חז״ל ומקורות קדמונים על ינאי המלך
מעטים השליטים בתולדות ימי הבית השני שעוררו פולמוס סוער, קיטוב עמוק וטלטלה היסטורית כמו אלכסנדר ינאי. במשך עשרים ושבע שנות מלכותו (בין 103 ל־76 לפני הספירה) הביא ינאי את ממלכת החשמונאים לשיא התפשטותה הטריטוריאלית והמדינית – ובאותה עת עצמה עמד במוקד השבר הפנימי, הדתי והחברתי, העמוק ביותר שידעה החברה היהודית בארץ ישראל בימים ההם.
בימיו הגיע לשיאו המהפך שעברה השושלת החשמונאית: ממרד צנוע וקנאי של מתתיהו ובניו במודיעין נגד הכפייה הדתית של אנטיוכוס הרביעי, אל מונרכיה הלניסטית ריכוזית וכוחנית, הנשענת על צבא שכירי חרב.
צמיחתו של שליט: הרקע המשפחתי והעלייה למלוכה
אלכסנדר ינאי היה בנו השלישי של יוחנן הורקנוס הראשון, שבימיו הפכה יהודה למעצמה אזורית עצמאית. שמו העברי, יהונתן, קוצר לצורה "ינאי", ואילו שמו היווני, אלכסנדרוס, נבחר כמנהג שליטי התקופה, שאימצו שמות הלניסטיים כדי לבטא מעמד בינלאומי.
יוסף בן מתתיהו מספר כי אביו התנכר לו מיום היוולדו: בחלום נגלה ליוחנן שדווקא ינאי יירש את שלטונו, ובצערו על כך הרחיק את הנער אל הגליל, הרחק מחצר המלוכה בירושלים (קדמוניות היהודים יג, 321-322). גידולו בגליל, רחוק מן האצולה הירושלמית ומחוגי הכהונה הוותיקים, עיצב אותו כאיש שדה, לוחם ומפקד – מורגל בקשיי המערכה יותר מאשר בגינוני הפולחן במקדש.
עם מות יוחנן הורקנוס בשנת 104 לפני הספירה עלה לשלטון בנו הבכור, יהודה אריסטובולוס הראשון. אריסטובולוס, שחשש מאחיו, כלא את אמו ואת אחיו – מלבד אנטיגונוס – והיה הראשון מבית חשמונאי שעיטר את ראשו בדיאדמה ונטל לעצמו את התואר מלך. ימי שלטונו היו קצרים: כעבור שנה אחת מת ממחלה קשה.
אלמנתו, שלומציון אלכסנדרה, נטלה אז את היוזמה: היא שחררה את אחי המלך ממאסרם, בחרה בינאי לרשת את הכתר ואת הכהונה הגדולה, ולפי השערה רווחת במחקר אף נישאה לו בנישואי ייבום. יוסף בן מתתיהו מתאר את עלייתו לשלטון:
משמת אריסטובולוס, התירה אשתו שלומציון, שנקראה ביוונית אלכסנדרה, את אחיו ממאסרם ושמה את אלכסנדרוס למלך, כי עלה עליהם הן בשנותיו והן במתינותו; אולם משעלה על כסא המלוכה הרג את אחד מאחיו אשר שאף לשלטון, ואת האחר, שביקש לחיות חיי פרישות והתרחק מענייני המדינה, כיבד מאוד.
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 320-323)
צעדו הראשון של ינאי – הוצאתו להורג של האח שהתחרה בו – סימן בבירור את אופי המשטר שביקש לכונן. כפי שהטעים מנחם שטרן, ינאי ראה את עצמו מראשית דרכו לא כממשיך דגם "הנשיא" או "השופט" המסורתי, אלא כמלך הלניסטי לכל דבר. חיסול יריבים מבית היה נוהג מקובל בחצרות המלכים הסלאוקים והתלמיים, וינאי אימץ אותו בלי היסוס.
המרחב הטריטוריאלי: מלחמות כיבוש, מאבקי מעצמות וצבא שכירים
ימי מלכותו של ינאי עמדו בסימן מסעות מלחמה כמעט בלתי פוסקים. הוא עלה לשלטון ברגע היסטורי נדיר: האימפריה הסלאוקית התפוררה במאבקי ירושה הרסניים, ורומא טרם התערבה במישרין בענייני המזרח. חלל הכוח שנוצר פתח בפני המלך החשמונאי מרחב תמרון עצום, והוא ניצל אותו לכיבוש שטחים נרחבים במישור החוף, בגליל, בעמק הירדן, בעבר הירדן ובגולן.
