היסטוריה יהודית9 דק׳ קריאה27.10.2026צביקה ויצמן

הקראים אינם מתאחים לעולם

המסמך מציג את התפתחות הדיון ההלכתי לאורך הדורות ביחס לאפשרות שילובם של הקראים מחדש בקהילה היהודית.

קראים תורה שבעל פה ממזרות פסיקה הלכתית היסטוריה יהודית יחסים בין-עדתיים

באחד מכינוסיהם השנתיים של רבני פולין – כשהתאספו גדולי קרקא, פוזנא, למברג ולובלין ביום השוק הגדול כדי לשפוט את כל דיני המדינה וריבותיה – הגיעה אל פתח אולם הכינוס משלחת בלתי צפויה. שליחים נאמנים של הקראים ביקשו רשות לבוא ולהתווכח עם חכמי הרבנים, והציעו הצעה נועזת: אם תנצחו אותנו בוויכוח – נקבל עלינו את התורה שבעל פה. הרבנים נועצו ביניהם מה לעשות, ואז קם הגאון רבי שלמה, רבה של קרמניץ, ונתן תשובה קצרה וחותכת, שלוש מילים בלבד:

קראים אינם מתאחים לעולם.

(ספר צמח דוד, מובא בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד סי' סג)

יש בתשובה הזאת משחק לשון מבריק – "קראים" נשמע כמו "קרעים" – וקרע, כידוע, יש שאינו מתאחה. כאילו אמר הרב: אין זו שאלה של ויכוח ושל ניצחון בטיעונים; הקרע שנפער לפני מאות שנים עמוק מדיי מכדי שאפשר יהיה לתפור אותו מחדש. ואולם, כפי שנראה, המשפט החריף הזה לא היה המילה האחרונה. לאורך אלף שנה התנהל בבית המדרש ויכוח נוקב: האם אכן אין לקרע תקנה, או שמא אפשר – בתנאים מסוימים – להשיב את הקראים אל חיק העם?

"עין תחת עין" – כשהפשט פוגש את המסורת

כדי להבין את עומק הקרע, צריך לחזור אל שורשו. הקראים – "בני מקרא" או "בעלי מקרא" – הם תנועה שדחתה את התורה שבעל פה וביקשה לקיים את המצוות על פי פשוטו של הכתוב בלבד. אין דוגמה חדה יותר על מנת לעמוד על ההבדל בין הגישות מאשר הפסוק הנודע "עין תחת עין, שן תחת שן". חז"ל קיבלו שמדובר בתשלום ממון, ואילו הקראים התעקשו על הפשט.

רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה, משמר עבורנו ויכוח עתיק ומרתק בין רב סעדיה גאון, גדול לוחמיהם של הקראים, לבין בן זוטא, חכם קראי. הוויכוח נשמע כמו דו־קרב מילולי, מכה תחת מכה:

אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו, איך ייתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת? אולי יחשיך אור עינו כולו... אמר לו בן זוטא: והלוא כתוב במקום אחר: "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"? והגאון השיב לו: יש לנו בי"ת תחת על... ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני מה יהיה עונשו? והגאון השיב: אם עיוור יעוור עין פיקח מה יעשה לו?

(אבן עזרא, שמות כא, כד)

הטיעון של רס"ג פשוט: את "עין תחת עין" כפשוטו אי אפשר כלל לבצע בצדק. שום מכה לא תשחזר בדיוק את הנזק – ואם הנפגע היה עיוור מלכתחילה, מה יעשו לו? אבל אבן עזרא אינו מסתפק בהיגיון. הוא חותם בקביעה עקרונית, שהיא בעצם לב המחלוקת כולה:

והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חכמינו זכרונם לברכה. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.

(אבן עזרא, שם)

כאן טמון המפתח. הוויכוח אינו על פסוק זה או אחר, אלא על השאלה מהי התורה. בעיני הרבנים, תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה היא ספר חתום שאי אפשר לקיימו.

"תועבת ה' גם שניהם" – הקולמוס כחרב

הקראים לא נשארו חייבים. בן דורו של רס"ג, הפולמוסן הקראי שלמה בן ירוחם, חיבר שירי לעג חריפים נגד הרבנים. הוא תקף את עצם קיומן של מחלוקות בתורה שבעל פה: אם המסורת אחת ומדויקת, איך ייתכן שבית שמאי ובית הלל חלוקים זה על זה?

געיית בית שמאי על בית הלל לחלל דבריהם, וגם בית שמאי על בית הלל להפוך פירושיהם, זה מברך וזה מקלל בראשיהם – תועבת ה' גם שניהם.

