האם אלמנה שירשה מחצית מעיזבון בעלה שנפל במלחמת חרבות ברזל זכאית גם לכתובה מן העזבון?

סיכום פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו (הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד, הרב משה שלום שור, הרב בן ציון ציוני), תיק 1588860/1, ל' בתשרי התשפ"ז (11.10.2026)

בתחילת יוני 2022 חתמו זוג צעירים, שעמדו להינשא על הסכם ממון, וכלשונו של בית הדין, הם בחרו "לעגן את יחסיהם הכלכליים בצורה מסודרת, מתוך כבוד הדדי והבנה". ההסכם נחתם ב־1.6.2022, אושר על ידי הערכאה המוסמכת וקיבל תוקף של פסק דין. רוחו הייתה רוח של שותפות מלאה, היינו - כל מה שייצברו בני הזוג במשך חייהם המשותפים, ובכלל זה זכויות סוציאליות, פנסיוניות ופיננסיות, יחולק ביניהם. רק הדירות והמגרשים שהיו בידי כל אחד מהם לפני החתונה נשארו נפרדים.

שמונה ימים לאחר מכן, ב־9.6.2022, עמדו השניים מתחת לחופה. כמנהג ישראל קיבלה הכלה כתובה, שטר שבו התחייב החתן לשלם לה סכום כסף אם ייפרדו דרכיהם או אם ילך לעולמו לפניה.

אלא שלדאבון הלב, חיי השותפות שתכננו בקפידה כזו נמשכו תקופה קצרה ביותר. ביום שמחת תורה התשפ"ד, 7.10.2023, נפל הבעל "על הגנת המולדת במלחמת חרבות ברזל", למותר לציין כי הוא לא הותיר צוואה ובני הזוג "טרם זכו להביא צאצאים לעולם".

לאחר תקופת האבל הראשונה פנו הוריו של המנוח לרשם לענייני ירושה, וביום 16.6.2024 ניתן צו ירושה. מאחר שלמנוח לא היו ילדים, הרי שעל פי הוראות חוק הירושה (סעיף 11) עיזבונו מחולק בין אשתו לבין הוריו: מחצית לאלמנה, ורבע לכל אחד מן ההורים. עד כאן החלוקה לפי חוק המדינה. אלא שבידי האלמנה נותר עוד מסמך אחד, הכתובה. בעקבותיה הגיעה אל בית הדין הרבני תביעה נגד הורי המנוח: לשלם לה מן העיזבון את כתובתה, בסך 260,000 ש"ח.

האלמנה פורשת את טענותיה

האלמנה הצביעה על שלוש הוראות חוק. הראשונה בסעיף 104(א) לחוק הירושה, הקובע את שיש לשלם את חובות העזבון לפני חלוקתו, כאשר בין "חובות העיזבון" מצויינת הכתובה -

"הסכומים הבאים (בחוק זה - חובות העיזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה: ... (3) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה - חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר..."

(חוק הירושה, התשכ"ה-1965, סעיף 104(א))

בלשון פשוטה, הכתובה היא חוב של המנוח, וחוב פורעים לפני שהיורשים מתחלקים בירושה. וכאן עולה השאלה - מה עם הסכם הממון? האם נאמר כי בחתימה על הסכם של שיתוף מלא ויתרה האשה בשתיקה על כתובתה? האלמנה טענה כי אין בהסכם שום מחילה או ויתור. ויותר מזה, החוק עצמו צפה מראש את ההתנגשות הזו וחסם אותה. כך היא ציטטה בכתב תביעתה את סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הנושא את הכותרת "שמירת זכויות ודינים":

"אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובה..."

(חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, סעיף 17)

יתר על כן,, האלמנה טענה כי חוק הירושה עצמו קובע, בסעיף 11(ג), שמה שאשה מקבלת על פי כתובה ינוכה מחלקה בעיזבון. האלמנה הצביעה דווקא על סופו של הסעיף:

"המגיע לבן הזוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאישה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק."

(חוק הירושה, סעיף 11(ג))

לטענתה, סיפא זו יוצרת "חריג רחב ומוחלט". הזכויות שקיבלה מכוח הסכם הממון "אינן ניתנות לקיזוז מסכום הכתובה", ו"החוק יוצר הגנה סטטוטורית המאפשרת את הצטברותן של הזכויות".

אלא שבית הדין דחה טענותיה של האלמנה.

"אין לאחוז את החבל בשני ראשיו"

בשלושת העשורים האחרונים חוזרת לבתי הדין הרבניים שאלה אחת שוב ושוב, בעיקר בתיקי גירושין. אשה שמתגרשת זכאית, לפי החוק האזרחי, למחצית מכל מה שנצבר בתקופת הנישואין: הדירה, החסכונות, הפנסיה ואפילו המוניטין המקצועי של בעלה. בידה גם כתובה, שלפי ההלכה היא חוב גמור. האם היא זכאית לשניהם?