יעדו האסטרטגי הראשון היה מוצא חופשי לים התיכון. ערי החוף ההלניסטיות חסמו את דרכה של יהודה אל נתיבי המסחר הימיים והיו מוקד עוינות מתמיד. ינאי שם מצור על עכו (פטולמאיס), ובד בבד ביקש להשתלט על מגדל סטרטון – לימים קיסריה – ועל דור.
אלא שהמצור על עכו גרר התערבות בינלאומית מסוכנת: תלמי התשיעי לתירוס, שליט קפריסין שהודח בידי אמו קלאופטרה השלישית, מלכת מצרים, ראה בבקשת העזרה של אנשי עכו הזדמנות להשתלט על ארץ ישראל כקרש קפיצה בחזרה למצרים.
לתירוס פלש לארץ בראש צבא מאומן והנחיל לינאי מפלה קשה בקרב אסופון שליד הירדן. צבא יהודה הוכה, והממלכה עמדה על סף חורבן. את ינאי הצילה התערבותה של קלאופטרה השלישית, שחששה שבנה ינצל את כיבוש יהודה לפלישה למצרים. היא שיגרה צבא גדול בפיקוד שני מצביאים יהודים, חלקיה וחנניה בני חוניו הרביעי, ראשי יהדות מצרים.
לאחר שהדפו את לתירוס, דחקו יועציה של המלכה לנצל את חולשת ינאי ולספח את יהודה לממלכה התלמית. יוסף בן מתתיהו מתאר את הרגע הגורלי:
כשייעצו אחדים מחבריה להתקיף את ארצו של אלכסנדרוס ולספחה, כי אין הוא מסוגל לעמוד בפניה, התנגד לכך חנניה ואמר: יודע אני היטב כי עוול שתעשי לאיש זה יביא לידי שנאת כל עם היהודים היושבים בארצך, שהרי גם הם עשויים למרוד בך אם תעשי רעה לשאר בני עמם. שכן אלכסנדרוס קשור אליהם בקשרי דם, ואת עצמך יודעת כמה נאמנים הם לך חייליך היהודים.
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 354-355)
טיעונו של חנניה ממחיש את משקלה הפוליטי של התפוצה היהודית במצרים ואת הזיקה ההדדית בין יהדות הגולה לעצמאות יהודה. קלאופטרה נעתרה לעצתו, כרתה ברית עם ינאי בבית שאן (סקיתופוליס) ויצאה מן הארץ.
משחלפה הסכנה פנה ינאי דרומה, אל עזה – הנמל שדרכו ייצאו הנבטים את הבשמים והתבלינים שהובילו במדבר. העיר עמדה במצור עיקש כשנה, בתקווה לעזרה נבטית שלא הגיעה, ולבסוף נפלה. ינאי טבח בתושביה, הרג את חברי מועצת העיר שנמלטו אל מקדש אפולון, והחריב את העיר – מתוך כוונה ברורה לחסל מתחרה כלכלית לנמלי יהודה (קדמוניות היהודים יג, 358-364).
במקביל פעל ינאי בעוצמה בעבר הירדן: הוא כבש את גדר ואת מבצר עמתוס שלצד הירדן, והתקדם אל מואב והגלעד. ההתפשטות הובילה בהכרח להתנגשות חזיתית עם הממלכה הנבטית. כפי שהראה אריה כשר, לא היה זה רק מאבק על אדמות, אלא מלחמה כלכלית על השליטה בצירי המסחר הבינלאומיים.
השיא הגיע כשהמלך הנבטי עובדת הראשון טמן לינאי מארב בגולן: הצבא החשמונאי נלכד בשטח הררי, נדחק אל ערוץ עמוק ונרמס תחת המון גמלים, וינאי עצמו נמלט בעור שיניו לירושלים (קדמוניות היהודים יג, 375; מלחמת היהודים א, 90).
כיבושים בהיקף כזה חייבו שינוי מבני באופיו של הצבא. המיליציה העממית, שהתגייסה בעבר למלחמות מצווה להגנת המולדת והאמונה, לא התאימה למסעות ממושכים מעבר לגבולות. ינאי ביסס אפוא את כוחו על שכירי חרב זרים, שגויסו בפיסידיה ובקיליקיה שבאסיה הקטנה.
חוקרים כדניאל שוורץ ואייל רגב הדגישו את ההשלכות ההרסניות של מהלך זה. החזקת צבא שכירים קבוע הטילה עול מסים כבד על האוכלוסייה החקלאית ביהודה; ושכירי החרב, שלא חשו כל מחויבות לעם היהודי, היו בידי המלך כלי נוח לדיכוי כל מחאה מבית.
