במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה סערה יהדות גליציה ובוקובינה בעקבות מפגש בין-תרבותי דרמטי, יצרי ומתוח, אשר טלטל את אמות הסיפים של העולם החסידי. תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והחדירה המהירה של אופנות אירופיות לחברה היהודית המסורתית לא נעצרו בשערי הערים הגדולות, אלא חילחלו לעומקן של העיירות והחצרות החסידיות. במרכז התהליך עמדה ה"קרינולינה" – חצאית מתכת וחישוקים רחבה שהפכה לסמל האופנה הגבוהה בבירות אירופה, והגיעה אל ארונותיהן של נשי האצולה החסידית.
הקרינולינה
לבוש זה, שלווה לעיתים בפאות נוכריות מודרניות, במצנפות מהודרות ובמנהגי טיפוח פומביים, נתפס בעיני המחנה השמרני והקנאי כבגד זימה פוגעני, כהידמות לחוקות הגויים וכפריצת גדר חמורה של "דת יהודית". העימות סביב הלבוש הנשי לא נותר בגדר דיון הלכתי צנוע; הוא הפך לרכיב מרכזי ותוסס באחד הסכסוכים החריפים, היצריים והמשפיעים ביותר בתולדות תנועת החסידות – המחלוקת הגדולה בין חצר צאנז לבית רוז'ין-סדיגורה.
המאבק על הופעתה הציבורית של האישה היהודייה הפך לזירת קרב רעיונית והלכתית, שבה התנגשו שתי השקפות עולם קיומיות: מחד, סגפנות, קנאות להלכה ולוחמה בלתי מתפשרת בכל נזילות תרבותית; ומאידך, דרך אצילות, עושר חומרי ו"מלכות" חסידית המבקשת להתמודד עם המודרנה מתוכה.
הרב חיים הלברשטאם מצאנז
במרכז המחנה התוקף עמד פוסק הדור והמנהיג הבלתי-ערעור של חסידות צאנז, הרב חיים הלברשטאם, מחבר הספר ההלכתי הנודע שו"ת "דברי חיים". הרב מצאנז היה אישיות מורכבת: מחד, גאון תלמודי עצום ששלט בכל מכמני התורה, פוסק תקיף ובעל סמכות בלתי מעורערת; ומאידך, סגפן מופלג, אדם שחי בעוני ופשטות, שחילק את כל כספו לצדקה ושנא תכלית שנאה גינוני גאווה, פאר חיצוני או חנפנות.
בערוב ימיו, כשהוא סובל ממכאובים פיזיים קשים וגופו תלוי על קביים, לא הקהתה המחלה את אש קנאתו ליוצר. בעיני הרב מצאנז, היהדות התקיימה בזכות נאמנות מוחלטת לפרטי ההלכה ולמנהגי אבות. הוא ראה בקרינולינה ובפאה הנוכרית לא רק פריטי אופנה תמימים, אלא סממנים חמורים של שחץ, גאווה ומינות המאיימים לכרסם בנשמת האומה. כשזיהה שלבושים אלו חודרים לחצרות החסידיות, חש חובה קדושה לצאת למלחמת חורמה גלויה, ללא מורא וללא משוא פנים, אפילו מול אצולת החסידות המיוחסת ביותר.
הרב דוב בער מסדיגורה
מן העבר השני ניצב בית רוז'ין-סדיגורה, ממשיכי דרכו של הרב ישראל מרוז'ין, אשר חרטו על דגלם את תפיסת "דרך המלכות". לפי תפיסה זו, עבודת השם אינה נעשית מתוך עוני ודלות, אלא מתוך הרחבת הדעת, אצילות, בגדי מלכות, ארמונות ומרכבות זהב, המבטאים את רוממות קרן ישראל.
דמות המפתח שהציתה את הבערה הייתה האדמו"ר הרב דוב בער (הידוע כהרב בערניו) מסדיגורה – בנו של הרב ישראל מרוז'ין. הרב דוב בער היה אדם בעל נפש סוערת, מעמיקה ורגישה, שנקרע במשך שנים בין חובתו להנהיג עדה גדולה בגינוני מלכות לבין לבטים אמוניים וזהותיים פנימיים עמוקים. בין השנים תרכ"ו לתרכ"ט חווה משבר רוחני ואישי קשה: הוא הסתגר בחדרו, ביטל את קבלת הקהל, ביקש להתגרש מאשתו שיינדל מכיוון שלא נולדו להם ילדים, ולבסוף יצר קשר עם המשכילים המקומיים בעיר טשרנוביץ.
