והפולמוס ההיסטורי-תורני בעקבותיו
בשנת תר"ס, היא שנת 1909, יצא מבית דפוס בפיטרקוב שבפולין ספר דק ושמו "נפלאות מהר"ל". בפתחו נאמר כי נדפס מכתב יד עתיק שחיבר חתנו של המהר"ל, רבי יצחק חיים, וכי כתב היד הוא בן שלוש מאות שנה ובו סיפורים על נפלאות המהר"ל שבעיר פראג. המחברים מצאו בו רק סיפור אחד מפראג, גולם עשוי טיט ושמו יוסלה, ומזימה של נוצרים הזוממים עלילת דם בלילות שלפני הפסח.
מאז נחרת ר' יהודה לייב בן בצלאל, המהר"ל מפראג (1520 בקירוב-1609), בתודעת העם כמי שיצר את הגולם. ואין זה דבר של מה בכך. מכתבי המהר"ל, גולה המהר"ל כאיש הלכה ומחשבה, הוגה שיטתי שהסתייג מן השימוש במאגיה מעשית, ואילו בזיכרון הציבורי הוא המקובל שהפיח רוח חיים בגוש טיט כדי להגן על קהילתו מפני רודפיה.
וישאל השואל, מי איפוא ברא את הגולם? דומה כי התשובה מוליכה אל פולין של ראשית המאה העשרים, אל רב וסופר ושמו ר' יהודה יודל רוזנברג. לסיפורו, ולפולמוס שעורר בבית המדרש ובאקדמיה כאחד, אנו נדרשים להלן.
את הדרך סלל פרופ' שמואל אלמן ליימן במאמרו "הרפתקת המהר"ל מפראג בלונדון", שפורסם בכתב העת "ידיעות" בשנת 2002. ליימן הראה כיצד חברו יחד חרדה יהודית ממשית וסיפורת מתח עממית, והולידו מיתוס. אך ראשית דבר נכיר את האיש.
"העילוי מסקרישוב": מי היה ר' יודל
ר' יהודה יודל רוזנברג נולד למשפחה חסידית בסביבות העיר ראדום שבפולין, וגדל בעיירה סקרישוב (Skaryszew). על שנת לידתו אין הסכמה: ליימן, וכמותו איירה רובינשטיין שכתבה את הביוגרפיה המקיפה עליו, נוקבים בשנת 1859, ומקורות אחרים בשנת 1860. לפי עדותו שלו כונה כבר בילדותו "העילוי מסקרישוב". בן שבע-עשרה נשא אישה מן העיירה טארלוב (Tarlów), וכיהן בה כרב. בפרנסה ובהוראה לא הצליח בידו, ולבסוף ישב שם על כס הרבנות. מכאן הכינוי שדבק בו בפולין, ר' יודל מטארלה.
כדי לקבל את רישיון השלטונות לכהן ברבנות נדרש לעמוד בבחינה בלשון הרוסית, ולשם כך למד את השפה. פרט זה, שנראה שולי, עורר תשומת לב. מטארלה עבר לבולוניה, לודז' ולודז', ושימש בהן ברבנות ובדיינות. בלודז', בשנים 1909 עד 1913, אף ביקש לקבץ סביבו עדת חסידים, כ"אדמו"ר מטארלה".
בשנת 1913 היגר ללונדון, בהזמנת קהילה של יוצאי פולין בטוטנהם, ושם ייסד תלמוד תורה. בשנת 1919 עבר למונטריאול, שבאותם ימים לא היו בה ישיבות. ר' יודל היה מעורב עד צוואר במחלוקת הבשר הכשר שהסעירה את העיר: בשנת 1922 הוקם "ועד העיר" כדי להסדיר את השחיטה, והוא פרש ממנו עם קבוצת רבנים ושוחטים והקים ועדה חלופית מתחרה. המחלוקת הגיעה עד לערכאות. בשנת 1925 שבו הפורשים אל ועד העיר, ור' יודל נתמנה סגן יושב ראש מועצת הרבנים שלו. במשרה זו החזיק עד פטירתו, בכ"ז בתשרי תרצ"ו (23.10.1935).
