מדין רועה ועד לדין מרומה: ניתוח פסק דין

מדין רועה לדין מרומה ניתוח פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בעניין תיק 1018856/10

עולם המשפט נפגש לעיתים קרובות עם מציאויות אנושיות מורכבות, אך דומה כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, שניתן בכ"א באדר ה'תשפ"ו (10 במרץ 2026), הוא מהדרמטיים והסוערים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות. הרכב הדיינים - כבוד אב בית הדין הרב יצחק מרוה, והדיינים הרב רפאל זאב גלב והרב שמעון לביא - נדרש להכריע בתביעת כתובה ופיצויים בסך 52,555 דולר שהגישה אישה נגד בעלה, אברך כולל שהציג עצמו כבן תורה אדוק השומר על קדושה וטהרה, בעוד שמתחת לפני השטח התגלתה מסכת חיים אפלה, רוויית שקרים, בגידות ואלימות.

ראשיתו של הסיפור בקשר נישואין שנמשך כעשרים שנה והניב שישה ילדים, אך הגיע לקיצו בסבב התדיינויות משפטיות מפרך שנמשך כארבע שנים. האישה תיארה כיצד חייה הפכו לגיהינום מתמשך בגלל יצרו המיני הבלתי נשלט של בעלה. בין האנקדוטות המזעזעות שנחשפו בדיונים עלה כי הבעל שנהג ליטול כדורי ויאגרה באופן תדיר, אף ניהל "גמ"ח ויאגרה" סודי שבו סיפק כדורים אלו לאברכים אחרים בכולל שהתביישו לרכוש אותם בבית המרקחת... כאשר האישה לא נענתה לדרישותיו התכופות לקיום יחסים היה הבעל נתקף בהתקפי זעם פרועים; הוא השליך חפצים, גזר את כרטיסי האשראי שלה, נעל את מפתחות הרכב, ואף הגדיל עשות ונטל נעל אחת מכל אחד מארבעת זוגות הנעליים שלה כדי למנוע ממנה פיזית לצאת מן הבית.

האישה סיפרה בבכי כי הבעל היה כופה עצמו עליה באיומים ובאלימות מילולית קשה, מקלל אותה בקללות קשות ומאיים עליה כי אם לא תיעתר לו, לא ירכוש מצרכי מזון לשבת עבור ששת ילדיהם. הוא נהג להעיר את הבית באמצע הלילה, להדליק את האורות בחדר השינה ולמנוע ממנה שינה. חוסר הגבולות של האיש הגיע לשיאו כאשר במהלך ניהול תיק הגירושין, הוא עשה דין לעצמו ונשא אישה שנייה בנישואין פרטיים ללא היתר מבית הדין, תוך שהוא מציג בפניה הסכם ממון שבו הגדיר עצמו כפרוד, ומפיץ שמועה שקרית בבתי הכנסת בחולון כאילו קיבל

היתר מיוחד בעל פה מהגאון רבי יצחק זילברשטיין. מבית הרב זילברשטיין יצאה הכחשה חריפה בכתב המגדירה את מעשיו כחילול השם נורא. בנוסף, התברר כי הבעל החזיק בביתו מספר כְּתוּבוּת ריקות, וכשנשאל על כך בבית הדין השיב במבוכה כי החזיק בהן "רק כדי להתאמן" בכתיבת כתובות...

מנגד, הבעל הכחיש את האשמות האלימות וטען כי אשתו היא "מורדת" קלאסית הסובלת מתופעה נפוצה בקרב נשים חרדיות מסוימות הנגעלות מתשמיש, וכי היא נהגה להשאיר את חולצתה במהלך היחסים ואף קבעה לו אולטימטום משפיל לפיו יש לו "דקה וחצי לגמור". הבעל הגיש לבית הדין חוות דעת תורנית רחבת היקף מאת הרב ח.א. מבת ים, שהתיימר לפסוק כי האישה מוגדרת כמורדת, ואף יעץ לבעל לקחת את האישה השנייה כ"פילגש" ללא צורך ברשות אשתו הראשונה. כדי להכריע בתסבוכת זו, נדרש בית הדין לנתח לעומק את דין "רועה זונות" ואת גדרי הראיות הנסיבתיות בדין מרומה. והרי לנו נושא מאמרו – מדין רועה ועד לדין מרומה.