כאשר יצא הרב דוב בער לטשרנוביץ ופרסם מכתב פומבי שנתפס כהתכחשות לדרך אבותיו, ראו בכך בצאנז הוכחה מוחצת לטענתם: דרך המלכות, הפאר והלבוש המודרני של הנשים אינם אלא מדרון חלקלק המוליך ישירות למינות ולשמד.
אצולת "האחים" לבית סדיגורה
שאר אחיו של הרב דוב בער – האדמו"רים לבית רוז'ין בסדיגורה, טשורטקוב והוסיאטין ("האחים") – המשיכו לנהל את חצרותיהם ביד רמה. הם ראו בהתקפות מצאנז פגיעה חמורה בכבוד אביהם הקדוש ובדרך החסידות. בעיניהם, הבגדים המהודרים והיקרים של נשותיהם, לרבות הרכיבה על סוסים ומרכבות המפוארות, לא נבעו מאי-צניעות, אלא היו חלק בלתי נפרד ממעמד הנהגה אריסטוקרטי ומכובד המרים את קרן החסידות מול שרי המדינה.
הגבאי והרבנים בשדה הקרב
בתוך קלחת המאבק בלטה דמותו של הרב שמואל זנויל בלוזנשטיין, גבאיו הנאמן והתקיף של הרב מצאנז. כאשר נחלש הרב מצאנז מחמת מחלתו ולא היה בידו כוח לכתוב בעצמו, שימש הרב בלוזנשטיין כפיו וכקולו הנוקב. מכתביו נוסחו בסגנון חד ובלתי מתפשר, והוא חתם עליהם בשליחות רבו כשהוא מעביר את הוראות החרם בנחישות.
לצידם של מנהיגי החצרות ניצבו רבני הקהילות בגליציה ובבוקובינה, שנדרשו להכריע בשאלות ההלכתיות הלכה למעשה בתוך קהילותיהם המפולגות. בין דמויות אלו בלטו הרב יחיאל מיכל הובנר (אב"ד ניזנאב), הרב נתן (אב"ד סטאשוב), הרב פנחס בק (מפאלטשען), הרב שלמה שפירא (רבה של סטריזוב), הרב אלימלך מגרודזיסק, והרב יצחק יהודה שמלקס (אב"ד לבוב) – אשר נקרעו בין הנאמנות לפוסק הדור לבין הלחצים החברתיים של פרנסי העיר והגבירים.
הגדרת "דת יהודית" וסייגי הצניעות
כדי לרדת לעומק תפיסתו ההלכתית של הרב מצאנז במאבקו נגד הקרינולינות, יש לעיין במקורות היסוד של ההלכה שעליהם ביסס את פסקיו. המושג המרכזי העומד בלב הדיון הוא "דת יהודית", המוגדרת בתלמוד הבבלי במסכת כתובות (דף עב עמוד א) כמערכת מנהגי הצניעות המחייבת את בנות ישראל, מעבר לאיסורי דאורייתא המפורשים:
"ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! דאורייתא - קלתה שפיר דמי, דת יהודית - אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר הרב יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה הרב זירא, היכא? אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי"
הרמב"ם, בספרו משנה תורה (הלכות אישות פרק כד הלכה יב), מעצב הגדרה נורמטיבית מפורטת של מנהגים אלו, ומבהיר כי אישה העוברת עליהם מאבדת את זכויותיה המשפטיות בקידושין:
"ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי המפולש וראשה פרוע ואין עליה ורדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת, או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שהיתה משחקת עם הבחורים, או שהיתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש, או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה".
מקורות אלו שימשו לרב מצאנז כמסד מוצק: הצניעות אינה נמדדת רק בכיסוי הבשרגרידא, אלא בהימנעות מוחלטת מכל מנהג המקרין שחץ, בולטות, גאווה או חיקוי של נשים נוכריות הפרוצות בלבושן.