בין צאצאיו נמנים הסופר היהודי-קנדי מוריס ריכלר, נכדו; ר' ישראל שלמה בנימין, שכיהן כסגן שר הפנים; והרב יהושע בן-מאיר, שהחזיק מחדש מכתבי זקנו.
יהדות נדרים, מקווה בבית ואור החשמל
ומה היה מעמדו בעולם ההלכה? ר' יודל לא היה סופר שנתפש לרב. חיבורו הראשון, "יהדות נדרים" (ורשה, 1902), הוא ספר למדני לכל דבר: ביאור על מסכת נדרים ועל מפרשיה, ועמודי פלפולים בסוגיות נוספות בש"ס. בשנת 1908 אף ערך בוורשה את ספרו "שאלות ותשובות".
אלא שעיקר כוחו היה בהלכה למעשה, ובהבאתה אל פשוטי העם. רובינשטיין הקדישה מחקר מיוחד לשורת המדריכים ההלכתיים העממיים שחיבר. עם חיבוריו מסוג זה נמנים "יסוד הפרוזדור" (פיטרקוב תר"ע), ובו דיני ההפרדה וסדר עשייתו בערבית וביידיש; "ירושה ושותפים" (פיטרקוב תרע"ו), על איסורי שותפות; "מקומות היהודים", קונטרס שנדפס בטורונטו ומורה כיצד להתקין בבית מזוזה קטנה בלא הוצאה מרובה; "טהרת הקודש" (ניו יורק תרע"ט), מעין שולחן ערוך להלכות קריאת התורה ומנהגיה. מי שמעיין בהם מגלה רב שביקש להנגיש את ההלכה לקהל הרחב.
זמן מה קודם לכן פסק כי הדלקת אור החשמל וכיבויו אסורים בשבת ומותרים ביום טוב, והלך בכך בדרכו של בעל "ערוך השולחן". את תכלית הקונטרס הגדיר בלשונו:
וללמד זכות על המדליקים ומערערים מאור האלקטרין ומאור הוא ביום טוב לכבוד יום טוב...
מאור החשמל, מונטריאול תרפ"ד
ובעברית של ימינו: הציבור כבר נהג להדליק ולכבות, והרב מבקש למצוא לו צד היתר. הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, לימים הראשון לציון, ביקר במונטריאול בשנת 1927, ובתשובתו המקילה הסתמך על קונטרסו של ר' יודל. מנגד קם עליו הרב שלמה זלמן אויערבך, אז תלמיד חכם צעיר בירושלים, ודחה את דבריו. ההלכה לא נפסקה כר' יודל: רוב הפוסקים אוסרים כיום להדליק חשמל ביום טוב.
לצד אלה חיבר ספרי דרוש, "עטרת תפארת" (ניו יורק תרצ"א) ו"פרי יהודה" (בליגוריה תרצ"ה), והשיב תשובות בהלכה; כך תשובותיו נותרו בכתב יד ולא יצאו לאור בחייו. ספרו "רפאל המלאך" (פיטרקוב תרע"א) הוא אוסף של סגולות, רפואות וקמיעות. ומפעל חייו, שעליו עמל כארבעים ושבע שנים, היה "זהר התורה": תרגום הזוהר לעברית וסידורו מחדש על סדר פרשיות התורה.
וכיצד נשקול את כל אלה? אמת, ר' יודל לא נמנה עם גדולי הפוסקים שהכריעו הלכה, ופסקו הנודע ביותר לא נתקבל. ועם כל זאת היה תלמיד חכם של ממש, מורה הוראה ודיין, ורבנים בני זמנו כיבדוהו. במלאת לו שבעים, בשנת 1931, נדפסה במונטריאול חוברת יובל לכבודו, ונשלחו אליה ברכות מקצווי העולם היהודי. רובינשטיין רואה בו "משכיל חסידי", רב שביקש ליישב את ההלכה, את המדע ואת הסיפורת העממית לחיזוק שמירת המצוות. ההיסטוריון אלן נדל, שביקר את ספרו של רובינשטיין, סבר שאין כאן מודרניות כלל, אלא שימוש בלתי מסויג בכלים מודרניים למטרה מסורתית לגמרי.