"דין רועה זונות" - התפתחותו ההיסטורית ופרשנותו בספרות השו"ת

אחת מטענותיה המרכזיות של האישה הייתה כי הבעל הוא "רועה זונות". טענה זו נסמכה על תצלומי מסך והקלטות מתוך מכשיר הטלפון שלו, שבהם נשמע משוחח ושר עם נשים זרות, לרבות שיחות אינטימיות עם אישה המכונה בפסק הדין - "חרדית טובלת" על ענייני מקווה ומפגשים בצימרים בקרית ים ובקרית אתא. הבעל החליף גרסאות שוב ושוב; בתחילה הכחיש לחלוטין, אך משהושמעו ההקלטות הודה כי מדובר בקולו אך טען כי אלו היו "דיבורים והתכתבויות בלבד ללא מעשה". הוא טען כי כדי להגדירו כ"רועה זונות" נדרשת עדות ישירה של עדי ראייה שראו אותו מבצע את מעשה הניאוף עצמו. נבוא ונבחן, א]וא, מקורותיו של דין זה ומהותו.

מקורו של דין רועה זונות כעילה לכפיית גט וחיוב כתובה מושתת על דבריו האלמותיים של הרב אלכסנדר זוסלין הכהן בספר האגודה. הרב אלכסנדר זוסלין הכהן (הנודע בכינויו "האגודה" או מהרז"ך), היה מחשובי פוסקי אשכנז במחצית הראשונה של המאה ה-14. הוא נולד בגרמניה, פעל כרב ופוסק בקהילות ורמס, קלן ופרנקפורט, ולבסוף הגיע לארפורט. רבי אלכסנדר נהרג על קידוש השם יחד עם כ-3,000 מיהודי קהילתו בטבח ארפורט הנורא במרץ 1349 (ה'ק"ט), במהלך פרעות המגפה השחורה. חיבורו "ספר האגודה" מרכז פסקי דינים והכרעות הלכתיות על סדר מסכתות הש"ס.

בספר האגודה על מסכת יבמות (פרק הבא על יבמתו, סימן ע"ז), מתאר רבי אלכסנדר מקרה שבא לפניו ובמסגרתו הוא מתווה את היסודות לחיוב הגט והכתובה במקרה של רועה זונות :

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהוא רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא. איבעית אימא גמרא. איבעית אימא סברא. קרא דכתיב 'אם תקח נשים על בנותי'. איבעית גמרא דאמרינן הכא (יבמות סה ע"א) 'והוא דאפשר בסיפוקייהו', ובנדון זה כתיב (משלי כט) ורועה זונות יאבד הון'. ואיבעית אימא סברא, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר."

שלושת הטעמים המובאים באגודה מספקים הבנה מעמיקה של חומרת הדין. הטעם המקראי, המבוסס על השבועה שהשביע לבן את יעקב, מלמד על העלבון והפגיעה האנושה באמון הנישואין כאשר הבעל בוגד באשתו, גם ללא נישואין רשמיים לאחרת. הטעם התלמודי המקשר בין האיסור לשאת נשים ללא יכולת לכלכלן ("בסיפוקייהו״) לפסוק במשלי, מלמד על הסכנה הכלכלית שבהתנהגות זו, שכן הבעל עתיד לכלות את רכושו על זונות ולא להותיר מזון לאשתו. הטעם הסברתי קובע כי צערה של אישה שבעלה מתרועע עם זונות גדול לאין שיעור מהמקרים המוזכרים בתלמוד בפרק המדיר שבהם כופין גט, כגון בעל המדיר את אשתו שלא תשאיל נפה וכברה מחברותיה.