תשובות שו"ת "דברי חיים"
כשחלחלה אופנת הקרינולינות והפאות לערי גליציה, החלו לזרום לבית מדרשו של הרב מצאנז שאלות דחופות מרבני הקהילות. תשובותיו ההלכתיות בשו"ת "דברי חיים" חושפות את הנחישות, העומק והתוקף שבהם ניהל את המערכה.
כאשר פנה אליו הרב יחיאל מיכל הובנר, אב"ד ניזנאב, ודיווח על הצלחתו לבטל את לבוש החישוקים בעיר ואף שאל כיצד לנהוג בגביר שהגיע לעיר ונשיו לובשות בגדים אלו, השיב לו הרב מצאנז בשמחה ובחריפות בשו"ת "דברי חיים" (חלק ב, יורה דעה, סימן נח, שנת תרכ"ב):
"להרב המאור הגדול וכו' מ' יחיאל מיכל הובנר אב"ד ניזנאב יע"א: גי"ק הגיעני ושמחתי בשמעי כי קנא קנאת השם בדבר התועבה הנעשתה בין הנשים לילך בהרייפין שהיא בגד של זימה ר"ל ובודאי אינה רשאי בת ישראל ללבוש בגד זימה הזאת ויישר כחו שביטל הזימה מעירו ואשריו ואשרי חלקו: ובנדון הנגיד שבא לעירכם בודאי חל עליו האיסור בדבר זה של פרהסיא ובפרט וכי הוא ובני ביתו אינם בכלל ישראל ככל עדתו הקדושים שמצוים אנו להיות מצויינים והרמב"ם במנין המצוות ]מל"ת ל'[ מנאה ובפרט בגד זימה כזאת אסור לכל מי שישראל מכונה ללבשו ולפי דעתי שהגביר הנ"ל יציית לדברים הנאמרים באמת ולהסיר מביתו תועבה הזאת והי' שלום ושאנן ובזה אצא ואומר שלום כנפש ידידו דורש שלום תורתו בלב ונפש חפיצה. מנחם תרכ"ב:"
בעיר סטאשוב התפרצה מריבה קהילתית עזה בעקבות תקנה שביקשה להרחיק מבית הכנסת מי שלא יזהיר את בני ביתו מלבוש הקרינולינות. הרב נתן, אב"ד סטאשוב, פנה לרב מצאנז לקבלת גיבוי. בתשובתו הנוקבת (שו"ת "דברי חיים", חלק ב, יורה דעה, סימן סא) הגדיר הרב מצאנז את הכללים החוקתיים-קהילתיים לכפיית התקנה ואת חובת הרחקת העוברים עליה:
"להרב המאור הגדול וכו' מו"ה נתן האבד"ק סטאשוב יע"א: שאלה בעסק כתב הנעשה בקיבלו על עצמו בחיוב להזהיר בני ביתו שלא לילך בבגדים חדשים מקרוב באו המכונה קראנעלין וכן בגלוי שער על איזה אופנים או שעושים במקום שער מבגדי משי וכדומה שדומה לשער ומי שלא ישמע להזהיר בני ביתו או שהבני בית לא ישמעו לו לא יתפללו עמו בקביעות ואפילו מי שלא קיבל עליו בכתיבה וחתימה מ"מ חל עליו לקיים כנ"ל ואם לא יקיים או בני ביתו חלילה להתפלל עמו והי' מריבה גדולה ונתבטל התמיד שני פעמים: תשובה הנה בדבר תקנה וגדר בודאי הרוב כופין למיעוט ולפי מה דמשמע במהרד"ך ]בית י"ח חדר י"ד[ אפילו יחידים יכולים לכפות להרוב יעוין ... והנה בענין תקנה זו הוא ודאי ראוי והגון דידוע דאפילו הגוים מחזיקים זה לפריצות יתירה ועל השערות קפידא ואיסור גדול וזה בכלל דת יהודית לדברי הר"ן ז"ל כתובות קנד ]... ולפי דעתי ראוי לגזור כן אך אם אין הרבים מסכימים לא יוכלו לגזור עליהם וכמבואר ]בפרקי דר"א פמ"ז[ שבימי
פנחס רצו לגזור על סתם יינם ולא קבלו עליהם רוב הצבור ]... ולא גזרו אפילו בימי משה רבינו ע"ה ... ולכן לפענ"ד סוף דבר אם הי' רוב בני העיר בהסכמה אינם יכולים להתיר אך אם לא הי' רוב בני העיר בהסכמה לא יוכלו לכוף להמועט: ובענין שקבלו עליהם לדחותם מבית התפלה אם רבים הסכימו נראה לפענ"ד שיכולים לכופו לקיים התקנה בכל מה דאפשר אך בעוה"ר הרבה גברה חנופה ואין דורש ואין מבקש ומי יעמוד בפרץ ולכן נשים לפינו מחסום אך ראוי להרחיק על כל פנים באמת למי שאינו מחזיק בתקנה שתקנו רוב עיר לגדר והי' שלום".