בית הדין בתל אביב פותח את דיונו בקביעה ש"מעיון בפסקי דין רבים מצינו כי בתי הדין נקטו שאין כפל תשלומים". כדי להראות זאת הוא מביא באריכות פסק דין של בית הדין בטבריה (הרב אוריאל לביא, הרב חיים בזק והרב יוסף יגודה), שבו קובצה הפסיקה בעניין:

"התפיסה העקרונית העומדת ביסוד עמדת התובעת כפי שהוצגה בפנינו היא שיש לדון ולהתייחס לזכאותה לתשלום הכתובה בנפרד מזכאותה לסכומי כסף שתקבל במסגרת איזון המשאבים, וכי עם הגירושין היא זכאית לכפל זכויות ... אך עמדה זו אינה מתקבלת ... מאחר שייתכן שבסיום ההליך לאיזון המשאבים תקבל האשה סכומי כסף משמעותיים עפ"י זכויותיה עפ"י חוק יחסי ממון, אין מקום לכפל זכויות.

בפסקי הדין של בתי הדין בשנים האחרונות קיימת בדרך כלל תמימות דעים בפסיקה השוללת כפל זכויות..."

(ביה"ד האזורי טבריה, תיק 593163, מצוטט בפסק הדין)

הדימוי שחוזר בפסקי הדין הוא דימוי של חבל. אדם אינו יכול לאחוז בשני קצותיו בבת אחת. כך ניסחו זאת בבית הדין הגדול הרב אברהם שרמן והרב חגי איזירר:

"בית הדין מבהיר לאשה כי תביעת מחצית זכויות פנסיוניות מהבעל תקוזז מן הכתובה כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. בתי הדין נוהגים שאין לאשה זכות תוספת כתובה אם גובה סכום מקביל לפי חוק יחסי ממון כאשר מדובר במחצית זכויות פנסיוניות."

(ביה"ד הרבני הגדול, תיק 1-22-3267, ז' בתמוז התשס"ח (10.7.2008))

הכלל אינו נשאר בגדר הצהרה. הוא מתורגם לחשבון. בתיק אחד בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, בהרכב בראשות הרב מיכאל בלייכר, נפסקו לאשה 100,000 ש"ח בגין כתובתה, ובית הדין הוסיף מיד:

"ע"פ המקובל בבתי הדין כי האשה אינה זוכה גם בזכויותיו הכספיות של הבעל וגם בכתובתה, הלכך מסך זה יש לקזז 75,000 ש''ח שהבעל חויב לשלם לאשה במסגרת תשלומי האיזון."

(ביה"ד האזורי חיפה, תיק 588563/1, ט"ז בתמוז התשע"א (18.7.2011))

בפועל קיבלה האשה בגין כתובתה רק את ההפרש, 25,000 ש"ח. הכתובה לא בוטלה. היא "נבלעה" ברובה בתוך מה שכבר קיבלה מכוח החוק.

מדוע? את התשובה החדה ביותר נתן הרב שלמה דיכובסקי, בתיק שבו נקבה הכתובה בסכום של מיליון ש"ח. דבריו מזכירים מה הייתה מלכתחילה מטרתה של הכתובה:

"הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר ... צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכול, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הלכת השיתוף ... חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה – גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו."

(ביה"ד הרבני הגדול, תיק 801823/2, י"ט באלול התשס"ז (2.9.2007))

יש כאן שני רעיונות השזורים זה בזה. האחד נוגע לתכלית: הכתובה נועדה לתת לאשה רשת ביטחון, משענת לתקופת מעבר, ולא עושר. השני נוגע לכוונה: כשחתן חותם על כתובה, הוא אינו מתכוון להתחייב פעמיים על אותו דבר. את הרעיון השני פיתח בית הדין בנתניה (הרב אריאל ינאי, הרב מיכאל עמוס והרב שניאור פרדס). הוא דחה במפורש את ההסבר הישן, שלפיו אי אפשר ליהנות גם מן ההלכה וגם מן החוק:

"יובהר: אין כפל תשלומים, ואין "כפל מבצעים" ... מעולם לא עולה בדעתו של אדם שנושא אישה להתחייב לה בשני ערוצים ממוניים במקביל: גם בכתובה וגם במחצית מכל זכויותיו הממוניות לפי חוק איזון משאבים.

הטעם לכך איננו כפי מי שסבר בשגגה והגדיר זאת במליצה – "או תלמוד בבלי או תיק בבלי"... לדעתי, גם המשפט העברי מכיר בחוק ליחסי ממון כ"מנהג המדינה" שפשט בענייני הנישואין ויש לו תוקף מחייב...

