חובת ההתחסנות במשפט העברי ובפסיקת ההלכה לאורך הדורות מבוא: התפתחות הרפואה המונעת והמחשבה ההלכתית ההתמודדות עם מחלות מגפתיות מלווה את האנושות משחר ימיה, ובכלל זה את עולם ההלכה והמשפט העברי. השאלה המרכזית הניצבת לפתחם של פוסקי ההלכה לאורך הדורות היא כיצד לאזן בין האיסור החמור לחבול בגוף האדם לבין החובה המוסרית והדתית לשמור על החיים, כפי שהיא מתבטאת בציווי המקראי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". המתח ההלכתי גובר שבעתיים כאשר מדובר ברפואה מונעת, קרי התערבות רפואית פעילה בגופו של אדם בריא באמצעות החדרת חומר זר, אשר טומנת בחובה סיכון מסוים ולו מזערי במטרה להצילו מסכנה עתידית שטרם התממשה.
כדי להבין את הרקע המשפטי של הסוגיה, יש לחזור למחלוקת היסוד בין הרמב"ם לרמב"ן באשר לעצם הלגיטימיות של הפנייה לטיפול רפואי. הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת נדרים קובע כי חובה על הרופא לרפא מכוח מצוות השבת אבידה, שכן החזרת בריאותו של אדם היא כהשבת גופו האובד. לעומתו, הרמב"ן בפירושו לספר ויקרא מציג עמדה רוחנית לפיה בימי קדם הצדיקים לא נדרשו לרופאים אלא לנביאים, שכן הבורא הוא הרופא הישיר. עם זאת, בספרו ההלכתי "תורת האדם" מבהיר הרמב"ן כי הלכה למעשה בימינו הרשות שניתנה לרופא לרפא היא רשות של מצווה ופיקוח נפש, ואף ניתן לכפות טיפול במקרה של סכנה. פוסקי הדורות האחרונים, ובראשם הרב אליעזר ולדנברג בספרו "ציץ אליעזר", יישבו סתירה לכאורה זו וקבעו כי דברי הרמב"ן בתורה נאמרו רק לימי קדם ולזמן הנבואה, ואילו כיום חובה גמורה לפנות לרופאים. סמן קיצוני עוד יותר לחיוב הטיפול הציב רבי יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה", שפסק כי במקרה של תרופה בדוקה ומנוסה, ניתן לכפות טיפול רפואי על החולה גם בניגוד לרצונו ואף אם הוא חושש מתופעות הלוואי. בסיס מוצק לכפייה זו נמצא גם ברמב"ם, שפסק כי מי שעובר על דברי חכמים שאסרו דברים שיש בהם סכנה בטענה שהוא מסכן רק את עצמו, מכין אותו מכת מרדות. בהמשך הדברים נווכח כי זו אף עמדת הדין האזרחי המורה על חיוב בקטין בחיסוני שיגרה כאשר קיימת מחלוקת בעניין זה בין הוריו וזאת אף ללא צורך בהבאת חוות דעת רפואית המאוששת את הצורך בחיסון זה.
התקופה שטרם החיסון המודרני: מגיפת האבעבועות וחובת הבריחה במהלך המאות ה-17 וה-18, מחלת האבעבועות השחורות זרעה חורבן חסר תקדים באירופה. המחלה, שהתאפיינה בשלפוחיות קשות ומוגלתיות, הפילה חללים רבים ועינתה את שורדיה בחרשות, עיוורון, עקרות וצלקות קשות. תיאור חי של הסבל והאימה מתקופה זו מופיע ביומנו ההיסטורי של רבי נתן מנמירוב, המתאר בספרו "ימי מוהרנ"ת" את צערו העמוק של רבי נחמן מברסלב על מחלת נכדתו שחלתה באדמת או באבעבועות שחורות. רבי נחמן תיאר כי הוא
מרגיש בליבו "כל גניחה וגניחה של התינוק", וכי דרכי השם נסתרות בעיניו בבחינת "צדיק ורע לו".
