אנקדוטות בעמדן - מכתמים מחייו של היעב"ץ
רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי, המוכר בכינויו היעב"ץ (1698–1776), עומד כאחת הדמויות המרתקות, המורכבות והמשפיעות ביותר בתולדות ההלכה והמחשבה היהודית בעת החדשה המוקדמת. כבנו של הגאון רבי צבי הירש אשכנזי (ה"חכם צבי"), גדל היעב"ץ בצל סמכות רוחנית כבירה, הוא העריץ את אביו ולמד ממנו רבות, אך בצד זה עיצב מסלול חיים ייחודי לחלוטין שהתאפיין בעצמאות מחשבתית מוחלטת, בנכונות ללכת כנגד הזרם ובחתירה בלתי מתפשרת לאמת. מכלול יצירתו הענפה הקיף למעלה משישים חיבורים בכל מקצועות התורה – החל מחידושי ש"ס ושו"ת הלכתי, דרך פירושים למשנה ולסידור התפילה, וכלה במחקרי דקדוק, ביקורת טקסטואלית, קבלה ואוטוביוגרפיה.
ייסורי גוף, חשבון נפש נוקב וכתיבה אוטוביוגרפית
תולדות חייו של היעב"ץ מתוארות בגילוי לב נדיר ויוצא דופן בחיבורו האוטוביוגרפי "מגילת ספר", מנכסי הצאן וברזל של הספרות העברית. כפי שמציין החוקר ד"ר הנרי אברמסון, החיבור מציע מפה נפשית ודיוקן עצמי של תלמיד חכם אשר איננו מורתע מבעלי שררה, מנגידים או ממנהיגי הקהילה. היעב"ץ מבהיר בפתח חיבורו כי כתיבתו אינה מיועדת להאדיר את שמו ("לא באתי לכלל זה למען ספר שמי ותהילתי... כי רק האמת אהבתי"), אלא להודיע חסדי ה', לחזק נרדפים ודכאי רוח כמותו, ולהגן על צדקתו מול משטמת דורו וכתבי פלסתר של רודפיו.
מגילת ספר בעריכתו של כהנא
אציין כי ספרו האוטוביוגרפי של היעב"ץ, "מגילת ספר", לא הודפס בחייו. כתב היד המקורי הגיע לספריית בודליאן באוניברסיטת אוקספורד, וכאשר יצא לאור בדפוס במאה ה-19 וה-20, הוא עבר תחת ידיהם של עורכים שונים שהולידו גרסאות בעלות הבדלים משמעותיים.
ההדפסה המלאה הראשונה של כתב היד הייתה מהדורת דוד כהנא (ורשה, ה'תרנ"ז / 1896). דוד כהנא היה חוקר ממשכילי גליציה ועסק בחקר השבתאות. כהנא הביא את הטקסט מכתב היד, אך הוסיף לו הערות שוליים מקיפות ברוח תנועת ההשכלה והביקורת ההיסטורית. המהדורה סבלה מטעויות פענוח, שגיאות דפוס וחסרים קלים. עקב התיאורים האישיים החשופים של היעב"ץ בספרו וההתקפות החריפות על גדולי דורו, יצאו רבנים חרדים (כדוגמת הרב יקותיאל יהודה גרינוולד והרב אברהם גשטטנר בספרו "מגילת פלסתר") בהאשמות קשות נגד כהנא, וטענו כי זיהם או זייף קטעים בספר כדי לבזות תלמידי חכמים. (חוקרים מודרניים, כדוגמת פרופ' יוסף יעקב שחטר, הוכיחו כי הטקסט של כהנא נאמן לכתב היד של היעב"ץ ואיננו זיוף, אף שטעון תיקוני גרסה.)
שנים רבות לאחרי כן יצאה מהדורת אברהם ביק (ירושלים, ה'תשל"ט / 1979) שנועדה בעיקרה לתקן את טעויות קודמתה. אלא שמהדורה זו נחשבת על ידי חוקרים וביבליוגרפים לבעייתית ביותר. נטען נגדה כי מעבר לשגיאות ושיבושים קשים, ביק הכניס בה שינויי נוסח שרירותיים, השמטות, ואף הוספות וזיופים כוזבים של טקסטים שלא היו ולא נבראו בכתב היד המקורי. אעיר כי לסברתי נוכח נועזותו של ספר זה, שהחשיפות האינטימיות בו מחיי הרב אין להן דוגמה באף כתיבה רבנית אחרת לא לפניו ולא לאחריו, אף אחת מהמהדורות אינה מקובלת כיום בעולם הישיבות. מהדורת ביק נדחתה ונפסלה כמעט לחלוטין בעולם הלימוד והמחקר עקב חוסר אמינותה הטקסטואלית וההוספות ששורבבו לתוכה.