הסיבה הנכונה לאי פסיקת כתובה בנוסף לקבלת זכויות ממוניות לפי חוק האיזון נובעת בראש ובראשונה מאומדנא ברורה לפיה אין בכוונתו של אף אדם "ללקות בכפליים" ... את זכויות הכתובה ואיזון הנכסים יש לחשב תוך קיזוז הדדי אלא אם כן ישנן ראיות הלכתיות ברורות לפיהן בכוונתו של הבעל הייתה להוסיף על הזכויות הממוניות המגיעות לאישה לפי החוק."

(ביה"ד האזורי נתניה, תיק 288169/3)

המליצה "או תלמוד בבלי או תיק בבלי" שיקפה את התפיסה שלפיה אשה צריכה לבחור באיזו מערכת היא רוצה להתדיין. בית הדין בנתניה טוען שאין כאן סתירה כלל. חוק יחסי ממון תקף גם לפי ההלכה, מכוח "מנהג המדינה", והקיזוז נובע מאומדן דעתו של הבעל. ומכאן גם המסקנה ההפוכה: אם יוכח שהבעל כן התכוון להעניק לאשתו את הכתובה בנוסף על זכויות החוק, תשולם הכתובה במלואה.

מן הגירושין אל הירושה

כל זה נאמר על גירושין ועל איזון משאבים. אלא שבתיק הזה האשה לא התגרשה, והכסף שהגיע לידיה לא הגיע מאיזון משאבים, אלא מירושה. כאן עושה בית הדין את הצעד העיקרי בפסק דינו, והוא מתחיל לבחון הדברים מן היסוד, מסדר הנחלות שבתורה.

כידוע, לפי ההלכה אשה אינה יורשת את בעלה. יורשיו הם בניו, ובהיעדרם אביו ומשפחתו. האלמנה אינה יורשת. זכותה כלפי העיזבון היא זכות של נושה, והיא גובה ממנו את כתובתה. על רקע זה כותב בית הדין את הדברים שהם לב פסק הדין:

"העולה מפסקי הדין הנ"ל שאין לפסוק כפל זכויות. הסברה נותנת כי אין לאחוז את החבל משתי קצותיו. במיוחד כאן כאשר האישה מקבלת זכויות רבות שאינן מגיעות לה על פי ההלכה. כידוע ע"פ חוקי התורה וההלכה יורשי המנוח הם בני משפחתו ולא האשה. בראש ובראשונה בניו אם יש לו בנים דבר שלדאבון הלב לא התקיים כאן. כאשר אין לאדם בנים, הירושה חוזרת להוריו. כאשר גם ההורים אינם חיים היא עוברת לאחים. לבת הזוג ישנן זכויות מסוימות ומוגדרות שקבעה התורה, בראשן קבלת מלוא דמי הכתובה. ולכן כאשר האשה כבר נטלה חלק נכבד מהעיזבון שלא מגיע לה ע"פ התורה, בתורת ירושה ע"פ חוקי המדינה, הרי שכבר קיבלה את מלוא דמי הכתובה שאמורה לקבל ע"פ התורה."

(פסק הדין, פרק "דיון והכרעה")

המשמעות ברורה. מבחינת ההלכה, כל העיזבון שייך להורי המנוח, והאלמנה זכאית רק לכתובתה. בפועל, בזכות ובשל חוק המדינה, קיבלה האלמנה מחצית מן העיזבון, כלומר נכסים שלפי ההלכה שייכים להורים. בעיני בית הדין, הכסף הזה הוא הכתובה. האלמנה כבר גבתה אותה, ולפי מה שעולה מן הדברים אף יותר ממנה. לתבוע עכשיו גם את הכתובה עצמה פירושו לאחוז בחבל משני קצותיו.

בשלב זה פונה בית הדין אל הסעיף שהאלמנה הביאה לטובתה, סעיף 11(ג), ומראה שהוא דווקא תומך במסקנה ההפוכה. הרישא של הסעיף, קובע ש"מה שאישה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקה בעיזבון. כלומר, גם המחוקק האזרחי לא רצה שהאלמנה תקבל גם ירושה וגם כתובה. כך כבר כתב הרב לביא בפסק דינו:

"הרי שהמחוקק קבע שאין מקום שהאישה תזכה בזכות כפולה, הן בזכויות הממון שהמחוקק העניק לאישה בחוק הירושה, והן בתשלום דמי כתובתה, לה היא זכאית מכח דין תורה"

(ביה"ד האזורי טבריה, תיק 593163, מצוטט בפסק הדין)

"הן הן הדברים שכתבנו", מסכם בית הדין. יש בכך מעין סגירת מעגל. בתי הדין למדו את איסור כפל הזכויות באיזון משאבים, בדרך היקש, מחוק הירושה. כשהשאלה עצמה עוסקת בירושה, אין צורך בהיקש כלל. החוק אומר זאת במפורש.