באותם ימים, בטרם נמצאה הגנה חיסונית כלשהי, הכלי ההלכתי והרפואי היחיד להתמודדות עם התפרצות המחלה היה בריחה המונית מהאזור הנגוע. השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורוביץ) פסק כי חובה גמורה מוטלת על אבות להבריח את ילדיהם הקטנים מן העיר ברגע שמופיעים בה מקרי אבעבועות (הקרויים בלשון אשכנז "בלאטרן" או "פאקין"), וקבע בלשון חריפה ביותר כי מי שנמנע מלעשות כן עתיד לעמוד לדין שמים על מותם. כך כתב –
"ובשל"ה מזהיר מאוד שצריך לברוח עם בניו הקטנים כשהולכין במקום אחד פאקין [אבעבועות], ואם אינם רוצים לברוח עם הילדים, אזי עתידין לעמוד עם בניהם לדין שהם גרמו לבניהם שימותו".
פסיקה זו הובאה להלכה גם במגן אברהם ובמשנה ברורה, והדגישה את גודל האחריות ההורית לשמירת הגוף כמצוות עשה מהתורה. כך המגן אברהם הביא את פסק השל"ה להלכה למעשה בפירושו לחלק אורח חיים, סימן תקע"ו, סעיף קטן ג' (הנסוב על סעיף ה' בשולחן ערוך, העוסק בתעניות ציבור וזעקה על מחלות ומגיפות שונות) -
"(ג) על החולאים: וה"ה כשאבעבועות פורחי' בתינוקות ומתים יש לגזור תעני' וכבר חבר הגאון מוהר"ר משה סליחה ע"ז, ובשל"ה כ' דכל אחד יבריח בניו מן העיר בעת הזאת, ואם לא עשו זאת הן חייבין בנפשותם".
ואילו רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", (המאה ה-19–20) קיבע ההלכה לדורות בחיבורו ההלכתי המרכזי "משנה ברורה", ספר ההלכה הנפוץ ביותר של הציבור האשכנזי, עת הוא חזר על דברי השל"ה והמגן אברהם, תוך שהוא מדגיש את אופייה המדבק של המחלה (משנה ברורה, סימן תקע"ו, סעיף קטן י"ד (על סעיף ה' בשולחן ערוך))
"(יד) החולאים – וה"ה כשאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית וכבר נדפס סליחה על תחלואי ילדים, ובשל"ה כתב דכל אחד יבריח בניו מן העיר בעת הזאת דהיא מחלה המתדבקת".
שלב ביניים: טכנולוגיית ההרכבה הפרימיטיבית והמחלוקת בננסי בשלהי המאה ה-18, קודם להמצאת החיסון המודרני, החלה להתפשט באירופה שיטת "ההרכבה" (variolation או inoculation), שיובאה מהאימפריה העות'מאנית. במסגרת שיטה פרימיטיבית זו, נטלו נוזל או גלדים מילד שחלה באבעבועות באופן פעיל, והחדירו אותם לשריטה בעורו של אדם בריא. המטרה הייתה לגרום למחוסן לחלות בגרסה מוחלשת של
המחלה ולפתח חסינות טבעית. אולם שיטה זו הייתה כרוכה בסיכון משמעותי: מקצת מן המחוסנים (כאחד מאלף בממוצע) פיתחו את המחלה בצורה קשה וקטלנית.
אחד החיבורים ההלכתיים פורצי הדרך בסוגיה זו נכתב על ידי הרב אברהם המבורג מננאסיך (Nancy, צרפת, 1737–1797). הרב המבורג התגורר בעיירה ננסי שבמחוז לוריין בצרפת, שבה הותרו המגורים באותה עת לעשר משפחות יהודיות בלבד, ולכן שמו אינו מופיע בספר הרשמי של העיירה. גורלו האישי היה מר ביותר, שכן אשתו וכמה מילדיו מתו במגיפת האבעבועות. מתוך השבר האישי הנורא, חיבר הרב המבורג מאמר הלכתי מקיף בשם "עלה לתרופה" שהודפס בלונדון בשנת 1785.