כך או כך, דבר אחד ראוי שנשמור לנגד עינינו בהמשך הדרך. מי שבדה את "הספרייה המלכותית במץ" הוא מחברו של "יהדות נדרים".
הספרייה שלא הייתה, והבלש מרחוב בייקר
בשנים שקדמו להגירתו לקנדה פרסם ר' יודל שורת חיבורים, שהוצגו על ידו כמהדורות של כתבי יד קדומים שנתגלו בספרייה המלכותית במץ. עם אלה נמנים "הגדה של פסח עם פירוש ומנהגי מהר"ל מפראג" (ורשה תרמ"ה, 1905), "נפלאות מהר"ל" (פיטרקוב תר"ס, 1909), ו"הקונטרס חושן המשפט של הכהן הגדול" (פיטרקוב תרע"ג, 1913).
חקירתו הביבליוגרפית של ליימן העלתה כי "הספרייה המלכותית במץ" לא הייתה מעולם. כבר גרשם שלום כתב עליה, בשנות העשרים, שהיא ספרייה שלא נראתה, ואיש מלבד רוזנברג לא ראה מימיו שמץ ממנה. רובינשטיין סברה כי קיבל את כתבי היד מידי אחד מחסידיו שאסף אותם. אלא שליימן שלל פרשנות זו הן על סמך עדויות, והן משום שמכתבי ההקדמה שבפתיחת הספרים אינם מתיישבים גם עם זה: בספר שפרסם בשנת 1904 הוא מפנה אל רוזנברג כאל "ידיד", ובהגדה שפרסם שנה אחריה כבר נעשה שאר בשרו.
ההוכחה המכרעת מצויה בקונטרס "חושן המשפט של הכהן הגדול". בחיבור זה גולל רוזנברג עלילה שהתרחשה כביכול בלונדון בשנת 1590. שנים-עשר אבני החושן של הכהן הגדול, ששומרו בבית המקדש והוצגו במוזיאון בלונדון, נגנבו בידי הרפתקן ושמו קפטן וילסון, שהערים על אוצר המוזיאון, פרופסור אנדריאס, והחליף את האבנים בזיופים. המהר"ל מפראג נודע על המזימה, יצא בראשי אנשיו ללונדון, ושם הביא את הגנב לידי חרטה והשבת הגזלה.
רוזנברג טען כי חלקו הראשון של המעשה נלקח מחיבורו של תלמיד המהר"ל, ר' מנחם העדני, וחלקו השני ממיקרופילם של האוצר שבא אחרי אנדריאס, פרופסור אדוארד מוריס, שאותו תרגם, לדבריו, מרוסית. ליימן הראה כי העלילה, שמות הדמויות ואף שם המוזיאון נטולים כולם מסיפורו של ארתור קונן דויל, "חושן היהודי" (The Jew's Breastplate), שראה אור בכתב העת הלונדוני "סטרנד" בשנת 1899 ותורגם גם לרוסית. וכאן שבה אלינו הרוסית שלמד ר' יודל לצורך בחינת הרבנות.
למען ההגינות יש לומר כי רוזנברג לא הסתיר זאת לגמרי. הוא עצמו הזכיר בקונטרס את הנוסח הרוסי של סיפורו של קונן דויל לחלק השני, אך לא גילה לקורא עד היכן מגיעה השאילה. והאנכרוניזמים זועקים מאליהם: מוזיאון "בלמונט סטריט" אינו אלא באגף של המוזיאון הבריטי, מוסד שנוסד בשנת 1753, קרוב למאה וחצי לאחר פטירת המהר"ל.
מאתיים שנות שתיקה: מתי נקשר הגולם במהר"ל?
חשיפת מקורותיו של רוזנברג הובילה לשאלה רחבה יותר: שמא הוא שהמציא את עצם הקישור בין המהר"ל לגולם? ובכן, לא. המסורות על גולם המהר"ל קדמו לרוזנברג בעשרות שנים. אלא שבדיקת המקורות מימי המהר"ל ועד הדורות שאחריו מעלה שתיקה גמורה, הנמשכת למעלה ממאתיים שנה לאחר פטירתו.