מהדורת כהנא עוררה רתיעה היסטורית בציבור החרדי והישיבתי עקב זהות העורך המשכיל והחשד הממושך בזיוף, לצד הערות השוליים הלא-תורניות שצורפו לה. בעולם הישיבתי נפוצות מהדורות מעובדות ומצונזרות של הספר, כגון מהדורת הרב אברהם יעקב בומבך, ה'תשע"ב, המבוססת על טקסט נקי, אך העורך הצהיר בהקדמתו כי השמיט ממנה במכוון ביטויים חריפים וקטעי פולמוס וריב של היעב"ץ נגד גדולי ישראל (כמו הפולמוס מול רבי יהונתן אייבשיץ), מטעמי שמירת הלשון וכבוד החכמים (והערה נוספת - כאשר לומדים בישיבות או בכוללים מתוך המהדורה הישנה, משתמשים לרוב בתצלום הטקסט של כהנא כפי שהודפס מחדש ללא הערות השוליים המשכיליות שלו).
מכל מקום, כבר משחר ילדותו סבל היעב"ץ מתחלואים גופניים קשים וממצבי רוח נפשיים מורכבים שהיו שזורים בעצבות עמוקה ובנכאות רוח, אותם הוא מתאר ארוכות בספרו הנזכר. מיד לאחר ברית המילה שלו חלה קשות וניצל בנס, אירוע בעקבותיו הוסף לו השם "ישראל". במהלך חייו ליווהו ייסורים מתמשכים במערכות הנשימה והעיכול, תחלואי עור ומכאובים כרוניים. לצד תחלואי הגוף, חשף היעב"ץ בגילוי לב חסר תקדים גם מאבקים אישיים ופנימיים מוצנעים: הוא גולל בפירוט ניסיון יצרי עז של התגברות "כמעשה יוסף הצדיק" מול בת דודתו בעת שהתארח בבית הוריה – "נסיון מעין נסיונו של יוסף הצדיק ובמקצת יתר. כי זה זמן רב מאז פרשתי מביתי, והייתי רעב לאשה הרבה ואני בכל תוקף חומי. ושם היתה מזדמנת אלי אשה פנויה, ילדה יפת-תואר מאד, קרובתי בת דודי, מתייחדת עמי, והעיזה פניה להראות לי חיבה יתירה להתקרב אצלי, כמעט נשקה לי. גם בהיותי שוכב במיטתי באה לכסותני היטב במצע, כלומר דרך חיבת קרובה, ובאמת שאם הייתי שומע לעצת יצרי לא היתה מונעת ממני חפצי כלל. והיה קרוב הדבר, חס וחלילה, לצאת לפועל כאש בנעורת... פעמים רבות לא היה שום אדם ..."
היעב"ץ ממשיך ומפרט כי על אף הנגישות, השהות המשותפת ביחידות והפיתוי העז שהיה שרוי בו, הוא אזר כוחות נפש, כבש את יצרו מתוך יראת שמיים ונמנע מלחטוא. תיאור אנושי, חשוף וגלוי זה של מאבק יצרי פנימי נחשב לאחד הקטעים יוצאי הדופן וחסרי התקדים בספרות האוטוביוגרפית התורנית של חכמי ישראל.
כך גם עמד על קשיים בחיי אישות שנבעו מקושי בריאותי מסוים ממנו סבל. הוא נישא בראשונה לבתו של ר' מרדכי מאי כ"ץ, אך סבל ממחלת עור קשה שהפכה את היחסים הפיזיים לכמעט בלתי אפשריים ולמקור לסבל רב: "ויהי בליל התקשרותנו... והייתי נכאב ונבעת מרדת שחין רע מותניים ולמטה... ולא יכולתי לקרב אליה כלל, כי היסורים היו קשים מנשוא. וכל הלילה המה לבי בקרבי, והיא הייתה בוכה ואני בוכה... כי הייתי אז ככלי נשבר, ולא חציתי מעדי, ולא עשיתי כדרך כל הארץ בליל הפרישה..."
הדברים הביאו אותו למצב נפשי קשה, לתחושת קטנות, בושה רבה ומתח גדול מול רעייתו וחסות חתנו: "ועלה עלי קצף גדול, ונפשי שוחרת לדעת מה יהיה בסופי... והייתי בבושת פנים נגד אשתי ונגד חמי, כי ראו כי לא כדרך כל הארץ אני נוהג... והייתי בעיניה כמת ואבד, ולא היתה תשוקתה אלי, כי ראתה כי כוחי סר ממני..."