כאשר נשאל על ידי הרב פנחס בק מבוקובינה בעניין יציאת נשים לשוק בפאה נוכרית, פסק הרב מצאנז חד-משמעית כי מדובר באיסור תורה המוגדר כעבירה על דת יהודית (שו"ת "דברי חיים", חלק ב, יורה דעה, סימן נט):
"להרב החריף וכו' מו"ה פנחס בק' פאלטשען במדינת באקאווינע: שאלה אם מותר לאשה לילך בפיאה נכרית בשוק: תשובה כבר האריכו בזה בספר באר שבע ]חלק התשובות סי' י"ח[ ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור ועיין בכנסת הגדולה באה"ע ]סי' כ"א בהגה"ט אות ה' וז'[ שרבו האוסרים וכן בעצי ארזים ]שם ס"ק ב'[ אוסר ויותר מזה מבואר בר"ן בכתובות ]דף ע"ב ע"ב ד"ה בטווה ורד כנגד פניה[ ובריטב"א שם מובא באסיפת זקנים שאפילו לתת חתיכת משי וכדומה על הפדחת ]עי' רמב"ם הל' אישות פכ"ד הי"ב[ שיהי' דומה לשער אסור דזה הוי דת יהודית ותימה על כנסת הגדולה באה"ע שנשמט ממנו דבריהם ולכן בודאי אסור לצאת בפיאה נכרית והוא דת יהודית דברי בא על החתום"
את התשתית הרעיונית המקיפה ביותר לאיסור הלבוש הנוכרי והאופנתי פרסם הרב מצאנז בתשובה מפורטת במיוחד (שו"ת "דברי חיים", חלק א, יורה דעה, סימן ל). בתשובה זו הבהיר בטוב טעם כי אין באיסור זה שום פגיעה בכבוד אומות העולם, אלא חובה מוטלת על עם ישראל להיזהר מגאווה ומפריצות בשל תפקידו הרוחני:
"היוצא לנו מזה שההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות עובר על לאו ולוקה מן התורה ואפילו אינו מתכוין לדמות לגוים: ואפילו ניכרת ביתר מלבושיה שהיא יהודית ורק מלבוש אחד של גוי שמורה על מניעת הצניעות עוברת על לאו דכן כתב בהדיא הר"מ ז"ל ]סמ"ג ל"ת נ'[ בשם התוספת וז"ל שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני כו' שדברות הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים במעשיהם וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים כו' עכ"ל הרי דרק ארגמן לחוד כדרך שעושין האומות לשחץ נמי אסור אפילו אם שארי מלבושיו הוא כישראל ממש מ"מ אסור"
כמו כן, דחה הרב מצאנז בנחישות את הטיעון שלפיו מכיוון שמנהגים אלו פשטו בארצות אשכנז יש להתירם:
"ואין לומר דכיון דכן הולכות במדינת אשכנז א"כ לא נכלל בלאו דבחקותיהם... ואך באמת אין אנו צריכים לזה כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים ולכן ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן והאיסור במקומו והעובר לוקה מן התורה ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים".
כתבי הפולמוס והתקפת "שבר פושעים"
העימות ההלכתי הפך למלחמת חרם כוללת עם פרסומו של קונטרס הפולמוס החריף "שבר פושעים". בקונטרס זה קובצו מכתביו הנוקבים של הרב מצאנז, אשר כוונו ישירות כנגד אדמו"רי סדיגורה, תוך שזירת טענות על מינות, גאווה, ופריצת גדרי הצניעות של נשותיהם.
