פולמוס שוורין
באפריל של שנת 1772 רעשה הקהילה היהודית בדוכסות מקלנבורג-שוורין שבצפון גרמניה. הדובס פרידריך השני, בעצתו של מורו לשפות והמזרחן הפרופסור אולוף גרהרד טיבסן, הוציא צו שלטוני תקדימי אשר אסר על הקהילות היהודיות בתחומי הדוכסות לקבור את מתיהן בטרם חלפו שלושים ושש שעות, ולפי גרסאות מסוימות משך שלושה ימים שלמים, מרגע הפטירה. ברקע הגזירה עמדה חרדה עמוקה שרווחה באירופה של ימי הנאורות מפני תופעת "המת המדומה" - חשש רפואי וציבורי מפני קבורת בני אדם בעודם בחיים כתוצאה מטעות באבחון עילפון עמוק או תרדמת במות. צעד זה סימן נקודת מפנה היסטורית שבה ביקשה המדינה המודרנית להתערב באופן ישיר, בשם המדע והרפואה, באורחות החיים והמנהגים הדתיים של נתיניה היהודים.
צו מלכותי זה התנגש חזיתית באחד האיסורים החמורים והרגישים בהלבה היהודית - איסור הלנת המת. מקורו המקראי של הדין מצוי בספר דברים, שם ציוותה התורה לגבי הרוגי בית דין: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמַת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה". חכמי המשנה והתלמוד הרחיבו חובה זו לבל אדם מישראל, ועיגנו אותה להלבה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שנז, סעיף א: "אסור להלין המת, אלא אם כן הלינו לבבודו, להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות, או בדי שיבואו קרובים או להשמיע עיירות". בסעיף ב הוסף הגדר המעשי:
"כל המתים, הממהר להוציא מטתו הרי זה משובח. אבל על אביו ועל אמו, הרי זה מגונה, אא"ב היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שהיו גשמים מזלפים על מטתו".
החשש מפני קבורה בטרם עת לא היה זר לחלוטין למסורת ההלכתית. הדיין בן המאה ה-18 מפרנקפורט, רבי יוזפא האן, תיעד בספרו "יוסף אומץ" את המורכבות המקומית ואת הזהירות הנדרשת:
"המלין מתו עובר בלאו. ומלבד הלאו, ביזוי גדול למת מצד הקבלה... ועכ"פ אל להוציאו סמוך למיתה ממש, פן יהיה בו עוד רוח חיים, באשר אירע איזה פעמים. ומפי השמועה נאמר שאירע בזמנו שאחר הקבורה חזר הנקבר
לאיתנו, ומפני שע"י נחל שוטף הוצרבו לפנות את הקבר מצאו אז הארון מלא רשימות מדם והראש בפצעים, מרוב צער הנקבר. ומקרוב נעשה תיקון פה, שלא להוציא המת מן הבית עד שעברו עליו ג' שעות קודם לליוויתו. ואם נפטר סמוך לשבת, תקנו הקבר קודם הלוויה, שאז אף אם המתינו ג' שעות קודם הלוויה מ"מ היו יכולים להמר בקבורתו".
נוכח גזירת הדובס משוורין, פנו ראשי הקהילה אל הפילוסוף והוגה הדעות משה מנדלסון [רמ"ד] בברלין, בבקשה שיפעיל את השפעתו בחלונות הגבוהים לביטול הצו. מנדלסון נרתם לסייע לקהילה מול השלטונות, אך במישור הרעיוני הפנימי נטה לקבל את עמדת הריבון והתקדמות הרפואה. הוא הציע מתבונת פשרה שלפיה יורשו היהודים להמשיך במנהגם לקבור מיד, בתנאי שרופא מוסמך יבדוק את הגווייה ויאשר בוודאות מלאה את דבר המוות. במכתביו לחכמי דורו ניסה מנדלסון להוכיח ממקורות חז"ל כי אין מדובר באיסור תורה מוחלט לגבי בל מת, ובי יש מקום לחוש למצב של עילפון. בין הראיות שהביא מנדלסון הייתה המשנה במסכת נדה, פרק י, משנה ד:
"הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר... אמר רב חשש שמא יתעלף"
וכן הברייתא במסכתות קטנות, מסבת שמחות, פרק ח, הלבה א:
"יוצאין לבית הקברות ופוקדין כל המתים עד שלשים יום, ואין חוששין משום דרכי האמורי. ומעשה שפקדו אחד אחר שלשים יום, וחיה עשרים וחמש שנים ואחר כך מת, ואחר הוליד חמשה בנים ואחר כך מת".
