אבי הבן קרב לספוד - קינת האבן עזרא לבנו יצחק

אֲבִי הַבֵּן קְרַב לִסְפֹּד

קינתו של ר' אברהם אבן עזרא על בנו יצחק

צרות ניחתות על ראשם של היהודים חדשות לבקרים, ודפי ההיסטוריה וכתבי העתים מלאים בהן. לא פעם הביעו גדולי ישראל את יגונם ואת דאבון ליבם בשיר או בפיוט הנוגע ללב – אם על מות בני משפחה בפרעות ואם על חורבנה של קהילה שלמה. רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) היה מאחרוני המשוררים של "תור הזהב" בספרד, ושירתו הפעימה את ליבות אחיו היהודים, שמצאו בה לא פעם מזור לכאביהם ותקווה לגעגועיהם. המשורר ר' יהודה אלחריזי, שפעל בדור שלאחריו, כתב על שירתו:

"ושירי ראב"ע עזרה בצרות, וגשמי נדבות בזמן בצרות, וכל פיוטיו נוראים, וענייניהם נפלאים, כהם לא ראו הרואים" (יהודה אלחריזי, תחכמוני, השער השלישי)

שירה מתוך צער

חייו של ראב"ע לא היו קלים כלל ועיקר. בשירי תלונה רבים הוא מלין על עוניו, על כישלונותיו, על כך שאין ה' מצליח את דרכו ועל היחס המשפיל שנהגו בו ובמפעלו. שירים אלה נכתבו בהומור דק, כאילו ביקש המשורר לומר: יודע אני שזו דרכו של עולם – אין הוא מכיר בגדולתם של גדולים, ואין הוא מחלק מטובו לראויים לו.

ואולם לצד שירי התלונה הסאטיריים כתב ראב"ע שירים ופיוטים רבים המביעים כאב עמוק ואמיתי: קינות נוראות על סבלן של קהילות ישראל בעת משבר, וקינות על מכאוביו האישיים. הנורא שבהם היה גורלו של בנו האהוב – יצחק.

יצחק – הבן האהוב

מסופר כי חמישה ילדים היו לראב"ע, אך אחד מהם אהב יותר מכולם – יצחק, שהיה מחונן בכישרונות רבים ובעל תושייה. יצחק נולד בקורדובה בשנת 1114. מגיל צעיר עסק במסחר, ואף בשירה שלח ידו כאביו. משיריו עולה כי היה בעל אישיות תקיפה, שכן מסופר בהם על עימותים רבים שנקלע אליהם.

לדעת פרופ' שלמה דב גויטיין נשא יצחק לאישה את בתו של רבי יהודה הלוי, אך חוקרים אחרים, ובהם פרופ' ישראל לוין, חלקו על זיהוי זה. כך או כך, יצחק יצא עם ריה"ל כאשר זה עזב את ספרד, בסביבות שנת 1140, בדרכו לארץ ישראל, וייתכן שגם ראב"ע עצמו התלווה אליהם לצפון אפריקה. בגניזת קהיר נמצאה איגרת המתארת את הגעתם של רבי יהודה הלוי ויצחק אבן עזרא לאלכסנדריה ואת קבלת הפנים הנרגשת שערכה להם הקהילה היהודית בעיר. הם שהו באלכסנדריה מחג הסוכות עד חנוכה, בביתו של הדיין, הרופא והפייטן אהרן בן ישועה אבן אלעמאני, ויצחק חיבר לכבודו שיר שבח.

ריה"ל המשיך בדרכו לארץ ישראל (ולא ידוע בוודאות אם הגיע אליה), ואילו פניו של יצחק היו מועדות לבבל. ייתכן שקיווה למצוא שם מרפא למחלה שלקה בה, שכן כבר בשיריו הראשונים ממצרים עולה מוטיב המחלה, ויש בהם רמזים לעיוורון. בשנת 1142 הגיע לאזור דמשק, ושם פגש את ראש ישיבת "גאון יעקב", אברהם בן מזהיר, שאותו שיבח בכמה שירים. כעבור זמן קצר הגיע ליעדו הסופי, בגדאד, והתגורר בביתו של אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי, הידוע בכינויו "נתנאל" – רופא ופילוסוף יהודי נודע שהתאסלם בערוב ימיו.