בכתבי הרבנים של המהר"ל עצמו אין לכך למעשה זכר. תלמידו רבי דוד גנז תיאר בספרו "צמח דוד" (1592) את פגישתו הנודעת של המהר"ל עם הקיסר רודולף השני, ואינו רומז לגולם. גם במקורות בני התקופה לא נמצא זכר ליצירה מאגית כזאת. ובשנת 1615, שש שנים בלבד לאחר פטירת המהר"ל, כתב תלמידו על גדולתו, אך לא הזכיר גולם. גם כתבי בני הדורות הסמוכים לו אינם מספרים על כך.
זאת ועוד. חכמי פראג במאה השמונה-עשרה לא הכירו את המסורות. בדרשה משנת 1780 של רבי יחזקיה טייכא? לא נזכר הגולם כלל. רבי שאול ברלין, בספרו "כתב יושר", מזכיר את הגולם של רבי נפתלי, ולא של המהר"ל. חוקרי הקבלה גרשם שלום ומשה אידל עמדו על כך שמסורת הגולם במזרח אירופה נעשתה נפוצה רק בשלהי המאה השמונה-עשרה ובראשית התשע-עשרה, וזאת בעקבות האגדה הנקשרה סביב דמותו של המהר"ל.
ומתי נדפס הדבר לראשונה? ליימן הצביע תחילה על הרומן "שפינוזה" מאת ברתולד אורבך, משנת 1837. אחר כך איתר פרסום מוקדם ממנו, מאת אוגוסט פרנקל, בכתב עת וינאי משנת 1836. מחקרים משנת 2013 הקדימו את התאריך עוד, אל רומן גרמני משנת 1834 מאת יוסף כהן. הנוסח שקבע את האגדה בקרב יהודי אירופה הופיע בשנת 1847 באנתולוגיה "סיפורים" (Sippurim) שהוציא וולף פסח, בסיפור שכתב לאופולד ויזל.
יוסלה יוצא ללילה: עלילות הדם והגיבור החדש
תרומתו של רוזנברג לא הייתה אפוא בהמצאת האגדה אלא בהפיכתה. עד "נפלאות מהר"ל" תואר הגולם באגדות פראג כמשרת מגושם ואילם, שנועד לשאוב מים ולהסיק תנורים, ושוחרר לעפרו לאחר שהשתולל או מחשש לחילול שבת. עלילות הדם לא נכרכו בנוסחים אלה כלל.
רוזנברג שינה את התכלית מן הקצה אל הקצה. יוסלה שלו נברא כסוכן סמוי, בעל כוח רב, המסוגל להציל את הקהילה הלכודה, וכל ייעודו לסכל את מזימתם של מי שמבקשים להטמין גופה נוצרית בבית יהודי ערב הפסח. חידוש זה צמח מתוך מציאות שרוזנברג חי בתוכה. בשנים 1899 ו-1913 שבו ועלו עלילות דם באירופה: משפט הילסנר בפולנצה שבבוהמיה (1899), פרעות קישינב (1903) שהוצתו בעלילת דם, ומשפט בילייס בקייב (1911 עד 1913). יהודי מזרח אירופה עמדו חסרי אונים מול בתי משפט ושלטונות שלא הושיעו.
אל תוך החלל הזה הכניס רוזנברג סיפור של ישועה. חוקרי הספרות עלי יסיף וארנולד גולדסמיט עמדו על זיקתו לספרות הבלשים ששטפה אז את אירופה, ובראשה עלילות שרלוק הולמס. המהר"ל של רוזנברג הוא בלש: הוא קורא רמזים, מפענח הוכחות ומפרק מזימות בתבונה, והגולם הוא זרוע המבצעת. הרב מפראג אינו מצפה לנס מן השמים. הוא נלחם בשונאי עמו בנשקם שלהם.
סופר עממי או זיופן? הממד המוסרי
כיצד יש לדון את מעשיו של רוזנברג? בכך נחלקו החוקרים. פרופ' יוסף דן ראה בדברים "זיוף בוטה", שעיוות את דמותו של המהר"ל והסיט את הלב ממשנתו.