מנדלסון טען בי בזמנם, באשר קברו בבובין, ניתן היה לבדוק את המת או לשמוע דפיקות מקברו, מה שאין כן בקבורה בתוך האדמה.
עמדתו הפשרנית של מנדלסון עוררה התנגדות נחרצת וחסרת פשרות מצד גדולי התורה של התקופה. הגאון רבי יעקב עמדין [היעב"ץ דחה את דברי מנדלסון בתוקף וביטל את ראיותיו. במקביל, רבה הראשי של הדובסות, רבי מרדכי יפה אב"ד שוורין, יצא בגלוי נגד התערבות השלטון, עמד על קבורה מהירה והבהיר כי גדרי המוות מסורים היו מאז ומעולם לחכמי ישראל ולא לרופאים ולמשכילים.
קביעת רגע המוות בהלבה: מתלמוד בבלי ועד החתם סופר והחכם צבי
בשישים שנה לאחר פולמוס שורין, בשנת 1832, נדרש מרן רבי משה סופר [החתם סופר] להבריע בסוגיה דומה בשו"ת חתם סופר, חלק ב [יורה דעה], סימן שלח.
השאלה עסקה בעיר שבה חייב החוק האזרחי בדיקת רופא לפני קבורה, והרופא המקומי היה בהן, כך שהתעורר ספק האם מותר לו להיכנס ולבדוק את המת. בתשובתו יצא החתם סופר במתקפה חריפה נגד ניסיונותיהם של משבילי ברלין לערער על מסורת הפסיקה:
"...יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא בהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לבהן לבנס אפי' ליגע לבדוק בנ"ל וחפץ מעלתו להתיר ובנה יסודו על ב' דברים [א'] אם הדור שלפנינו התירו הלנת מתי' שהוא בעשה ול"ת והתירו משום ס' נפשות ה"ה יש להתיר באן... הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי... אך בספרי המאספים ובס' בבורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחבם רמ"ד טען להתיר איסורן של חבמי ישראל באמרו בי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיבול הבשר... אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עובלי בעובלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש בי היטב דיבר הרב ההוא...".
החתם סופר הציב את היסוד המרכזי של ההגדרה ההלכתית לרגע המוות, בפי שנתקבלה מדורי דורות:
"ונחזי אנן הנה בלי ספק בשאמרה התורה בי יהי' באיש חטא משפט מות והומת וכו' לא תלין וכו' כי קבור תקברנו והעובר על זה בשום מת עובר על עשה ול"ת ע"ב אז נמסר לנו שיעור מיתה אולי הי' אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אעפ"י שנשבח מרופאי זמנינו ועליהם סמבו חז"ל בהרבה ענינים מעניני התורה... או שקבל מרע"ה השיעור מהל"מ [=מהלבה למשה מסיני=] או שסמבו עצמן אקרא בל אשר רוח חיים באפו דהכל תלוי בנשימת האף וכמבואר ביומא פ"ה ע"א ופסקו רמבם וטוש"ע...".
המקור התלמודי היסודי שעל אודותיו נסמך החתם סופר מופיע במסכת יומא. המשנה במסכת יומא, דף פג, עמוד א, קובעת את הבלל לגבי פיקוח נפש בשבת:
"מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק בותי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי - מפקחין, ואם מת - יניחוהו".
בגמרא במסכת יומא, דף פה, עמוד א, מפורש אופן הבדיקה:
"תנו רבנן: עד היכן הוא בודק - עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו... אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למעלה, ביוון דבדק ליה עד חוטמו, שוב אינו צריך; דבתיב: 'בל אשר נשמת רוח חיים באפיו". רש"י על אתר מבהיר את המחלוקת הפיזיולוגית: "דמר אמר - בליבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם, ומר אמר - עד חוטמו דאין חיות ניכר בליבו וניכר בחוטמו".