בפרקים שונים בספר הוא מתאר כיצד מחלותיו המתמשכות, לצד סבל מנפילה רוחנית ונפשית, השפיעו על השלום בביתו ועל היכולת לקיים חיי אישות תקינים ומלאי קרבה: "ומפני חוליי הרב והמכות אשר חופי עלי, לא יכולתי לקיים עונתה כראוי... ומזה נולדו קטטות ומריבות בבית, והייתה עלי למורת רוח..."
בצד זה מתאר היעב"ץ את יחסיו עם אשתו הראשונה כיחסי אהבה ונראה כי הם התגברו על המכשולים הראשוניים, הוא מציין כי אהבתו לאשתו הראשונה הייתה רבה יותר מאשר אהבתו לזו השנייה – "כי לא הייתה אהבתי ותשוקתי אל השנייה כאהבתי הראשונה, כי אהבת אשת נעוריי הייתה תקועה בלבי כיתד במקום נאמן" "... ולא יכלה השנייה למלאות מקום הראשונה בלבי, כי נפשי הייתה קשורה בראשונה... ועל כן לא מצאה השנייה חן בעיניי כראשונה, אף כי לא היה בה מום".
בזיווגו השלישי נישא היעב"ץ לאחייניתו (בת אחותו). נישואים אלו, שנערכו בריגה ובאלטונה בשלבים מאוחרים יותר של חייו, היו רצופי חיכוכים, כעסים ומריבות על רקע הנהגת הבית, עניינים כספיים ופערים באופי. היעב"ץ מתאר את חוסר הנחת והסבל שנגרם לו בביתו: "ומאשת נעוריי השלישית לא ראיתי נחת... ורב בביתי המדון והקטטה, והייתה מרת נפש ומרה כלענה".
הוא ממשיך ומפרט את תחושת התסכול והיעדר השלווה בימי זקנותו בשל הקטטות התופסות מקום מרכזי בבית: "והייתה גורמת לי צער גדול בכל יום, והרבתה עמי קטטות על עסקי הבית וההוצאות... ולא זכיתי לשלווה ולמנוחה בזקנותי עמה, כי אם לצער ולרוגז תמיד".
גילוי הלב של היעב"ץ בתיאור מערכות היחסים שלו – החל מהגעגוע העז לאשתו הראשונה, דרך תחושת המרחק הרגשי מהשנייה, ועד למריבות הקשות עם השלישית – מהווה סממן ייחודי ביותר בספרות האוטוביוגרפית התורנית של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת.
היעב"ץ יוצא לגבות חוב ושותה קפה
אחת התחנות המעצבות ביותר בצעירותו הייתה מסע נרחב ומפרך שערך ברחבי אירופה במטרה לגבות חוב כספי גדול שהיו חייבים לאביו המנוח, החכם צבי, וכן כדי למכור את ספרי אביו. המסע נחל כישלון חרוץ ומשפיל. היעב"ץ נתקל באטימות, בדחייה ובהתחמקות מצד נגידים ותקיפים, וחזר לביתו בידיים ריקות, מבלי שהצליח לגבות את חובו של אביו, בניגוד לציפיות בני משפחתו. התנסות מרה זו הותירה בו משקע עמוק, אך שרטטה את נתיב חייו: היא נטעה בו סלידה עמוקה מרדיפת זהב ומאלו המחפשים חסדי עשירים, והולידה את ההחלטה הנחושה לחיות אך ורק מיגיעה עצמית ולהגן על עצמאותו הרוחנית.
הייחודיות הבולטת של היעב"ץ בפסיקת ההלכה באה לידי ביטוי במקוריותה, בהעזתה, ובשילוב בין למדנות תלמודית חריפה לבין ראייה מציאותית ונכונות להתמודד עם תופעות חברתיות ותרבותיות של זמנו.
אחד הנושאים המרתקים שבהם עסק בתשובותיו ובביאוריו ההלכתיים נוגע לתרבות שתיית הקפה, שהתרחבה במהירות באירופה במאה ה-18 והעלתה שאלות הלכתיות וחברתיות מורכבות. הדין ודברים סביב שתיית הקפה בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב', סימן קמ"ב) הוא מהפרקים האוטוביוגרפיים-ההלכתיים המפעימים והכנים ביותר בכתבי רבי יעקב עמדן. הסיפור גולל מפגש בין תוכחת תלמיד/חבר, תגובה ראשונית של סנגוריה עצמית ותמיהה, ולבסוף – הודאה דרמטית בטעות ונקיפות מצפון מול הציבור.