ליימן הציע קו לימוד זכות: רוזנברג לא ראה בספרי הגולם חיבור היסטורי ולא ביקש להונות את קוראיו. ראייתו היא אותה חוברת יובל שנדפסה במונטריאול בשנת 1931, ובה ביוגרפיה ביידיש שרוזנברג, כך משער ליימן, כתב בעצמו או סייע בכתיבתה. החוברת חילקה את כתביו לשלושה: ספרים רבניים, ספרי קבלה ודרוש, וסיפורת עממית. ספרי המהר"ל נמנו עם הסוג השלישי. כדבריו של הרב מאיר להמן ממיינץ, ביקש רוזנברג לתת בידי הנוער ספרות קריאה שתבוא במקום הרומנים הזולים של הרחוב. ליימן אף משער כי בשער "חושן המשפט" נזכר רוזנברג במקורו, ואפשר שיש בכך רמז למקורות. והיו שהציעו לראות בקונטרס זה סוג של "פריקוול" לסיפורו של קונן דויל.
ואולם בכך לא די. מי שמעיין במכלול כתביו של רוזנברג מתקשה לקבל את דמות "הסופר העממי התמים", וליימן עצמו מודה כי כאן שאלה מוסרית של ממש. ונבהיר הדברים.
ראשית, "נפלאות מהר"ל" הוצג לקוראים ככתב יד קדום, בליווי שערי מכירה ועדויות, ורבים קיבלוהו כפשוטו. כבר בשנת 1910 יצא הרב מנחם מנדל? בקונטרס "ספר יצירה", מנה בו את סגולותיו ההיסטוריות וקבע כי מחבר הספר הוא רוזנברג ולא חתן המהר"ל. כך, למשל, הספר מתאר ראיון של המהר"ל אצל הקיסר רודולף בשנת 1573, שעה שבאותה שנה היה מלך מקסימיליאן השני, והפגישה המתועדת בין השניים אירעה רק בשנת 1592. גם החשמן בפראג שבספר, "יוהאן סילבסטר", לא היה ולא נברא.
שנית, ועיקר — הבדיה חדרה גם אל הכתבים שאינם סיפורת עממית. ההגדה המיוחסת למהר"ל, שיש בה מנהגים והלכות, אושרה גם היא באמצעות אותה ספרייה במץ. ובנספח ל"זהר התורה", משנת 1925, ביקש רוזנברג להקנות את ביקורתו של רבי יעקב עמדין על קדמות הזוהר שבספר "משפחת סופרים". לשם כך הביא מספרו ושינה את דבריו. עוד: בראש כרך המבוא ל"זהר התורה" נדפסה הסכמה מאת בעל "שדי חמד", ר' חיים חזקיהו מדיני, ובה הגהה שנוסחה לאחר פטירתו.
וכאן אנו שבים אל הפרק שבו פתחנו. אילו היה רוזנברג מספר את סיפור הגולם כסיפורת בלבד, היה זה עניין אחד. אך כאשר הציג חיבורים בדיוניים ככתבי יד קדומים, חצה קו ברור.
בין "לא היה ולא נברא" ל"מסורת קדושה"
הנוכחות של גולם המהר"ל לא נשארה באקדמיה. הוא נכנס אל בתי המדרש, ושם נחלקו תלמידי חכמים: יש שבחנו את המקורות בעין ביקורתית, ורבים שראו בסיפור מסורת שאין להרהר אחריה.
כבר במאה התשע-עשרה יצא רבה של פראג, הרב שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), נגד השמועה. גדולתו של המהר"ל, כתב, אינה בבריאת גולם אלא בהעמדת תלמיד כישרוני, הוא רבי יום טוב הלר, בעל "תוספות יום טוב". בשנת 1923 פרסם חיים בלוך מכתב הנושא כביכול את חתימת המהר"ל, ובו מסופר על בריאת הגולם.
האדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר", דחה את המכתב כזיוף בן זמנו.
בדורות האחרונים נשמעו דברים חדים עוד יותר. הרב שלמה פישר קבע בספרו "בית ישי" כי סיפור הגולם לא היה ולא נברא. הרב יעקב ישראל קניבסקי, ה"סטייפלר", ריכך בין מהדורות ספריו את לשונו, מקביעה החלטית אל הנוסח הזהיר יותר "יש אומרים שהיה גולם".