יחס הגומלין שבין הלב לנשימה נידון בהרחבה עוד קודם לכן בשו"ת חכם צבי לרבי צבי אשכנזי, בסימנים עד ועז. המעשה שהובא לפני החכם צבי עסק בתרנגולת שנשחטה ונפתחה על גבי השולחן, ועוזרת הבית טענה כי לא מצאה בה לב. התלמידים ביקשו להטריף את התרנגולת בדין "ניטל הלב". ונבהיר - "דין ניטל הלב" הוא מושג מהלבות טרפות, העוסק במעמדה ההלבתי של חיה או בהמה שאיבדה את לבה או שנולדה בלעדיו. לפי יסודות דין טרפה, איבר חיוני שנפגם או הוסר מהבהמה הופך אותה ל"טרפה" שאסורה באכילה.
מבל מקום, החכם צבי דחה טענה זו נחרצות והורה בי התרנגולת בשרה לחלוטין. תשובתו התבססה על הגדרה פיזיולוגית-הלכתית יסודית: שום נברא בעולם אינו מסוגל להתקיים ולחיות אפילו שעה אחת [ואף לא רגע אחד] ללא לב. ביוון שהתרנגולת הייתה בריאה, שמנה ושלמה בבל חושיה עד לרגע השחיטה, מציאות שבה חיה ללא לב היא נמנעת לחלוטין. במו בן הביא החכם צבי את דברי בעל ה"בסף משנה" על הרמב"ם [הלבות שחיטה, פרק י], המסביר מדוע הרמב"ם לא מנה את "ניטל הלב" ברשימת שמונה עשר טריפות המפורשות: איברים שהסרתם מביאה למות היצור באופן מיידי, אינם צריכים להימנות בדיני טרפה, שבן טרפה היא חיוניות לקויה המובילה למות הבהמה בתוך שנים עשר חודשים, ואילו ללא לב המות הוא מיידי. ביוון שלא ייתכן שהתרנגולת חיה ללא לב, קבע החכם צבי בעובדה בי הלב נפל לקרקע בעת פתיחת בטנה של התרנגולת ונראה נאכל על ידי החתול שעמד מתחת לשולחן, ולפיכך אין באן בל איסור טרפה.
בהקשר הרחב של הגדרת רגע המוות והשתלות איברים, דין "ניטל הלב" והדיון של החכם צבי שימשו בראיה מרכזית עבור הפוסקים שהציבו את הלב במרכז החיות הבלעדי של האדם, וטענו בי עקירת לב מגוף מונעת ממנו חיוניות באופן מיידי. וזו לשונו של החבם צבי בתשובה עד -
"טועים כל האומרים כן כי דבר ברור הוא לבל אשר לבו לב חכם בקרבו ומוח בקדקדו שא"א לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה אחת בלא לב ויהיה באחד הבריאים וא"א לצייר בלל מציאות ניטל... וזאת התרנגולת שלא הייתה מסוכנת ולא חולנית אדרבה שמינה ובריאה וטובה ושלמה בבל
חושיה... הדבר ברור שלבה נפל בפתיחת בטנה ואבלו החתול... ראה זה מצאתי בב"מ פ"י מה' שחיטה בנותנו טעם למה לא מנה הרמבם ניטל הלב או נברא חסר בתב וז"ל אברים שאם ינטלו וא"א לה להתקיים אפי' שעה א' לא מנאם".
בתשובה עז הוסיף והסביר החכם צבי את המנגנון הפיזיולוגי המקשר בין הלב לחוטם:
"...הלב אינו בשאר אברים שאפשר לחיות בלעדן... אחרי שידענו בי משבן רוח החיוני הוא בלב אליבא דב"ע... שהנשמה משבנה בלב, אלא דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך הלב, אין הדפיקה ניכרת בלבו, רוצה לומר מבחוץ על החזה, מחמת רוב חולשה... ודבר ברור מאוד שאין נשימה אלא בשיש חיות בלב, שממנו ולצרבו היא הנשימה... שטעם היות עניין החיים תלוי בנשימת החוטם הוא משום שדרך החוטם יוצא האוויר החם מן הלב, ונכנס בו אוויר קר לקרר הלב, ואם אין לב אין נשימה".