הקול החולק

בית הדין אינו מתעלם מכך שהתמונה אינה אחידה לגמרי. בבית הדין בתל אביב עצמו, בתיק 838835/8, נשמע קול אחר, קולו של הדיין הרב היישריק. הוא סבר שחוק יחסי ממון אינו גורע מחיוב הכתובה, ושאשה רשאית לגבות את שניהם. בית הדין מציין ש"דעתו לא התקבלה על ידי רוב דייני ישראל", ושגם בית דין זה אינו סובר כמותו. ובכל זאת הוא מקדיש לדבריו מקום רב, ולא בכדי. הרב היישריק דחה במפורש את ההיקש שעשה הרב לביא מחוק הירושה לחוק יחסי ממון, וטענתו בנויה על הבחנה עמוקה בין שני החוקים:

"שני החוקים, חוק יחסי ממון וחוק הירושה שונים זה מזה בעצם מהותם. חוק הירושה הינו חוק ככל החוקים האחרים. בסיסו הוא כוונת המחוקק לקבוע בחוק המדינה את סדר הנחלות ... החוק הוא זה שמקנה את נכסי המת לאותם הזוכים שהחוק קבע אותם כיורשי המנוח.

לעומתו חוק יחסי ממון הינו בעצם "הסכם" עליו הסכימו בני הזוג בעת נישואיהם ... אמור מעתה, כל בני זוג שנישאו אנו רואים אותם כמי שערכו ביניהם שני הסכמים ...: הסכם בנושא של כלל יחסי הממון שביניהם, [ו]הסכם נוסף בו יש התחייבות כספית רק של צד אחד כלפי משנהו. דהיינו "הסכם הכתובה". האם נאמר כי האחד מבטל את השני ו"בולע" אותו? ההיגיון הפשוט אומר כי שני הסכמים ו/או חוזים שנעשו בין שני הצדדים, חיים זה לצד זה ושניהם תקפים..."

(הדגשה שלי - צ.ו; הגר"א היישריק, ביה"ד האזורי תל אביב, תיק 838835/8, דעת מיעוט, כמובא בפסק הדין)

לפי תפיסה זו, חוק יחסי ממון הוא בסך הכול "הסכם מכללא". החוק עצמו קובע (בסעיף 3(א)) שבני זוג שלא ערכו הסכם "יראום כמסכימים" להסדר איזון המשאבים. הכתובה היא הסכם נוסף, ושני הסכמים חיים זה לצד זה. יתרה מזו, כיום הכול יודעים שהרכוש יתחלק "חלק כחלק". חתן שבכל זאת רושם בכתובה סכום נכבד עושה זאת, לפי הרב היישריק, מרצונו הטוב וכתוספת על האיזון. אבל חוק הירושה הוא דבר אחר לגמרי. שם אין הסכם, יש חלוקה שהמחוקק כופה. ודווקא כאן מוצא בית הדין את המפתח, בדברי הרב היישריק עצמו:

"חוק הירושה הוא חוק המבוסס על רצון המחוקק לתת חלק מנכסי המוריש לזוכים השונים כפי שהחוק מנה אותם. המטרה היא לתת רכוש ו/או כספים כדי שאותם האנשים שנהנו בחיי המוריש מרכושו וממונו תהיה להם משענת ממונית גם לאחר מותו ... אבל אם בידי האישה שטר חוב דהיינו כתובה אשר מקנה לאישה כסף מרכושו של המנוח, כאן אמר המחוקק כי באופן זה אין טעם לתת לה יותר ממה שרצה המחוקק לתת לאישה. ולכן אם האישה רוצה לגבות כתובתה יהיה זה "על חשבון" חלקה בירושה. שהרי הגענו למטרה אליה מכוון החוק, לתת משענת ממונית לאישה, וזה היא קיבלה."

(הגר"א היישריק, שם, כמובא בפסק הדין)

המהלך כאן מעניין. בית הדין אינו מנסה להפריך את הדעה החולקת. הוא מקבל את ההבחנה שלה ומראה שהיא עצמה מכריעה את התיק. גם מי שמתיר לאשה לצבור כתובה ואיזון משאבים בגירושין מודה שבירושה הדבר שונה. "אמור מעתה", כותב בית הדין, "גם לדברי הגר"א היישריק, בנידון דידן כשמדובר באשה שקיבלה כספים מתוך העיזבון, אין מקום לתביעת הכתובה".

בשולי פסק הדין

מסקנת פסק הדין נוסחה, אפוא, בקצרה -

"לאור כל האמור מכריע בית הדין כי אין מקום לתביעה. דין תביעת הכתובה להידחות על הסף"

(פסק הדין, פרק "הכרעה")

בצד זה בית המשפט הכיר בכאבה של האלמנה על מותו הטרגי של בעלה הצעיר ופטר אותה מהוצאות משפט.