ההיסטוריון דוד משה הר הבחין בין כיבושיהם של אביו ואחיו של ינאי לבין כיבושיו שלו. יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס נקטו מדיניות של גיור – כפוי או מרצון – באדום ובגליל, ובכך הטמיעו את תושביהם בעם היהודי לדורות. ינאי, לעומתם, ראה בכיבושיו נכסים צבאיים וכלכליים בלבד: הוא לא פעל להטמעת התושבים, ואף החריב ערים רבות.
משום כך, כשהגיע המצביא הרומי פומפיוס לארץ בשנת 63 לפני הספירה, בוטלו כיבושיו במחי יד: ערי החוף ועבר הירדן הוצאו מידי יהודה והושבו למעמדן הקודם.
המטבעות: "יהונתן המלך" ו"חבר היהודים"
עדות יוצאת דופן לתפיסת השלטון של ינאי מספקים המטבעות שטבע, שנמצאו באלפיהם בחפירות ברחבי הארץ. ינאי היה השליט החשמונאי הראשון שהטביע על מטבעותיו את התואר מלך, ומטבעותיו משקפים את השינוי ההדרגתי במעמדו מול מוסדות האומה המסורתיים.
בסדרות המוקדמות נשמר עדיין הדגם שהנהיג אביו. בכתב עברי קדום, בתוך זר, נכתב: "יהונתן הכהן הגדול וחבר היהודים", ובצד השני הוטבעו שתי קרני שפע וביניהן רימון. המונח "חבר היהודים" עורר דיון מחקרי ער: מנחם שטרן ואוריאל רפפורט סברו כי הוא מציין את אספת העם, את הסנהדרין או את הגרוסיה (מועצת הזקנים), ששימשה שותפה רשמית להנהגה לצד הכהן הגדול. צירוף שמו של ינאי ל"חבר היהודים" ביטא לגיטימציה השואבת מן המסורת החוקתית היהודית.
בהמשך מלכותו חולל ינאי מהפכה סמלית. הוא הנפיק סדרות דו־לשוניות בעלות אופי הלניסטי גלוי: בצד אחד כתובת יוונית, "של המלך אלכסנדרוס" (באסילאוס אלכסנדרו), סביב עוגן – סמל לכיבוש ערי הנמל ולריבונות הימית; ובצד השני הכתובת העברית "יהונתן המלך" סביב כוכב בן שמונה קרניים הנתון בתוך עיגול. בסדרות אלה נעלמו הן "חבר היהודים" והן תואר הכהונה הגדולה, ואת מקומם תפס התואר המלכותי.
החוקרים עמדו על כך שהעוגן היה סמל מלכותי מוכר של השושלת הסלאוקית. אימוצו העיד על רצונו של ינאי להציג את עצמו, כלפי פנים וכלפי חוץ, כמלך ריבוני ואוטוקרטי, השואב את סמכותו מעוצמתו הצבאית ואינו תלוי בחסדי מועצת החכמים או אספת העם.
מנגד הצביעו חוקרים כאייל רגב על כך שבשלהי ימיו – ככל הנראה בעקבות מלחמת האזרחים והרצון לפייס את העם – חזר ינאי לטבוע מטבעות בנוסח המסורתי, "יהונתן הכהן הגדול וחבר היהודים": עדות לתנועת המטוטלת בין ריכוזיות מוחלטת לבין הכרה במוסדות הלאומיים.
פרושים, צדוקים ופולחן המקדש
הקרע שפילג את החברה היהודית בימי ינאי לא נבע רק מעול המסים ומשפיכות הדמים, אלא מניגוד מהותי בתפיסת המנהיגות. בחברה היהודית של ימי הבית השני התגבשו שתי תנועות רעיוניות מרכזיות: הפרושים והצדוקים.
הצדוקים ייצגו את האריסטוקרטיה הכוהנית, את בעלי הקרקעות ואת האצולה הצבאית. הם דבקו בפשוטו של מקרא ודחו את התורה שבעל פה, ראו בחיוב את השתלבותה של יהודה במרחב ההלניסטי ותמכו בריכוז הסמכויות בידי בית חשמונאי. הפרושים, שנהנו מתמיכה עממית רחבה, דגלו במסורת האבות ובתורה שבעל פה, ביקשו להנחיל את חיי הדת לעם כולו, והתנגדו בתוקף לריכוז שני הכתרים – כתר המלוכה וכתר הכהונה הגדולה – בידי אדם אחד.