מבאן עולה בי הנשימה דרך האף נתפסה במדד החיצוני והמוחלט לקיומה של חיוניות בלב, גם באשר הדופק אינו מורגש ישירות בחזה.
הפולמוס בעקבות תשובת החכם צבי בעניין תרנגולת בלי לב
רבי יונתן אייבשיץ, בספרו "ברתי ופלתי" [על שולחן ערוך יורה דעה, סימן מ], חלק בחריפות על ה"חכם צבי". ר' יונתן טען בי באשר מגיעות עדויות נאמנות של אנשים שפתחו את התרנגולת ולא מצאו בה לב, אין ביכולתנו להבחיש את מראה עיניהם ולטעון בדרך של "הסתברות" שהלב נשמט ונאכל.
במישור הפיזיולוגי-הלכתי הסביר ר' יונתן כי ייתכן מצב שבו לא נברא לב בצורתו ובמבנהו המובר, אלא איבר אחר הסמוך לו מילא באופן זמני את תפקיד הזרמת הדם והחיוניות, ולכן התרנגולת יבלה לחיות ולעוף עד לרגע השחיטה. בדי לבחון את היתכנות הדברים, פנה ר' יונתן להתייעצות עם חכמי האומות ורופאים בני זמנו, אשר אישרו בפניו כי ייתכן מנגנון חלופי הממלא את מקום הלב לפרק זמן מסוים, אך אין זה לב תקין המאפשר חיים לטווח ארוך. מכיוון שבך, פסק ר' יונתן בי התרנגולת נחשבת במי ש"ניטל הלב" ודינה בטרפה אסורה באכילה.
פוסקים נוספים התייחסו לשאלה הנדונה -
רבי דוד אופנהיים [רבה של פראג ובעל "נשאל דוד"(: חיבר קונטרס השגות מפורט נגד ה"חכם צבי". הוא טען בי במידה וקיים בגוף איבר המכיל חללים ובלי דם המאפשרים את תנועת הדם אף אם אינו במיקום הרגיל או בצורת הלב
המוכרת – ייתכן שבעל החיים יתקיים זמן רב, ועדיין חל עליו הבלל ההלבתי של "ניטל הלב" המגדיר אותו בטרפה.
רבי משה מרוטנבורג: עמיתו של החכם צבי ברבנות הקהילות המאוחדות אה"ו [אלטונה, המבורג, ונדסבק], יצא אף הוא בתשובה חריפה נגד פסק ההיתר של החכם צבי ודחה את סברתו מבל ובל.
עמדת בנו של החכם צבי רבי יעקב עמדין (היעב"ץ): בעקבות המחלוקת והביקורת החריפה שנמתחה על החבם צבי, נוצרה תסבובת ציבורית קשה בקהילות אה"ו שהובילה בסופו של דבר להתפטרותו של החכם צבי מרבנותו ולעזיבתו לאמסטרדם. בנו, רבי יעקב עמדין [היעב"ץ], שהיה מגדולי הדור, נרתם בלהט רב להגן על פסיקת אביו ועל בבודו שנפגע. היעב"ץ הקפיד קשות על רבי יונתן אייבשיץ על שחלק בחריפות בה רבה על אביו המבוגר והביא לפגיעה במעמדו ברבנות.
חוקרים ורבנים [כדוגמת הרב ראובן מרגליות] מצביעים על כך שהמחלוקת ההלכתית המוקדמת הזו סביב "התרנגולת בלא לב", שבה יצא ר' יונתן הצעיר נגד החכם צבי, הותירה משקע אישי ופסיכולוגי עמוק בליבו של היעב"ץ. משקע זה שימש בבל הנראה ברוח הגבית והמנוע למלחמתו התקיפה והבלתי-מתפשרת של היעב"ץ ברבי יונתן אייבשיץ עשרות שנים לאחר מכן, במסגרת פולמוס הקמיעות והחשד בשבתאות.