דומני כי החידוש העיקרי של פסק הדין הוא בהרחבת הכלל של "אין כפל זכויות", שהתגבש בבתי הדין סביב תיקי גירושין ואיזון משאבים, והחלתו על אלמנה ועל ירושה לפי חוק. ההנמקה אינה רק הרחבה טכנית. היא נשענת על הבחנה הלכתית יסודית: מאחר שאשה אינה יורשת את בעלה לפי התורה, כל מה שהיא מקבלת מן העיזבון מכוח החוק נזקף לזכות כתובתה. כשהוא עולה על סכום הכתובה, הכתובה נחשבת כאילו נפרעה במלואה.

חידוש נוסף נוגע למעמדה של הדעה החולקת. בית הדין אינו מסתפק בכך שהיא דעת מיעוט. הוא מראה שגם היא, לפי ההבחנה שלה עצמה בין חוק "הסכמי" לחוק "מחלק", מובילה לאותה תוצאה בתחום הירושה. בכך נסגרת כמעט לגמרי האפשרות לטעון בבית הדין הרבני לצבירה של כתובה וירושה.

ומה המשמעות המעשית? אלמנה שיורשת לפי חוק חלק מעיזבון בעלה, ובמיוחד כשאין ילדים והיא נוחלת מחצית, צפויה להיתקל בדחייה אם תתבע בבית הדין הרבני גם את כתובתה, לפחות כל עוד חלקה בירושה עולה על סכום הכתובה. מנגד, יורשים אחרים, ובמיוחד הורים שכולים כמו בתיק זה, יכולים להתגונן מפני תביעה כזו בטענה שהאלמנה כבר קיבלה את שלה. יש לכך גם לקח לזוגות שעורכים הסכם ממון. שתיקה בעניין הכתובה אינה מבטיחה את צבירתה. מי שרוצה שהכתובה תתווסף על הירושה או על השיתוף צריך לכתוב זאת במפורש, בהסכם או בצוואה.

ועיקר - באופן מפתיע משהו מייד בסמוך לפירסומו של פסק הדין נזדמן לי לשוחח עם בר אוריין וחבר לאהבת המשפט העברי פר' ישראל צבי גילת, שכתב מאמר מעמיק כדרכו בסוגיה, ולהלן אנסה להביא בציפורן הזרת, בגדר גרגר מן ההר וכפית מן הדברים מדבריו ולנסות לבחון את הדברים במשקפי פסק הדן הרבני הנזכר.

פסק הדין לאור מאמרו של ישראל צבי גילת

אכן דומה כי פסק הדין לא נכתב בחלל ריק. בספר שהוקדש לכבודו של פרופ' סיני דויטש פרסם פרופ' ישראל צבי גילת, מבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה, מאמר רחב יריעה בשם "אי-ההלימה של הכתובה למעטפת המשפטית שבמדינת ישראל". המאמר אינו עוסק בתיק שלפנינו, והוא קודם לו. ואולם, ק ריאתו לצד פסק הדין מגלה שבית הדין הרבני בתל אביב הלך, כמעט צעד אחר צעד, בשבילים שגילת סימן במאמרו, גם אם מנקודת מוצא שונה בתכלית. גילת פותח את מאמרו בטענה חדה:

"ברצוני אפוא להצביע על אי-ההלימה של החלת הכתובה למעטפת המשפטית האזרחית הנוהגת בישראל: דיני המשפחה, דיני הירושה ודיני הביטחון הסוציאלי – כולם שוויוניים. על כן, קביעת המחוקק האזרחי כי אין הוא פוגע 'מזכויות האישה לפי כתובתה' נותנת לאישה הגנה על כתובתה מעל ומעבר ממה שמגיע לה לפי דיני התורה במקורם"

(ישראל צבי גילת, "אי-ההלימה של הכתובה למעטפת המשפטית שבמדינת ישראל", ספר סיני דויטש 417, בעמ' 417 (להלן: גילת))

גילת כותב מנקודת מבט של משפטן אזרחי, המבקש להתאים את המוסד העתיק של הכתובה למשפט שוויוני. בית הדין כותב מנקודת מבט הלכתית, המבקשת להגן על יורשיו של המנוח לפי דין תורה. אף על פי כן, דומה כי שניהם מגיעים לאותה תובנה: הכתובה וחלק הירושה של האלמנה הם שתי תשובות לאותה שאלה, ואין זה סביר להשיב עליה פעמיים.

