארץ שאהב, ונשמתו יצאה מתוך השיר שנעשה להמנון הגעגועים של העם היהודי.
האגדה במבחן הביקורת
הסיפור העניק למשורר מות קדושים אידיאלי – סיום רומנטי שבו האדם מתאחד עם מושא תשוקתו ברגע של שיא שירי ודתי. אולם כשהחלו חוקרי המאות התשע־עשרה והעשרים לבחון אותו בכלים ביקורתיים, התברר שהוא מעורר קשיים של ממש. ראשית, בשנת 1141 הייתה ירושלים בירת הממלכה הצלבנית, בימי המלך פולק מאנז׳ו והמלכה מליסנדה. הצלבנים, שכבשו את העיר בטבח נורא בשנת ,1099 אסרו על מוסלמים ועל יהודים להתיישב בה. העיר הייתה מוקפת חומות, שעריה נשמרו בידי משמר פרנקי, וסביבותיה נשלטו בידי כוחות צלבניים. במציאות כזאת קשה לדמיין פרש מוסלמי חמוש הדוהר בחופשיות מול שערי העיר ורוצח עולי רגל לעיני השומרים.
שנית, הקינה "ציון הלא תשאלי" לא נולדה באותו רגע. זהו שיר מלוטש, הבנוי לפי כללי המשקל הכמותי שאימצה השירה העברית בספרד מן השירה הערבית, והוא חובר שנים קודם לכן והיה מוכר בתפוצות עוד לפני שיצא הלוי למסעו. בשל קשיים אלה הגיעו חוקרים רבים למסקנה שסיפורו של אבן יחיא אינו אלא אגדה מאוחרת, שנרקמה מתוך הרצון להעניק לרבי יהודה הלוי סוף הולם לחייו.
עדות הגניזה
אך האם שלילת האגדה פירושה שהלוי מעולם לא הגיע לארץ ישראל? במשך דורות נטו רוב החוקרים לחשוב שהוא מצא את מותו בדרך או במצרים. המחצית השנייה של המאה העשרים הביאה עמה תפנית, שמקורה באוצרותיה של גניזת קהיר, שנשתמרה בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט. חוקר הגניזה שלמה דב גויטיין הקדיש שנים לפענוחם ולתרגומם של מאות מכתבים ותעודות מאותה תקופה, ורבים מהם השתייכו לארכיונו של חלפון בן נתנאל. עבודתו הדקדקנית חשפה עדויות בנות הזמן על חודשי חייו האחרונים של המשורר.
במאמרו "האם הגיע ר׳ יהודה הלוי לחוף ארץ ישראל?", שראה אור ב"תרביץ" בשנת תשל״ז, הציג גויטיין שורה של תעודות כאלה. הראשונה היא מכתב שנכתב בפוסטאט במרחשוון ד׳תתק״ב, בסתיו ,1141 ונשלח לאלכסנדריה. הכותב מזכיר בו, כבדרך אגב, את "רבנו יהודה הלוי ... זכרו לקדוש ולברכה". ביטוי זה בו בא התואר "קדוש" במקום הנוסח השגרתי, רווח בעיקר בתיאור מי שמתו על קידוש השם או בנסיבות טרגיות ופתאומיות. המכתב מלמד אפוא שבסתיו 1141 כבר לא היה המשורר בין החיים, ויש בו אף רמז לכך שמותו לא היה מות שגרתי, אלא אירוע שהכה את הקהילה בהלם ובכאב.
מכרעת עוד יותר היא תעודה נוספת, שממנה עולה כי הידיעה על מותו הגיעה למצרים כבר בחודש אב ד׳תתק״א – יולי או אוגוסט .1141 כאן ערך גויטיין ניתוח כרונולוגי וגיאוגרפי מעניין. הספינה יצאה מאלכסנדריה בחג השבועות, בראשית סיון. נתיב השיט מאלכסנדריה לחופי ארץ ישראל וסוריה היה נתיב סחר קבוע, ובתנאי הקיץ הרגילים ארכה ההפלגה לנמלים כמו אשקלון או עכו ימים ספורים עד כשבועיים. אם לא טבעה הספינה בסערה סמוך ליציאתה, היא הגיעה ליעדה לכל המאוחר באמצע סיון או בסופו.