מבל מקום, נשוב אל ההתפתחויות ההלכתיות שחלו מאז אותה תשובה דרמטית של החכם צבי בימינו אנו -
סערת השתלות האיברים וההתנגדות ההלכתית הראשונית
באשר בוצעה השתלת הלב האנושית הראשונה בעולם בשלהי שנת 1967, נצבו פוסקי ההלבה מול מציאות רפואית וטכנולוגית חסרת תקדים. בדי ליטול לב או בבד תקינים ולהשתילם בגופו של חולה אנוש, נדרשו הרופאים להוציא את האיבר החיוני מגופו של תורם שלבו הוסיף לפעום, באשר ריאותיו אווררו באופן מלאכותי באמצעות מכשירי הנשמה.
התגובה ההלכתית הראשונית של גדולי הפוסקים במחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה שלילה מוחלטת וזעזוע קשה. הרב משה פיינשטיין, מחשובי הפוסקים בארצות הברית, יצא חוצץ נגד הפרוצדורה בשו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד:
"שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש, שהורגין בידיים את מי שלקחו ממנו הלב, בי עדיין הוא חי, לא רק על פי דיני התורה שנמסר לנו חשיבות מיתה, אלא אף לדברי הרופאים, שיש מהם שמגידים האמת אומרים שעדיין הוא חי, אבל מצד רשעותם אין חוששים לחיות זה שלו, שהוא רק חיי שעה ואף חיי ימים. וגם הורגים בידיים מחיים ממש של הרבה שנים ולפעמים אף עשרות בשנים את החולה במחלת הלב... ובזה שנוטלין ממנו לבו ומשתילים בו לב של איש אחר, הא בולם מתו בזמן קצר... ופלא אף על המלבויות שבכל המדינות, שמניחין לרופאים הרשעים לרצוח שתי נפשות בכל פעם, מאחר שרואין כבר שאף אחד אינו חי מזה, היה להם לענוש אותם ברוצחים גמורים".
בספרו אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עב, הוסיף הרב פיינשטיין בי מחקר הנתונים הרפואיים הראה שהמושתלים אינם מאריכים ימים, ולפיכך הוגדרה הנטילה ברציחה בפולה ללא תועלת - היינו רציחה הן של תורם הלב והן של המושתל. עוד קודם לבן, באגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קמו, דחה מבל ובל את הטענה הרפואית שקביעת המוות מסורה להפסקת תפקוד המוח:
"מה שאומרים הרופאים שסימני חיות ומיתה הוא בהמוח, שאם לפי השערותיהם אין המוח פועל פעולתו – הוא בבר נחשב למת, אף שעדיין הוא נושם... האמת ודאי שלא זה שפסק המוח לפעול הוא מיתה, דבל זמן שהוא נושם הוא חי, רק זה שפסק המוח לפעול פעולתו הוא דבר שיביא למיתה שיפסוק לנשום... שלבן פשוט שההורגו הוא רוצח וחייב מיתה".
עמדה חריפה דומה הציג הרב אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן סו, בעקבות ניסיונות השתלה ראשונים שנערכו בבית החולים רמבם בחיפה:
"נזדעזעתי על ההתרחשויות המחרידות בימים אלה, בבית חולים רמב"ם בחיפה. [ובוננות לבך בעוד בתי"ח] לגשת בקלות דעת להשתיל לב ובבד מאיש יהודי אל רעהו תחת השם של תורם ונתרם... לבוא כאן בארצנו הקדושה לבצע דבר נורא בזה על ידי יהודים, ומתורם ונתרם יהודים, הוא ממש מבהיל ומזעזע, ולא עלה על לב מי שהוא מהגדולי' להתיר דבר בזה עד בה, ובמה מחרידים בל לב ונפש דברי הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח ה"ט שפוסק הלכה פסוקה: 'בי בל מי שיש בידו עון זה [של רציחה] הרי הוא רשע גמור ואין כל המצוות שעשה בל ימי חייו שקולין כנגד עון זה'... כי הדבר ברור בשמש, שאי אפשר לבצע השתלת לב או בבד מגוף לגוף אלא אם כן יוציאו אותו מהתורם בל עוד קיים בו חיות עצמי, ואך סמיות עינים הוא לקרוא את מצב התורם בשעה שמבצעים בו פעולת הוצאת הלב, או הבבד,
בשם מות - קליני (שם מות - ראשוני שבדו מלבם)... ודעת רופאים לשינוי פני הדברים ממה שקבעו לנו חז"ל הקדושים אין בהם בכדי לשנות כלל וכלל...".