נקודת המפגש הראשונה היא בשאלת תכליתה של הכתובה. בית הדין קבע כי מאחר שלפי ההלכה האשה אינה יורשת את בעלה, "לבת הזוג ישנן זכויות מסוימות ומוגדרות שקבעה התורה, בראשן קבלת מלוא דמי הכתובה". גילת מנסח את אותו רעיון בלשון היסטורית:

"באותו מובן שימשה הכתובה 'מָגן' לאישה לאחר מותו של הבעל. לפי דיני התורה אין האישה יורשת את בעלה ... ברם אשתו של המת – אינה יורשת. הכתובה היא אפוא 'תחליף' ראוי לזכויותיה של האלמנה בעיזבון, היא 'נוגסת' ביורשים"

(גילת, בעמ' 422)

אלא שלדעת גילת, חוק הירושה שינה את התמונה מן היסוד. משהוכרה האלמנה כיורשת על פי דין, התחליף איבד את טעמו:

"עם החלתו של חוק הירושה ... נוצרו אפוא שני שסעים חריפים בהחלת עניינה של הכתובה באופן מושלם: האחד, האלמנה הוכרה כיורשת מועדפת על פי דין, ה'נוגסת' בהרבה מקרים מעל מחצית מעיזבון בעלה ולעתים הרבה מעבר לכך כמפורט בסעיף 11 לחוק הירושה ... בעצם, מאז חקיקת חוק הירושה, הביטחון הכלכלי של האלמנה אינו זקוק לכתובה לא ל'סכי הכתובה' ולא לתנאיה"

(גילת, בעמ' 450–451)

דומני כי זהו בדיוק הבסיס שעליו נשען פסק הדין. כשבית הדין קובע שהאלמנה, שנטלה מחצית מן העיזבון, "כבר קיבלה את מלוא דמי הכתובה שאמורה לקבל ע"פ התורה", הוא אומר בלשון ההלכה את מה שגילת אומר בלשון המשפט: החלק בירושה הוא שממלא היום את תפקידה של הכתובה.

בנקודה אחת, עם זאת, מאמרו של גילת מחדד דבר שפסק הדין לא פירש. גילת מנתח את סעיף 11(ג) לחוק הירושה, שעליו נשען בית הדין, ומדגיש את גבולותיו:

"ואילו הרישא של סעיף 11(ג) מורה אפוא כי כספי הכתובה וחלקה של האלמנה בעיזבון אינם מצטברים, ועל כן יש לקזז כספי 'עיקר הכתובה' ו'תוספת הכתובה' מחלקה של האלמנה בעיזבון. אין בהוראת סעיף 11(ג) כל מניעה שסכומי הכתובה, להם התחייב הבעל כלפי אשתו בעת נישואיו, ישתלמו במלואם גם אם הם הרבה מעבר למגיע לה מחלקה בעיזבון"

(גילת, בעמ' 451)

לפי החוק האזרחי, אם כן, הסעיף מונע צבירה, אבל אינו מקצץ את הכתובה. אילו הייתה הכתובה גבוהה ממחצית העיזבון, הייתה האלמנה זכאית להפרש. גילת מזכיר שגם בית המשפט העליון, בהלכת פילוסוף נ' תעוז (ע"א 293/72, פ"ד כז(2) 535 (1973); גילת, בעמ' 458), קבע שאין להקטין את סכום הכתובה כשהוא עולה על חלק הירושה. פסק הדין שלפנינו אינו מתעכב על שווי העיזבון, וקובע כי האלמנה נטלה "חלק נכבד" ממנו. משמע שבנסיבות התיק אין הפרש כזה.

ואולם, דווקא כאן מאמרו של גילת מספק לבית הדין נימוק נוסף, שלא הובא בפסק הדין. גילת מזכיר את "תקנת טולטליטא" (תקנת טולדו), שהתקבלה בקהילות ספרד והתפשטה, לדבריו, "בכל גבול ישראל". וזו לשון הטור:

"וכשיפטר הבעל בעודנו נשוי עם אשתו והוציאה שטר כתובה כדין כל אלמנה אין לה לגבות מה שיתקיים לה מסכום כתובתה אלא ממחצית מה שהניח מנכסים קרקע או טלטל וישאר החצי משוחרר משועבד לזוכה בירושת בעלה..."

(טור, אבן העזר, סימן קיח, כמובא אצל גילת, בעמ' 458)

גילת מעיר ש"תקנה זו שהתקבלה גם בארץ ישראל אינה משתמעת מחוק הירושה" (שם). אולם בבית הדין הרבני יש לה משקל, והיא מתאימה לנסיבות התיק שלפנינו כמעט באופן מושלם. לפי התקנה, אלמנה אינה יכולה לגבות את כתובתה אלא ממחצית העיזבון, והמחצית האחרת נשארת ליורשים "משוחררת" מכל שעבוד. האלמנה בתיק זה קיבלה מכוח חוק הירושה בדיוק מחצית מן העיזבון. נמצא, לכאורה, שגם לפי ההלכה, ואפילו הייתה כתובתה גבוהה ממחצית העיזבון, לא הייתה יכולה לגבות דבר מן המחצית שנותרה בידי ההורים.