הדיון נפתח במכתב שנשלח אל היעב"ץ מאת הרב יהודה ליב נארדין (בלונדון). השואל פונה אל היעב"ץ ביראת כבוד אך בתוכחה גלויה, ומספר כי שימעה של הנהגת היעב"ץ לשתות קפה בבית נוכרים במהלך מסעותיו לגביית חוב אביו המנוח, הגיעה לאוזני הרבים: "כי הכריחני לזה, על ששמעתי דבת רבים אומרים לי על מכ"ת ששתה קאפיע בבית גוי בהיותו כאן. ואע"פ שאמרו למכ"ת האשכנזים היושבים שם, שהוא אסור מפני חשש חלב שנותנין בו, על כל זה לא מנע מכ"ת מלשתות. ואדרבא השיב: כבר שמעתי זה החשש, ולית דחש להא ואנחנו התרנוהו... ע"כ במטותא להודיעני רעותיה על דנא..."
היעב"ץ פותח את תשובתו בהסבר על הנסיבות הקשות שבהן התרחש המאורע – בעת שהיה שרוי במסעו הקשה והכושל לגביית חובות אביו: "זה כתבתי בימי חרפי בטלטולי וגלותי, ובלי כלי אומנותי, בהיותי באמשטרדם... שירדתי הימה והייתי שמה כאיש נודד ממקומו, יורד להציל חוב מאמ"ה זצ"ל [מאדוני אבי מורי ורבי], ולריק יגעתי והצל לא הצלתי."
לאחר מכן גולל היעב"ץ את "גופא דעובדא" (עובדת המעשה) כפי שזכר אותה: "שבאמת פעם אחד בבואי לבית הנ"ל אגב אורחא לפום ריהטא, איכו אישתלאי ולאו אדעתאי [באופן מקרי ולא בשימת לב], ואמרתי להביא לי כוס קפיע כנהוג בבתים הללו, ולא הרגשתי בדבר ושתיתי. ואפשר היה שם מי שהזכיר אותי, ולא חששתי לדבריו לחזור בי אחר שכבר התחלתי לשתות... אשוויי נפשאי הדרנא לא קאמינא [לעשות עצמי כמי שחוזר בו לא אמרתי]."
בשלב זה של התשובה, היעב"ץ יוצא להגנת מעשהו. הוא תמה על אלו שזעקו נגדו, טוען כי המשקה מותר מצד הדין היבש (מאחר שאין בו משום בישול עכו"ם ואין חשש חלב דאורייתא), ומציין כי כל חכמי המקום שותים אותו: "ולכן אני תמה מאד על אותם בעלי השמועה, מה להם כי נזעקו וחרדו עלי כל החרדה, והלא הכל שותים אותו שם, ואף המורה שלהם ושאר בעלי תורה, ואין זה דבר חדש אצלם... אין כלל בית מיחוש לאסרו אם לא משום גדר."
אלא שהיעב"ץ אינו עוצר בהצדקה העצמית. תוך כדי כתיבת הניתוח ההלכתי וההתבוננות במצב הדור, מתחוללת בו תפנית נפשית והלכתית עמוקה. הוא מבין כי היתרו ההלכתי היבש עלול לפרוץ גדר חברתי ומוסרי רחב ולגרום לקלות ראש ולטמיעה בבתי הקפה של הנוכרים.
בשלב זה מביע היעב"ץ חרטה פומבית חסרת תקדים בגילוי הלב שלה ומבהיר כי טעה וכי מצד הדין אין לשתות קפה בבית נוכרי: "והריני עומד וצווח שאני נצוח! ואין לי אלא להודות על האמת, שיצא בזה דבר שאינו מתוקן מתחת ידי. ואנא דעבידנא לגרמי הוא דעבדי [מה שעשיתי – לעצמי עשיתי], והתלמידים הבאים לא ישתו, ואשר ראו ממני לא יעשו כמוני! כי נתחרטתי מעיקרא עקב רוח אחרת עמי כעת, שנכון הדבר לאסור לגמרי שתייתו בבית גוי..."
הוא מסכם את הדרכת ההלכה לדורו מתוך נקיפות המצפון שלקח על עצמו: "אנו בדורותינו דפשיטא לא אכשור דרי [שלא הוכשרו הדורות], על אחת כמה וכמה שיש לנו להרבות בגזרות כאלו לגדור הפרץ, שלא יתלו עיניהם בבנות הארץ. על כן מעתה הדבר ברור בעיני שראוי והגון להחמיר... וראוי לאסור שתייתם בחנות הגוי דרך קבע."
השתלשלות דברים זו מציגה את יושרתו של היעב"ץ: מנכונות להודות על האמת ולבטל את מעשהו שלו בפומבי, ועד לקריאה נחרצת לתלמידיו שלא ללמוד מהנהגתו בשעת טלטולו.