אם הלוי מת רק בחודש אב, נפער פער של כחודשיים בין מועד הנחיתה המשוער לבין מועד מותו. אילו מת על סיפון הספינה, או אילו נטרפה הספינה סמוך ליציאתה, הייתה הידיעה מגיעה למצרים בתוך ימים ספורים. פער הזמנים מלמד, לפי גויטיין, שהלוי שרד את ההפלגה, ירד אל החוף ושהה בארץ ישראל שבועות אחדים לפני מותו.
מחלוקת החוקרים
על אף משקלן של הראיות, התעוררה סביבן מחלוקת. משה גיל ועזרא פליישר, בספרם המקיף "יהודה הלוי ובני חוגו", נקטו עמדה זהירה וספקנית יותר. לטענתם, תעודות הגניזה, עם כל חשיבותן, אינן מציינות במפורש היכן מת המשורר. אין לשלול, לדבריהם, שהספינה נקלעה לסערה והוסטה ממסלולה, או שהלוי חלה בדרך, ירד באחד מחופי מצרים או הלבנט ומת שם בלי שזכה לראות את ארץ הקודש. השתיקה התיעודית בעניין מקום קבורתו מחייבת, לדעתם, להותיר את השאלה פתוחה.
מנגד, חוקרים אחרים, ובהם יוסף יהלום, שהרבה לעסוק בשירתו ובחייו של הלוי, השיבו בטענות כבדות משקל. הלוי היה הדמות הנערצת ביותר בעולם היהודי של זמנו, ובמיוחד בקרב יהודי מצרים. אילו שב חולה למצרים, או מת באלכסנדריה, בדמיאט או בפוסטאט, היה הדבר מרעיש את הקהילה כולה. היינו מצפים למצוא בגניזה קינות שנכתבו לזכרו בידי משוררי מצרים, תיאורים של הלווייתו, עדויות על קברו ומכתבי תנחומים לבני משפחתו בספרד. עדות כזאת לא נמצאה. השתיקה הגמורה של תעודות מצרים בעניין הלוויה או קבר היא ראיה שלילית חזקה לכך שהלוי לא מת במצרים, אלא מעבר לים – במקום שממנו הגיעו רק שמועות מקוטעות על סופו.
עדות מאשכנז
לוויכוח נוסף נדבך מפתיע בעקבות מחקריו של אברהם פרנקל, שפורסמו בכתב העת "המעין". פרנקל הצביע על מסורת אשכנזית קדומה שהשתמרה בשולי כתבי יד של ספרי מנהגים ופיוטים מן המאה השלוש־עשרה, השמורים בספריית הבודליאנה שבאוקספורד. כתבי יד אלה, שנכתבו בגרמניה ובצרפת כשלוש מאות שנה לפני ספרו של אבן יחיא, משקפים מסורות שרווחו בקרב חסידי אשכנז ובעלי התוספות. באחד הרישומים מובא תיאור קצר ונטול קישוטים ספרותיים: כשבא רבי יהודה הלוי לירושלים ונכנס בשעריה, פגע בו רוכב והרגו.
חשיבותה של עדות זו רבה. היא מלמדת כי גרעין הסיפור – הגעת הלוי לירושלים ומותו בידי רוכב – אינו פרי דמיונו של סופר איטלקי בן המאה השש־עשרה, אלא מסורת שהתהלכה בקהילות ישראל דורות ספורים בלבד לאחר המאורעות. פרנקל הראה כי לחסידי אשכנז היו קשרים עם עולי רגל שביקרו בארץ ישראל בתקופה הצלבנית, וכי צליינים ששבו מן המזרח הביאו עמם שמועות ועדויות על גורלם של אישים מפורסמים. כך נחרת זכר מותו של הלוי בשערי ירושלים בזיכרון ההיסטורי של יהדות אשכנז, באופן בלתי תלוי במסורות הספרדיות.