מן העבר השני עמדו רבנים ואדמו"רים שראו בגולם עובדה. בשנת 2009 נדפסו בכתב העת הרבני "המאור" שבניו יורק שתי רשימות, ובהן עשר "ראיות" לאמיתות הסיפור. ליימן השיב עליהן אחת לאחת, בשנת 2010, ב"בלוג הספרים" (Seforim Blog).
נטען כי לשון המצבה, שאי אפשר לספר ברוב מעשיו, רומזת לגולם; ליימן משיב שהמצבה אינה מזכירה גולם כלל. נטען כי איש לא מחה כשנדפס "נפלאות מהר"ל"; והוא משיב שהספר חיבר ונחתם בשם המהר"ל ומציג את המהר"ל כגיבור, כך שלא הייתה סיבה למחות, ומכל מקום ספר מן שנת 1909 אינו מעיד על מעשה שאירע במאה השש-עשרה. נטען כי האדמו"ר ממונקאטש העלה עלילות על בית המדרש בשנת 1883; ליימן משיב כי אין לכך ראיה. נטען כי בזכות המהר"ל פסקו עלילות הדם; המקורות מלמדים שזו הנחה מאוחרת. אשר למכתב משנת 1583, אין הוא אלא זיוף שחשף האדמו"ר ממונקאטש.
לשיאה הגיעה ההגנה התורנית על הסיפור אצל הרב משה קליין, האדמו"ר מאונגוואר. בשו"ת "משנה הלכות" (חלק י, סימן קס) הוא מתייחס לגולם שברא המהר"ל כעובדה, ודן במעמדו ההלכתי של היצור על פי המעשים המסופרים עליו. בעיני חוגים אלה, משה שקיבלו צדיקים את הסיפור הרי הוא מסורת, וכל הביקורת של ההיסטוריון אינה מעלה ואינה מורידה.
סוף דבר: הגולם שקם על יוצרו
המהר"ל ההיסטורי לא ברא גולם. הקשר הנדפס הראשון בין שמו לבין יצור מלאכותי נולד בספרות הגרמנית של שנות השלושים למאה התשע-עשרה, מאתיים ועשרים וחמש שנים לאחר פטירתו. ר' יודל רוזנברג נטל מעשייה מקומית זו, יצק לתוכה את שרלוק הולמס ואת אימת עלילות הדם, וחתם עליה בשמו של חתן המהר"ל.
הצלחתו הייתה גדולה מכפי ששיער. הבדיון שרקם נכנס לבתי המדרש ואף לספרות השו"ת, ומשם חזר אל התיאטרון, אל הקולנוע ואל הספרות. ואירע לו מה שאירע לגולם שבאגדה: היצור גדל וקם על יוצרו. את "נפלאות מהר"ל" מכירים הכול. את "יהדות נדרים" כמעט אין זוכרים.
מקורות עיקריים
◂ שמואל אלמן ליימן, "הרפתקת המהר"ל מפראג בלונדון: ר' יודל רוזנברג והגולם מפראג", תרביץ 1, 36 (2002), עמ' 58 עד 85 (באנגלית).
◂ שמואל אלמן ליימן, "הגולם מפראג בספרות הרבנית החדשה", בלוג הספרים, 2010 (באנגלית).
◂ איירה רובינשטיין, "מקובל במונטריאול: חייו וזמנו של הרב יודל רוזנברג", (באנגלית), 2021; וכן מאמרו "מקובל ומנהיג קהילה", בכתב העת לתלמידי יהדות קנדה, 1 (1993), עמ' 41 עד 58.
◂ אלן נדל, "הגולם במונטריאול", ביקורת על ספרו של רובינשטיין, Jewish Review of Books, סתיו 2022.
◂ עלי יסיף (עורך), "הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים", ירושלים תשנ"א.
◂ עידן דקל ודוד גרלי, "כיצד הגיע הגולם לפראג", Jewish Quarterly Review 103 (2013).
◂ ר' יהודה יודל רוזנברג: יהדות נדרים (ורשה 1902); נפלאות מהר"ל (פיטרקוב תר"ס); חושן המשפט של הכהן הגדול (פיטרקוב תרע"ג); מאור החשמל (מונטריאול תרפ"ד).