(שלמה בן ירוחם, אוצר נחמד ח"ד עמ' 12)

ובשיר אחר הוא מגיע לשיא של בוטות. הוא מלגלג על הרבני המכנה את הקראים "חדשים" ואת רבותיו "ישנים וקדושים":

באמרך בעלי מקרא חדשים ורבותי הישנים הם קדושים, אם בעלי התועבות האלה וכאלה מקודשים – סיסרא והמן וזולתם בגן עדן נפושים.

(שלמה בן ירוחם, פינסקר, לקוטי קדמוניות, נספחים עמ' 19)

אם חכמי התלמוד קדושים – אומר המשורר הקראי – הרי שגם סיסרא והמן יושבים בגן עדן. לשון כזו לא נשכחה. כפי שנראה, דווקא הלגלוג על חכמי ישראל עתיד להיות קו פרשת המים בשאלה איך להתייחס לקראים.

מאין באו? סיפורו של הכוזרי

רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, מציע לקראים שורש קדום בהרבה מן המקובל במחקר. לדבריו, הזרע נזרע כבר בימי ינאי המלך, כשהחכמים רמזו שמוטב שיניח את כתר הכהונה:

אשר על כן יעצו רעים את ינאי לבעוט בחכמים להשפילם להגלותם ולהמיתם. אך הוא שאל את רעיו: אם אאבד את החכמים מי ילמדנו תורה? ועל זה ענו לו: והרי תורה שבכתב אתנו, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, ואשר לתורה שבעל פה – אל תשגח בה.

(כוזרי, מאמר ג, סה)

הניסוי המתואר על ידי הכוזרי נכשל: כשניסו לקיים את המצוות מתוך הכתוב לבדו, "לא עלתה בידם", ושמעון בן שטח הוחזר מאלכסנדריה. אבל דבריו של ריה"ל ראויים לתשומת לב גם מבחינה אחרת – הם מתונים מאוד באופן מפתיע. הוא מבחין באופן ברור בין הקראים לבין הצדוקים והמינים: הקראים "הודו בשורשי התורה, אך התחכמו בענפים", ואם הזיקו גם לשורשים – "רק מתוך חוסר ידיעה, לא בכוונה". זו תמונה של אחים שטעו, לא של אויבים.

בין כבוד להרחקה: עמדת הרמב"ם

הרמב"ם, שחי במצרים לצד קהילה קראית גדולה ומבוססת, ניסח עמדה מאוזנת ואנושית במיוחד. בתשובה מפורסמת הוא כותב:

כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד, להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במנהג ענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שגם הם התנהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי רבנים שבדור.

(תשובות הרמב"ם, מהד' בלאו, ח"ב סי' תמט)

שימו לב לתנאי: כבוד, יושר וענווה – "כל זמן" שהקראים אינם מלעיגים על חכמי ישראל. דומה כי השירים של שלמה בן ירוחם מהדהדים כאן ברקע. היחס לקראים, לפי הרמב"ם, תלוי ביחס שלהם אל המסורת ואל נושאיה.

ההלכה הפסוקה: "ספק ממזרים"

ואולם בשאלת הנישואין – השאלה הרגישה מכולן – נפסקה הלכה חמורה. הרמ"א בשולחן ערוך, בעקבות תשובת רבי שמשון שהביא הבית יוסף, קובע:

הקראים אסור להתחתן בהם, וכולם הם ספק ממזרים, ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור.

(רמ"א, אבן העזר סי' ד סעי' לז)

הטעם אינו אידאולוגי אלא הלכתי־טכני, והלבוש מסביר אותו בבהירות: הקראים מקדשים נשים בכסף או בביאה, כפשט התורה, ולכן קידושיהם חלים. אבל הם מגרשים "שלא כדת", בגט שאינו כתוב כפי שטבעו חכמים. האישה המגורשת נישאת לאחר – ובעיני ההלכה היא עדיין אשת איש, וילדיה ממזרים. וכשהדבר נמשך דורות, אין משפחה קראית שאפשר לשלול לגביה את החשש.

מעניין להשוות זאת לאנוסים – אלה שאולצו לצאת מן היהדות. עליהם כותב הלבוש שמותר להתחתן בהם כשהם חוזרים, דווקא משום שאצלם "אין נוהגים לא קידושין ולא גיטין". הפרדוקס בולט: דווקא מי ששמר על צורה כלשהי של קידושין יהודיים נפגע יותר ממי שנטש אותם לגמרי.