בעיני הפרושים והמון העם, כהן גדול הנכנס לקודש הקודשים חייב להיות טהור, מרוחק מדרכי הגויים ונקי משפיכות דמים. ינאי, שבילה את רוב ימיו בשדות הקרב מוקף שכירי חרב עובדי אלילים, נתפס כמי שמחלל את קדושת המקדש. ומתחת לפני השטח רחשה גם שאלת טוהר הייחוס של בית חשמונאי. בתלמוד השתמר סיפור נוקב על הקרע הגלוי בין ינאי לחכמים – קרע שפרץ דווקא בשעת משתה ניצחון:
מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם שישים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבניין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שולחנות של זהב, ואכלו. והיה שם אחד, איש לץ, לב רע ובליעל, ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך! ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם ציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד, ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא, ויבדלו חכמי ישראל בזעם... ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם, עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.
(תלמוד בבלי, קידושין סו ע״א)
החוקרת ורד נעם השוותה מסורת זו לסיפור המקביל אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יג, 288-296). שם המשתה והפקפוק בייחוס מיוחסים לאביו של ינאי, יוחנן הורקנוס, והחכם התובע להפריד בין הכתרים נקרא אלעזר. לפנינו, אפוא, מסורת קדומה משותפת, שבעלי התלמוד הסבו אל ינאי – הדמות שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי כאב־טיפוס של רודף חכמי התורה.
לטענה שאם המלך נשבתה הייתה משמעות הלכתית מרחיקת לכת: שבויה פסולה להינשא לכהן, מחשש שנבעלה בשבי, וצאצאיה חללים – פסולים לכהונה. התביעה "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה" ביטאה אפוא את עמדתם העקרונית של הפרושים נגד המונופול השלטוני של בית חשמונאי.
המתח הדתי התפרץ במלוא עוצמתו בחג הסוכות במקדש. לפי ההלכה הפרושית, ניסוך המים על המזבח בימי החג הוא "הלכה למשה מסיני", שיש לקיימה ברוב שמחה ובפומבי. הצדוקים כפרו במצווה זו, שאינה מפורשת בתורה. לפי המסורת, כשניגש ינאי למזבח ככהן גדול ביקש להפגין את נטייתו הצדוקית ואת בוזו לפרושים, ושפך את המים על רגליו במקום אל הספל המיועד. המשנה מוסרת תיעוד תמציתי של המאורע – מבלי לנקוב בשם הכהן:
ולמנסך אומרים לו: הגבה ידך! שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
(משנה, סוכה ד, ט)
זיהויו של הכהן האלמוני עם ינאי נשען על תיאורו של יוסף בן מתתיהו, החושף את תוצאותיה המחרידות של ההתפרצות – שהפכה את חצר המקדש לזירת טבח:
ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג וכשעמד על יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים וענפי עץ אבות... ונוסף על כך עלבו בו ואמרו שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי לכהונה. ועל כך נתמלא כעס והרג מהם כששת אלפים איש, ועשה גדר של עץ סביב המקדש והמזבח עד למקום שהיה מותר לבוא בו רק לכוהנים, ובדרך זו מנע מן ההמון את הגישה אליו.
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 372-373)
מחיצת העץ סביב המזבח סימלה את הנתק הפיזי והרוחני בין המלך־הכהן לבין העם: המקדש חדל להיות בית תפילה עממי והפך למתחם מבוצר של האליטה השלטונית.
ביטוי נוסף להתנגשות בין ינאי למערכת המשפט הפרושית עולה מן האגדה התלמודית על זימונו של המלך לדין בפני הסנהדרין בראשות שמעון בן שטח:
עבדו של ינאי המלך הרג את הנפש. אמר להם שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו לו: עבדך הרג את הנפש. שיגרו אליהם. שלחו לו: בוא אף אתה לכאן, "והועד בבעליו" אמרה תורה – יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. בא וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך; ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד... אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע; נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם! יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.
(תלמוד בבלי, סנהדרין יט ע״א–ע״ב)
חוקרים רבים הצביעו על הדמיון המובהק בין סיפור זה לבין משפטו של הורדוס הצעיר בפני הסנהדרין בשנת 47 לפני הספירה, המתואר בהרחבה אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יד, 168-176). לפי הצעה זו הסבו חז״ל את זיכרון פחדם של הדיינים מפני העריץ אל דמותו של ינאי, כדי לנמק את ההלכה המעניקה חסינות שיפוטית למלכי ישראל.
כך או כך, הסיפור ממחיש את המאבק החוקתי היסודי: האם המלך כפוף לתורה ולבתי הדין של האומה, או שמא הוא שליט אבסולוטי הניצב מעל לכל ביקורת שיפוטית?