השמועה ידעה לספר כי יצחק הלך בעקבות מארחו והמיר אף הוא את דתו לאסלאם. וכך כותב עליו אלחריזי בתחכמוני:

"וְיִצְחָק בְּנוֹ גַם הוּא מִמְּקוֹר הַשִּׁיר שָׁאַב. וְעַל שִׁירֵי הַבֵּן מִזִּיו הָאָב. אַךְ בְּבוֹאוֹ לְאַרְצוֹת מִזְרָח, כְּבוֹד ה' עָלָיו לֹא זָרַח. וְהֵסִיר מֵעָלָיו מְעִילֵי הַדָּת הַיְקָרִים, וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" (תחכמוני, השער השלישי)

יצחק עצמו טען, כפי שנראה בהמשך, כי המרת דתו נעשתה למראית עין בלבד וכי נאנס לעשות כן.

הקינה "אבי הבן"

על בנו אהובו כתב ראב"ע את הקינה המרטיטה הבאה:

על-מות לבן

אבי הבן קרב לספד, כי אל ממך רחק את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק!

אני הגבר ראה שבר, ומשושו גלה, הה, פקדתי פרי בטני ועל לבי לא עלה, כי חשבתי לעת זקנה היותו לרוח והצלה! אך לריק יגעתי וילדתי לבהלה, כי איך ישמח לבי – ויגוע וימת יצחק!

בכה אבכה בכל רגע ואשא נהי נהיה, בזכרי זה שלש שנים מותו בארץ נכריה – וצאתו ממקום למקום, ונפשי עליו הומיה, עד שהבאתיו אל ביתי לילה ויומם בוכה; כמה תלאות מצאוני – ואלה תולדות יצחק!

רעי, הרפה ממני, אם תנחמני – תניעני, מחמל נפשי אל תזכור ושמו אל תשמיעני, גחלתִי אשר נשארה לי כבה זמן – ואם ירועני! שממות עולם השמני ויקח מחמד עיני, כלה שארי ולבבי – כאשר כלה יצחק!

מעון, אשר הכל בידו, וחפצו עושה בכל יצוריו, דבר עלי לב אב נכאב, ירא שמך מנעוריו, רוח תנחומים עורר עליו, ויעבור בין בתריו, הורה חמודו יראתך, ללכת בדרך הוריו, עודנו נער אתה הכחת לעבדך ליצחק!

(ר' אברהם אבן עזרא, "אבי הבן")

מוות גופני או מוות רוחני?

ראב"ע מקונן על אובדן בנו, ונחלקו החוקרים אם הקינה נכתבה על מותו של הבן ממש, או שמא על אובדנו לאומה הישראלית לאחר שהמיר את דתו. לטעמי, מילותיו המרגשות של השיר מלמדות כי ראב"ע מקונן על "מותו הרוחני" של בנו, ולדעתי נכתב השיר עוד בחייו של יצחק, בשעה שהגיעה לאביו השמועה על המרת דתו. כמה ראיות יש לכך.

ראשית, המשורר מבקש שלא יזכירו את בנו בפניו ושלא ישמיעו לו את שמו: "רעי, הרפה ממני, אם תנחמני – תניעני, מחמל נפשי אל תזכור ושמו אל תשמיעני". ודאי שאין אלו מילים שאב אומר על בן אהוב שנפטר; הדעת נותנת שאב שכול ימצא נחמה וגאווה דווקא בהזכרת שם בנו. נראה אפוא שאין הוא חפץ בהזכרת שמו משום שעזב את דת אבותיו.

שנית, בסיום השיר פונה המשורר אל הקב"ה ומתפלל שיטע את יראתו ואמונתו בלב בנו: "הורה חמודו יראתך, ללכת בדרך הוריו". תפילה כזו הולמת בן חי, שעוד עשוי לשוב אל דרך הוריו.