בחיבורו זה, הרב המבורג מנתח את שאלת היחס ההלכתי לסיכון המוות המזערי הקיים בהרכבה וקובע באופן נחרץ כי המיעוט הניזוק אינו מגדיר את הפעולה כמסוכנת ואסורה:
"ועל מה שמתו אחד מאלף, אין זה כדאי לכנותו בשביל זה לסכנה, אבל אנו תולין בזה שהחולי פשע בעצמו או משמשיו, שלא שמרו צוואת הרופאים מאזהרת אכילת חמוץ ומלוח וכד', והכל בגזירת עירין פתגמא, וכמאמר החכם – 'שגיאת הרופא גזירת הבורא', אבל למיעוטי דמועוטי כזה לא נחוש לסלק בשביל זה תועלת גדול כזה..."
הרב המבורג השווה זאת לטיפולים המקובלים באותה עת, כמו הקזת דם או נטילת סם משלשל, שגם בהם היה קיים סיכון מסוים ובכל זאת לא נמנעו מלהשתמש בהם. לחיזוק גישתו, הביא עדויות על כך שבארצות המגרב (המכונות בפיו "ברבריא") נוהגות האימהות לחסן את ילדיהן בהתבסס על עצתו של המקובל רבי שלום בוזגלו, באמצעות חימום צימוקים על ידי שיפשופם בידיהם של ילדים חולים והאכלת הילדים הבריאים בהם.
באותה תקופה פעל באיטליה אחד מגדולי הפוסקים המובהקים באותו הדור, רבי ישמעאל כהן ממודינה (1723–1811), מחבר שו"ת "זרע אמת". הרב כהן ניהל התכתבות ענפה בשנים 1784–1785 עם החכם רבי חיים יהודה גירון בסוגיית מתן החיסון. השואל פקפק האם מותר לאדם להכניס את עצמו באופן פעיל לסכנה קרובה (החיסון) כדי להינצל מסכנה עתידית שעשויה כלל לא להגיע אליו. בתשובתו הארוכה והמפורטת בשו"ת "זרע אמת" (חלק ב', יורה דעה, סימן לב), פקפק הרב כהן בתחילה בנחיצות ההליך, אך בשורה התחתונה פסק כי מאחר שהסיכון הטבעי מהמחלה גדול לאין ערוך מהסיכון שבחיסון, יש להתיר את הדבר לחלוטין ואין למחות בידי הנוהגים להתחסן.
המהפכה הג'נרית והתרחבות החיסונים המודרניים במאה ה-19 בשנת 1796 חלה תפנית היסטורית ברפואה העולמית כאשר הרופא האנגלי אדוארד ג'נר גילה את החיסון המודרני הראשון. ג'נר הבחין כי נשים שעבדו כחולבות בקר נדבקו באבעבועות הבקר – מחלה קלה ביותר החולפת במהירות – ולאחר מכן היו חסינות לחלוטין
מפני מחלת האבעבועות השחורות האנושית והקטלנית. המצאה זו הורידה באופן דרמטי את רמת הסיכון של החיסון, שכן היא לא עירבה עוד את הנגיף האנושי הפעיל והמסוכן.
אדוארד ג'אנר הדבקה מכוונת של ילד
המצאתו של ג'נר עוררה הדים כבירים בעולם היהודי והתקבלה בהתלהבות רבה בקרב מגדולי הפוסקים. הרב ישראל ליפשיץ (גרמניה, 1782–1860), מחבר הפירוש המונומנטלי "תפארת ישראל" על המשנה, ביטא הערצה יוצאת דופן לג'נר. בפירושו למסכת אבות (פרק ג, חלק "בועז"), הרב ליפשיץ דן במעמדם של חסידי אומות העולם וקובע כי השכל מחייב שהבורא ישלם שכר עולם הבא למי שהיטיב עם האנושות. הוא מונה את אדוארד ג'נר ("...כהחסיד יענער (= ג'אנר) שהמציא האפאקקענאימפפונג [=חיסון נגד אבעבועות], שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין..." ) בשורה אחת עם ממציא הדפוס יוהאן גוטנברג, סר פרנסיס דרייק (שהביא את תפוחי האדמה לאירופה ומנע רעב המוני) והפילוסוף יוהנס רייכלין (שסיכן את חייו להצלת התלמוד משריפה בהוראת הקיסר מקסימיליאן בשנת 1502/רס"ב עקב הסתת המומר פפרקורן, ומת בדוחקו ובשבירת ליבו).