מלחמת האזרחים והפלישה הסלאוקית
הטבח בסוכות והמפלה מול הנבטים בגולן הציתו מלחמת אזרחים כוללת שנמשכה כשש שנים. לפי יוסף בן מתתיהו נספו בה לא פחות מחמישים אלף יהודים (קדמוניות היהודים יג, 376). העימות לבש אופי של מלחמת מעמדות ומלחמת תרבות: שכירי החרב של המלך נלחמו בהמוני איכרים, פרושים ואנשי העם.
בייאושם נקטו מנהיגי המורדים צעד חסר תקדים, הסותר את כל המורשת החשמונאית: הם פנו אל דמטריוס השלישי אאיקרוס, המלך הסלאוקי שישב בדמשק, והזמינו אותו לפלוש ליהודה ולהפיל את מלכם. בשנת 88 לפני הספירה לערך התייצבו שני המחנות ליד שכם. המעמד היה טרגי: בצבא המלך הסלאוקי שירתו רבבות יהודים שנאבקו במלכם, ואילו צבא מלך יהודה הורכב משכירי חרב נכרים שנלחמו ביהודים.
ינאי נחל מפלה מוחצת, שכיריו הושמדו כמעט כולם, והוא נאלץ לנוס ולהסתתר בהרים. אולם דווקא ברגע השפל התחולל מהפך לאומי. המורדים הבינו את המחיר הקטסטרופלי של מעשיהם: הדחת ינאי בעזרת צבא סלאוקי פירושה קץ העצמאות והשבת השלטון הנכרי לירושלים. הרגש הלאומי גבר על השנאה הפנימית: ששת אלפים יהודים עזבו את מחנה דמטריוס וחברו אל ינאי. דמטריוס, שחשש מהתקוממות כוללת, נסוג לסוריה, והותיר את יתר המורדים לבדם מול זעמו של המלך.
עדות המגילות והחפירות בירושלים
לאחר נסיגת דמטריוס שם ינאי מצור על המורדים שהתבצרו בעיר בתומה, הכניע אותם והובילם לירושלים. שם ביצע מעשה נקם מחריד, שהותיר חותם של אימה בזיכרון ההיסטורי. יוסף בן מתתיהו מתאר את המאורע בשני ספריו:
וכשהביא אותם לירושלים עשה בהם מעשה אכזרי מאין כמוהו: שכן בשעה שהיה מסב במשתה עם פילגשיו במקום בולט לעין ציווה לתלות כשמונה מאות מהם, ולשחוט את נשיהם ובניהם לנגד עיניהם בעודם תלויים חיים. זו הייתה נקמתו על העלבונות שעלבוהו; אך מעשהו היה למעלה ממידת האנושיות, אף־על־פי שהיה עליו להענישם קשה, שכן הביאו את הארץ לידי סכנה של השתעבדות לנוכרים.
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 380-381)
ב"מלחמת היהודים" מוסיף יוסף בן מתתיהו פרטים על השלכותיו המיידיות של המעשה:
וכאן הגיעה אכזריותו לשיאה, והוא הגיע עד לידי פשע נורא: שכן הוא ציווה להוקיע שמונה מאות מן השבויים בתוך העיר, ולטבוח את נשיהם וילדיהם לעיניהם, בעוד הוא עצמו מביט במחזה הזה כשהוא שותה ומשתעשע עם פילגשיו. ואימה כה גדולה נפלה על העם, עד כי שמונה אלפים מן המורדים ברחו בלילה ההוא מגבולות יהודה, ולא שבו כל עוד אלכסנדר חי.
(יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים א, 97-98)
בעקבות מעשה זה דבק בינאי בפי העם הכינוי היווני "תראקידס" (קדמוניות היהודים יג, 383). מנחם שטרן הראה שהכינוי בא להשוותו לבני תראקיה, שנחשבו בעולם העתיק לאב־טיפוס של אכזריות ברברית וצמאת דם – או לרמוז לשומרי ראש תראקים ששירתו בצבאו.
אישור עצמאי למאורע זה נמצא במגילות מדבר יהודה, נושא שבו עסק ד״ר אורן איבלמן בהרצאתו על דמותו של "כפיר החרון" במגילות (ראו בקישור - האריה שבמגילה: מיהו המלך היהודי החשמונאי שכונה "כפיר החרון"? הרצאה של ד״ר אורן איבלמן מרשות העתיקות). איבלמן מנתח את פשר נחום (4Q169), שנמצא במערה 4 בקומראן. חיבור זה מפרש את נבואת נחום על נינוה כרמז לאירועי זמנם של אנשי הכת:
]פשרו על דמי[טרוס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות... ]פשרו[ על כפיר החרון אשר יכה בגדוליו ואנשי עצתו... פשרו על כפיר החרון ]...[ בדורשי החלקות, אשר יתלה אנשים חיים ]...[ בישראל מלפנים, כי לתלוי חי על העץ ]יקרא[.