בפן ההלכתי היעב"ץ ניתח לעומק את מעמדו של משקה הקפה שהוכן על ידי נוכרי (חשש איסור "בישול עובדי כוכבים"). הוא קבע כי מכיוון שעיקר המשקה הוא מים והפולים מעבירים בו טעם בלבד, או לחילופין מאחר שאין מגישים קפה כמאכל עיקרי על "שולחן מלכים", אין בו איסור בישול נוכרי מצד הדין היבש. עם זאת, היעב"ץ יצא בתוקף נגד המנהג החברתי של שתיית קפה בצוותא בבתי הקפה של הנוכרים. הוא הוקיע את הישיבה הממושכת בבתי קפה אלו, וראה בה פתח לטמיעה חברתית, לביטול תורה ולרוח קלות ראש המקרבת לאיסורי קירבה וקרא לשמור על גבולות ישיבה נפרדים.
היעב"ץ והפילגש
דוגמה מובהקת נוספת להעזתו ההלכתית מצויה בתשובתו המפורסמת בספרו "שאילת יעב"ץ" (חלק ב', סימן ט"ו) בנושא מוסד הפילגש. היעב"ץ בחן את מעמד הפילגש – אישה המיוחדת לאיש ללא חופה וקידושין וללא כתובה, אך תוך שמירת הלכות טהרת המשפחה והטבילה. אל מול עמדת הרמב"ם שסבר כי פילגש מותרת למלך בלבד ואסורה להדיוט, היעב"ץ צידד כשיטות הראשונים הסבורות שאין איסור תורה בפילגש מיוחדת. הוא טען כי במציאות ימיו, שבה רבים נכשלים באיסורי ביאה וזנות חמורים, התרת הפילגש עשויה לשמש פתרון הלכתי ראוי שימנע מכשול רב. היעב"ץ הדגיש כי פילגש המיועדת בקביעות לאיש אחד אינה נחשבת לזנות, בניה מיוחסים אחריו, ואין לחוש שמא תימנע מלטבול מבושה. עם זאת, ביושרתו ההלכתית סייג היעב"ץ את דבריו והבהיר כי אינו ממליץ לסמוך על היתר זה למעשה אלא בהסכמת גדולי הדור, אך עצם נכונותו להעלות הצעה כה נועזת מעידה על תפיסתו הדינמית. מכל מקום, עמדתו זו של היעב"ץ עוררה פולמוס גדול בימיו ועד לימינו אלה –
רוב ככול הפוסקים שדנו בתשובתו דחו אותה מכל וכל להלכה ולמעשה: חשש מפריצת גדרי הצניעות: חכמים חששו כי היתר פילגש יגרום לגברים לנטוש את מוסד הנישואין ההלכתי (כתובה, חופה, התחייבויות ממוניות ומוסריות) לטובת קשרים ארעיים ונטולי מחויבות. הפוסקים טענו כי בעידן המודרני, פילגש תהפוך במהרה לכיסוי הלכתי לזנות ולחיי הפקרות מינית ("לא תהיה קדשה"). סכנת ממזרות ואי-ידיעת אבהות: קשרים חופשיים ללא שטר וכתובה עלולים להוביל לאי-בהירות לגבי יחסות הילדים. פוסקים דוגמת בעל "תעלומות לב", "אוצר הפוסקים" ועוד, הגדירו את תשובת היעב"ץ כדעת יחיד מובהקת שאין לפסוק לפיה כלל. לדבריהם כיוון שהתנאי שהיעב"ץ עצמו העמיד לדבריו - "הסכמת גדולי הדור" – לא התקיים מעולם, ההיתר שלו נשאר עקר מבחינה מעשית.
בשנים מאוחרות יותר, בעקבות השינויים החברתיים, עליית נורמת השותפות ללא נישואין והתרחבות תופעת הרווקות המאוחרת, צץ הפולמוס מחדש: היו שניסו להעלות את ההיתר כפתרון הלכתי יצירתי לציבור דתי המתמודד עם קשיים בחיי הזוגיות או עם איסורי נידה וביאת פנויה. ואולם רבנים ופוסקים מרכזיים (כדוגמת הרב שלמה אבינר ואחרים) יצאו בתוקף נגד הסתמכות זו. הם הבהירו שאין שום היתר להשתמש בתשובת היעב"ץ, שכן היא מנוגדת לתקנות חז"ל, למנהג ישראל הפשוט ולעמדתם האחידה של כלל גדולי ההלכה לאורך המאות האחרונות.
תשובת היעב"ץ בעניין פילגש גם היא מדגימה את העזתו הפסקנית ואת נכונותו להציע מענים הלכתיים רדיקליים למצוקות אנושיות ומיניות. עם זאת, הפולמוס שנוצר בעקבותיה קיבע את עמדת ההלכה המקובלת: אין מקום למוסד הפילגש בימינו, והדרך היחידה המותרת ביחסי אישות ביהדות היא במסגרת חופה וקידושין כדת משה וישראל.