שלישית, המשורר – אברהם אבן עזרא – מדמה את עצמו לאברהם אבינו, שנצטווה להעלות לעולה את בנו יצחק. אלא שקורבנו של אברהם המשורר נורא יותר: את בנו הוא נאלץ להעביר "למולך", לאמונה זרה. ראב"ע רואה בכך גזירה נוראה משמים, שאין הוא מבין אותה ואין בידו לעשות דבר בעניינה: "כי אל ממך רחק את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק".

ראב"ע אינו חוסך במילים בהבעת צערו על כך שבנו – החביב עליו מכל ילדיו, שקיווה כי יהיה לו משענת לעת זקנה ואולי אף ימשיך את דרכו – התגלה כמשענת קנה רצוץ: "כי חשבתי לעת זקנה היותו לרוח והצלה! אך לריק יגעתי וילדתי לבהלה". ככל הורה הוא מתאר את הטרחה והדאגות שבגידול בן, ואת הלילות הרבים שנדדה בהם שנתו בשעה שהבן היה רחוק מבית הוריו במסעותיו: "וצאתו ממקום למקום, ונפשי עליו הומיה, עד שהבאתיו אל ביתי לילה ויומם בוכה; כמה תלאות מצאוני". אלא שהכול עלה בתוהו: "ויגוע וימת יצחק!". כמה עצב, יגון ודמעות דחוסים בשיר הנוגע ללב הזה.

ואולם ראוי להציג גם את הצד השני. חוקרים רבים קוראים את הקינה כפשוטה, כקינה על מותו הגופני של יצחק, שנפטר בשנת 1158 – עוד בחיי אביו. לשיטתם מעידה על כך השורה "בזכרי זה שלש שנים מותו בארץ נכריה", ויש אף ששיערו, על פי המילים "עד שהבאתיו אל ביתי", כי ראב"ע הביא את בנו לקבורה. המחזיק בפירוש הרוחני ישיב כי גם "מוות בארץ נכרייה" יכול להיות מליצה לניתוקו של הבן מעמו בארץ זרה – והקורא ישפוט.

קולו של הבן

כדי שתעמוד לפני הקורא התמונה השלמה, ראוי להציג אותה גם מצדו של יצחק. הוא עצמו טען כי המיר את דתו למראית עין בלבד, משום שנאנס לכך, ובשיר "יריבוני עלי עזבי" הוא מלמד על עצמו סנגוריה:

"...טריפה לא אכלתיה בעודי – חשבתיה בשר פיגול, נבלה; ואם אומר 'משוגע הוא נביא אל' ואודנו בראשית כל תפילה – בפי אומר, וליבי יענני: 'מכזב את, ועדותך פסולה!' כבר שבתי לצל כנפי שכינה, אבקש ממך האל מחילה" (יצחק אבן עזרא, "יריבוני עלי עזבי")

יצחק מודה אפוא כי המיר את דתו, אך לדבריו עשה כן כלפי חוץ בלבד, ובליבו החזיק באמונת אבותיו. יש לציין כי שיר זה אינו מופיע בכתב היד העיקרי של שיריו, ויש חוקרים שפקפקו אם אכן הוא שחיברו.

"וְיַד בֶּן הַגְרוּשָׁה עַל בֶּן הָאֲהוּבָה"

התנצלותו של יצחק, כך נראה, לא הגיעה לאוזני אביו. ראב"ע נלחם כל ימיו את מלחמתה של הדת היהודית מול הדתות האחרות, ונתן לכך ביטוי בשיריו, שבהם חוזר ונזכר פעם אחר פעם גורלו של עם ישראל המוכה בידי האומות. כך, למשל, בפיוט הבא:

אֵיךְ קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה / מִפִּי אָהֳלִיבָה, וְיַד בֶּן הַגְרוּשָׁה / עַל בֶּן הָאֲהוּבָה!

בִּבְכִי וְתַאֲנִיָּה / נִשְׁמַע קוֹל צְבִיָּה, מַכָּתָה טְרִיָּה / לֹא מָצְאָה רְטִיָּה.