אלא שעלתה מחלוקת נוכח הבדלי גרסאות בנוסח דברי האגודה בספרו. בנוסח האגודה המקורי כפי שהשתמר בהגהות מרדכי נכתב: "ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים". נוסח זה דורש עדות ישירה וחמורה על מעשה הניאוף עצמו. לעומת זאת, רבי יעקב וייל (אשכנז, המאה ה- 15, שימש אף הוא רב בארפורט) הציג נוסח שונה לחלוטין. בנוסח הרב וויל המופיע אף בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנ"ד, סעיף א'), הושמטו המילים "כדרך המנאפים" ונכתב במקומן: "שראו אותו עם מנאפים או שהודה". שינוי הנוסח הנזכר משנה לחלוטין את גדרי הראיות; לשיטת הרב וייל והשולחן ערוך סבורים למעשה שאין צורך בעדי ייחוד וביאה ממש, ודי בכך שיש עדים המעידים כי הבעל מתרועע דרך קבע בחברת מנאפים ונשים פרוצות כדי להגדירו כרועה זונות. מול גישה מרחיבה זו, הציב רבי צבי הירש אשכנזי, החכם צבי (המאה ה-17, מוראביה) עמדה מצמצמת ומחמירה בספר תשובותיו - שו"ת חכם צבי

(סימן קל"ג), נדרש המחבר למקרה שבו בעל נתפס בקשר חד-פעמי עם אשת איש אך הביע חרטה וביקש לשוב בתשובה, בעוד אשתו תובעת לכופו לגט מדין רועה זונות. החכם צבי שלל את כפיית הגט וקבע :

"ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתו נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה. מ"מ אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה."

החכם צבי מציב שני תנאים מצטברים להחלת הדין: מוחזקות קבועה ומתמשכת המוכיחה כי הבעל שקע באורח חיים מופקר וסופו לאבד את הונו, וקיומה של התראה מפורשת המזהירה אותו מפני השלכות מעשיו. הוא מוסיף כי אם הבעל מצהיר על רצון לשוב בתשובה, אין כופין אותו, שכן התשובה מועילה לחזרתו לכשרות.

סייג נוסף לדין זה מצאנו בפסיקתו של פוסק הדור האחרון, הרב יוסף שלום אלישיב (ישראל, המאה 20, שימש שנים רבות כדיין בבית הדין הרבני הגדול, נפטר ב2012 בגין 102). בחיבורו קובץ תשובות (חלק ב', סימן ק'), דן הרב אלישיב במקרה שבו אישה מרדה בבעלה ללא קשר להתנהגותו, ורק לאחר תקופת המרידה החל הבעל להתרועע עם זונות. הרב אלישיב פסק כי במקרה כזה אין להחיל עליו את דין האגודה לכפותו בגט או לחייבו בכתובה, כי מאחר שהאישה כבר מורדת בו ואינה חפצה לחיות עמו, פקע חיובו במזונותיה, ושוב אין לחוש שיאבד את הונו ולא יוכל לפרנסה, ואף פגיעת הבגידה בעונתה אינה רלוונטית עוד לגביה.

אלא שבפסק הדין בעניין שבנדון דחו הדיינים את ניסיונות הבעל להסתמך על סייגים אלו. נקבע כי הבעל הוכח כ"מוחזק" לקשרים עם נשים זרות לנוכח ריבוי הנשים שעימן ניהל קשרים בעיצומו של ההליך המשפטי. באשר לדרישת ההתראה של החכם צבי, קבע בית הדין כי עצם ניהול דיוני הגירושין והתרעותיה החוזרות של האישה בבית הדין מהווים התראה גמורה. הדיינים דחו גם את ההסתמכות על פסק הגרי"ש אלישיב, בקובעם כי האישה מעולם לא הוגדרה כמורדת, והתרחקותה נבעה מהתגוננות מוצדקת, כפי שיבואר בהמשך.

דין מרומה: פסיקה על פי אומדנת הדיין בזמן הזה

המשוכה הראייתית המרכזית שעמדה בפני הדיינים הייתה הכחשותיו העקשניות של הבעל, שטען כי כל קשריו עם הנשים הזרות הסתכמו ב"דיבורים בעלמא" ללא מעשים פיזיים. כדי לקבוע כי הבעל אכן עונה להגדרת רועה זונות ולחייבו במלוא הכתובה, נדרש בית הדין להכריע האם ניתן לפסוק במצב זה על פי "אומדנא דמוכח" והאם מותר להפעיל את הכלים של "דין מרומה" בזמן הזה.