כפיית טיפול רפואי לחולה
פסיקה חדשנית וייחודית נוספת מצויה בספרו "מור וקציעה" (על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ש"ו) בסוגיית הטיפול הרפואי הכפוי. היעב"ץ קבע כי כאשר מדובר בחולי או מכה גלויה, שלרופא יש בהם ידיעה ודאית והכרה ברורה, והוא משתמש בתרופה או בפרוצדורה בדוקה וגמורה (כגון ניתוח, הסרת בשר נמק או חבישת שבר), כופין את החולה המסרב לקבל טיפול. היעב"ץ ביסס קביעה זו על התפיסה כי גופו של האדם אינו נכסו הפרטי אלא פיקדון אלוהי, ולפיכך אין לאדם רשות למנוע רפואה מעצמו ולהביא לכדי סכנת נפשות.
בעקבות פסיקתו של היעב"ץ, נחלקו הפוסקים והחוקרים בעת החדשה בשאלת היקף חובת הכפייה והסייגים לה: הם נתנו ראשית דבר דעתם לסייגים שהציב היעב"ץ עצמו (וחודדו על ידי הפוסקים). היעב"ץ עצמו סייג את דבריו והבהיר כי הכפייה מותרת רק בתנאים מוגדרים מאוד: רפואה בדוקה ומוכחת והיעדר חשש החולה מהנזק של הטיפול.
פוסקים מאוחרים יותר (כגון בעל שו"ת "ציץ אליעזר", הרב שלמה זלמן אוירבך, והרב משה פיינשטיין) דנו במצבים שבהם הטיפול כרוך בסבל רב (כגון טיפולים אונקולוגיים קשים או קטיעת איברים): חלקם הסתמכו על דברי היעב"ץ כדי להצדיק מתן טיפול מציל חיים בכל מחיר. פוסקים אחרים הדגישו את חריגיו של היעב"ץ: כאשר הסירוב נובע מחרדתו של החולה מכאב וסבל נוראיים, אין לראות בכך "מאבד עצמו לדעת", ואין הרשות נתונה לכפותו.
ראוי לשים לב כי בעוד האתיקה הרפואית המודרנית והמשפט האזרחי (כגון חוק זכויות החולה) מקדשים את ערך האוטונומיה של המטופל ומתנים כל טיפול ב"הסכמה מדעת", עמדת היעב"ץ מעמידה במרכז את ערך קדושת החיים.
"לוח ארש" וסידור "עמודי שמים"
בתחום הדקדוק ונוסח התפילה גילה היעב"ץ קנאות גדולה למסורת לצד בקיאות בלשנית נרחבת. בספרו "לוח ארש" יצא היעב"ץ למערכה מקיפה נגד המדקדק רבי שלמה זלמן הנאו (רז"ה), אשר הכניס שינויים ותיקונים רבים בנוסח התפילה האשכנזי על פי כללי הדקדוק המקראי. היעב"ץ העלה כשש מאות השגות על חיבורי הרז"ה, וטען כי אין לשנות את נוסח התפילה הקדום והמסורתי שהתקבל בדורות הקודמים על יסוד כללי דקדוק יבשים.
הוא הדגיש את ייחודה של בלשנות חז"ל ולשון חכמים, וחיבר את סידורו המפורסם "עמודי שמים" (הנודע כסידור "בית יעקב") בהתאם להגהותיו ולעקרונותיו הלשוניים והקבליים. היעב"ץ הסביר כי שם הספר "לוח ארש" שואב את השראתו מהפסוק "אם דלת היא נצור עליה לוח ארז", במובן של הצבת בריח וסורג מול ניסיונות השינוי בנוסח התפילה (הבחירה לשנות את המילה "אָרֶז" (עץ ארז) למילה "אֶרֶש" נובעת משני מניעים מרכזיים: המילה "אֶרֶש" בלשון המקרא והפיוט פירושה דיבור, אמירה או תפילה (כמו בביטוי "אֶרֶשֶת שְׂפָתֵינוּ"). מכיוון שהחיבור עוסק בדיוק הלשוני, בדקדוק ובנוסח התפילה והדיבור, החליף היעב"ץ את ה"ארז" הבוטני ב"ארש" הניבויי והלשוני. וכן בשל כך שיריבו של היעב"ץ, המדקדק רבי שלמה זלמן הנאו (רז"ה), קרא לספרו ולסידורו בשמות כמו "שערי תפילה" ו"בית תפילה", במטרה לפתוח שערים ופתחים חדשים לתיקוני דקדוק בתפילה. היעב"ץ ביקש להציב סוגר ובריח ("לוח") מול אותם "שערים" וניסיונות שינוי, ולנעול את דלתות התפילה משיבושים, כפי שנאמר בפסוק "אִם דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ".