בהיבט ההלכתי המעשי, נדרש הרב ליפשיץ לשאלת ההסתכנות בחיסון וביסס את היתר נטילתו בספרו "תפארת ישראל" (מסכת יומא, פרק ח, חלק "בועז", סעיף ג) על פי יסודות משפטיים מרתקים:
"ומזה נ"ל (= נראה לי) היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען (=חיסון של אבעבועות), אף שא' (= שאחד) מאלף מת ע"י האינאקולאטיאן עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס א"ע (=את עצמו) בסכנה רחוקה כדי להציל א"ע מסכנה קרובה. וראיה ברורה לדברי ממ"ש רב"י בטור ח"מ סוף סי' תכ"ו בשם הירושלמי דחייב אדם להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה... ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס א"ע
בספק סכנה, מכ"ש שיהיה רשות בידו להציל את גוף עצמו ע"י הכנסו א"ע לספק סכנה."
הרב ליפשיץ מבהיר כי אף לדעת הפוסקים כמו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שהשמיטו את דין הירושלמי משום שהם סבורים כי חייו של אדם קודמים לחיי חברו, הרי שבנוגע להצלת גוף עצמו מוסכם על הכל כי מותר ואף ראוי להסתכן בסכנה קלה כדי להינצל מסכנה חמורה וודאית יותר.
באותה דרך פסק רבי יוסף דוד זינצהיים (צרפת, 1745–1812), אשר שימש כרב הראשי הראשון של צרפת מטעם הקונסיסטוריה המרכזית שהקים נפוליאון בונפרטה בשנת 1808. בספרו המוערך "יד דוד" (יורה דעה, סימן כג), הביע הרב זינצהיים תמיכה הלכתית מוחלטת בחיסון החדש המבוסס על אבעבועות הפרות:
"מה שכתבתי מחמת 'וואקסין' (= חיסון) של ה'ראבלעס' (=אבעבועות) ע"י 'קוה פאקין' (=אבעבועות פרה), לדעתי היתר גמור כיון שידוע שלא נעשה מכשול עד עתה, ואפילו היה אחד מאלפי אלפים ניזוק, משום כך אין לאסור. והרי בימי חכמי התלמוד היה סכנה בהקזת דם... ואפילו הכי (= ולמרות שכך) נהגו בהקזה כל האמוראים."
הרב זינצהיים משווה את החיסון להקזת הדם התלמודית שהייתה נפוצה על אף הסיכונים המובנים בה, ומסיק מכך כי פעולה רפואית בעלת תועלת מוכחת אינה נאסרת בשל חשש קלוש ומזערי לנזק.
עדות חברתית והיסטורית מרתקת על התפשטות החיסון של ג'נר בקרב הקהילות היהודיות מופיעה ב"ספר הברית" (מאמר כתב יושר, חלק א, פרק יז) מאת הרב פנחס אליהו הורוביץ (פולין, 1765–1812). הורוביץ מתאר בחיבורו האנציקלופדי את התפשטות המנהג בכל רחבי תבל:
"יעיד הנסיון היומי מאלפים רבבות בני אדם בכל יום כמו שלושים שנה שהמנהג מתפשט בכל העולם כולו אפילו באמעריקא והרשות נתונה מכל הרופאים לעשות זה בכל זמן בשנה הן בקיץ הן בחורף מלבד הימים שהקור או החום גדול מאוד שאין לטעת (=לחסן) בהם, וכן לכל אדם נער וזקן, טף ונשים מקטן בן חודש בחדשו עד זקנה ושיבה, לכן התחיל המנהג הזה להתפשט ג"כ תוך בני עמינו וכבר עשו כן לבניהם כמה רבנים וגאונים וזקני ישראל ותלמידי חכמים רבים ונכבדים..."