(פשר נחום, 4Q169, קטעים 3-4, טור א, שורות 2-8)
כפי שמסביר איבלמן, זהו אחד המקרים הנדירים שבהם נזכר במגילות קומראן בשמו שליט הלניסטי היסטורי – דמטריוס. במחקר מקובל כמעט ללא עוררין כי "כפיר החרון" הוא אלכסנדר ינאי, ואילו "דורשי החלקות" הם הפרושים, שנואי נפשם של אנשי הכת, שפירשו את המצוות בדרך המקלה על העם.
סוגיית תליית אנשים חיים מעוררת דיון הלכתי עמוק. בספר דברים נאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב). לפי ההלכה הפרושית, התלייה נעשית רק לאחר שהנידון הוצא להורג, ונמשכת זמן קצר בלבד. לעומת זאת, מגילת המקדש (11q19, טור 64) מפרשת את הפסוק כעונש של תלייה בעודו חי – כלומר צליבה – המיועד לבוגדים המוסרים את עמם ביד נכרים.
איבלמן מצביע על עמדתו המורכבת של בעל הפשר. מצד אחד, הכת רואה בפרושים בוגדים הראויים לעונש על שהזמינו את דמטריוס הנכרי; מצד אחר, הזעזוע ממעשה ינאי מהדהד במילים "](אשר לא נעשה) בישראל מלפנים" (בהשלמת החוקרים) – שכן צליבת אנשים חיים חרגה מכל מסורת משפטית ישראלית.
לעדויות הכתובות נוסף נדבך ארכאולוגי מוחשי. בחפירה שערכה רשות העתיקות בשנת 2017 במגרש הרוסים בירושלים, כ־300 מטרים מצפון־מערב לחומת העיר העתיקה (סמוך לבניין העירייה), נחשף בור מים מימי הבית השני. בבור נמצאו שרידיהם של לפחות 124 בני אדם – גברים ונשים, ילדים, תינוקות ואף יילודים – ועליהם סימני אלימות קיצוניים: מכות חרב בגולגולות, בלסתות ובחוליות הצוואר, ולפחות שישה־עשר מהם נערפו.
כלי החרס ובדיקות פחמן 14 תיארכו את המכלול לסוף המאה השנייה או לראשית המאה הראשונה לפני הספירה. החוקרים – ג׳נה דיטמר, ד״ר יוסי נגר, כפיר ארביב, תהילה ליברמן ופירס מיטשל – הציעו כי זוהי ככל הנראה העדות הפיזית הראשונה לטבח שבוצע בימי ינאי (international journal of osteoarchaeology, 2022). הממצא מאשש באופן מצמרר את תיאורי יוסף בן מתתיהו על שחיטת הנשים והילדים.
חידת 4q448: התפילה לשלום יונתן המלך
לצד התיאורים הקשים על "כפיר החרון", צופנות מגילות קומראן תעלומה הפוכה, שאף בה עוסק איבלמן: טקסט המברך את ינאי ומייחל להצלחתו. זוהי המגילה 4q448, המכונה "תפילה לשלום יונתן המלך", שפוענחה בידי אסתר וחנן אשל ועדה ירדני:
עור קדש על יונתן המלך וכל קהל עמך ישראל אשר בארבע רוחות שמים, יהי שלום כולם, ועל ממלכתך יתברך שמך.
(4q448, טורים ב–ג)
זיהויו של "יונתן המלך" עורר פולמוס עז. יונתן הוופסי, אחיו של יהודה המקבי, לא כונה מעולם מלך; המלך היחיד מבית חשמונאי ששמו העברי היה יונתן הוא אלכסנדר ינאי. כיצד ייתכן אפוא שתפילה לשלומו ולשלום ממלכתו נשמרה בספרייתה של כת שראתה בכהונה החשמונאית שלטון בלתי לגיטימי, ובמלך עצמו – חיה טורפת?
במחקר הוצעו כמה כיווני פתרון. חנן אשל טען כי התפילה חוברה באחד מרגעי השיא הלאומיים של ינאי – אולי כשהדף פלישה זרה – שעה שחוגים רחבים בעם חשו גאווה לאומית. אחרים סברו שהמגילה אינה פרי עטה של הכת, אלא חיבור ירושלמי שהתגלגל לקומראן במסגרת ספרייה רחבה יותר. חוקרים נוספים, ובהם עמנואל מאן ואנדרה למר, הציעו קריאה הפוכה: לא תפילה לשלום המלך, אלא קריאה לאל שיקום נגדו.