בכך שילב היעב"ץ בשם הספר הן את מטרתו (חסימת השינויים בנוסח) והן את תוכן החיבור (תיקון אמרות ודיבורי התפילה). מאבקו הלשוני שיקף את תפיסתו כי נוסח התפילה אוגר בחובו סודות רוחניים ומסורת אבות שאין להכפיפה לכללים דקדוקיים חיצוניים.
"מטפחת ספרים", הקבלה וספר מורה נבוכים
אחד הפרקים המרתקים והמעמיקים ביצירתו של היעב"ץ הוא חיבורו הביקורתי "מטפחת ספרים", שהודפס בבית הדפוס שלו באלטונה בשנת 1768. בספר זה ביצע היעב"ץ ניתוח טקסטואלי והיסטורי חסר תקדים של ספר הזוהר. מתוך עיון מדוקדק בלשון הספר, בארמיות שלו ובציטוטים מתוך מאמרים הלכתיים, הגיע היעב"ץ למסקנה כי ספר הזוהר איננו יצירה אחידה של התנא רבי שמעון בר יוחאי, אלא חיבור המכיל גרעין קדום שעליו נוספו במרוצת הדורות שכבות מאוחרות רבות. היעב"ץ הראה כי חלקים מסוימים בזוהר, כגון "רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר", נכתבו על ידי מקובלים מאוחרים בספרד (כדוגמת רבי משה דה לאון).
היעב"ץ אף הצביע על שיבושים גיאוגרפיים והיסטוריים בטקסט הזוהרי, כגון תיאור העיר לוד כעיר בגליל הסמוכה לאושא ולקיסרי, או מיקום ימה של טבריה בחלקו של שבט זבולון. המניע לכתיבת "מטפחת ספרים" היה כפול. מחד גיסא, עמדה חתירתו האקדמית-תורנית לאמת טקסטואלית ולבירור מקורות הדת. מאידך גיסא, החיבור שימש כלי נשק אסטרטגי במלחמתו העקשנית בשבתאות ובפרנקיזם. התנועות השבתאיות נהגו להסתמך על מאמרים וקטעים מסוימים בספר הזוהר כדי להצדיק את תפיסותיהן המשיחיות וההרסניות. באמצעות ערעור קדמותם וקדושתם המוחלטת של קטעים אלו, ביקש היעב"ץ לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוני המינים והכופרים.
עמדתו החריגה של היעב"ץ עוררה סערה רבתי וביקורת חריפה מצד חכמים רבים, והספר אף הוחרם במקומות מסוימים. עם זאת, חכמים בולטים כדוגמת החתם סופר תמכו בעקרונות ניתוחו. מורכבות אופיו של היעב"ץ מתבלטת בכך שלמרות ביקורתו הטקסטואלית, הוא לא דחה את תורת הקבלה עצמה; הוא האמין ביסודותיה, ציטט את הזוהר בספריו ההלכתיים, חיבר את ספר הקבלה "ציצים ופרחים", ואף שילב כוונות קבליות עמוקות בפירושו לסידור התפילה. לצד ביקורתו על הזוהר, פקפק היעב"ץ גם בייחוסו המלא של ספר "מורה הנבוכים" לרמב"ם, וטען כי חלקים נרחבים ממנו שולבו בספר על ידי מחברים מאוחרים או מתרגמים שסילפו את כוונת הרמב"ם המקורית.
היעב"ץ מכהן ברבנות
חוויית הרבנות הרשמית של היעב"ץ הייתה קצרה ומורכבת. בשנת 1728 הוא מונה לרבה של העיר אמדן, אשר על שמה הוא נקרא, אך כעבור כחמש שנים בלבד החליט להתפטר ממשרתו. צעד יוצא דופן זה נבע מרצונו העז להשתחרר מתלות כלכלית ופוליטית בפרנסי הקהילה ומנהיגיה, על מנת לשמור על חופש דעה והוראה מוחלט, עד שנהג לומר במליצה "ברוך שלא עשני אב"ד" (במקום "עבד" בברכה המקורית). היעב"ץ עבר להתגורר באלטונה, שם רכש בשנת 1738 את ביתו ברחוב ברייטה 155. בבית זה הקים בית כנסת פרטי ובית דפוס עצמאי, שבו הדפיס את ספריו הרבים בממון רב. עצמאותו הכלכלית והמדפוס הפרטי איפשרו לו להוציא לאור חיבורים ביקורתיים ונועזים ללא מורא ממוסדות הקהילה או מצנזורה רבנית.