ובכל זאת, ההרחקה לא הייתה מוחלטת בכל התחומים. הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדאד, (ספר בן איש חי, שנה שנייה, פרשת ואתחנן, סעיף ה) מורה -

"מומר שיצא מן הכלל מותר להלוות לו בריבית, אבל אסור ללוות ממנו בריבית... וכן הקראים אסור להלוותם בריבית, וכל שכן דאסור ללוות מהם."

הוא קובע, אפוא, שאסור להלוות לקראים בריבית – כלומר, לעניין זה הם אחים, ואיסור "לא תשיך לאחיך" חל עליהם. הקראים נשארו אפוא בתוך גבולות המשפחה, גם כשהם מורחקים ממנה.

כשהקלקלה היא התקנה - הרדב"ז והנגיד

דווקא מתוך הניתוח ההלכתי של הממזרות צמחה הדרך להתיר. רבי דוד בן זמרא, הרדב"ז, שכיהן כרבה של מצרים במאה ה־16, טען כי הקראים פסולים לעדות מן התורה. אם כן, הקידושין שלהם, הנעשים בפני עדים קראים, אינם קידושין כלל. ואם אין קידושין – אין גם אשת איש, ואין חשש ממזרות:

כללא דמלתא הם פסולי עדות וקידושיהם בפני עידיהם אינן קדושין, ולפיכך אין בהם חשש ממזרות ומותרין לבא בקהל.

(שו"ת רדב"ז ח"א סי' עג)

הוויכוח העקרוני הופך כאן לתקנה מעשית: הפסול של הקראים הוא עצמו מה שמכשיר את צאצאיהם. ולא רק בתיאוריה. הרדב"ז מספר על מעשה היסטורי מרשים – קהל גדול של קראים במצרים חזר בתשובה בהנהגתו של "הנגיד רבינו אברהם החסיד", שלדבריו היה כנראה בנו של הרמב"ם. ומה עלה בגורלם?

ועוד היום משפחות ההם ידועות במצרים, מהם כהנים וישראלים מיוחסים, ולא היה אדם פוצה פה עליהם, אלא אדרבה נתחתנו בהם גדולי קהלות מצרים הרבנים.

(שם)

הרדב"ז, בענווה האופיינית לפוסקים בשאלות יוחסין, מוסיף שהוא מתיר רק "אם יסכימו עמי שנים מבעלי הוראה הנמצאים בדור הזה".

נוקשותו של היעב"ץ

אחת התשובות המפתיעות ביותר בפרשה כולה היא של רבי יעקב עמדן, היעב"ץ. נשאל על יהודי שנשא קראית בשגגה, והוא אינו חוסך את שבטו מן הקראים. בעיניו הם "גרועים יותר מצדוקים": הצדוקים לפחות טבלו במקווה, ואילו הקראים, כפי ששמע, "אין להם טהרת מי מקוה... רק שופכין על ראשה כד מים". ועוד: הוא חושד שהם נושאים נשים נכריות ומולידים מהן ילדים.

ודווקא החומרה הזאת היא שמובילה אותו אל ההיתר. אם הקראים הם בעיניו כמעט "גוים גמורים", הרי שלא שייך בהם חשש ממזרות, וניתן לקבל את האישה כגיורת:

אלא שתקנתם קלקלתם. כי בעיני הם נחשבים גוים גמורים... לכן נ"ל שאין לדחות האשה הזאת וזה בנה אשר החיה זרע איש יהודי, מאחר שנראה מדעתה שלבה נכון עם בעלה התלמודי.

(שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קנב)

הוא דורש טבילה בבית דין, קבלת מצוות ושבועה לשמור על דיני טהרה וכשרות – אבל את האישה ואת בנה הוא אינו דוחה. האישה "החיתה זרע איש יהודי", ולבה נכון עם בעלה. כאן, כמו פעמים רבות בהלכה, הרגישות האנושית מוצאת לה נתיב דרך הסוגיה הקשה ביותר.

מצרים: בית הדין שהעז

בראשית המאה ה־20 חזרה השאלה אל במת בית הדין במצרים. רבי יהודה חיים הכהן מסלתון, שנולד בדמשק ב־1872, השיב בשמו של הראשון לציון רבי יעקב מאיר, שהיה חולה באותה עת, על שאלת קבלתו של קראי. הוא מודה ש"רוב הפוסקים סבירא להו דאין לקבלם", אבל מביא הבחנה חשובה מספר תעלומות לב: יש שני סוגים של קראים. קראי מצרים, שמתרחקים מן הרבנים ויש להם עדים פסולים משלהם – קידושיהם אינם קידושין, ולכן אין בהם חשש ממזרות.