במשפט העברי קיימת מחלוקת יסודית לגבי סמכותם של בתי הדין לפסוק על פי אומד הדעת ללא עדים כשרים בדורות מאוחרים. כך הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כ"ד, הלכה ב') והרי"ף במסכת כתובות (מ"ג ע"ב) קבעו כי מאז שרבו בתי דין שאינם הגונים, הסכימו הדורות שלא לפסוק על פי אומד הדעת. פסק זה אף הובא בשולחן ערוך חושן משפט (סימן ט"ו, סעיף ג'). עם זאת, בסעיף ד' שם נפסק חריג דרמטי שמקורו בתשובות הרא"ש (כלל ס"ח וכלל ק"ז): כאשר הדיין מתרשם כי הנתבע משתמש ברמאויות, שקרים ותחבולות כדי להשתמט מהדין, אין לדיין להסתלק מן הדין אלא עליו לחקור ולדרוש ולפסוק על פי אומד הדעת כדי שלא ייצא חוטא נשכר.

לביסוס כוחה של האומדנא במקרה של רמאות מובהקת, פנה בית הדין לפסיקתו של המקובל והדרשן הנודע מצפת, רבי משה אלשיך. הרב אלשיך (האלשיך הקדוש), נולד באדריאנופול בשנת ה'רס"ז (1507) לאביו רבי חיים. הוא שימש כדיין בבית דינו של רבי יוסף קארו, עמד בראש שתי ישיבות בצפת ונודע בדרשותיו המרתקות שמהן נולד פירושו המפורסם לתורה "תורת משה". הוא נפטר ונקבר בצפת בי"ג בניסן ה'ש"ס (1600) בגיל 93. בשו"ת מהר"ם אלשיך (סימן מ'), מנתח המחבר את גבולות קביעת הגאונים נגד פסיקה באומדנא בזמן הזה, ומציג הבחנה דקה :

"דע"כ ל"ק גאון אלא במאי דלא מתברר לדיינא אלא מפומא דחד דמהימן ליה ואפשר דלא נחית עד סוף דעתא דההוא אי בר סמכא הוא ומהימן טפי. אבל היכא דאיכא הוכחות טובא דמוכחי שפיר דזיופא הוא ודאי דאפילו למקרעי' אית ליה רשותא."

כלומר המהר"ם אלשיך מבהיר כי הגבלת הגאונים נאמרה רק במקרה שבו הדיין מסתמך על נאמנותו האישית של עד יחיד, מבלי שישנן הוכחות אובייקטיביות מוצקות התומכות בדבריו. אולם, במקום שבו קיימות נסיבות עובדתיות חזקות

וראיות נסיבתיות מצטברות המצביעות בבירור על זיוף ורמאות, לכל בית דין קיימת סמכות מלאה לפסוק על פי האומדנא ואף לקרוע את שטר הזיוף.

חיזוק הלכתי נוסף המאפשר להחיל עקרונות אלו גם על בתי דין שאינם נחשבים ליחידי הדור, נמצא בתורתו של רבי יעקב ריישר (פראג, המאה ה-17, חיבוריו המפורסמים הם שו"ת "שבות יעקב", "חק יעקב" על הלכות פסח ו"עיון יעקב" על אגדות הש"ס). בשו"ת שבות יעקב (חלק ג', סימן קמ"ב), פסק המחבר כי במקרה של דין מרומה, גם בית דין רגיל בדורנו מוסמך לפסוק על פי האומד והיושר. השבות יעקב מסתמך על דברי הרמ"א בחושן משפט (סימן צ"ט, סעיף ח') הקובע כי חובת חכמי הדור לבטל כוונות מרמה המבקשות להפקיע תקנות, גם על בסיס אומדנות מוכיחות בלבד, ומוסיף כי בימינו, שבהם היכולת לדון דין תורה צרוף מוגבלת, חובת הדיינים להשתמש באומדן וביושר כדי למנוע מרמאים לנצל את ההלכה לטובתם.