הרב הורוביץ מסתמך על מכתבו של רופא קהילת קראקוב, דוקטור שמעון בער (אותו הוא מכנה "שמעון הצדיק"), שהודפס בשנת 1804 (שנת תקס"ד) תחת הכותרת "תרופה חדשה", ובו קריאה נמרצת לציבור לחסן את ילדיהם בטרם תפרוץ המגיפה. הורוביץ מעיד כי דוקטור בער הציג בפניו פנקס רשום ובו מאות ילדים שחוסנו בהצלחה ויצאו בריאים ושלמים.
שאלת החיסון בשבת והתבססות חובת החיסון הקהילתית
סוגיה מעשית נוספת שהתעוררה עם חדירת החיסונים היא שאלת ביצוע החיסון ביום השבת, במיוחד כאשר הרופא המבצע אינו יהודי ואינו מוכן להמתין ליום חול. רבי אלעזר פלקלס (פראג, 1826-1754), מגדולי תלמידיו של "הנודע ביהודה", נדרש לשאלה זו בספרו המפורסם "תשובה מאהבה". הרב פלקלס הדגיש את החשיבות העצומה של החיסון להצלת חיי הילדים מפני מגיפת האבעבועות (ה"בלאטרי"ן"), אך שאף לצמצם את חילול השבת למינימום האפשרי :
"...הן אמת כל הזריז וימהר מעשהו קודם שבת הוא זריז ונשכר ונמלט מכל פקפוק ונדנוד חילול שבת והציל את בניו מסכנה העצומה חולי בלאטרי"ן רחמנא ליצלן גם אם יכול לפייס האומן א"י שיתמהמה עד אחר שבת מה טוב ומה נעים אבל אם יבוא הרופא א"י (=שאינו יהודי) ביום השבת ולא יאחר עד יום מחר וא"א (=ואי אפשר) לפייסו בדברי' ולשחדו בממון ישא הא"י את הילד בחקו ולא יושיט לו ישראל זרוע הילד ולא יסייע כלל ואם גם זאת בלתי אפשרי גם בזה יש להקל שאין כאן חשש איסור תורה כלל ואם יש בו משום שבות כאשר גזרו על כל הרפואות משום שחיקות הסמני' ע"י א"י הוי שבות דשבות במקום חולי אשר יש להקל לכל הפוסקי'"
הרב פלקלס התיר את ביצוע החיסון בשבת על ידי רופא שאינו יהודי תוך שימוש בהקלות הלכתיות של שבות דשבות במקום חולי, ובכך הכפיף את הלכות שבת לצורך הרפואי המניעתי הבהול.
עם התבססות החיסון המודרני, חל שינוי דרמטי בפרדיגמה ההלכתית באשר לחובת הבריחה ההיסטורית של השל"ה הקדוש. רבי יעקב חיים סופר דן בסוגיה זו בספרו המפורסם "כף החיים" (יורה דעה, סימן קטז, סעיף קטן ס) ומבהיר כי מציאות החיסון מייתרת לחלוטין את חובת ההברחה המסורבלת :
"כשיש חולי אבעבועות לילדים (שקורין בערבי גדר"י) א"צ להבריח בניו מן העיר יען דעכשיו בזה"ז עושין לו תרופה ע"י הרכבה של אבעבועות ויש רופאים מומחים ממונים ע"ז ודלא כשל"ה שכתב שצריך להבריח בניו מן העיר."
הרב סופר, בהסתמכו על שו"ת "זבחי צדק" של רבו רבי עבדאללה סומך, מבהיר כי הטכנולוגיה הרפואית הפכה את החיסון לחלופה הבטוחה והיעילה ביותר לשמירה על חייהם של תינוקות וילדים. שינוי זה מצא ביטוי גם אצל רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בספרו "ערוך השולחן" (אורח חיים, סימן תקעו, סעיף יב), שציין כי חובת הבריחה ההיסטורית אינה נוהגת עוד כיוון שהרפואה המציאה את חיסון האבעבועות המונע את התפשטות המחלה ביעילות.