שחזור אפשרי: מעכו אל הרי יהודה
כיצד מתחברים חלקי הפאזל לתמונה אחת? שחזור משכנע במיוחד הציע החוקר ומורה הדרך אוריאל פיינרמן, שבחן את הנתונים מנקודת מבט גיאוגרפית וריאלית של ארץ ישראל במאה השתים־עשרה. לדבריו, ספינתו של הלוי הגיעה ככל הנראה לעכו, שהייתה אז שער הכניסה הראשי לממלכה הצלבנית והנמל המרכזי לתנועת סוחרים ונוסעים. גויטיין העלה אפשרות נוספת: שהספינה עגנה באשקלון, שנותרה עד 1153 מובלעת פאטמית בדרום מישור החוף וקיימה קשרי שיט סדירים עם מצרים. אולם עכו נראית היעד הסביר יותר לספינה בינלאומית. מעכו נמתחו דרכי השיירות אל פנים הארץ. אף שהשלטון הצלבני אסר על יהודים להתיישב בירושלים, הוא ראה בעולי הרגל מקור הכנסה חשוב, ונוסעים בני כל הדתות הורשו לבקר בעיר, לעיתים תמורת תשלום מס. בעבור אדם שהקריב את משפחתו ואת מעמדו כדי לזכות ולראות את מקום המקדש, שום מס ושום סכנה לא היו מכשול. שיירות צליינים וסוחרים נעו בקביעות מעכו דרומה, דרך הרי השומרון או לאורך החוף, והמשורר הישיש, תשוש מן ההפלגה ומן ההמתנה הארוכה בנמלים, הצטרף – כך יש להניח – לאחת מהן.
אם הגיע הלוי אל פאתי ירושלים בתמוז או באב, בשיא חום הקיץ, נקלע למציאות ביטחונית מתוחה. בדרכים שסביב העיר ארבו שודדים ונוודים לשיירות מבודדות, ולצדם סיירו פטרולים של אבירים פרנקים. ייתכן שבהגיעו למבואות העיר, כשהוא כורע ומשתטח על האדמה באפיסת כוחות ובהתרגשות, הותקף בידי אחד השודדים או הרוכבים המקומיים שביקשו לגזול את צרורו הדל. פגיעה כזאת, יחד עם תשישות הגוף, הגיל המתקדם ומחלות הדרך, די היה בה כדי להביא למותו. שחזור זה גם מיישב את הקושי שבאגדה: לא פרש מוסלמי הדוהר לעיני השומרים הצלבנים, אלא רוכב אלמוני בדרכים המסוכנות שמחוץ לחומות.
השערה חלופית: קבר בגליל
מסורות מקומיות, המשתקפות בכתבי נוסעים מאוחרים, מייחסות את קברו של רבי יהודה הלוי לצפון הארץ – לסביבת טבריה או לכפר יאסיף הסמוך לעכו. מכאן עולה השערה חלופית: הלוי אכן נחת בעכו, אך חלה סמוך להגעתו ולא עלה בידו לעלות לירושלים. לפי השערה זו זכה לדרוך על אדמת הארץ, שהה בה שבועות אחדים בטיפולם של יהודי המקום, ונקבר בעפר הגליל. בין שנפח את נשמתו על מפתן ירושלים ובין שנקבר בגליל, אם נכונה קריאתו של גויטיין בתעודות הגניזה, נראה שרבי יהודה הלוי הגשים את משאת נפשו: הוא חצה את הים וזכה שגופו יתאחד עם אדמת ארץ ישראל.
אחרית דבר
מסעו של רבי יהודה הלוי הוא מן הפרקים המופלאים בתולדות עם ישראל. זהו סיפורו של אדם שהפך את חייו לשירה ואת שירתו למעשה. הוא לא הסתפק בכיסופים מופשטים, אלא הוכיח כי אהבת ציון אינה יכולה להישאר נחלתם של חולמים בספרד, וכי היא תובעת התמסרות עד כלות הנפש. מילותיו "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב", שנכתבו בחצי האי האיברי, קיבלו את תוקפן בחופי הארץ ובדרכיה המאובקות. צירופם של השירים, תעודות הגניזה, העדות האשכנזית והנוף הממשי של ארץ ישראל מאיר את דמותו של הלוי לא כאגדה רחוקה ומעורפלת, אלא כחלוץ של ממש – אדם שבמסעו האחרון סלל דרך לדורות של עולים ושל כיסופים שלא תמו עד היום.
**** לקריאה נוספת
אבן יחיא, גדליה, שלשלת הקבלה, ונציה של״ז (1587). גויטיין, ש״ד, "האם הגיע ר׳ יהודה הלוי לחוף ארץ ישראל?", תרביץ מו (תשל״ז). גיל, משה, ופליישר, עזרא, יהודה הלוי ובני חוגו: 55 תעודות מן הגניזה, ירושלים תשס״א. יהלום, יוסף, יהודה הלוי: שירה וחיים, ירושלים: מאגנס, תשס״ח.