כך או כך, כפי שמציין איבלמן, המגילה משקפת את המורכבות העצומה של דמות ינאי בעיני בני דורו: שליט עריץ ואכזר, אך בעת ובעונה אחת סמל הריבונות המדינית ומגינה הצבאי של האומה.
אחרית הימים: מחלת המלך, המצור על רגבה והצוואה המדינית
בשנותיו האחרונות המשיך ינאי בפעילות צבאית בעבר הירדן ובגולן, בעוד מצבו הבריאותי מידרדר במהירות. במסע ממושך לייצוב הגבול המזרחי מול הנבטים כבש שורה של ערים ומבצרים: פחל (שנהרסה משום שתושביה סירבו לקבל עליהם את מנהגי היהודים), דיון, גרסה, גולן, סוסיתא וגמלא (קדמוניות היהודים יג, 393-397). המסע הבטיח שליטה יהודית רציפה בבשן ובגולן, והניח תשתית ליישוב יהודי שהתקיים באזור מאות שנים.
במהלך מסעות אלה, מספר יוסף בן מתתיהו, לקה ינאי – בעקבות שתייה מופרזת – בקדחת רביעונית: התקפי חום החוזרים כל שלושה ימים, ככל הנראה מלריה (קדמוניות היהודים יג, 398). למרות ייסוריו המשיך לפקד על צבאו בשדה שלוש שנים רצופות. בשנת 76 לפני הספירה, בעיצומו של המצור על מבצר רגבה שבעבר הירדן, כרע המלך תחת נטל המחלה.
ברגעיו האחרונים גילה ינאי חוש מנהיגות. הוא הבין שהמשטר הריכוזי והאלים שכונן, המושתת על שכירי חרב ועל דיכוי הפרושים, לא יחזיק מעמד לאחר מותו, וכי המשך המאבק יחסל את השושלת. על ערש דווי הורה לרעייתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים:
ובשעה שראתה אותו גוסס וכבר נואשה מחייו, בכתה וקרעה שערות ראשה ואמרה: למי אתה מניח אותי ואת ילדיך, מחוסרי כל עזרה מכל צד, כשרבים כל כך שונאים אותך? והוא יעץ לה לשמור את מותו בסוד מן החיילים עד שתכבוש את המבצר, ובשובה לירושלים כמנצחת תמסור סמכות מסוימת לידי הפרושים, כי הם בעלי השפעה עצומה על העם... ואם תעשי כן, אמר, לא זו בלבד שתזכי לקבורה מפוארת ממני, אלא שתוסיפי למשול בביטחון גמור ולא יאונה לך כל רע.
(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 399-404)
צוואתו המדינית של ינאי זכתה להד רחב במסורת התלמודית, באמרה מפורסמת שהפכה לנכס צאן ברזל של התרבות היהודית:
אמר לה ינאי מלכא לדביתהו: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
(תלמוד בבלי, סוטה כב ע״ב)
דבריו משקפים הבחנה חדה בין הפרושים האמיתיים, שעמם ניתן וראוי להגיע לפשרה לטובת שלום הממלכה, לבין קנאים ומתחסדים הפועלים לטובתם האישית במסווה של קדושה.
שלומציון מילאה את הצוואה במלואה. היא כרתה ברית עם הפרושים ובראשם שמעון בן שטח – אחיה, לפי מסורת חז״ל – הפקידה בידיהם את סדרי הפולחן והמשפט, מינתה את בנה הורקנוס השני לכהן גדול, ואת בנה אריסטובולוס השני הפקידה על הצבא. תשע שנות מלכותה נחרתו בזיכרון ההיסטורי כתקופה של שלום פנימי, שגשוג כלכלי ופריחה תורנית.
ינאי בראי ההיסטוריוגרפיה והספרות העברית
הערכת דמותו של אלכסנדר ינאי עברה תמורות מרתקות בהגות ובמחקר המודרניים. ראשוני ההיסטוריונים היהודים במאה התשע־עשרה, ובראשם היינריך גרץ, שפטו אותו בחומרה מוסרית: גרץ ראה בו עריץ הלניסטי ואיש דמים, שהשחית את מורשתם המוסרית של המקבים, העמיק את הפילוג בעם והמיט אסון על הממלכה.
עם צמיחת התנועה הציונית התחולל מהפך בהערכת שלטונו. היסטוריונים לאומיים, ובראשם יוסף קלוזנר, ראו בינאי את גדול מלכי החשמונאים: מדינאי מפוכח ואיש חזון, שהבין כי בעולם של מעצמות דורסניות אין קיום למדינה יהודית בלי עוצמה צבאית, עומק אסטרטגי, גבולות בני הגנה ומוצא לים. לשיטתו, הפרושים גילו קוצר ראייה מדיני בהתנגדותם לכיבושים, ובגידתם בהזמנת דמטריוס הצדיקה יד קשה לשם הגנת העצמאות.