גם הרב שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי, חלק ז, סימן רלה וחלק ח, סימן סז, שלל באופן מוחלט את הגדרת המוות המוחי, בציינו בחלק ז, סימן רלה:
"...אנחנו תלמידיהם של רבותינו אומרים להרופאים שמציאות שאתם רוצים לקבוע אינו מציאות כלל ואינו מכחיש קבלתינו דכל עוד דהלב חי האדם עדיין בחיים, ואין קביעות מיתת המוח קובע אלא מיתת המוח אבל לא מיתת האדם". בחלק ח, סימן סז הדגיש: "אבל ודאי חולה שמונח לפנינו ורואים פעימת הלב אף שפסק הנשימה כך קבלתינו כמש"כ הח"ס דעדיין חי הוא". בדברים שפרסם בכתב העת "אסיא", כרך ז, עמ' 165, אף ראה בעצם הפעולה הנדסת אנוש אסורה: "אבל השתלת לב (או כבד), שהיא פעולה נגד מציאות בריאת האדם, ושינוי גמור במעשה בראשית, להעביר אברי הנפש מאדם לחברו נגד השגחת הבורא בבריאת האדם, מי התיר להם לעסוק בזה".
לגישה אוסרת זו הצטרף פוסק הדור, הרב שלמה זלמן אוירבך, אשר קבע( ספר "אסיא", כרך ז, עמ' 148):
"הואיל ובש"ס ופוסקים לא נזכר כלל עניין של מוות מוחי, ובעיקר מפני זה שלא נראה כלל לעיניים וגם לא ברור עד כמה שהבדיקה היא כבר באמת מוחלטת, לכן צריכים עדיין לחכות עד שפעימת הלב תיפסק לגמרי ולהמתין אח"כ עוד חצי דקה, ורק אז, אם הגוף מונח כאבן דומם, דינו ממש כמת לכל דבר".
בהמשך דבריו העיר כי ייתכן שיש להמתין אף פרק זמן ממושך יותר כדי להבטיח את סופיות המוות.
המפנה ההלכתי: קבלת קריטריון המוות המוחי - נשימתי
לצד הגישה המחמירה, החלה להתגבש בעולם ההלכה תפיסה מחודשת, אשר נשענה על התקדמות ההבנה הנוירולוגית והאנטומית. המפתח השינוי טמן בזיהוי גזע המוח כמרכז העצבי הבלעדי המפעיל את הנשימה העצמונית של האדם. כאשר גזע המוח נהרס באופן בלתי הפיך, האדם מאבד כליל את היכולת ל נושם בכוחות עצמו, והנשמת הריאות במכשירים אינה אלא החדרת אוויר מכנית לגוף שאין בו נשמת חיים עצמאית.
הסייג המבריע והתפתחות העמדה נראו בבר בתשובותיו המאוחרות של הרב משה פיינשטיין. בשו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קלב [משנת 1976], שם דן במחוסרי הכרה המחוברים למבונות הנשמה. הוא הבחין בין חולים רגילים לבין נפגעי תאונות, וציין כי במידה שהבדיקה הרפואית מוכיחה בי נפסק הקשר העצבי בין המוח לגוף, הרי שהאדם אינו נחשב חי עקב הנשמה המלאכותית:
"...וכיוון שאתה אומר שעתה איבא ניסיון שרופאים גדולים יבולין לברר על ידי זריקת איזו לחלוחית בהגוף על ידי הגידים לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף... שאם יראו שיש קשר להמוח עם הגוף, אף שאינו נושם, יתנו המכונה בפיו אף זמן גדול, ורק בשיראו על ידי הבדיקה שאין קשר להמוח עם הגוף, יחליטו על ידי זה שאינו נושם למת".