במכתבו השני המופנה אל פרנסי סטריזוב ואל רבם, הרב שלמה שפירא, קשר הרב מצאנז בין ביטול תורה, הבטה במראה והידמות לנוכרים, לבין נפילתו של הרב דוב בער מסדיגורה (עמ' 24-25):
"והולכים בדרכי האומות ללבוש בגדים שיש בהם קרוב לוודאי חשש שעטנז. ומסלסלים בשערם ע"י הבטה במראה, וכמה זמן מבטלים בזה. ונשיהם עוברים דת יהודית, כמבואר באה"ע סימן קט"ו...ועד עתה היינו מחשים, כי אמרנו פן יהיה תקווה שייטיבו דרכיהם. אך כי ארכו הימים ורעתם הולך וגדול, עד אשר הטוב מהם, מתוך רמיה שעשה את עצמו בעינים הפוכות ובשחות ראש , המיר עצמו בחילול שם שמים בפרהסיא ובטיול עם זונות, כידוע...ובעוה"ר קלקלו הרבה ערי ישראל שהיטו לב הנשים לצאת כדרך הזונות"
במכתב סוער נוסף, שנשלח אל האדמו"ר הרב אלימלך מגרודזיסק, תיאר הרב מצאנז את חשדותיו הקשים כלפי כלל אדמו"רי בית רוז'ין, והוקיע את אורח חייהן של נשותיהם לרבות רכיבתן על סוסים:
"ואמת שבליבי גם על יתר האחים טינא, ועד הנה העמדתים על חזקתם. אבל עתה נתגלה מהמומר הזה שזה כמה זמן שהיה מתנהג בצינעה במינות. ולקח קוויטלך וזהב וכסף להתפלל והיה כופף ראשו ובהפוכות עינים כדרכם, ומההנהגה הזו מרד בה' ובתורתו. אם כן גם עליהם יש חשש כי ראינו שעוסקים רק במתן כסף וזהב וגודל גבהות ליבם שאין למעלה מהם. ורוכבים על מרכבת כסף וזהב יקרות מאוד, ונשותיהם הולכות בפריצות יתירה...גם אמרו לי שהנשים רוכבות על סוסים כדרך אומות העולם ואיה איפה נאמר כי יראים המה?"
המכתב השלישי שבקונטרס, שנשלח ל"גדול אחד" שניסה להמליץ טוב על אדמו"רי סדיגורה, נחתם בשליחות הרב מצאנז החולה על ידי גבאיו, הרב שמואל זנויל בלוזנשטיין. במכתב זה מובהר כי הלבוש הפרוץ של נשותיהם מחייב לגרשן מדין תורה:
"מכתבו הגיע ליד כבוד אדומור שיחיה ואין בו כוח להשיב על דבריו. רק מה שהשיג הכותב כי לא ידע מה דת יהודית שייך בזה, לא ידעתי איך נעלם ממנו דברי השלחן ערוך...והנה הנשים הללו הולכים כנשי העכו"ם הפריצות ביותר, כידוע לכל, ומפורסם לאנשים ולנשים ולגדולים ולקטנים, ליהודים ולשאינם יהודים. ועוד תא ואחוי לך, וירא כי המה הולכים ככך העכו"ם ממש, ואם כן אין צריך עדות, ומקרי עוברת על דת יהודית ואפילו על דת משה ומצווה לגרש אשה זאת...ולכן לא שייך 'אין בידם למחות' ודי למבין וגם כל דרכיהם של הכת הללו ידוע לכל, ואין צריך לגבות עדות...אולם גם עתה, אם ירצו להטיב מעשיהם ולהחליף בגדי נשותיהם ללבושי ישראל – אענדם עטרה לראשי. ומחמת שאיננו בקו הבריאה בשלמות מפיו יקרא ואני חותם, ונר שלא לכתוב לו עוד מזה יותר, כי בוודאי ללא ישיב לו עוד בדבר הזה"
התגובה מסדיגורה ומלחמת הקונטרסים
חסידי סדיגורה ותומכיהם לא סגו אחור מול ההתקפה הצאנזאית החזיתית. במהלך שנת תר"ל (1870) הדפיסו חסידי סדיגורה בלמברג קונטרס תשובה שנון ונוקב בשם "סמא דחייא", אשר נמכר בעילום שם מחברו אצל הנגיד ר' יעקיל הילפערדינג.