הוא מתאר מעשה בית דין שנעשה במצרים: זוג שנישא בארץ ישראל בלי ידיעת בית הדין, ובית הדין המצרי סירב במשך עשר שנים לרשום את נישואיהם. לבסוף החליטו הדיינים לטפל בעניין, ונימקו את החלטתם בגאווה מקומית מרגשת:

הלא אנן פה בערי מצרים אחרייהו דרבנן קדישי, הרמב"ם ורבינו אברהם הנגיד והרדב"ז ומהריק"ש... שכולם היו מורי הוראה פה מצרים ומקצפם תרעש ארץ, וכולם היו מקבלים לכתחילה את הקראים... וא"כ מי הוא זה פה בעירנו בדורינו, דור יתום כזה, אשר כחו יהיה במתניו להחמיר יותר מגאונינו הקדמונים.

(שו"ת וזאת ליהודה, אבן העזר סי' לג)

גם כאן ההיתר אינו פרוץ. בית הדין דרש ארבעה תנאים: בירור שהאבות ילידי מצרים, שבועה חמורה לנהוג על פי דין הרבנים, בירור שלא היו גירושין במשפחה, וטבילה כדין גיורת. רק אז נרשמה הכתובה בפנקס בית הדין.

מדינת ישראל - הקרע נפתח מחדש

עם הקמת המדינה ועלייתם של קראי מצרים לארץ, השאלה שהייתה אקדמית למחצה הפכה לבעיה חברתית בוערת. בחורים ובחורות קראים פגשו בני זוג רבניים, התאהבו – ודפקו על דלתות בתי הדין. כאן מתגלה פיצול מרתק בין גדולי הפוסקים.

הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל נשאל במפורש: האם "אחרי שהתכוננה מדינת ישראל תשאר עוד עדה זאת נדחה מכלל ישראל?" תשובתו נחרצת. הוא מביא את סיפור קרמניץ ואת מעשה החכם הקראי מירושלים שהציע את כל נכסיו לעיר הקודש ולא נענה, ומסיק:

עובדא זאת, שכל מקום וזמן שעמדה שאלה זאת בבית המדרש נפסקה הלכה בכוון אחד, הוראה אחת, גם בלשון אחת, להרחיק את הקראים מקהל ישראל ולא לגיירם – זו היא עדות נאמנה כי דעה זאת נתקבלה ונשתרשה באומה.

(שו"ת משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד סי' סג)

הרב עוזיאל, שהיה ידוע בדרך כלל כפוסק מקרב ומתון, מסביר את חומרתו: הקראים אינם כמומר שחוטא לעצמו, אלא תנועה שהתכוונה "להפר בריתם של ישראל עם אביהם שבשמים", שהרי לא נכרתה הברית אלא על פי תורה שבעל פה. ומכאן מסקנתו: "אין אנו רשאים להורות היתר ולחבר קרעים שאינם מתאחים". אבל בסוף דבריו הוא משאיר פתח צר: אם תבוא לפנינו "קהלה שלמה" המבקשת לקבל תורה שבעל פה "בלב שלם ותמים" – יש לדון בכך במועצת גדולי התורה.

בתמוז תשט"ו (1955) פרסם הרב אליעזר יהודה ולדנברג, בעל "הציץ אליעזר", מאמר נרחב נגד מאמרו של הרב יעקב משה טולידאנו, רבה של תל אביב, שצידד בהיתר. הציץ אליעזר זעם במיוחד על העיתונות ועל המנהיגים החילוניים שהניפו כותרות ענק – "התירו את הקראים!" – כאילו מדובר בעניין מנהלי. לדבריו, זו "בעיית דורות חמורה", והוא מוסיף עדות בשם הגר"ח מבריסק, שהגדיר את הקראים גם כ"ספק ממזרים" וגם כ"ספק גויים", משום שהם מקבלים גרים שלא כהלכה.

ובכל זאת, אותו ציץ אליעזר עצמו, בתשובה אחרת, מתיר לבית הדין לאשר נישואי קראי עם קראית "שנעשו כמנהגיהם". הרמ"א, לדבריו, אסר עלינו להתחתן בהם, אך לא התכוון לאסור עליהם להתחתן זה עם זה. ההרחקה, גם אצל המחמיר, אינה שלילת זכויות אלא שמירה על גבולות.

הרב עובדיה יוסף בקהיר

מול העמדה הדוחה את הקראים עמד קולו של צעיר אחד. בשנת תש"ט (1949) כיהן הרב עובדיה יוסף כדיין בקהיר, בלב הקהילה הקראית המצרית, והכיר את בני העדה מקרוב. בתשובה ארוכה, שהוסיף לה נופך כשהדפיסה שנים רבות אחר כך, הוא מגיע למסקנה הפוכה:

המורם מכל האמור שיש מקום רב לקרב את הקראים, ולהתיר להם לישא בת ישראל, לאחר קבלת דברי חברות.