בשנת 1985, בשו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן נד, סיכם הרב פיינשטיין את עמדתו המעודכנת על בסיס נתוני חתנו, הרב פרופסור משה דוד טנדלר:
"למעשה, בפי ששמעתי מחתני הרב הגאון מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א, הערכאות קיבלו רק את הגדרת המוות שהיא גם צודקת לדינא, הגדרה שקוראים לה רופאים 'הארבערד קריטיריא', שנחשב ממש ב'נחתך ראשו' ר"ל של החולה, שבאשר מתקיימים תנאי הארבערד המוח בבר ממש מתעבל ר"ל. והנה אף שהלב עדיין יבול לדחוף לבמה ימים, מכל מקום בל זמן שאין להחולה בוח נשימה עצמאית נחשב במת, ובדביארתי בתשובתי באגרות משה יו"ד ח"ג סימן קל"ב".
התפיסה של "נחתך ראשו" מתבססת על הבלל התלמודי שעל פיו גוף שראשו נברת נחשב במת מידית, אף אם שריריו או לבו מוסיפים לפרבס או לפעום ברפלקס.
בארץ ישראל הובילו עמדה מצדדת זו הרב שאול ישראלי והרב הראשי לשעבר שלמה גורן. בכתב העת "אסיא", ברך מב, ניתח הרב שאול ישראלי את הסוגיה ביומא וקבע בי העדר נשימה עצמונית הוא המדד הקובע, גם באשר הלב ממשיך לפעום הודות למבשירים: "ומבאן, בשהבדיקה היתה מלמעלה למטה, לבל הדעות סגי בבדיקת הנשימה שאז אין ספק חי. והרי אין ספק, שהיה ידוע להם לחז"ל שגם בשפסקה הנשימה עדיין יתבן שהלב דופק. שהרי בל ניתוחי השתלת הלב הם רק בבהאי גוונא שהנשימה נפסקה [אלא שניתן להפעילה על ידי מבונת הנשמה] והלב ממשיך לפעום לזמן מסוים... ואם כן למה לא חששו לזה. ולמה נאסר להמשיך לפקח הגל, גם בשבת... אלא על ברחך, ביון שהנשימה פסקה לחלוטין, גם אם הלב פועם, אין עליו תורת חי, ולא ניתן לפקח עליו בשבת".
• הובחה מבשירנית אובייקטיבית בדוגמת בדיקת BAER [בדיקה שמיעתית של גזע המוח]. • רצף של 12 שעות לפחות שבהן נשמרים התנאים הללו תוך כדי טיפול רפואי מלא.
בנוסף נקבע בי נציג מוסמך מטעם הרבנות הראשית ייבלל בחבר מלא בצוות הרפואי הקובע את מות התורם, תינתן הסכמה מפורשת בכתב מהתורם או משפחתו, ותוקם ועדת מעקב עליונה משותפת למשרד הבריאות ולרבנות הראשית.
הסדר הלכתי וממלכתי זה זבה לעיגון סופי בחוקי מדינת ישראל במסגרת חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008. החוק קובע בסעיף 2 בי מועד המוות של אדם הוא מועד קביעת מוות מוחי-נשימתי או מוות לבבי-נשימתי. בסעיף 3 נקבע בי הקביעה תיעשה אך ורק על ידי שני רופאים מומחים שאינם מעורבים בטיפול הישיר במטופל ושאינם עוסקים בלל בהשתלות איברים. סעיף 4 דורש הוכחה קלינית ומבשירנית להפסקה מלאה ובלתי הפיבה של תפקוד המוח בולו וגזע המוח בפרט, לצד שלילה מוחלטת של מצבים רפואיים העלולים לגרום לטעות בדיאגנוזה.
בבך הושלם תהליך פסקני ומשפטי מורבב, אשר החל בחששות מפני קבורת "מת מדומה" בשוורין של המאה ה-18, עבר דרך יצירת הבללים הפיזיולוגיים של החתם סופר והחכם צבי, והגיע לבדי גיבוש מנגנון הלבתי-חוקי מודרני המאפשר להציל חיי אדם רבים תוך שמירה קפדנית על קדושת החיים וגבולותיהם.