עַל חֶמְדַּת נְשִׁיָּה / אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה אֵיךְ הָיְתָה לְרֹאשָׁה? / אַךְ עַתָּה חֲרֵבָה, כְּסוּת אֵבֶל לְבוּשָׁה / כְּמוֹ אִשָּׁה עֲזוּבָה.

רָפוּ יְדֵי אֱמוּנִים / עַל יַד צִיר אֱמוּנִים, הָיוּ לְבַז לְשׁוֹנִים / וּבְעָלוּם אֲדוֹנִים;

וַיִּכְסְפוּ לְשָׁנִים / עָבְדוּ אֵל לְפָנִים, יְקָרוּ בְּדָת קְדוֹשָׁה / מִנִּי יָם רְחָבָה – הֵן כָּל דָּת חֲדָשָׁה / מֵאִתָּה גְּנוּבָה!

מָעוֹן, אֱמֶת – הֲיִקָּרְךָ / אֶת מִקְרֵה יְצִירֶךָ? אֵיךְ תֶּחֱזֶה בְּכָבוֹדְךָ / יִתְמַכֵּר לְצָרֶךָ?

יֵאָמֵן דְּבָרְךָ / לִשְׁלֹחַ אֲסִירֶךָ! בַּעֲבוּר זְכוּת שְׁלֹשָׁה / זְכֹר עִירְךָ לְטוֹבָה – וְתִקָּרֵא: דְּרוּשָׁה, / עִיר לֹא נֶעֱזָבָה!

"בן הגרושה" הוא ישמעאל בן הגר, שגורשה מבית אברהם, ו"בן האהובה" הוא ישראל. הפיוט מקונן על ידם הקשה של בני ישמעאל על עם ישראל, ובד בבד מכריז בגאון כי "כל דת חדשה / מאִתה גנובה" – כל דת חדשה גנובה מתורת ישראל. קשה להניח שמי שכתב שורות כאלה יכול היה לקבל בשוויון נפש את מעבר בנו האהוב אל דתו של "בן הגרושה"; ומכאן עומק הכאב שבקינה "אבי הבן".

סוף דבר

בקינה "אבי הבן" נפגשים המשורר והאב, איש הרוח והאדם השבור. בין שנכתבה על מותו הגופני של יצחק ובין שעל ניתוקו מעמו, היא נותרה מן העדויות האישיות הנוקבות ביותר שהותיר לנו "תור הזהב" בספרד – עדות לכך שגם גדולי הרוח לא היו חסינים מפני שברו של הורה.

לקריאה נוספת

1. יצחק אבן-עזרא, שירים, יוצאים לאור על פי כתבי יד וספרי דפוס על ידי נפתלי בן-מנחם, ירושלים: מחברות לספרות, תש"י.

2. יצחק בן אברהם אבן עזרא, שירים, יוצאים לאור על פי כתבי יד בצירוף מבוא והערות על ידי מנחם חיים שמלצר, ניו יורק: בית המדרש לרבנים באמריקה, תשמ"א.

3. שרה כ"ץ, "על כמה מן 'הסתומות' בחייו של ר' יצחק אבן עזרא", בתוך: יהודית דישון ואפרים חזן (עורכים), מחקרים בספרות עם ישראל ובתרבות תימן: ספר היובל לפרופ' יהודה רצהבי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א, עמ' 319 עד 336.

4. אהרן מירסקי, "סגנון ומשקל בשירי יצחק אבן עזרא", בתוך: צבי מלאכי (עורך), יד להימן: קובץ מחקרים לזכר א"מ הברמן, לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשמ"ד, עמ' 65 עד 72.

5. שלמה דב גויטיין, "הפרשה האחרונה בחיי רבנו יהודה הלוי", תרביץ כד (תשט"ו).

6. שלמה דב גויטיין, "רבנו יהודה הלוי לאור כתבי הגניזה", תרביץ כד (תשט"ו), עמ' 141 עד 143.

7. יהודה אלחריזי, תחכמוני, השער השלישי; מהדורה מקוונת באתר פרויקט בן-יהודה.

8. אברהם אבן עזרא, הקינה "אבי הבן"; מהדורה מקוונת באתר פרויקט בן-יהודה.