נקודת מפגש נוספת נוגעת להסכם הממון, שהוא מאפייני התיק הבולטים. גילת מצביע על חלל בחקיקה דווקא במצב כזה:

"מופלא הוא, שאין הוראת קיזוז של 'סכי הכתובה' כאשר לפי 'הסכם ממון' שערכה האלמנה עם בעלה בחייו תקבל הרבה יותר ממה שהיה מגיע לה בהסדר 'איזון משאבים'. האם, בהיעדר הוראת קיזוז, תזכה האלמנה גם בסכומי כתובתה במצטבר עם 'הסכם הממון'? באופן מושכל 'הסכם הממון' שאושר בבית המשפט בא בגבולם של חיובי הכתובה ... האם אין מקום לשים גבול עליון להצטברות 'סכי הכתובה' עם זכויותיה של האלמנה?"

(גילת, בעמ' 451–452)

האלמנה בתיק שלפנינו ביקשה בדיוק את מה שגילת מכנה "מופלא": לקבל גם את פירות הסכם הממון, גם את חלקה בירושה וגם את הכתובה. גילת מביא בהקשר זה פסק דין של בית המשפט העליון שעובדותיו דומות להפליא (בע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד סב(3) 29 (2007)). גם שם נפטר הבעל כשנה וחצי לאחר נישואיו, גם שם נערך הסכם ממון סמוך לחתונה, וגם שם תבעה האלמנה את כתובתה. כל שופטי בית המשפט העליון דחו את התביעה, אם כי מנימוקים שונים. גילת מצדד בנימוקה של השופטת מרים נאור, שראתה בהסכם הממון ובכתובה מסמך אחד:

"...הסכם הנישואין הוא בעצם התחייבות עתידית מזמן שהבעל והאישה יינשאו, בשעת הנישואין נכתבה הכתובה. על כן אין כאן שני מסמכים כרונולוגיים אלא מסמך אחד עם שני ניסוחים: אזרחי ודתי"

(דברי השופטת נאור כפי שהם מובאים אצל גילת, בעמ' 453)

ועל כך מוסיף גילת כי גישה זו "תואמת את האמת ההיסטורית", וכי "ניתן אפוא לחשוב כי 'הסכם הממון' הנעשה בסמיכות לכתובה היא 'לבוש אזרחי' של חיובי הכתובה האמיתיים" (שם). יש בכך חיזוק לתוצאת פסק הדין מכיוון אחר: לא רק דיני הירושה, אלא גם הסכם הממון שערכו בני הזוג שבוע לפני חתונתם, באים "בגבולה" של הכתובה. כדאי לציין שבפרשה שבבית המשפט העליון זכתה האלמנה ברכוש מכוח צוואה, ולא מכוח ירושה על פי דין. גילת מעיר שבירושה על פי צוואה אין כלל הוראת קיזוז (בעמ' 451). בתיק שלפנינו, שבו הירושה היא על פי דין, הוראת הקיזוז שבסעיף 11(ג) חלה במפורש, והמסקנה ברורה עוד יותר.

המאמר מוסיף נדבך גם לדיון בדעה החולקת. פסק הדין מתמודד עם עמדתו של הרב היישריק בעיקר במישור הפרשני. הוא מקבל את ההבחנה שעשה בין חוק יחסי ממון, שהוא "הסכם", לבין חוק הירושה, שהוא חלוקה כפויה, ומראה שלפי הבחנה זו עצמה התביעה נדחית. גילת, המזהה את הדיין בשמו המלא, הרב אליהו היישריק, מביא נדבך אחר של אותה עמדה. לפיו יש להבחין בין זוג דתי, שנישא על דעת דין תורה, לבין זוג חילוני, שנישא על דעת השיתוף שבחוק:

"חילוק גדול יש בין זוג חרדי או דתי לבין זוג חילוני ... זוג חילוני, בוודאי דעתם כשהולכים להינשא, שכל ענייני הממון שביניהם יהיו על בסיס של שותפות מלאה. כך כפי הידוע לכל הוא החוק וכך הוא ההיגיון של מי שאינו אמור כלל לדעת מהו דין תורה."

(ביה"ד האזורי תל אביב, תיק 838835/8 (24.1.2013), כמובא אצל גילת, בעמ' 449, ה"ש 111)

גילת אינו חוסך את שבטו מן ההבחנה הזו:

"האם 'גמירות הדעת' של 'זוג דתי' ואף 'חרדי' מגיע להשגות עמוקות כמו של היושבים על מדין? האם לדעתו ראוי ש'זוג חילוני' ילקה בכפליים בשל חוסר הבנתו, בבחינת המליצה 'הלעיטהו לרשע וימות'?"