המאה ה-20 והמאה ה-21: הגנה קהילתית, סנקציות וכפיית הכלל על הפרט במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, התעצם הדיון ההלכתי סביב זכותה של החברה לכפות חיסונים ולהטיל סנקציות על סרבנים. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, נדרש לשאלת החיסון ההמוני בעת חשש להתפרצות מגיפה ופסק
בשו"ת "היכל יצחק" (אורח חיים, סימן לא) כי כאשר קיים חשש להתפרצות, יש לחסן את כלל האוכלוסייה, ואפילו ביום השבת:
"ואני אומר שזה תלוי ברופאים המומחים, שאם הם אומרים שעלול להתפשט וצריך לחסן את האוכלוסיא ע"י זריקות, אפילו אם יש בהן מלאכה דאורייתא, אם לא נעשה מערב שבת, מותר בשבת."
פסק זה מדגיש כי קביעת המדע הרפואי מהווה פקטור הלכתי מחייב בעל כוח לדחות איסורי שבת חמורים ביותר, שכן עצם פוטנציאל המגיפה מוגדר הלכתית כספק פיקוח נפש.
מנגד, יש לציין את עמדתו של רבי משה פיינשטיין בספרו "אגרות משה" (חושן משפט, חלק ב, סימן עד), שקבע כי אם יש בטיפול עצמו סכנה מסוימת, אין לכפותו על החולה בניגוד לרצונו. הרב פיינשטיין ביסס זאת על הסבר פסיכולוגי, לפיו כפיית אדם לעשות מעשה שהוא חושש ממנו באופן עמוק עלולה להבהיל אותו ולגרום לו לנזק גופני או נפשי קשה :
"שאם יתבעת [=ייבהל] מזה... אפשר שיזיקהו וגם ימיתהו, ויהי זה כהמתיהו בידיים"
עם זאת, פוסקי זמננו הבחינו בין טיפולים מסוכנים או ניסיוניים לבין חיסונים שגרתיים המאושרים על ידי גופי הבריאות הבינלאומיים, שבהם הסיכון אפסי והתועלת הקהילתית עצומה.
בשנים האחרונות, עם התפתחות המדע האפידמיולוגי והבנת המושג "חסינות עדר", עבר כובד המשקל ההלכתי לשאלת הגנת הכלל ומניעת היזק לזולת. פוסקי הדור האחרון נקטו בצעדים מעשיים קשוחים כנגד סרבני חיסונים. רבי יוסף שלום אלישיב פסק בנחרצות כי להורים יש זכות מוחלטת לדרוש כי ילדים שאינם מחוסנים לא יורשו להיכנס לכיתות הלימוד כדי לא לסכן את שאר התלמידים :
"באם רוב הילדים בכיתה מחוסנים מפני נגיף כלשהו, וישנם ילדים יחידים שההורים שלהם לא חיסנו אותם, ובכתה יש הורים החוששים מכך, יכולים ההורים לדרוש מהיחידים לנהוג ככלל ולא להפוך למזיקים"
ברוח זו פסק גם הרב יצחק זילברשטיין בספרו "חישוקי חמד" (מסכת נדרים, דף נ), שקבע כי למנהיג המקומי או למנהל המוסד יש סמכות מלאה למנוע את הגעתם של ילדים לא מחוסנים לבית הספר כדי להפעיל לחץ על הוריהם לחסנם. בנוסף, קבע הרב זילברשטיין כי קיימת חובה הלכתית גמורה על מבוגרים להתחסן מדי שנה נגד שפעת, שכן הסיכון שבמחלה גבוה והסיכון שבחיסון רחוק ביותר, ובכך מקיים האדם את הציווי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". השפעת המשפט העברי על עיצוב חובת החיסון אינה מוגבלת רק למדינת ישראל. בשנת 1996, הגישה "אגודת ישראל של אמריקה" חוות דעת משפטית (Amicus Brief) לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שבה טענה באופן רשמי כי לחברה יש זכות מוחלטת להכריח
אזרחים להתחסן ולדרוש שילד יקבל טיפול מציל חיים על אף התנגדותם הדתית של הוריו, ובכך ביטאה קונסנזוס הלכתי אורתודוקסי רחב.