קונטרס "סמא דחייא" נכתב בסגנון חריף, סאטירי ומלגלג. בחלקו הראשון הביא המחבר האנונימי את מכתביו של הרב מצאנז כשהם מלווים בעשרות הערות שוליים ארסיות ושנונות. הקונטרס דחה בתוקף את ההאשמות במינות ובאי-צניעות, הציג כתב הגנה מפורט על דרך המלכות של בית רוז'ין, והציג את לבוש הנשים בסדיגורה באור של אצילות ומכובדות חברתית שאין בה כל דופי הלכתי.
המנהיגות הצאנזאית הגיבה מיד בהדפסת ספר נגדי בלמברג בשם "שבט לגיו כסילים". בדף השער של הקונטרס הוקעו מחברי "סמא דחייא" בלשון קשה:
"מכתבים... מחכמי זמנינו, להוכיח רשעים... על אשר פצו פיהם... ויבקשו להם איש תככים... והוא הדפיס את סמא דחיי לבזות גאונים..."
חוקרי התקופה מזהים את מחבר "שבט לגיו כסילים" (ואף רכיבים מ"שבר פושעים") עם המשכיל נפתלי הירץ גולדנשטרן, שנשכר או התערב בפולמוס כדי להעמיק את השסע. במקביל להסלמה זו, שטף את רחובות גליציה גל חסר תקדים של כעשרים וחמישה כתבי פולמוס ועלונים. מן המחנה הצאנזאי יצאו "ילקוט הרועים" שחיבר משה זליקוביץ באודסה, "פוקח עיוורים", "אגרת שפל אדם", ו"תוכחת מגולה" שיוחס לרב אורי זאב וולף סלט, חבר בית הדין בלבוב.
מנגד, מן המחנה הסדיגוראי יצאו "אגרת שלומים" ו"דברי שלום ואמת" שנכתב על ידי הרב משה תאומים, רבה של הורודנקא. הסערה הדתית והחברתית הרעידה את בתי הכנסת בקהילות הגדולות: הרב יצחק יהודה שמלקס, מגדולי הפוסקים ורבה של לבוב, נשא דרשה ציבורית דרמטית בעניין הפולמוס, והרב משה רפפורט מציאבורוב שיגר מכתב מפורט ונוקב לבית הדין בצאנז.
חותמו של הפולמוס
פולמוס הקרינולינות בצאנז ובסדיגורה נרשם בדפי ההיסטוריה לא כסכסוך שולי על אופנת לבוש, אלא כאירוע מכונן שהגדיר את גבולות הגזרה של החרדיות המזרח-אירופית. העימות העז חשף את המתח המובנה בין קנאות שמרנית המתבצרת בחומות ההלכה ומנוכרת לכל שינוי אופנתי, לבין תפיסה חסידית אריסטוקרטית המבקשת לעדן את הנוכחות היהודית במרחב הציבורי מתוך רוממות ועושר.
הרב חיים מצאנז ציור של לזר קסטין
לאחר פטירתו של האדמו"ר הרב חיים מצאנז בשנת ה'תרל"ו (1876), דעכה אט אט אש המחלוקת. בניו של הרב מצאנז לא המשיכו בקו החרם הלוחמני באותה עוצמה, וחצרות סדיגורה, טשורטקוב והוסיאטין שבו לשגשג ולהנהיג אלפי חסידים. עם זאת, נורמות הלבוש החמורות והפסיקות ההלכתיות שהנחיל הרב מצאנז בתשובותיו הפכו לאבן שתייה עבור הקהילות השמרניות עד ימינו אלה. פוסקי ההלכה בדורות הבאים הוסיפו לצטט את תשובותיו בשו"ת "דברי חיים" כסמכות עליונה המבצרת את גדרי ה"דת יהודית" ומציבה חומת מגן בצורה בפני תהפוכות האופנה והמודרנה.