ביתו של הרב עמדן ברחוב ברייטה באלטונה (הבית נהרס בינתיים ונבנה בניין תחתיו)
כפי שהדגישו החוקרים הרב ד"ר יוסף יעקב שחטר והרב ד"ר שניאור זלמן ליהמן בהרצאותיהם לרגל מלאת 250 שנה לפטירתו, היעב"ץ חי חיים סוערים ורצופי קשיים במאה ה-18. מתוך תקופה זו, שבלטה בריבוי גדולי תורה, התבלטה יצירתו של היעב"ץ הן באיכותה המעמיקה והן בהיקפה הכמותי האדיר, כשהוא מוכיח עצמו כאישיות רב-ממדית שהשפעתה חורגת בהרבה מגבולות המחלוקות המקומיות.
מבט תיאולוגי רחב: יחסו לנצרות, לאסלאם ולחכמות העולם
מחשבתו של היעב"ץ מתאפיינת ברוחב אופקים יוצא דופן ביחס לבני דתו ולעולם הכללי. בספרו "לחם שמים" (פירוש למשנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה י"א) הביע היעב"ץ עמדה תיאולוגית נועזת וסובלנית כלפי הנצרות והאסלאם. הוא בחן את המאמר "כל כנסייה שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" והסביר כי צמיחתן והתפשטותן המתרחבת של הנצרות והאסלאם לאורך מאות שנים אינה מקרית, אלא התרחשה בהשגחה אלוהית מכוונת. לשיטתו, ישוע והנצרות הקדומה לא באו לבטל את תורת משה מעם ישראל, אלא מטרתם הייתה להביא את אומות העולם לזנוח את עבודת האלילים, לראות באל אחד ולשמור על שבע מצוות בני נח. היעב"ץ קבע כי אמונת השילוש אצל הנוצרים אינה נחשבת לעבודה זרה עבור אומות העולם, וכי שתי הדתות הללו פועלות בשליחות אלוהית להפצת מציאות ה' בתבל.
גישה פתוחה זו ליוותה את היעב"ץ גם ביחסו לחכמות החול ולמדעים. בדרשותיו ובכתביו קרא ללמד את נערי ישראל את לשון המדינה, נימוסים מקובלים, אומנות ומשא ומתן תקין. היעב"ץ עצמו גילה סקרנות מדעית עצומה ועסק בלימוד רפואה, אלכימיה, גיאוגרפיה ושפות, תוך שהוא מנסה ליישם ידיעות מדעיות אלו בבירור סוגיות הלכתיות חמורות. בעודו חושש מביטול תורה וממגמות של פריקת עול, הוא האמין כי חכמות העולם יכולות לשמש כלי עזר חיוני להבנה מעמיקה יותר של תורת ישראל.
מעמדו בקהילה
מעמדו של היעב"ץ בקרב בני קהילתו ובקרב חכמי דורו היה מורכב ורב תהפוכות. מצד אחד, אופיו הבלתי מתפשר, סגנונו החריף ונכונותו לבקר תלמידי חכמים ומנהיגים ללא מורא קנו לו שונאים רבים ויצרו סביבו מחלוקות וחיכוכים מתמידים. תחושת הבדידות והרדיפה ליוותה אותו לאורך כל ימיו, והוא הרגיש כי עליו להילחם על צדקתו ועל שמו הטוב. מצד שני, עוצמתו התורנית, גדלותו המוכחת בכל מקצועות התורה והיקף תפוקתו הספרותית הפכו אותו לאחד מגדולי המאורות של אשכנז במאה השמונה-עשרה.
תאור דמותו של היעב"ץ מצייר דיוקן של תלמיד חכם יוצא דופן, אשר איחד באישיותו יראת שמיים יוקדת ועומק תורני עצום יחד עם ביקורתיות טקסטואלית, עצמאות מחשבתית נועזת וראייה אנושית וגלובלית רחבה. דרכו ההלכתית והמחשבתית מוכיחה כי נאמנות מוחלטת למסורת ולתורה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חופש עיון, חקירה מדעית ועמידה איתנה על האמת. היעב"ץ נפטר באלטונה בל' בניסן ה'תקל"ו (1776), רגע לפני שהוציא לפועל את תכניתו לעלות לארץ ישראל, והותיר אחריו מורשת רוחנית כבירה הממשיכה להעסיק את עולם ההלכה והמחקר עד עצם היום הזה.
על הוויכוח שהתעורר בעניינו של ר' יהונתן אייבשיץ אפשר שנכתוב בפעם אחרת.