בספרות העברית המודרנית מצאה דמותו של המלך הד עמוק ברומן ההיסטורי של משה שמיר, "מלך בשר ודם" (1954). שמיר הפך את ינאי לאלגוריה על הדילמות הקיומיות של מדינת ישראל הצעירה: היחס בין כוח צבאי למוסר, המתח בין צורכי הביטחון לערכי הרוח והצדק החברתי, והסכנה האורבת למנהיגות המתנתקת מרחשי לב עמה בשם אינטרסים שלטוניים.
המחקר בן זמננו מציג תמונה מורכבת יותר. אלכסנדר ינאי לא היה קדוש לאומי ולא מפלצת חסרת בינה; הוא היה שליט טרגי שפעל בצומת דרכים גורלי, קרוע בין שני עולמות: הצורך לבצר ממלכה טריטוריאלית מול איומים אזוריים על פי כללי המשחק ההלניסטיים, ומחויבותה של חברה יהודית עמוקת שורשים לתורה, למוסר הנביאים ולשלטון החוק.
כיבושיו המזהירים יצרו ממלכה רחבת ממדים, שלא הייתה כמותה מאז ימי דוד ושלמה – אך המחיר הפנימי היה כבד מנשוא. הצלקות שהותירו מלחמת האזרחים, צליבת שמונה מאות המורדים והטבח בירושלים לא הגלידו. דור אחד בלבד לאחר מותו, כשהתייצבו לגיונות רומא בפיקוד פומפיוס בשערי הארץ, הם מצאו חברה שסועה ומדממת, שבה בניו של ינאי – אריסטובולוס השני והורקנוס השני – נלחמו זה בזה, והביאו במו ידיהם את קץ הריבונות החשמונאית.
דמותו של "כפיר החרון" נותרה אפוא סמל רב־עוצמה למורכבותה של הריבונות היהודית: לעוצמתו של הכוח הצבאי – ולסכנה הקיומית הטמונה באובדן הלכידות והשלום הפנימי.
❖ ❖ ❖
לקריאה נוספת
1. מנחם שטרן, יהודה החשמונאית בעולם ההלניסטי: פרקים בהיסטוריה מדינית. ערך: דניאל ר׳ שוורץ. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1995. 298 עמ׳.
2. חנן אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2004. 191 עמ׳.
https://orion-bibliography.huji.ac.il/node/53118
3. אסתר אשל, חנן אשל ועדה ירדני, "חיבור מקומראן ובו קטע ממזמור קנד ותפילה לשלומו של יונתן המלך וממלכתו", תרביץ, כרך ס, חוברת ג (תשנ״א / 1991), עמ׳ 295-324.
https://orion-bibliography.huji.ac.il/node/70636
4. Vered Noam, shifting images of the hasmoneans: second temple legends and their reception in josephus and rabbinic literature. oxford: oxford university press, 2018.
https://orion-bibliography.huji.ac.il/orion_editor/node/103501
5. eyal regev, the hasmoneans: ideology, archaeology, identity. journal of ancient judaism supplements 10. göttingen: vandenhoeck & ruprecht, 2013.
https://orion-bibliography.huji.ac.il/node/64902
6. aryeh kasher, jews, idumaeans, and ancient arabs: relations of the jews in eretz-israel with the nations of the frontier and the desert during the hellenistic and roman era (332 bce–70 ce). texts and studies in ancient judaism 18. tübingen: mohr siebeck, 1988. 283 pp.
https://www.mohrsiebeck.com/en/book/jews-idumaeans-and-ancient-arabs-9783161587238
7. shani l. berrin, the pesher nahum scroll from qumran: an exegetical study of 4Q169. studies on the texts of the desert of judah 53. leiden: brill, 2004.
https://orion-bibliography.huji.ac.il/node/61776
8. emmanuelle main, “for king jonathan or against? the use of the bible in 4q448”, in biblical perspectives: early use and interpretation of the bible in light of the dead sea scrolls, eds. michael e. stone and esther g. chazon. stdj 28. leiden: brill, 1998, pp. 113–135.
https://orion-bibliography.huji.ac.il/orion_editor/node/87608
9. jenna m. dittmar, yossi nagar, kfir arbiv, tehillah lieberman and piers d. mitchell, “violence in hasmonean judea: skeletal evidence of a massacre from 2nd–1st century bce jerusalem”, in international journal of osteoarchaeology, vol. 32, no. 4 (2022), pp. 731–745.