(שו"ת יביע אומר ח"ח אה"ע סי' יב)

אבל גם הוא אינו מסתפק בהצהרה. הוא מתווה דרך חינוכית: לשלוח את הבחור ואת הבחורה אל תלמיד חכם ירא שמים ללמוד הלכות שבת ומועדים, כשרות וטהרת המשפחה, וללכת לבית הכנסת הרבני הסמוך "כדי שיתרגל בנוסחי תפלתינו". מתוך היכרות אישית, הקרע נראה לו בר תיקון – לא בבת אחת, אלא תפר אחר תפר.

"עלובה עיסה שגם נחתומה אינו מעיד עליה"

הפרק האחרון בסיפור נכתב בימינו. הרב משה שטרנבוך, שנולד בלונדון בשנת 1926, פותח את דבריו בלשון חריפה מאוד: הקראים "לחמו נגד ה' ותורתו", הם "אויבי בית ישראל מדור דור", ולכן "אין אנו משתדלים בתקנתם לחפש להם היתרים", אלא שמייד לאחרי כן – הוא מתיר.

וזה המקרה שבא לפניו – בחור חרדי שגילה כי אמו רשומה כקראית בדרכון הרוסי, ושם משפחתו נפוץ אצל הקראים. הרב שטרנבוך מונה שלושה ספקות: שמא שורשה של הקבוצה ברוסיה בגויים, ואז גיור יכשיר; שמא גם אם קראים הם – אינם ממזרים; ושמא כלל אינם קראים, אלא יהודים שהצטרפו לקהילה מסיבות כלשהן ושינו את שמם, כפי שיהודים רבים עשו בגלויות. ומעל הכול מאירה הבחנה היסטורית נוקבת:

והעיקר נלע"ד שהרמ"א אסר את הקראים שהיו ידועים לו בזמנו, והם היו קרובים ליהודים, והיו להם חכמים גדולים שהתווכחו תמיד עם חכמי ישראל... אבל בנידון דידן, יחוסם לא ידוע בבירור אפילו להם, ועלובה עיסה שגם נחתומה אינו מעיד עליה.

(תשובות והנהגות ח"ה סי' שכח)

אחרי מאה שנה תחת השלטון הקומוניסטי, כשאיש כבר לא שמר דת, הקטגוריות הישנות מאבדות מנוקשותן. הבחור, כך פוסק הרב שטרנבוך, "יהודי לכל דבר", ורק ראוי לו לקבל גירות "לצאת מכל פקפוק". וגם הוא מסיים בכלל שליווה את הסוגיה כולה מימי הרדב"ז: בשאלות יוחסין רב לא יתיר לבדו, אלא בצירוף שני גדולי הוראה.

קרע או תפר?

המסע שעברנו מגלה דבר מפתיע. בחזית נראה כאילו ההלכה דיברה "בלשון אחת", כדברי הרב עוזיאל: הקראים מורחקים, ספק ממזרים, אין מקבלים אותם. אבל מתחת לפני השטח זורם זרם עיקש של פוסקים – הרדב"ז, הנגיד, היעב"ץ, דייני מצרים, הרב עובדיה יוסף והרב שטרנבוך – שחיפשו, כל אחד בדרכו, את הסדק שדרכו אפשר להשיב את הבנים הביתה.

ובחינה זהירה מלמדת שגם בין המחמירים למקלים יש מכנה משותף. כולם מבחינים בין הקראי המתריס, זה שהלעיג על חכמי ישראל כשלמה בן ירוחם, לבין מי ש"לבו נכון" לקבל את התורה שבעל פה. כולם דורשים תהליך – טבילה, קבלת דברי חברות, לימוד. וכולם יודעים שבשאלות יוחסין אין יחיד מכריע. ההרחקה מעולם לא הייתה שנאה לשמה. היא נועדה לשמור על הדבר שבלעדיו, לדברי אבן עזרא, "לא נוכל לפרש... פירוש שלם": התורה שבעל פה, הברית שנכרתה על פיה.

"קראים אינם מתאחים לעולם", אמר הגאון מקרמניץ. אולי כקבוצה, כתנועה שנאבקה במסורת – אכן לא. אבל ההיסטוריה ההלכתית מלמדת שאדם יחיד, משפחה, ולפעמים אפילו קהל שלם, יכולים לחזור. הקרע אולי אינו מתאחה – אבל התפר והחיבור אפשריים בהחלט.