בפסק הדין שלפנינו, יישם בית הדין עקרונות אלו במלוא עוזם. הדיינים קבעו כי הבעל הותיר רושם מניפולטיבי ושקרי מובהק, ואיבד לחלוטין את חזקת כשרותו. הבעל שיקר במצח נחושה עת הכחיש בתחילה כל קשר לנשים זרות, ולאחר מכן נאלץ להודות בכך נוכח ההקלטות והתכתובות שהוצגו בפניו. שתיקתו של הבעל מול הראיות הברורות לנישואיו השניים בניגוד לחוק, הסבריו המופרכים על הכתובות הריקות בביתו, והכחשת הרב זילברשטיין להיתר השקרי שהפיץ, הובילו את בית הדין להגדירו כ"הוחזק כפרן" ולדונו בדין מרומה. נקבע כי תכתובות הזימה המפורשות שלו עם הגברת 'ח', קביעת המפגשים בצימרים והנחיותיו המעשיות כמו "להביא מגבת", מייצרים אומדנא דמוכח ברורה שאין למעלה הימנה כי הבעל קיים יחסי אישות עם נשים זרות, ויש להגדירו כרועה זונות לכל דבר ועניין.

"לחיים ניתנה ולא לצער"

הבעל ניסה להתגונן מפני תביעת הכתובה בטענה כי אשתו היא "מורדת" שאיבדה את זכותה לכתובה, מאחר שנמנעה מללכת למקווה במשך חודשים ארוכים וסירבה לקבועה עמו יחסי אישות. בית הדין דחה טענה זו מכול וכול, בקובעו כי התנהגותה של האישה לא נבעה ממרידה שרירותית או רצון לצער את בעלה, אלא הייתה אקט הישרדותי והתגוננות מוצדקת מפני התנהגותו האובססיבית והאלימה בחדר המיטות.

בפסקי דין קודמים אכן נקבע כי מרידת אישה נמדדת במבחן התוצאה, ואפילו מרידה בשגגה עשויה להפסיד לאישה את כתובתה. אולם, בית הדין הבחין הבחנה חדה בין מקרים אלו לבין מצב שבו הבעל בהתנהגותו הקיצונית הוא הגורם הישיר למרידה. הבעל, שלא שלט ביצרו וסירב ליטול את התרופות נוגדות הפסיכוזה שרשם לו הפסיכיאטר, נהג באלימות פיזית ומילולית קשה, כפה עצמו עליה באיומים כלכליים, נטל את נעליה וכרטיסי האשראי שלה, ומנע ממנה שינה. התנהגות אכזרית זו היא שהביאה אותה למצב של סלידה ומיאוס עמוק, ואילצה אותה לקבל היתר הלכתי מהרב זילברשטיין לקחת פסק זמן מטבילה כדי להשתקם נפשית. הדיינים הדגישו כי "אין האישה חייבת לשמש לבעלה כשפחה בתחום זה", וכי הבעל המיט אסון על הנישואין במו ידיו.

בית הדין ביסס את קביעתו על הכלל ההלכתי היסודי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". מקור מרכזי ליישום כלל זה במקרים של התנהגות פוגענית וכפיית תנאי חיים בלתי נסבלים מופיע בתשובותיו של הרדב"ז, מגדולי פוסקי ההלכה והמקובלים, ספרד, המאה ה – 15(. בשו"ת הרדב"ז )חלק ג', סימן תתמ"ט(, נדרש המחבר למקרה שבו בעל נשא אישה שנייה והתנה עמה מראש בשעת הנישואין ובשטר הכתובה שתדור יחד עם צרתה באותו בית. כעבור תשעה חודשים ברחה האישה מן הבית בטענה שאינה מסוגלת לשאת את קנאת צרתה. הבעל תבע להכריז עליה כמורדת ולהפסיד את כתובתה, אך הרדב"ז פסק נחרצות כי אין לדון אותה כמורדת, שכן :

"...לפי שאין כופין אותה לדור עם צרתה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואין דנין אותה בדין מורדת דהא אמרה בעינא ליה."