(גילת, שם)

מכאן שעמדת המיעוט נחלשת משני כיוונים: בית הדין מראה שגם לפי הגיונה שלה אין מקום לכתובה לצד ירושה, וגילת מערער על אחת מהנחות היסוד שלה. ראוי לציין עוד כי גילת מזכיר את דעתו של פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל. רוזן-צבי היה "מוטרד מהיעדר הוראת קיזוז דמי הכתובה בחוק יחסי ממון שידמה להוראת קיזוז ב'ירושה על פי דין' שבחוק הירושה" (גילת, בעמ' 447). זהו בדיוק ההיקש מחוק הירושה לחוק יחסי ממון שעשה הרב לביא, ושהרב היישריק דחה. נמצא שההיקש אינו חידוש של בתי הדין בלבד, ויש לו שורשים גם בכתיבה המשפטית האזרחית.

לבסוף, ואולי זו הנקודה המעניינת ביותר, מאמרו של גילת עוסק בשאלה שפסק הדין אינו מזכיר כלל: שאלת הסמכות. לפי סעיף 155 לחוק הירושה, ענייני ירושה ועיזבון נתונים לבית המשפט לענייני משפחה, ובית הדין הרבני מוסמך לדון בהם רק בהסכמה בכתב של כל הצדדים. גילת מתאר את המחלוקת אם תביעת כתובה של אלמנה נגד יורשי בעלה היא בכלל "ענין של נישואין" שבסמכות בית הדין הרבני. הנשיא אהרן ברק נטה לשלול זאת (בג"ץ 2621/00 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נד(3) 809 (2000)), ואילו הרב שלמה דיכובסקי סבר, לאחר "מחשבה שניה", שהסמכות קיימת (גילת, בעמ' 475–476). פסק הדין שלפנינו אינו מתעכב על כך, ונראה שהורי המנוח לא העלו טענה בעניין הסמכות.

אך עיקר העניין אינו בשאלה הפורמלית. במסגרת אותו דיון מביא גילת את דבריו של הרב דיכובסקי בבית הדין הגדול, שנשמעים כמעט כתיאור מוקדם של התיק שלפנינו:

"בית הדין לא יאפשר לבעל דין לקבל זכויות ממוניות על פי דין תורה, כאשר קודם לכן השיג לעצמו בבית המשפט האזרחי זכויות ממוניות שאינן מגיעות לו על פי דין תורה, בבחינת 'מזה ומזה אל תנח ידיך'. בית הדין יבדוק כל תביעה לגופה וכל טענת הגנה לגופה. במקרים המתאימים ידחה בית הדין כליל את התביעה. במקרים מתאימים אחרים, יערוך בית הדין קיזוז של הזכויות, ויפסוק רק את ההפרש המגיע על פי דין תורה."

(ביה"ד הרבני הגדול, תיק 9309-22-1 (22.10.2007), כמובא אצל גילת, בעמ' 473, ה"ש 173)

וגילת עצמו, בסיום הדיון בפיצול הסמכויות בענייני ירושה, מנבא את התוצאה:

"דומה שלו בתי הדין הרבניים היו דנים בדבר זכאותה המהותית של האלמנה לכתובתה הייתה מתקבלת תוצאה מתונה יותר, שהרי בתי הדין הרבניים אינם מזכים את האלמנה לכתובתה למי שזכאית לרכושה מכוח משטרי הרכוש האזרחיים"

(גילת, בעמ' 477)

פסק הדין שלפנינו הוא מימוש מדויק של התחזית הזו. האלמנה בחרה להביא את תביעתה דווקא לבית הדין הרבני, וכאן נתקלה בעמדה שגילת ייחס לבתי הדין. גילת מביא גם את הערתו של כב' השופט אליקים רובינשטיין על הפרדוקס שבדבר: "בתי הדין הרבניים 'מקלים' על יישום הכתובה ונמנעים מלהפריז בגבייתה, בעוד ששופטי בתי המשפט מפריזים בקיומה של הכתובה ולסכומים הנקובים בה" (גילת, בעמ' 455). מי שמבקשת לממש כתובה לצד ירושה ראוי לה, אפוא, לשקול היטב לפני שהיא בוחרת את הערכאה.

גילת חותם את מאמרו בקביעה שהכתובה, כפי שעוצבה לאורך הדורות, "אינה יכולה לחול בטהרתה על זוגות הנישאים כיום בישראל כדת משה וישראל" (גילת, בעמ' 477). פסק הדין שלפנינו מראה שבית הדין הרבני אינו זקוק לכך שהכתובה תתבטל. בית הדין מצא דרך הלכתית לגשר על הפער שגילת מתאר: הוא ראה בירושה על פי חוק את פירעונה של הכתובה, ולא זכות נוספת עליה. אולם יש לזכור שהגשר הזה נבנה כאן בנסיבות נוחות יחסית, שבהן מחצית העיזבון עלתה, לכאורה, על סכום הכתובה. במקרים אחרים, למשל כשהעיזבון דל, כשהירושה היא על פי צוואה או כשהתביעה מוגשת לבית המשפט לענייני משפחה, אי- ההלימה שעליה מצביע גילת עדיין עומדת בעינה, ועמה הצורך שהמחוקק יאמר את דברו.