מגמה זו הגיעה לשיאה במהלך מגיפת הקורונה. הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, הורה על השעייתו המיידית של דיין שסירב להתחסן, בראותו באי-התחסנות איום על שלום הציבור. מנהיגים אורתודוקסים ברחבי העולם, כגון הרב פרופ' דניאל שפרבר והרב אבי וייס בניו יורק, אף תיקנו תפילות מיוחדות וברכות בעת קבלת החיסון, מתוך תפיסה כי הטכנולוגיה החיסונית היא נס רפואי המהווה חובה דתית מוחלטת.
עמדת ההלכה והמשפט העברי חלחלה באופן עמוק גם לבתי המשפט האזרחיים בישראל. בפסק דיני שניתן בחודש מרץ 2022 (עמ"ש 44516-10-21 ד. ל. נ' ע. י.), נדרשתי להכריע במחלוקת בין הורים גרושים באשר לחיסון בנותיהן הקטינות בחיסוני שגרה. חלק נרחב בפסק הדין מוקדש לניתוח עמדת הדין העברי לאורך הדורות החל מהרב המבורג והרב ליפשיץ ועד לרב אלישיב והרב זילברשטיין – ומכאן באה המסקנה כי המשפט העברי תומך באופן גורף בחיסון קטינים גם בניגוד לעמדת אחד ההורים, שכן טובת הילד ובריאות הציבור עומדות מעל לכל אמונה אישית או אוטונומיה הורית.
****
ניתוח עמדת פוסקי ההלכה לאורך הדורות מלמד על קו ברור, עקבי ומתפתח השולל לחלוטין את סרבנות החיסונים ומגדיר את הרפואה המונעת כחובה דתית ומוסרית ראשונה במעלה.
ראשית, חל מעבר מושגי מובהק מאישור והתרת הסיכון הקל הקיים בחיסון (בתקופת ההרכבה הפרימיטיבית במאה ה-18) להגדרת החיסון כחובה הלכתית גמורה ומצווה מדאורייתא (עם התקדמות המדע הרפואי במאות ה-19 וה-20). פוסקי ההלכה השכילו להבין כי נסיגה קלה בבטיחות המיידית של החיסון בטלה בשישים אל מול הסכנה הוודאית והחמורה של המחלות המגפתיות.
שנית, ההלכה היהודית מעניקה משקל מכריע להגנת הקהילה ומגדירה את המסרב להתחסן לא כפרט המממש את זכותו על גופו, אלא כ"מזיק" פוטנציאלי הפוגע בזכותם של אחרים לחיים ולבריאות. תפיסה זו מעניקה למוסדות החינוך, לבתי הדין ולמנהיגי הקהילה סמכות מלאה להטיל סנקציות כואבות על סרבני חיסונים, ובכלל זה הרחקת ילדיהם מבתי הספר והשעיית בעלי תפקידים ציבוריים.
לבסוף, המשפט העברי מאמץ באופן מלא וגורף את הקונסנזוס המדעי והרפואי כבסיס לקביעת ההלכה. פוסקי ההלכה אינם יוצרים רפואה אלטרנטיבית, אלא מיישרים קו עם הנחיות גופי הבריאות המוסמכים ורואים בהן את זרועו המבצעת של הבורא לשמירה על הבריאה, בהתאם לציווי התורני הנצחי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
מקורות נוספים לקריאה
הרב אלחנן ויס, מגפות ופולמוסי חיסונים, אסיא קי"ט- ק"כ (קובץ הקורונה – גל שלישי חיסונים וקדימויות), עמ' 113
הרב גבריאל ציננער, זריקת חיסון נגד מגיפות מדבקות בהלכה, אסיא קיג – קיד, עמ' 9
הרב פר' אברהם שטינברג, בעניין חיוב להתחסן בחיסונים מקובלים, הרפואה כהלכה, חלק ג', שער א׳, סוף סי' ב