מפסיקת הרדב"ז עולה עיקרון ברור: כאשר תנאי החיים הופכים לפוגעניים ובלתי נסבלים בשל מעשיו או מחדליו של הבעל, עזיבת האישה או סירובה לשתף עמו פעולה אינם נחשבים למרידה בשום אופן. יסוד זה נתמך גם בפסק הדין הידוע של התשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15) בחלק ב' (סימן ח'), שקבע כי בעל קשה וקפדן המביא את אשתו למאוס בחייה, כופין אותו לגרשה והוא חייב בתשלום כתובתה במלואה, משום ש"לחיים ניתנה ולא לצער".

בית הדין דחה בשאט נפש את הצעת ה"פילגש" שהציע הרב ח.א. מבת ים, וקבע כי מדובר בעצה נפשעת המהווה חילול השם וניסיון להכשיר מעשים אסורים באצטלה תורנית שקרית. הדיינים הדגישו כי גם בקרב קהילות עדות המזרח שלא קיבלו עליהן

באופן פורמלי את חרם דרבינו גרשום, מנהג המדינה בארץ ישראל והחוק הפלילי האוסר פוליגמיה (סעיף 176 לחוק העונשין) מחייבים לחלוטין, ויוצרים אומדנא חזקה לפיה כל אישה נישאת על דעת כן שבעלה לא ישא אישה אחרת עליה.

"דין כפל מבצעים"

בשלב האחרון של ההתדיינות, ניסה הבעל להיפטר מתשלום הכתובה בטענה של "כפל מבצעים". הוא טען כי מאחר שהאישה קיבלה מחצית משווי שלוש הדירות המשותפות שהיו רשומות על שם שניהם, אין היא זכאית לקבל בנוסף לכך גם את דמי הכתובה, שכן אומדן דעתו של בעל המתחייב בכתובה הוא שלא ייוותרו בידו חובות כבדים שירוקנו אותו מנכסיו.

בית הדין ניתח את יסודות דין "כפל מבצעים" המקובל בבתי הדין, לפיו כספים המועברים לאישה מכוח חוק יחסי ממון (כגון איזון זכויות פנסיוניות וסוציאליות שהאישה אינה זכאית להן על פי דין תורה) מקוזזים מדמי הכתובה. אולם, הדיינים קבעו כי עיקרון זה אינו חל בשום אופן על בעלות קניינית ישירה בנכסי מקרקעין הרשומים על שם שני בני הזוג. רישום דירה בטאבו על שם שני בני הזוג מהווה הוכחה מוחלטת למתנה גמורה וחלוטה שנתן הבעל לאשתו במהלך הנישואין, ואין הוא יכול לחזור בו ממנה בעת הגירושין.

בית הדין הסתמך על פסק דינו המפורסם של הגרי"ש אלישיב בפד"ר (כרך ו', עמוד 257), המכריע כי רישום בטאבו קובע את הבעלות ומהווה הוכחה חלוטה למתנה. יתרה מכך, הבעל עצמו הצהיר בהסכם הגירושין שהגיש לבית הדין כי "הצדדים הינם הבעלים במשותף של שלושה נכסים". הודאת בעל דין זו שמטה את הקרקע תחת טענת כפל המבצעים, ובית הדין פסק כי האישה זכאית למחצית הדירות כבעלים קנייני מלא, ובנוסף לכך למלוא דמי הכתובה בסך 52,555 דולר.

בשל התנהלותו השקרית והמניפולטיבית של הבעל, שהביאה להתארכות הדיונים ולדיוני סרק מתישים, החליט בית הדין באופן חריג לחייבו בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח לטובת האישה. הדיינים ביססו חיוב זה על דין "מזיק בדינא דגרמי", בהסתמך על דברי השולחן ערוך בחושן משפט (סימן י"ד, סעיף ה') ופסיקות בתי הדין הקובעות כי במקרה של תרמית מובהקת מצד הנתבע, יש לחייבו בהוצאות המשפט כדי להעמיד את הדת על תילה ולמען ישמעו וייראו. פסק הדין נחתם בחתימת שלושת דייני ההרכב ביום כ"א באדר ה'תשפ"ו (10 במרץ 2026), תוך שליחת העתק

ללשכת נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב דוד יוסף, לצורך בדיקה מערכתית של חריגות הבעל והרב שייעץ לו.